בפניי תביעה כספית במסגרתה עותר מחמוד מנסור (להלן: "התובע") לחיוב הנתבעת, משרד הרישוי והתחבורה (להלן: "הנתבעת") בתשלום פיצוי בסך של - 33,000 ₪. לטענת התובע, החלטת הנתבעת הקובעת כי אין הוא כשיר לקבלת רישיון נהיגה ושלילת רשיונו (להלן: "רשיון הנהיגה") נעשתה על ידי הנתבעת ברשלנות וגרמה לו נזק משמעותי בכך ששילם הוא כ-5,000 ₪ עבור קבלת שיעורי נהיגה, רישיונו נפסל על ידי הנתבעת, נגרמו לו הוצאות כספיות ועוגמת נפש רבה.
הנתבעת עתרה לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדה בציינה כי אין מחלוקת בדבר אי כשירותו לנהיגה של התובע לאחר שבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים קבעה שאינו כשיר לנהיגה וזאת בשל ליקוי בראייתו. התובע, כך טענה הנתבעת, הצהיר בטופס בקשתו לקבלת רישיון נהיגה כי מתחייב הוא למסור ידיעות מלאות ונכונות על מצבו הרפואי. בפועל, נמנע התובע, אשר ידע שנים רבות על ליקוי בראייתו וכי מחזיק הוא בתעודת עיוור משנת 30.11.04, מלהציג את דבר הליקוי בראייתו ואת העובדה כי מחזיק הוא בתעודת עיוור, בפני האופטומטריסט אליו פנה טרם קבלת רישיון הנהיגה, ובפני הנתבעת אליה פנה לקבלת רישיון נהיגה והסתיר את המידע הרפואי האמור שבידיו כשהוא מעדיף את האינטרס הפרטי שלו, קבלת רישיון נהיגה, על פני אינטרס הציבור תוך שמסכן הוא את הציבור ואת עצמו. עוד נטען, כי לנתבעת נודע דבר היות התובע לקוי ראיה ובעל תעודת עיוור בדיעבד, רק כאשר הצטלב המידע שהיה ברשות משרד הרווחה במסגרתו מבקש התובע הטבות מכוח היותו מחזיק בתעודת עיוור מאז 30.11.04 עם מידע שבידי הנתבעת, שכן בהתאם לנהלים, משרד הרווחה, השירות לעיוור, מעביר למשרד הרישוי והתחבורה דיווח ממוחשב על מחזיקי תעודת עיוור. הוסיפה הנתבעת כי לא היתה לה אפשרות לדעת על אודות היות התובע בעל תעודת עיוור, דבר שהסתיר התובע במכוון, ודיווח זה נקלט רק לאחר שנפתחה לנהג, הוא התובע, רשומה שהינו בעל רישיון. מכאן, שפסילת רישיון הנהיגה היתה לאחר שעבר מבחן נהיגה – בזמן שנפתחה לו רשומה של אדם בעל רישיון נהיגה. עוד נטען, כי גם לאחר שידעה הנתבעת בדיעבד כי התובע מחזיק בתעודת עיוור, נשלח התובע לבדיקה במכון לבטיחות בדרכים על מנת לבחון שוב את כשירותו לנהיגה, זאת לאחר שהתובע הגיש עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז – לוד בתיק עת"מ 31325-03-15 כנגד הנתבעת, בגין פסילת רישיונו, וממצאי הבדיקה העלו כי אין הוא כשיר לנהיגה בשל ליקוי בראייה המגביל את יכולתו לנהוג, והתובע עצמו, בעקבות כך, מחק את העתירה שהגיש כנגד הנתבעת בביהמ"ש המחוזי לעניינים מנהליים מחוז מרכז – לוד. בנסיבות אלו, עתרה הנתבעת לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדה תוך חיובו בהוצאות.
