ת"ק 28944-11-16 טיבי נ' אופרן רכב חו"ל בע"מ

לפני תביעה כספית להשבת כספים ופיצוי התובע בגין כספים שנגבו מהתובע על ידי חברת השכרת רכב בעת שהותו בטיול בספרד.

אין חולק בין הצדדים כי התובע שכר רכב בספרד באמצעות הנתבעת ושילם את התמורה בארץ.

לטענת התובע שילם בארץ, מראש, את כל התמורה בגין השכרת הרכב על מנת שלא יאלץ להתמודד עם שפה זרה בחו"ל. כשהגיע לשדה התעופה בברצלונה, ביום 17.7.16, נדרש להשאיר פיקדון בסך 168 אירו אשר יוחזר לו עם השבת הרכב. אולם כעבור שלושה ימים ובטרם סיים התובע את טיולו והשיב את הרכב השכור, הבחין כי נגבה מחשבונו על ידי חברת ההשכרה בספרד, סך של 745 ₪. לטענת התובע הוא פנה אל הנתבעת באמצעות חברו על מנת לברר את פשר החיוב ונענה כי הכספים שנגבו מחשבונו יוחזרו אליו עם שובו ארצה. כאשר חזר התובע ארצה יצר קשר עם הנתבעת וזאת על מנת לקבל את כספו חזרה. נציגי הנתבעת השיבו לתובע כי הם בקשר עם חברת ההשכרה בספרד וכי עליו להמתין 14 יום על מנת לקבל את כספו. התובע הציג מכתב ממנו הוא למד כי הנתבעת התחייבה כלפיו להשיב לו את הסכום שנגבה ממנו ועל כן הוא דורש השבת הסכום מהנתבעת ופיצוי בגין ביטול זמנו בפניות הרבות לנתבעת.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי אינה חברה להשכרת רכב אלא משמשת כמתווכת בלבד. הדבר מופיע במפורש על גבי שובר הזמנת הרכב אשר הונפק עבור התובע ונמסר לו. שובר זה נמסר לתובע טרם נסיעתו לחו"ל. בשובר מצוין מפורשות כי הנתבעת אינה אחראית לאחר ביצוע ההזמנה לפעילותה של החברה המבצעת היא חברת ההשכרה בחו"ל. התובע חתם על הסכם שכירות מול חברת ההשכרה בחו"ל חוזה שהנתבעת אינה צד לו. הנתבעת מוסיפה כי ציינה בפני התובע כי עליו לקרוא בקפידה את הסכמי השכירות בחו"ל בטרם חתימתו עליהם ואף הגדילה והציעה לשלוח לו מראש עותק מהסכם שכירות הרכב מתורגם לעברית. לדידה של הנתבעת אינה אחראית לחיובים שאירעו לאחר שהיא ביצעה הזמנתה כהלכה וכאשר הרכב סופק ללקוח, ובפרט שמדובר בחיובים נוספים שאינם בשליטתה כגון חיוב בגין דלק וכד'.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים אין חולק בין הצדדים שהתובע ביצע הזמנה להשכרת רכב באמצעות הנתבעת. אין גם חולק כי התובע קיבל את הרכב שהזמין ולא העלה טענה לגבי טיב הרכב או השירות שקיבל מהנתבעת. עוד אין חולק כי פנה לנתבעת לאחר השכרת הרכב בחו"ל וטען כי נגבו ממנו כספים.

בתק(י-ם) 4184/06 אהרון ופרחיה ברודנר נ' קשר רנט א קאר בע"מ, פורסם בנבו (17.1.07), ניתח בית המשפט את סוגיית אחריות חברת ההשכרה בארץ המוגדרת כספק שירות לחו"ל, בהרחבה. דבריו יפים לענייננו.

הגישות בשאלה זו נעות בין שחרור ספק השירות לחו"ל מכל אחריות שהיא האחריות מרגע אספקת השירות בחו"ל תוך התייחסות לספק השירות כמתווך בלבד מן הצד האחד לבין הטלת מלוא האחריות כלפי הרוכש, על מי שמוכר את השירות בארץ.

הרציונל העומד בבסיס הטלת האחריות על ספק השירות לחו"ל הינה למנוע מצב בו רוכש השירות נדרש לפנות לחברות נותנות השירות בחו"ל ולתבוע אותן במקום מושבן באופן המקשה מאד על הצרכן. הדברים מקבלים משנה תוקף בימינו, כשכמעט כל אדם יכול לרכוש שירותים ברחבי הגלובוס באמצעי התקשרות נגישים כגון האינטרנט ובאופן המייתר לכאורה את הצורך בספק שירות בארץ. משכך מצופה כי הערך המוסף ברכישת השירות בארץ מאת ספק מקומי יהיה ספק השירות לחו"ל בארץ היה המקור למענה למענות וטענות הצרכן.

מנגד ניתן לומר כי הטלת אחריות מוחלטת על ספק השירות לחו"ל בגין מלוא הטענות והטרוניות קיצונית מאחר ולספק השירות אין שליטה על כל המתרחש בארץ קבלת השירות. התשובה שניתנה לכך היא כי לאור היחסים בין ספק השירות לחו"ל לבין נותן השירות בחו"ל יכולת ספק השירות להתמודד עם נותני השירות טובה יותר מאשר של הצרכן וככל שמדובר בנותן שירות בעייתי יש לספק השירות הבחירה להפסיק לעבוד עמו.

הפסיקה בוחנת כל מקרה לגופו, כאשר המבחן הראשון הוא האם הלקוח קיבל את שהובטח לו והמבחן השני הוא האם קיבל יחס הוגן. ההיגיון הוא שאם הלקוח לא קיבל את מה שהובטח לו הרי שמכוח דיני החוזים ודיני הגנת הצרכן האחריות צריכה להיות של ספק השירות. הקושי הוא כשהלקוח מקבל את שהזמין באופן חלקי ואזי נשאלת השאלה עד כמה ניתן למתוח את גבול אחריותו של ספק השירות לחו"ל.