ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות תל אביב - יפו
|
33285-01-17
22/05/2017
|
בפני השופט בכיר:
ד''ר מנחם (מריו) קליין
|
| - נגד - |
תובע/המבקש:
יהודה לנדאו
|
נתבעת/המשיבה:
אוניברסיטת בר אילן
|
| החלטה |
"צריך שיהיו שני בעלי דינים שווין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו."
(רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו(.
לפני מתבררת תביעה בהליך של תביעות קטנות, במסגרת "תורנות פגרה" של בית משפט השלום. התביעה נסובה סביב הפרת הבטחה שניתנה כביכול לתובע ע"י הנתבעת, אוניברסיטת בר אילן. לטענת התובע הנתבעת הפרה את הבטחתה לפתוח מסלול חרדי לתואר ראשון בפסיכולוגיה על אף מיעוט הנרשמים. כחלק מתנאי התואר נאלץ התובע ללמוד במכינה במשך שנה אך לחינם שכן האוניברסיטה הודיע על ביטול המסלול לתואר ראשון. התובע מבקש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהפרת ההבטחה ולנוכח מאמציו הרבים.
הנתבעת בכתב הגנתה טוענת שלא רק שלא התחייבה לפתוח מסלול חרדי ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה אלא שהודיעה מפורשות כי פתיחת המסלול מותנה במספר משתתפים. לטענתה מספר תלמידי המכינה החליטו שלא להירשם למסלול הלימודים החרדי לתואר ראשון בפסיכולוגיה, דבר שהביא למיעוט נרשמים ומכאן הביטול.
משהגיע התיק לשולחני ב 13/2/017 (או ליתר דיוק ל"סל המשימות" שב"נט" שכן אין ממש תיק פיזי לתביעות מסוג זה), מצאתי לנכון, לאור חובת הגילוי שמוטלת עלי, לציין בפני הצדדים שהנני משמש גם כמרצה באוניברסיטה הנתבעת.
בתאריך 25/04/17 הגיש התובע בקשה לפסלות שופט בעילה של חשש לניגוד עניינים בשל כך.
הנתבעת מתנגדת לבקשה וטענה בתגובתה מיום 10.05.17 שהנני מרצה אחד מתוך 3,000 מרצים המקבלים מינוי הוראה מידי שנה וכן שהגורם האחראי על הטיפול בתביעתו של התובע הינו גורם אחר באוניברסיטה. כמו כן ציינה הנתבעת בתגובתה שההחלטות בדבר מינוי מרצים מתקבלות ע"י גוף אחר באוניברסיטה. הגוף אשר אליו מופנית תביעה זו הוא מנהל המכללות, גוף שאין לו קשר לפקולטה למשפטים.
בתשובתו לתגובה מיום 16.05.17 ציין התובע שמי שמשתכר באופן קבוע מהאוניברסיטה עלול להתקשות להכריע לחובתה.
דיון והכרעה
סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע באשר לפסלות שופט, בהאי לישנה:
"77 א.(א)שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."
כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, ציין:
"אם ניתן לתמצת את הכלל הנוהג, הריהו בדיקת כל מקרה לגופו במבחן האובייקטיבי, ולא פסילה מניה וביה. אכן, כפי שמציין המחבר מרזל (שם, 17) ישנן שיטות משפט שבהן המרכיב הדומיננטי בדיני הפסלות הוא מראית פני הצדק, גם אם אין הסתברות ממשית למשוא פנים בפועל, אך הגישה הנוהגת בישראל (ובצרפת) היא "קיומה של אובייקטיביות שיפוטית בפועל, או חשש לאי קיומה ... בשיטות כאלה תהא נכונות מועטה יותר להתחשב במראית עין של חוסר אובייקטיביות, תחת זו תבוא דרישה להוכחת רמה גבוהה של סיכון של משוא פנים". לשיטה זו, "ההנחה היא שרק אם יש משוא פנים בפועל או חשש מהותי למשוא פנים, קיימת גם בעיה של מראית פני הצדק".
הנחת היסוד היא קיומה של אובייקטיביות שיפוטית, קרי - חרף קיומה של עמדה לכאורית נותר בדרך כלל שופט פתוח לשנות את דעתו בהתאם לטיב הראיות והטיעונים שיציגו בפניו הצדדים (וראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013) בעמ' 1324). על מנת להביא לפסלות השופט יש להראות כי עולה חשש ממשי למשוא פנים, שדעתו של השופט "נעולה", וכי מדובר במאמצים שהינם לשווא (ראה ע"א 7349/06 בן שטרית נ' פריאל).
הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה"REAL LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462 ,459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375) , (שם 381) היינו: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (הדגשות שלי-מ.ק.)
בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט.