צלר ואח' נ' גיל ואח'

בפני תביעה לפצות את התובע, על סך כ- 5,550 ₪, בעקבות נזקי תאונת דרכים שנגרמו לתובע בעטייה של דריסת כלבו על ידי רכב הנתבע. צד ג' הינה המבטחת של רכב הנתבע. צד ג' הצהירה כי קיים כיסוי ביטוחי בגין נזקי צד ג'.

לטענת התובע, ביום 13.11.15, סמוך לשעה 17:30, טיילה אשתו ברחוב, יחד כלבם. השניים עברו במעבר חציה בצומת הרחובות ארגמן והינריך היינה בחיפה. לפתע הגיע הנתבע ברכבו, פגע בכלב ופצע אותו קשות. על אף טיפולים רפואיים שניתנו לכלב – הוא נפטר. הנתבע טען כי לא מוטלת עליו אחריות בגין התאונה, שכן כלבו של התובע לא היה קשור ברצועה, והוא התפרץ בהפתעה אל הכביש, באופן שהתובע לא יכול היה להבחין בו. הנתבע עצר את רכבו לאחר ששמע את הפגיעה ברכב – ופינה את הכלב אל בית החולים הווטרינרי הקרוב.

בדיון בפני העידה אשתו של התובע. זו ציינה כי טיילה עם הכלב בעת התאונה. מדובר בכלב מבוגר, המכיר את מסלול הטיול. הטיול עם הכלב נערך בשעת חשיכה. הכלב הלך לפני אשת התובע, ללא רצועה, ועבר במעבר חציה. לפתע הגיע רכבו של הנתבע ופגע בו. אשת התובע ציינה, כי בעת הפגיעה הכלב היה לקראת סיום חציית הכביש במעבר חציה, ואילו העדה טרם הגיע אל מעבר החציה. עוד אישרה העדה כי בעת הטיול דיברה בטלפון נייד, אותו החזיקה בידה.

הנתבע העיד, כי חזר מבית הכנסת, נהג בזהירות והיה מרוכז בנהיגה. הנתבע הגיע מרחוב היינה, ועצר בתמרור עצור, מטרים ספורים בטרם מעבר החציה. הוא הבחין בעדה, אך לא בכלב. תוך כדי הניה שמע מכה קלה ברכבו. הוא עצר והבחין בכלב על הכביש. אשת התובע הגיעה למקום, והנתבע הציע להסיע את השניים לבית חולים וטרינרי, שם שהה עם העדה משך שעה וחצי ועזר ככל יכולתו.

לאחר ששמעתי ברוב קשב את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אכן, אין חולק כי מדובר באירוע מצער. כלבו של התובע נדרס על ידי רכב הנתבע, נגרמו לכלב נזקים רפואיים אשר הצריכו טיפול רפואי. הטיפול לא הועיל, וכלבו של התובע נפטר.

עם זאת, כידוע, עצם העובדה כי הכלב נפגע במהלך התאונה – אינה מלמדת לכשעצמה על רשלנות מצד הנתבע. המדובר במשפט אזרחי, וחובת ההוכחה לרשלנות ולאחריות הנתבע – מוטלת על כתפי התובע. סבורני, כי נסיבות התאונה אינן מלמדות על רשלנות מטעמו של הנתבע. אין חולק, כי כלבו של התובע לא היה קשור והתהלך באופן חופשי, ואף בעת התאונה היה מצוי, בשעת חשיכה, על כביש בעת שבעליו מרוחקים ממנו מספר מטרים. כידוע, על פי הוראת סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, תשס"ג-2002, "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחום חצריו אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר".

בנוסף, אשת התובע אישרה כי בעת קרות התאונה היא הייתה מרוחקת ממנו מספר מטרים, ואף שוחחה בטלפון הנייד, דהיינו לא הייתה כלל פנויה לפקח על הכלב או למנוע את התאונה בדרך כלשהיא.

הנתבע העיד, כי לא נסע במהירות גבוהה שכן אך לפני מטרים ספורים עצר בתמרור עצור. אין בפני כל עדות המלמדת היכן בדיוק נמצא הכלב בעת התאונה, האם ניתן היה להבחין בו ומה היו מעשיו של הכלב. בהעדר כל ראיה לסתור, אני מקבל את גרסת הנתבע באשר למהירות נסיעתו.

נוכח האמור לעיל, סבורני כי התובע לא הצליח להרים את הנטל להוכחת תביעתו, ועל כן דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין ובגין האירוע המצער, לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות.