עודד נ' ברכה

בפניי תביעה לפיצוי מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק) בגין אמירה שהפנה הנתבע כלפי התובעת במהלך ישיבת מועצת העיר חדרה, בה השתתפו שניהם.

רקע והעובדות שאינן במחלוקת

במועדים הרלוונטים לתביעה, בקדנציה הקודמת של השלטון המקומי, היו התובעת והנתבע חברים במועצת העיר חדרה, שניהם בסיעת "יש עתיד" שבראשות ראש העיר דאז והיום, מר צביקה גנדלמן, כאשר התובעת היתה מס' 2 ברשימה ואילו הנתבע - מס' 3 בה.

זמן קצר לאחר הבחירות דאז יצאה התובעת נגד ראש סיעתה, ראש העיר גנדלמן, זאת במסגרת מה שהגדירה "אופוזיציה לוחמת", במטרה להבטיח טוהר מידות בהתנהלות השלטון המקומי ולחשוף שחיתויות בצמרתו. ביטוי לכך היה בישיבות מועצת העיר, במהלכן התפתחו פעמים רבות ויכוחים מרים בין התובעת מצד אחד ובין מר גנדלמן ושאר אנשי הסיעה מצד שני.

האירוע נשוא התביעה התרחש במהלך ישיבת מועצת העיר מיום 22.11.17, אשר צולמה ושודרה בשידור חי בעמוד הפייסבוק של עיריית חדרה. אין מחלוקת בין הצדדים באשר למהלך הישיבה, מה גם שהיא תועדה בפרוטוקול המלא שצורף לכתב ההגנה ובשני סרטונים (אחד מהם הוא הסרטון הרשמי שהועבר בשידור חי), אשר הוצגו בדיון.

אעיר, כי הסרטון המתעד את אמירת הנתבע צולם על ידי מי שישב לצדה של התובעת, כאשר המצלמה מופנית אל ראש העיר, אל הנתבע ואל שכניהם, ולא ניתן לראות בו את התובעת, אלא לשמעה בלבד. הסרטון השני, הוא הסרטון הרשמי שהועבר בשידור חי, ואשר בו פונה המצלמה אל התובעת, נקטע שניות לפני אמירתו של הנתבע, ולא הוצג במלואו.

בישיבה האמורה, במהלך דיון בנושא ט"ז שעל סדר היום, הצטרפות עיריית חדרה כיזם לתכנית "מגדלי חוף הים", ולאחר שהיועצת המשפטית של העירייה הציגה את הנושא, העלה ראש העיר גנדלמן את הנושא להצבעה. על פי הפרוטוקול שצורף לכתב ההגנה, זהו מהלך הדברים שהתרחש לאחר מכן:

"התובעת: נגד, נגד.

עוה"ד אוהד מרחב: נגד.

הנתבע: איך אפשר להיות נגד דבר כזה? איך אפשר? איך אפשר? את לא יודעת בכלל מה את מצביעה. איך אפשר? (מדברים יחד).

התובעת: אתה מושחת. אתה מושחת. כל מה שכתבו עליך.

גנדלמן: גבעת אולגה. פינוי ובינוי גבעת אולגה את נגד (מדברים יחד). שיירשם בפרוטוקול ששירלי עודד נגד תכנית פינוי ובינוי גבעת אולגה.

התובעת: אז אני בעד פינוי בינוי, מימי תרשמי שאני בעד (מדברים יחד).

עוה"ד אוהד מרחב: נמנע, אני נמנע.

התובעת: אז אני נמנעת.

הנתבע: היא מפחדת. נמנעה, היא מפחדת.

גנדלמן: נגד. נרשם. הלאה (מדברים יחד).

התובעת: יא גנב, יא שקרן, יא נוכל, יא רמאי.

הנתבע: יא נואפת."

מצפייה בסרטונים שתיעדו את האירוע עולה בבירור, כי בעת שאמרה התובעת את המשפט "אתה מושחת. אתה מושחת. כל מה שכתבו עליך" וכן את המשפט "יא גנב, יא שקרן, יא נוכל, יא רמאי", היא פנתה אל ראש העיר גנדלמן.

תמצית טענות התובעת

לטענת התובעת, האירוע המצולם הפך במהרה לשיחת היום בחדרה, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. לטענתה, לא רק שהנתבע סירב להתנצל על אמירתו, הוא פירסם פוסטים פוגעניים, מכפישים וסקסיסטיים כנגד התובעת, בין השאר ביחס למוצאה, להשכלתה ולמראה החיצוני שלה. לטענתה, דברי הנתבע כלפיה - "יא נואפת", הם דברים פוגעניים ושוביניסטים העולים שפרסומם נועד להשפיל את התובעת ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז וללעג, ובתור שכאלה הינם מהווים "לשון הרע" כמשמעה בחוק. לטענת התובעת, אין עומדות לנתבע אילו מההגנות או ההקלות שבחוק.

לטענת התובעת, הפיצוי המגיע לה הוא בשיעור מאות אלפי שקלים, אולם כיוון שאין ידה משגת לשלם אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין, הגישה את התביעה לבית המשפט כאן, והיא עותרת לפיצוי בשיעור תקרת סמכות בית המשפט, בסך של 33,400 ₪ (יצויין, כי החל מיום 1.1.19 עומדת תקרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות על סך של 33,900 ₪).

תמצית טענות הנתבע

הנתבע, כאמור, אינו מכחיש כי אמר את האמירה "יא נואפת", אלא שלטענתו, אמירה זו באה בעקבות התגרות ופרובוקציה מתמשכות מצדה של התובעת בזמן מערכת הבחירות. לטענתו, התובעת ניצלה כל במה אפשרית וכל זכות דיבור שניתנה לה על מנת להכפיש ולגדף את ראש העיר, את הנתבע ואחרים, חרף היותה בסיעתם, משל היתה באופוזיציה.

לטענת הנתבע, במשך ארבע שנים נהגה התובעת להטיח בראש העיר ובנתבע הכפשות והאשמות קשות במהלך ישיבות המועצה, כשמנגד מבליגים ראש העיר והנתבע שוב ושוב על אמירותיה, מה שעודד אותה להחריף את התבטאויותיה ולהפנותן גם כלפי בני משפחתו של ראש העיר.

כראיה צורפו לכתב ההגנה מאות עמודים של פרוטוקולי ישיבות מועצת העיר משנת 2014 ועד הישיבה נשוא התביעה מיום 22.11.17.

עוד טוען הנתבע, כי במילה "נואפת" התכוון למילה במובנה הרחב, לשיטתו - מילה נרדפת ל"בגידה", ולאו דווקא למובנה הצר של המילה, של קיום יחסי מין בין גבר לאשה שאיננה אשתו. לטענתו, התובעת בגדה בסיעתה, בראש העיר ובנתבע, להם היתה, כביכול, "נשואה", כאשר הצטרפה למעשה לאופוזיציה ובכך בגדה בהם. לטענתו, לא התכוון חלילה להקשר האישי, של יחסי התובעת ובן זוגה, אלא להקשר הפוליטי, של יחסי התובעת ואנשי סיעתה.

לטענת הנתבע, עומדת לו, בנסיבות אלו, חזקת תום הלב הקבועה בחוק וחלות עליו ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו - 15 לו, ולחלופין, ההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק, מה גם שלתובעת לא נגרם כל נזק, ומכל מקום היא לא הוכיחה נזק כזה. כן טוען הנתבע, כי חלה בעניין ההגנה של "הסתכנות מרצון" כמשמעה בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוד טוען הנתבע, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 100%.

דיון ומסקנות

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, צפיתי בסרטונים המתעדים את האירוע נשוא התביעה ושמעתי את עדויותיהם של הצדדים, לרבות את עדותו של ראש העיר מר גנדלמן, שזומן להעיד מטעם הנתבע, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 יצר איזון בין חופש הביטוי מחד לבין זכותו של כל אדם לשם טוב מאידך. בהוראותיו השונות של החוק ישנו ביטוי ליחס שקבע המחוקק בין ערכים אלה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד מב(3) 1 [1998]):

"כפי שנאמר לא פעם, חוק איסור לשון הרע - על ההסדר המורכב המעוגן בו - מהווה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם, וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות, כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש היצירה, בין אם אלה זכויות בעלות מעמד עצמאי ובין אם הן מהוות חלק מאגד של זכויות." (ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי [27.7.2011]).

בהתאם להוראות החוק, כפי שפורשו בפסיקת בתי המשפט, שאלת החיוב באחריות בגין לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים: הראשון - כי מדובר ב"פרסום"; השני - כי הפרסום הינו משום "לשון הרע" לפי מובנו הטבעי והרגיל בעיני אדם סביר; השלישי - בחינת תחולתן של הגנות אפשריות; והרביעי, בהעדר הגנה - בחינת הסעד המתאים לנפגע מהפרסום (ע"א 6903/12 CANWEST GLOBAL COMMUNICATION CORP נ' עזור [22.7.2015]; ע"א 8345/08 הנזכר לעיל).

במקרה דנא דומה כי אין מחלוקת, כי המבחן הראשון מתקיים: דברי הנתבע כלפי התובעת פורסמו ברבים, שהרי הישיבה שודרה בשידור חי בעמוד הפייסבוק של עיריית חדרה. אין נפקא מינא האם, כטענתה של התובעת, הפך הסרטון "ויראלי", שמשמעו - לטענתו של הנתבע שלא הוכחה - כי זכה למליוני צפיות, או האם זכה לכ - 600 צפיות בלבד, המספר בו מודה הנתבע. בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק, די אם הגיעה האמירה ולו לאדם אחד זולת הנפגע, ומכאן שמדובר ב"פרסום" כמשמעות בחוק.

האם האמירה "יא נואפת" עולה כדי "לשון הרע"? זהו עיקר המחלוקת שבין הצדדים.

סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול -

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

המבחן שנקבע בפסיקה להיותו של פרסום בגדר "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי: הביטוי יפורש בהתאם למובן הטבעי והרגיל של המלים בהקשרן הספציפי, לפי הבנתו של האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 [1977]; ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 [1989]; ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 [1992]; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 617 [2002]).

כאמור, לטענת הנתבע, באמרו "נואפת" כוונתו היתה לעשות במילה זו שימוש כמילה נרדפת של המילה "בוגדת".

יש קושי רב בטענה זו. לשורש "נאף" ישנה קונוטציה מינית ברורה, עוד מהציווי "לא תנאף" שבעשרת הדברות. במילון "אבן שושן" מוגדרת המילה "נאף" על כל נטיותיה (לרבות "נואף") בהקשר המיני בלבד, של קיום יחסי מין אסורים על פי הדת או המוסר החברתי, ללא פירוש רחב יותר של "בגידה". הגדרה זהה מופיעה במילון "ספיר", שוב, ללא פירוש רחב יותר כמילה נרדפת לשורש "בגד". אכן, במילון ממנו ציטט הנתבע בכתב ההגנה (כמדומני, המילון האינטרנטי "מילוג"), מוגדרת המילה "נואף" בהגדרה בעלת ההקשר המיני, ובנוסף אליה המילה הנרדפת "בוגד"; אולם סבורני, כי גם המילה הנרדפת "בוגד", בהקשר זה, אף היא באה בהקשר המיני, שהרי אין חולק כי למילה "בוגד" שני מובנים, האחד, בדומה ל"נואף", בעל ההקשר המיני, והשני, במובן של חוסר נאמנות או מעילה באמון. סבורני, כי ההבדל בין השורש "בגד" ובין השורש "נאף", בשימושם הטבעי והרגיל, הוא, כי הראשון משמש ברגיל בשני המובנים הללו באותה המידה, בעוד שהשורש "נאף" יוחד כמעט תמיד להקשר המיני, והוא המובן הטבעי והרגיל של המילה.

