בפני תביעה קטנה לתשלום פיצויים בסך של 29,000 ₪.
עיקר טענות התובע
בתאריך 14.3.13 התובע, רעייתו ושני ילדיהם הקטינים היו אמורים לטוס לרומא, בשעה 05:30 בבוקר, שעון ישראל, ומשם, לאחר שעתיים המתנה, בטיסת המשך למיאמי, בארצות הברית. בפועל, הטיסה לרומא יצאה לאחר עיכוב של כ- 14 שעות. להצדקת התביעה העלה התובע את הטענות הבאות:
(א) במהלך ההמתנה לטיסה, נציגי הנתבעת סירבו לתת הסברים, לו ולבני משפחתו, לגבי סיבת העיכוב בטיסה וכן לטפל בהסדרת טיסת ההמשך. ההסבר שניתן לתובע היה כי טיסות ההמשך תטופלנה ברומא.
(ב) לאחר כשבע שעות המתנה בשדה התעופה, יצא אוטובוס מטעם הנתבעת, לכיוון תל אביב, להתרעננות וארוחת צהריים בבית מלון.
(ג) התובע ובני משפחתו הגיעו לרומא בשעה 23:00. או-אז הובטח להם, כי יקבלו כרטיסים לטיסה למיאמי, ביום 15.3.13, בשעה 09:30.
(ד) בפועל, כאשר התובע ובני משפחתו הגיעו לדלפק בשדה התעופה ברומא, על מנת לעשות צ'ק אין,
נמסר להם כי אין מקום עבורם בטיסה למיאמי, ובמקום זאת הושגו עבורם כרטיסי טיסה לניו יורק. בשעה 14:20 או בקירוב לכך, נחתו התובע ובני משפחתו בניו יורק, ולאחר כחמש שעות המריאו שוב לשדה תעופה "פורט לאודרדל" בפרברי מיאמי, שאינו שדה התעופה ביעד המקורי. לטענת התובע, הוא ובני משפחתו הגיעו למקום לא מוכר, לאחר עיכוב של למעלה משלושים שעות, כשהם תשושים, עצבניים, ללא מקום לינה וללא רכב. התובע מבהיר, כי בשל העיכוב המשמעותי בטיסה בוטלה הזמנת הרכב שנעשתה על ידו מחברת הרץ, טרם היציאה מהארץ, ולפיכך הוא נאלץ לשכור רכב מחברת "AVIS" ולהוסיף סכום של 308 דולר ארה"ב.
(ה) לטענת התובע, עם החזרה ארצה, ניסה לפנות לנתבעת, על מנת לקבל פיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לו ולבני משפחתו עקב העיכוב בטיסה.
דא עקא, ניסיון זה העלה חרס. הנתבעת התעלמה כליל מכך שהעיכוב בטיסה גרם לתובע ולבני משפחתו לטרטור, מתח וכעסים וכן הביא להתחלת החופשה המשפחתית יומיים לאחר הזמן המתוכנן ולשינוי תכניות.
(ו) לטענת התובע, אין חולק שהיה ערפל כבד ביום הטיסה, אולם הנתבעת נהגה בזלזול כלפי התובע ובני משפחתו. לטענתו, ביום הטיסה ובסמוך לשעת הטיסה, היו מתוכננות 22 המראות. 17 המריאו בזמן, 4 התעכבו, בין ארבעים דקות לארבע שעות, ורק הטיסה של התובע התעכבה בארבע עשרה שעות.
עיקר טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת, כי העיכוב בטיסה מישראל לרומא, מקורו בכוח עליון. לטענת הנתבעת, ביום 14.3.13, שרר ערפל כבד באזור המרכז ובכלל זה, באזור שדה התעופה בן גוריון. בשל כך, ומטעמי בטיחות, נאלצה רשות הבקרה והפיקוח על המראות ונחיתות, להפנות את הטיסות שיעדן לנתב"ג, לשדות תעופה חליפיים. מטוס הנתבעת, שעשה ביום 14.3.13 את דרכו מרומא לנתב"ג, ואשר נועד לבצע את הטיסה הרלבנטית, מתל-אביב לרומא, הונחה על ידי רשויות הפיקוח לנחות בנמל תעופה חלופי ונאלץ לנחות בשדה התעופה בעמאן ולהמתין שם עד לקבלת אישור המראה ונחיתה בנתב"ג. לטענת הנתבעת, הלכה למעשה, ביום 14.3.13, החליטו רשויות הבקרה והפיקוח על הטיסות בנתב"ג על סגירת השדה לנחיתות מטוסים. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מפאת העיכוב שנוצר, והשעות הרבות שנאלץ המטוס להמתין, חלפה מכסת השעות המקסימלית של הטייס וצוות האוויר, ולפיכך נדחתה טיסת התובע לשעות הערב. לדברי הנתבעת, העיכוב בטיסה נכפה עליה בשל תנאי מזג האוויר הקשים. עיכוב זה היה מחוץ לשליטתה ומחוץ לתחום צפייתה הסבירה, והוא זה אשר גרם לתובע ובני משפחתו להחמיץ את טיסת ההמשך מרומא למיאמי. הנתבעת טוענת, כי נקטה בכל האמצעים כדי למנוע את נזקיו הנטענים של התובע. כך למשל, הנתבעת הסדירה על חשבונה את שהות התובע בבית מלון עד לטיסה החלופית שנקבעה. לטענת הנתבעת, העיכוב בהמראה מישראל לרומא נבע מתוך שיקולי בטיחות, תוך שמירה על חייהם של הנוסעים ואנשי הצוות. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לא ניתן לה שום שיקול דעת אם לנחות או להמריא משדה תעופה זה או אחר. לטענת הנתבעת, על המקרה דנן חל חוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), המאחד בחובו מספר אמנות בינלאומיות בנושא תובלה בינלאומית אווירית, כאשר האמנה הרלוונטית לענייננו, הינה האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, מונטריאול, 28.05.1999 (להלן: "אמנת מונטריאול"). אמנה זו, שהחליפה את אמנת וורשה, ואושררה על ידי מדינת ישראל באמצעות תיקון בסעיף 3א לחוק התובלה אווירית, נכנסה לתוקפה בתאריך 20.3.11. הנתבעת סומכת טיעונה על האמור בסעיף 19 לאמנת מונטריאול, הקובע, כדלקמן:
"המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור, הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם".