ת"ק 29018-03-14 אלוני נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

לפניי תביעה להשבת סך של 10,000 ש"ח שנמשכו מחשבון הבנק של התובע, לטענתו שלא על ידו.

1. התובע ניהל בסניף פרדסים של הנתבע (להלן – "הבנק") חשבון עובר ושב. החשבון נפתח על שם בנו של התובע, אך אין חולק כי הופקדו בו סכומי כסף של התובע שנועדו לחיסכון, ולתובע ניתנה הרשאה לפעול בו. ביום 4.11.2012 בשעה 12:05 חתם התובע על הוראה להפקדת סך של 100,000 ש"ח לפיקדון שקלי. ביום 4.11.2012 בשעה 12:28 נמשכו מהחשבון סך של 10,000 ש"ח. עילתה של התביעה בטענת התובע כי לא משך סכום זה ועל כן על הבנק להשיבו. לטענת התובע, הוא גילה לראשונה בסוף מרץ 2013 על אודות המשיכה, כשנשלח אליו בדואר פירוט תקופתי לתנועות בחשבון (פירוט שהודפס ביום 29.1.2013 אך התקבל אצלו חודשיים לאחר מכן). התובע ניהל התכתבות ענפה עם הבנק שבה טען, בעיקרו של דבר, כי ביום 1.4.2012 הפקיד בחשבון סך של 30,000 ש"ח; מסכום זה העביר ביום 4.11.2012 סך של 20,000 ש"ח לתכנית חסכון בסך של 100,000 ש"ח לשנה; למחרת היום, לאחר בדיקה עם מנהל בכיר בסניף בשם אייל, נותרה בחשבון יתרה בסך של 2,146 ש"ח שאותה משך. על כן, טוען התובע, לא יתכן כי יום לפני כן משך סכום של 10,000 ש"ח. במכתביו העלה התובע תהיות: אם הפקיד סכום לחיסכון בשעה 12:05, מדוע היה עליו לחזור לבנק אחרי 23 דקות כדי למשוך 10,000 ש"ח? ואם כך מדוע שב לבנק ומשך עוד סכום של 2,146 ש"ח כדי לאפס את החשבון בדיוק? מדוע לא עשה זאת בו ביום? התובע, שגילו כ-87 כיום, הצהיר שלא משך את הסכום האמור מהחשבון; טען כי חתימתו על טופס המשיכה זויפה; ביקש לשלוח את הטופס לבדיקה אצל מומחה לזיהוי כתב יד וכן לעבור בדיקת פוליגרף; לבחון את טענותיו עם הפקידים שהיו מעורבים במשיכה: אייל הדר, יוליה חצרון ויניב רבינר; ולצפות במצלמות האבטחה שיאמתו את גרסתו. לטענתו, הבנק דחה את כל דרישותיו ומשכך נאלץ להגיש את התביעה דנן.

    

2. הבנק טוען להגנתו כי בירור שערך העלה כי נמצאו שתי פקודות שנחזות להיות חתומות בידי התובע מאותו היום; התובע אינו מתכחש לכך שביקר ביום המשיכה בסניף, ולמחרת היום משך את היתרה המדויקת – בסך של 2,146 ש"ח. על כן טוען הבנק כי התובע ידע שזו היתרה המדויקת שנותרה בחשבון; צילומי האבטחה בבנק נמחקים מדי עשרה ימים ועל כן לא ניתן היה להיענות לבקשתו לצפות בהם; הוראות בנק ישראל אוסרות על ניהול חשבון הרשום על שם אחד בשעה שהכסף המופקד בו הוא של אחר הנעדר זיקה אמתית לכסף, ועל כן התובע נדרש לסגור חשבון זה. על כן טוען הבנק כי טענת התובע שלפיה חתימתו זויפה היא בלתי סבירה בעליל.

    

3. בתיק זה התקיימו שתי ישיבות. בישיבה הראשונה (מיום 1.1.2015) הצעתי כי ימונה מומחה לזיהוי כתב יד שיחווה דעה בשאלה אם החתימה המתנוססת על טופס המשיכה היא אכן חתימתו של התובע. הצדדים הסכימו לכך מיד, ובו ביום מיניתי מומחה והוריתי כי בשלב זה יישאו הצדדים בשכר טרחתו בחלקים שווים, ובפסק הדין אקבע מי יישא בשכר הטרחה בהתאם לתוצאות ההליך. ביום 5.1.2015 ביקש התובע לחזור בו מהסכמתו בנימוק שאין לו המשאבים לשלם עבור חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. נעתרתי לבקשתו. באותה בקשה עתר התובע לזמן את פקיד הבנק, מר אייל הדר, למתן עדות כדי לאמת את קיומן של מצלמות וידאו במקום. הואיל ובאותה ישיבה ציינה הנתבעת 2 – מנהלת הסניף – כי אין צילומי וידאו של האירוע, לא ראיתי להיעתר לבקשה זו. קבעתי ישיבה נוספת ליום 20.1.2015. ביום 18.1.2015 עתר התובע לזמן לעדות באמצעות בית המשפט שלושה עדים: אייל הדר, יוליה חצרון ויניב רבינר. בבקשה לא צוין מענם של העדים. בו ביום דחיתי את הבקשה מהטעם שהיא הוגשה בסמיכות רבה מדי למועד הדיון בלא כל טעם מניח את הדעת, ועל כן לא ניתן להיעתר לה.