בעדותו בבית המשפט ציין התובע כדלקמן:
"אני הגשתי בקשה לקבלת רישיון נהיגה בשנת 2010, בבקשה לקחתי את הטופס ובבקשה ציינתי שהכל תקין מהרופא. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה שלה את כל המסמכים שאני גם הגשתי כי אני לא שמרתי מסמכים, זה לא נשאר אצלי כי הגשתי את הטפסים לנתבעת. בבדיקת הראייה שלי אצל האופטימיסט שאני פניתי אליו, עברתי סידרת בדיקות והוא ציין שהראיה שלי בעין ימין תקינה ובעין שמאל לא תקינה, הוא ציין שגם עיין שמאל אצלה, שזה בדיוק תיאור המצב שלי. לאחר מכן אני עברתי את הבחינה התיאורטית בנהיגה וגם המעשית, והשקעתי בזה כ- 5000 ₪ בלימודי הנהיגה. אחרי תקופה של 4 , 5 חודשים שקיבלתי כבר את הרישיון, אז משרד הרישוי והתחבורה שלחו לי מכתב שמודיעים לי על פסילת הרישיון בגלל לקות בראיה, למרות שהאופטומטריסט ציין את ממצאיו והם אישרו ורק אחר כך התחלתי ללמוד. אציין שהטופס לא אושר במקרה שלי באופן מידי אלא התעכב אצל הנתבעת כשבוע ימים, היה דיון פנימי והחלטת רופא אצלהם, ורק אז התחלתי ללמוד נהיגה. באותה תקופה אחרי שקיבלתי את הרישיון, אני כבר סיימתי את הלימודים והתחלתי בעבודה ורישיון הנהיגה היה חשוב לי מאוד לצורך נהיגה בעבודה. לאחר מכן, הם לא רצו להקשיב לי ולא רצו לתת לי לעשות בדיקה נוספת, אלא פשוט פסלו לי את הרישיון ולא רצו להקשיב לי למרות שפניתי אליהם, והתייחסו אלי באופן מעליב. רק לאחר שהתחלתי בתהליך משפטי, שעלה לי כ- 10,000 ₪, בית המשפט במסגרת עתירה מנהלית שהגשתי, חייב את משרד הרישוי והתחבורה לשלוח אותי לגוף ממוסד שיבדוק שוב ויאבחן אם יש מקום לחדש לי את רישיון הנהיגה או לא. לצערי הם שלחו אותי לגוף ששייך אליהם, והנושא שלי עלה לדיון בפני אותו הגוף שבדק אותי אחרי ההחלטה בבית המשפט, ודחו את בקשתי. אני רוצה לומר. אני רוצה לומר, שאני לא תובע את הנתבעת לתת לי רישיון נהיגה כי אני איבדתי את התקווה שלי לקבל רישיון נהיגה לנוכח הממצאים שנקבעו, החוק לא לציידי בעניין הזה, אני עוסק ברוקחות מקצוע שעוסק בראייה. אני רק תובע במסגרת התביעה שהגשתי שהנתבעת תשלם לי פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמו לי, וההוצאות הכספיות שהיו לי שבסופו של דבר, לא קיבלתי את רישיון הנהיגה למרות שהנתבעת יכלה להגיע לאותה מסקנה מההתחלה. התעודה שיש לי היא תעודה של ליקוי ראיה ואין לי תעודת עיוור, כל הזמן הנתבעת משתמשת במושג תעודת עיוור בזמן שיש לי תעודה שנקראת תעודת ליקוי ראיה. עיוור לא יכול לסיים תואר ראשון ומבחן מעשי בנהיגה. נכון שאני רואה מסמך שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה ממדינת ישראל מדינה הרווחה, אגף השיקום- השירות לעיוור, שמדובר בתעודת עיוור, מס' 019770 שזו התעודה שיש לי, באל בכרטיס שהונפק לי (פלסטיק), כתוב "תעודת עיוור/ ליקוי ראיה", הנתבעת כתבה בכתב ההגנה משפט חשוב, "נהג יכול להיות עיוור בעין אחת ובכל זאת זכאי לקבל רישיון. נכון שאין לבית משפט לתביעות קטנות סמכות לדון בשאלת קבלת הרישיון ממשרד הרישוי ואני לא תובע זאת, אני תובע רק את הנזק שהם גרמו לי".
