בפניי תביעה כספית נזיקית, על סך 8,300 ₪.
התובעת, צרכנית של הנתבעת, תובעת את האחרונה בגין חשבונות גז מופרזים שקיבלה לטענתה ממנה ורשלנות שגרמה לה לנזקים.
לפי האמור בכתב התביעה, הנתבעת היא ספקית הגז לכל הדירות בבניין מס' 23 ברח' האצל בחיפה.
התובעת מתגוררת בבניין זה, ומאז כניסתה לדירה בשנת 1989, שילמה באופן קבוע, ללא דיחוי, את כל חשבונות הגז הדו חודשיים שקיבלה לכתובתה.
במהלך חודש יוני 2013, נשלח אליה חשבון גז מופרז על סך 1,399 ₪. התובעת חששה כי מדובר בדליפה חמורה, ופנתה וערכה בירור מול הנתבעת.
ביום 2.7.13, הגיע אל דירתה טכנאי מטעם הנתבעת, וטען כי מונה הגז אשר בגינו מנפיקה הנתבעת את חשבונות הגז לתובעת, כלל אינו שייך לצריכת הגז של התובעת, אלא לשכן אחר. באותו מעמד, שלל הטכנאי את האפשרות, כי צריכת הגז המופרזת נובעת מדליפת גז.
למשמע דברים אלו, פנתה שוב התובעת באמצעות בתה, ושוחחה עם נציגת הנתבעת. סוכם כי יישלח טכנאי נוסף, לבדיקת העניין. ביום 29.7.13, ערכה הנתבעת בדיקה נוספת בדירתה של הנתבעת, באמצעות אותו טכנאי שביקר כבר קודם. במסגרת בדיקה זו, נמצא כי הוחלפו מוני הגז בין שתי דירות – מונה הגז אשר רלוונטי לדירתה של התובעת, מודד צריכה בדירה 29, בה מתגורר שכן של התובעת, וההיפך, מונה הגז בדירה מס' 29 מתייחס לצריכת הגז של התובעת.
הטכנאי מסר לתובעת את הדברים, וכן את מספר המונה המתייחס ומשקף את צריכת הגז שהיא צורכת, אך יחד עם זאת, סירב, לדברי התובעת, לתת לה כל אישור בכתב על כך.
משאלה היו פני הדברים, הבינה התובעת, כי היא נושאת בצריכת גז של דייר אחר, וככל הנראה היא נדרשה לשלם תשלומי גז עודפים אשר אינם משקפים את צריכתה בפועל. על כן, היא ביקשה מהנתבעת לערוך השוואה בינה לבין השכן, אליו היה מחובר המונה שלה, על מנת לעמוד על ההפרשים ולדעת באם צריכתה אכן הייתה מופרזת כטענת הנתבעת, אם לאו.
כחצי שנה לאחר שגילתה את התקלה האמורה, ביום 24.7.14 הגיע שוב טכנאי גז אל הנתבעת, הפעם טכנאי אחר. אותו טכנאי ערך בדיקה בבניין בו מתגוררת התובעת, ואף הוא אישר כי הייתה החלפה בין המונה של התובעת, עם המונה של השכן. הפעם פירק הטכנאי את המונה וניתק את התובעת מאספקת הגז.
בדיון שנערך בפניי, לא חלקה הנתבעת על התקלה שאירעה ועל החלפת המונים כמפורט בתביעת התובעת. לדברי נציג הנתבעת, נערכה בדיקה, תוקנה התקלה, והוסדר עניין המונים. כל דירה שויכה למונה הרלוונטי שלה. עוד הוסיף נציג הנתבעת ומסר, כי לאחר בדיקת החשבונות, הסתבר שיש צריכה עודפת של גז, בדירת התובעת, וזאת גם לאחר השוואה שביצעו עם הדירה שבטעות שויך אליה המונה של התובעת. מבדיקה זו עלה, שהתובעת צריכה לשלם עבור 19 קו"ב גז.
עוד יצוין, כי הנתבעת אישרה לשאלת בית המשפט כי ניתקה את התובעת מאספקת גז מאז 2014. כאשר הטעם לכך, לפי טענת הנתבעת, הייתה חשש מפני דליפה.
לאחר שעיינתי בכלול כתבי הטענות שבפני על נספחיה, ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
כאמור, אין מחלוקת עובדתית על כך שמאז כניסתה של התובעת לדירתה, בשנת 1989, ועד לגילוי התקלה בשיוך המונים, שילמה התובעת את צריכת הגז של שכן אחר, ולא את צריכת הגז שלה, וכל זאת בשל מחדליה של הנתבעת.
הנתבעת שיגרה לדירה טכנאי גז אשר בדקו ומצאו כי אכן הייתה החלפה של מוני גז בבניין, ובעקבות תקלה של מתקיני מוני הגז, מטעם הנתבעת, נוצר מצב בו חשבון הגז של התובעת, מונפק בהתאם לצריכת הדיירים בדירה 29 בבניין, וחשבון הגז של הדיירים הללו, מונפק בהתאם לצריכת הגז של התובעת. מחדל זה כל כולו רובץ לפתחה של הנתבעת.
למרות שהנתבעת ידעה על התקלה האמורה כבר מתחילת חודש יולי 2013, לא נקפה אצבע בנדון. חצי שנה לאחר מועד הגילוי, בחודש מרץ 2014, הגיע טכנאי נוסף מטעם הנתבעת, ורק בחשבונות הגז של חודשים אפריל מאי 2014, הופיע לראשונה מונה התובעת כמונה המשויך לחשבון הגז שלה. העברת המונה לוותה בהעברת חוב שנצבר על ידי הדיירים מדירה 29, כאשר בכל אותה עת, לא צרכה התובעת כלל גז, ובנספח ה' לכתב התביעה, עולה כי לא נרשמה לחובתה צריכת גז.
בנוסף, בחודש אוקטובר 2015, שלחה הנתבעת לתובעת, חיוב בגין צריכת גז על סך 724.42 ₪, כאשר בכל התקופה מאז המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, כך הסתבר בדיון בפניי, נותקה התובעת מצריכת גז (ראה בהמשך).