    

4. ביום 20.1.2015 התקיימה ישיבה שנייה שבה העידו התובע והנתבעת 2. הצדדים חזרו על גרסאותיהם. התובע הבהיר כי הטיפול באירוע בוצע מול הנתבעת 2, אשר השיבה לפניותיו והורתה לפקידים המעורבים שלא לשתף עמו פעולה. התובע הלין על התנהלות זו, ודרש שיוצגו הצילומים. התובע נשאל אם הגיש תלונה במשטרה, והשיב בשלילה. הנתבעת 2 העידה באזהרה כי הצילומים הנאגרים במצלמות האבטחה של הבנק נמחקים מדי עשרה ימים, ועל כן אין באפשרות הבנק להציגם. היא ציינה כי ההסבר לכך שחלפו 23 דקות בין פעולת ההפקדה לפיקדון לבין פעולה המשיכה הוא שהפקדה לפיקדון מבוצעת לפני פקיד העוסק בתכניות חיסכון, ואילו משיכת מזומן מבוצעת באשנב "בנכול". המדובר בשתי עמדות שונות המעניקות שירותים שונים, ומכאן ההפרש בזמנים. מעבר לכך ציינה מנהלת הסניף כי התובע מנהל חשבון נוסף בסניף, וגם ממנו משך סך של 10,000 ש"ח בבת אחת, כך שמדובר בהתנהלות שאינה חד פעמית. התובע הסביר את הנסיבות שבעטיין משך את אותם 10,000 ש"ח מהחשבון האחר, אך טען כי דובר באירוע חד פעמי על רקע נסיבות קונקרטיות.

    

5. לאחר שעיינתי בחומר שהוגש ושמעתי את העדויות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. הנטל להוכיח את הטענות המועלות בתביעה מונח על כתפי התובע, ובנסיבות העניין הוא לא הורם. התובע מבקש לייחס לבנק או למי מפקידיו מעשה מרמה של זיוף חתימה וגניבה. המדובר במשוכה גבוהה למדי, שיש לתמוך אותה בתשתית ראייתית הולמת. התובע לא תמך את טענת הזיוף בחוות דעת של מומחה לזיהוי כתב יד, ואף כשמונה מומחה כזה מטעם בית המשפט – ביקש לחזור בו מההסכמה בנימוק שאין ברצונו לשאת בתשלום (לטענה כי אין ביכולתו לשאת בתשלום לא הונחה תשתית עובדתית מתאימה). בהקשר זה יובהר כי התובע חויב לשאת בשכר טרחת המומחה במימון ביניים בלבד, כאשר אם המומחה היה מוצא שהחתימה על טופס המשיכה מזויפת – הוא היה זוכה לשיפוי מלא בגין הסכום ששילם בצירוף הוצאות משפט. לכך יש להוסיף כי טענת הנתבעת 2 שלפיה צילומי האבטחה נמחקים מדי עשרה ימים לא נסתרה; כי החתימות המתנוססות על שני הטפסים שנחתמו באותו יום דומות בעיניי זו לזו דמיון רב; וכי אין חולק שהתובע היה בסניף באותו יום. לבסוף, התובע ביקש לזמן שלושה עדים בניסיון לתמוך בגרסתו, אלא שהבקשה הוגשה ברגע האחרון ממש, באופן שלא אפשר להיעתר לה, ולא ראיתי מקום לקיים ישיבה שלישית בתיק זה. עוד יש לציין כי זימון של שלושה עדים לדיון בשעות אחר הצהריים, מחוץ לשעות העבודה, היה מחייב הפקדה של הוצאותיה בקופת בית המשפט. סכום זה היה מגיע פחות או יותר כדי הסכום שהתובע נדרש לשלם בגין מחצית שכר הטרחה של המומחה, ובהינתן שביקש להימנע מהוצאות נוספות כאמור, סביר להניח שהיה נמנע מלהפקידו. על רקע מכלול זה, אין לומר שלא ניתנה לתובע הזדמנות להוכיח את תביעתו באמצעים העומדים לרשותו. התובע לא עמד בכך.