ראש העיר, בעדותו בבית המשפט, הודה בגילוי לב כי - "לשאלה כשאני שומע את א' קורא לב' "נואף" אני משיב: כאשר אני שומע את זה ברחוב אז אני מייחס לזה באמת פעולה של בינו לבינה" (עמ' 5, ש' 5-4); עם זאת העיד, כי קיבל את ההסבר שהנתבע נתן לאמירתו, קרי, שהיא נאמרה במובן של "בגידה פוליטית" - מה שמלמד, אגב, כי האמירה היתה טעונה הסבר.

גם הנתבע עצמו, כאשר נשאל מדוע, אם התכוון ל"בגידה פוליטית", לא השתמש במילה "בוגדת" אלא "נואפת" דווקא, השיב בכנות - "ככה זה יצא לי." (עמ' 4, ש' 3).

חיזוק מסויים לכך, שהמילה "נואפת" נאמרה בהקשר המיני ולאו דווקא במובן פוליטי אני מוצאת בהקשר המיידי בו נאמרה האמירה. בסעיף 14 לכתב ההגנה הביא הנתבע תמלול מלא של אמירותיה של התובעת, בסמוך לפני אמירתו של הנתבע, ולפיו אמרה התובעת לראש העיר:

"תגיד, מה אתה חושב, אתה בצבא? תגיד, אה... מה אתה רציני? אתה חושב שאתה נשוי לנשים האלה שאתה משתיק אותן? יא מושחת אחד, יא גנב, יא שקרן, יא נוכל, יא רמאי";

בנקודה זו אמר הנתבע, "יא נואפת".

על רקע דברי התובעת, בהקשר של נשים ונישואין, מקבל האמור לעיל משנה תוקף, כי השימוש שעשה הנתבע במילה "נואפת" הוא במובן של נשים ונישואין גם כן.

אשר על כן, אני דוחה את טענתו של הנתבע, כי באמרו "יא נואפת" התכוון להטיח בתובעת כי היא "בוגדת" במובן הפוליטי, קרי, מפנה עורף לסיעתה. סבורני, כי אין מדובר אלא בנסיון להצדיק בדיעבד את דבריו, שנאמרו בלהט הויכוח, ולתת להם נופך שונה, תמים, מכוונתו בפועל. כאמור, בבחינת המובן הרגיל וטבעי של המילה "נואפת", מדובר בהאשמה של קיום יחסי מין עם מי שאינו בן זוגה של התובעת. אף הקידומת "יא" יש בה כדי ללמד על כך שמדובר בגידוף או באמירה פוגענית, ולא באמירה תמימה.

העובדה שהנתבע עצמו מצא לנכון לפרסם ביום 26.11.17, מספר ימים לאחר הישיבה נשוא התביעה, פוסט הבהרה בפייסבוק (נ/2), מצביעה על כך שהבין כי אמירתו עוררה גלים וכי היא דורשת הסבר; אלא שבהסברו הוא שב וניסה לגמד את משמעותה של האמירה ואת הפגיעה שיש בה כלפי התובעת. בפוסט חזר הנתבע על ההסבר בדבר המובן הפוליטי של אמירתו, וכדבריו, התובעת "נשואה" בכל כורחם של הנתבע ושל ראש העיר לרשימת "יש עתיד" בחדרה, אולם היא בגדה בהם, ולכך התכוון בדבריו. כאמור, זהו הסבר דחוק ומאולץ ואין בידי לקבלו.

אכן נפסק, כי לאור הנורמות החברתיות המצערות הקיימות במקומותינו, ולנוכח שכיחות השימוש בגידופים, לא תמיד ייחשבו גידופים וקללות רחוב כ"לשון הרע" כמשמעה בחוק (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [12.11.2006]). אלא שאני מוצאת, כי אמירתו של הנתבע היתה בוטה ומבזה והיה בה משום חציית קו אדום ממיתחם הגידופים "סתם" אל תוך דל"ת אמותיו של החוק.

במיוחד נכונים הדברים במקרה הספציפי של התובעת, אשר לפי עדותה באה מבית דתי, והמקרה השפיע באופן קשה על משפחתה. התובעת העידה, כי דודה ספג בעקבות המקרה עלבונות בבית הכנסת בו הוא מתפלל, ואחיינה הלומד ב"כולל" התחנן בפניה שתעזוב את העולם הפוליטי. היא עצמה היתה מושא לרכילות בכל מקום אליו פנתה, עד כדי כך ששקלה לעזוב את העיר. לא ניתן היה שלא להתרשם מאמיתות דבריה ומהכאב הרב בו נמסרו, ואני מקבלת את עדותה בעניין זה במלואה.

לכך יש להוסיף את הפוסט שפירסמה התובעת בפייסבוק יום לאחר הישיבה נשוא התביעה, בה כתבה, בין השאר:

"הורדתי את הראש, הרגשתי שחום הגוף עולה, ונשמתי בכדי להמשיך ולהתעלם ממר שי ברכה [...] כנראה ככה, גברים כמו שי ברכה חושבים שישתיקו נשים. מה שהוא שכח שאני קודם כל אמא ואעשה הכל כדי להגן על השם הטוב של הבית שלי ועל המשפחה שלי."

פוסט זה מבטא את התחושות הקשות שהיו מנת חלקה של התובעת בעקבות האמירה שהטיח בה הנתבע ואת המידה בה פגעה בה אמירה זו.

אין ממש בטענתו של הנתבע, כאילו לאחר שאמר את אמירתו התובעת ציחקקה, מה שמלמד כי כלל לא נפגעה מהאמירה. ראשית דבר, בסרטונים שהוצגו לי לא שמעתי צחקוק מכיוונה של התובעת (כאמור, הסרטון שהוצג לי בו ניתן לראות את התובעת נקטע לפני האמירה נשוא התביעה). שנית, מקובל עליי לחלוטין הסברה של התובעת, כי ביקשה לשמור אל מול הנוכחים על תדמיתה כאשה חזקה ועל כן שידרה עוצמה כלפי חוץ, אם כי התפרקה, כדבריה, מבפנים (עמ' 2, ש' 6 ואילך). אדרבא, עיון בפרוטוקול הישיבה מאותו רגע ואילך מצביע על שתיקה מוחלטת כמעט מצדה של התובעת, ואף על דקת התגובה שהיתה נתונה לה בהמשך, ויתרה (עמ' 51 לפרוטוקול הישיבה שצורף לכתב ההגנה). התנהגות זו מצדה של התובעת, שהיא חריגה לנוכח התנהלותה הרגילה בישיבות מועצת העיר, כפי שעולה מפרוטוקולי הישיבות, מלמדת על פגיעתה הקשה מאמירתו של הנתבע ועל האופן בו השפיעה עליה.

באשר להגנות ולהקלות: אין הנתבע יכול לחסות תחת הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14 לחוק, משהוא עצמו אינו טוען כי התובעת אכן נאפה, במובנה המיני של המילה, וממילא לא הוכיח זאת.

אף ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק אין בהן כדי להועיל לנתבע. אעיר, כי ההגנות לא פורטו במפורש ולא נטען מדוע הן חלות במקרה דנא, מעבר להפנייה כללית לכל החלופות שבסעיף כמעט. מכל מקום, לא מצאתי כי איזו מהן מתקיימת במקרה דנא. לא מצאתי כי חלה על הנתבע חובה חוקית, מוסרית או חברתית להטיח בתובעת האשמה בניאוף; לא מצאתי כי אמירה זו נועדה להגן על עניין אישי כשר של הנתבע; לא מצאתי כי יש באמירה זו, שנוגעת לפן אישי ואינטימי של התובעת, משום הבעת דעה על התנהגותה בתפקיד ציבורי או ביקורת על פעולה שעשתה בפומבי.