בחקירתו הנגדית, לשאלה: "מאיזה שנה יש לך תעודת עיוור?" השיב: "משנת 2004, נובמבר", לשאלה: "שאתה באת בתאריך ה2.4.2009 לאופטומטריסט האם אמרת לו שיש לך תעודת עיוור משנת 2004?" השיב: "לא אמרתי לו. לא ידעתי שצריך להגיד לו", לשאלה: "מה מקצועך?" השיב: "רוקח. יש לי תואר ראשון ברוקחות", לשאלה: "באיזה תאריך אתה קיבלת את הרישיון הנהיגה?" השיב: "בספטמבר 2009", לשאלה: "בדצמבר 2009 אתה קיבלת את ההודעה מהנתבעת שצריך לשלול ממך את רישיון הנהיגה" השיב: "נכון", לשאלה: "רק בדצמבר 2014, חמש שנים אחרי כן פנית באמצעות עו"ד ברנסי להשיב לך את הרישיון" השיב: "נכון, אבל אני פשוט התחלתי בתהליך באותו יום שקיבלתי את המכתב אבל זה היה אצל עו"ד אחר, ששמו סאמרה. רק ראיתי שהוא לא עושה כלום, עברתי לעו"ד אחר, כך שלא ישבתי בחיבוק ידיים", לשאלה: "באיזה תאריך נבדקת במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, (מרב"ד)" השיב: "שנה שעברה, אני לא זוכר את התאריך", לשאלה: "זה היה ב1.4.15?" השיב: "יכול להיות", לשאלה: "מה הייתה המסקנה שלהם?" השיב: "הוא בשורה האחרונה לא אישרו את כשירותי לנהיגה", לשאלה: "אני אומר לך באופן מפורש ההחלטה שלהם הייתה שאתה עיוור ככל שנוגע ליכולת נהיגה" השיב: "זאת הייתה המסקנה, אם כי אני לא מרוצה מהמסקנה", לשאלה: "אתה הגשת עתירה מנהלית נגד המדינה?" השיב: "כן, הגשתי עתירה מנהלית ב18.3.15", לשאלה: "למה מחקת אותה" השיב: "אני מחקתי אותה אחרי שעו"ד שייצג אותי בעתירה המנהלית ראה את התוצאה של הבדיקה במרב"ד ושנקבע שאני בעל תעודת עיוור ואני עיוור ולא יכול לנהוג", לשאלה: "אני אומר לך שברגע שקיבלת את הרישיון לנהיגה באמצע ספטמבר 2015, האינפורמציה הוצלבה עם אינפורמציה של משרד הרווחה של מדינת ישראל, ואז התגלה המידע שאתה עיוור בעל תעודת עיוור, דבר שלא ציינת למשרד התחבורה", השיב: "אני לא הסתרתי שום נתון. מי שמילא את הטופס זה האופטומטריסט ולא אני, אני לא ממלא טפסים", לשאלה: "אתה טוען שלא נבדקת?" השיב: "לא נבדקתי. מי שאישר אותי ומי שפסל אותי לא בדקו אותי, אני מדבר על משרד התחבורה. אני לא אומר שהאופטומטריסט לא בדק אותי, הוא כן בדק אותי, אני לא צריך להגיד לו שאני עיוור וגם אני לא עיוור ואני לא אמרתי לו שיש לי תעודת עיוור".
נציג הנתבעת ציין כדלקמן: "הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה שכן כל המסמכים הרלוונטיים צורפו לכתב ההגנה ולמעשה התובע בעדותו ציין שאכן כל המסמכים צורפו לכתב ההגנה, ושהוא סומך עליהם שכן אין לו מסמכים משלו".