לא מצאתי גם כי דברי הנתבע נאמרו כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כלשון ההגנה שבסעיף 15(10) לחוק. נפסק, כי על מנת שהגנה זו תחול, יש צורך כי יתקיים קשר ענייני בין הפרסום המכחיש לבין הפרסום הקודם (ע"א 334/89 לעיל) וכי האמירה תהווה הכחשה ללשון הרע ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (רע"א 8279/13 עו"ד שפטל נ' הולצמן [20.3.2014]). לא היה באמירת הנתבע כדי להכחיש את הטענות שהטיחה התובעת בראש העיר, אלא משום פגיעה גרידא בתובעת.

טענת ההגנה של הנתבע בדבר "הסתכנות מרצון" כמשמעה בסעיף 5 לפקודת הנזיקין דינה להידחות אף היא, משהנתבע לא הוכיח כי התובעת הסכימה לפגיעה בה או בשמה הטוב וכי הסכימה לפטור אותו מאחריותו בגין פגיעה זו, כנדרש לצורך החלת ההגנה.

לא נעלם ממני כי הנתבע התעקש שלא להתנצל על אמירתו, לא בפוסט שפירסם ביום 26.11.17 ולא בהמשך, על אף שאין לי ספק, כי לו היה מתנצל, תביעה זו לא היתה מוגשת, ועל כך יש להצר. לא זו אף זו, הוא המשיך בפרסומים פוגעניים כלפי התובעת, לרבות פוסט פוגעני אחד במיוחד, בו לעג למראה פניה של התובעת, פוסט אותו הסיר במהרה לנוכח תגובות נזעמות לו זכה.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון לראות ברקע לאמירת הנתבע משום גורם להקלה בשיעור הפיצוי. נפסק, כי רשימת ההקלות שבסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה (ראה, למשל, ע"א (ת"א) 16523-05-13 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ [19.2.2015]), וכי בית המשפט רשאי לשקול לטובת הנתבע שיקולים שאינם בהכרח אלו הנקובים בסעיף.

במקרה דנא, אמירתו של הנתבע לא באה בחלל ריק, אלא נאמרה במהלך ישיבה סוערת, בה התבטאו חלק מהמשתתפים בצורה בוטה, פוגענית ואלימה, תוך הטחת האשמות הדדיות בלשון בלתי ראויה לחלוטין; התובעת עצמה נטלה חלק משמעותי בכך. למקרא פרוטוקולי הישיבות, התרשמתי כי נהגה להטיח דרך קבע האשמות קשות בראש העיר ובתומכיו, לרבות הנתבע, כאשר ראש העיר מקפיד, מנגד, להתעלם ולהבליג על אמירותיה הבוטות ופועל שוב ושוב להרגעת הרוחות הסוערות.

יש לבחון, איפוא, את אמירתו של הנתבע על רקע אוירה בוטה ומתלהמת זו. אבהיר: אמירתו של הנתבע כלפי התובעת היתה פוגענית והיה בה משום חציית קו אדום; אולם מצאתי לנכון לראות את הרקע בה נאמרה כשיקול לקולא.

סעיף 7א(ב) לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק לטובת מי שנפגע בגין לשון הרע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 50,000 ₪. כאמור, התובעת העמידה את סכום התביעה על תקרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.

לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרא ולקולא, מצאתי לנכון להעמיד את שיעור הפיצוי לתובעת על סך של 17,000 ₪.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 17,000 ₪.

בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט, לרבות החזר אגרה, בסך של 700 ₪.

הסכום הכולל, בסך של 17,700 ₪, ישולם לתובעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י' אלול תשע"ט, 10 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.