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדות התובע וסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין תביעת התובע להידחות וכך אני מורה.
מחומר הראיות למדים ברורות כי לתובע תעודת עיוור מיום 30.11.04, זאת גם אישר התובע בחקירתו הנגדית. משנשאל "מאיזה שנה יש לך תעודת עיוור" השיב "משנת 2004, נובמבר". כך גם אין חולק כי התובע, אשר פנה לאופטומטריסט בתאריך 2.4.09 על מנת לעבור בדיקה רפואית כדי לבחון את כשירותו לקבלת רישיון נהיגה לא אמר ולא גילה לאופטומטריסט כי נושא הוא תעודת עיוור בשל ליקויי ראיה, מאז שנת 30.11.04. משנשאל התבוע בחקירתו הנגדית "כשאתה באת בתאריך 2.4.2009 לאופטומטריסט האם אמרת לו שיש לך תעודת עיוור משנת 2004", השיב התובע "לא אמרתי לו". משחש התובע כי הסתבך הוא בדבריו, ניסה "לגמד" תשובתו ולהתחמק מאחריותו לכך שהסתיר במכוון מידע רפואי מהותי ובעל חשיבות מהאופטומטריסט אליו פנה לבדיקה, דהיינו את עובדת היותו נושא תעודת עיוור בשל ליקויי ראיה מאז 30.11.04, זאת אף שהוא התובע הינו אדם משכיל, רוקח במקצועו, בציינו "לא ידעתי שצריך להגיד לו". קובעת אני בקבלי טענות הנתבעת, כי את זאת עשה התובע על מנת להסתיר את עובדת היותו נושא תעודת עיוור משנת 30.11.04, כשהוא התובע מעדיף את האינטרס האישי שלו, דהיינו נסיונו לקבל רישיון נהיגה ולו בדרך של הסתרת מידע רפואי חיוני ומהותי ודיווח "בחסר", על פני האינטרס הציבורי שהוא מניעת סיכון המשתמשים בדרך, כולל סיכונו שלו. שעה שנערכו לתובע הבדיקות המקדימות לצורך קבלת רישיון נהיגה, התובע לא ציין כאמור, כי הוא מחזיק בתעודת עיוור משנת 30.11.04 (נספח ג' להגנה) למרות שהצהיר וחתם כי הוא מתחייב למסור מידע מלא ונכון על ליקויי בריאות, התובע הצהיר: "אני החתום/ה מטה מצהיר שכל תשובותיי בטופס זה תואמות את האמת וידוע לי כי אהיה צפוי/ה לעונשים הקבועים בחוק, על כל רישום כוזב שערכתי בטופס זה. אני מצהיר/ה ומתחייב/ת למסור לרופא המוסמך מטעם רשות הרישוי ידיעות מלאות ונכונות על מחלותיי וליקויי הבריאותיים" (ההדגשות שלי – א.ט.). אלא שלא כך פעל , היה על התובע לציין בטופס הצהרתו לצורך קבלת רישיון נהיגה כי הוא מחזיק בתעודת עיוור מיום 30.11.04 בשל ליקויי ראיה. לא רק שהתובע לא עשה כן, אלא שגם הסתיר במכוון עובדה זו מפני האופטומטריסט בבדיקתו ביום 2.4.09. ביום 16.9.09 קיבל התובע זכאות להחזיק רישיון נהיגה, זאת לאחר שעבר מבחן נהיגה לדרגת רישיון B (רכב פרטי עד ארבע טון). ביום 13.12.09 נקלטה במערכת המחשוב של משרד הרישוי והתחבוה, היא הנתבעת, הגבלה 949 (ביטול רישיון נהיגה – תעודת עיוור) לפיה התובע מחזיק בתעודת עיוור. הגבלה זו הינה בהתאם להנחיות בין משרד הרווחה אגף השיקום-השירות לעיוור, לבין משרד הרישוי והתחבורה, היא הנתבעת (ראה נספח ב' להגנת הנתבעת).