חיוב סופרמרקט לפצות קונה בסך של 10,000 ש"ח שנחשדה בגניבת מוצרים

1. ביום 17.01.14 ערכה התובעת את קניותיה בסופר המנוהל על ידי הנתבעת (להלן: "הסופר"). הקנייה הסתכמה בסך של 527 ₪, ובין יתר המוצרים רכשה התובעת שתי סיכות ראש בעלות של 7.90 ₪ כל אחת.

2. לטענת התובעת, לאחר שהקופאית העבירה את הסיכות בקופה, היא הניחה אותן על ראשה כשתווית המחיר עדיין עליהן. היא פנתה עם המוצרים שרכשה אל רכבה שעמד בחניון ולאחר שהחלה בנסיעה ניגש אליה קצין הביטחון (הקב"ט) של הסופר, ביקש ממנה לפתוח את תא המטען של הרכב והחל לבדוק את המוצרים שרכשה שהיו מונחים בו. בתגובה לשאלתה, מדוע הוא עושה זאת, הוא קרא בקול לעבר הקופאית הראשית וזו הגיעה למקום וטענה בפניה כי נטלה סיכות ראש מבלי לשלם עליהן. או אז, הקב"ט צעק עליה לעיני כל ואמר לה "את יודעת שאסור לגנוב" באופן שהשפיל אותה בעיני הנוכחים במקום. היא סיפרה כי מאוחר יותר פנה אחד הנוכחים במקום לאביה ושאל אותו מדוע תפסו את בתו. לאחר מכן הסתבר כי התובעת שילמה עבור הסיכות והן מופיעות על גבי הקבלה שקיבלה. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 20,000 ₪.

3. בהגנתה טענה הנתבעת כי לאחר שהתובעת ערכה את קניותיה התעורר חשד כי היא נטלה מוצרים מבלי להעבירם בקופה ומבלי ששילמה תמורתם. החשד לא נתעורר לשווא אלא, כך בלשון הנתבעת, "לאחר שנתקבלה אינדיקציה ממספר גורמים שונים האחראים על ביטחונו השוטף של בית העסק, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים, לרבות מצלמות אבטחה". לאור זאת נתבקשה התובעת "בדיסקרטיות, בנועם ומבלי שהופעל כוח כנגדה" להמתין עם הקב"ט לצורך בדיקת המוצרים שנרכשו על ידה. לטענת הנתבעת מדובר במעשה שנועד להגן על אינטרס לגיטימי שלה ומפני פגיעה בקניינה. לדבריה, היא מורשית לפעול כן בהתאם להוראות סעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "החסד"פ") המקנה סמכות עיכוב בידי אדם פרטי. בדיון שהתקיים הוסיף נציג הנתבעת כי הראייה לכך שהתובעת לא הושפלה מצויה בעובדה שהיא ממשיכה לערוך את קניותיה בסופר עד היום.

4. הקב"ט סיפר בעדותו בבית המשפט כי הקופאית הראשית וקופאית נוספת ציינו בפניו "שיש מצב שאולי הלקוחה הזו לא שילמה עבור מוצר מסוים". בנסיבות אלו מתוקף תפקידו הוא ניגש אל התובעת על מנת לברר עמה אם שילמה אם לאו. הוא הציג את עצמו בפניה כקצין הביטחון והסביר כי קיימת "בעיה מסוימת". לדבריו, התובעת טרם החלה בנסיעה והבדיקה שערך נעשתה בשעה שהיא העמיסה את המוצרים שרכשה בתא המטען של רכבה. התובעת הייתה נסערת ולפיכך הדבר יצא מכלל שליטה. לשאלת בית המשפט, מדוע לא בדק קודם לכן בקופה האם שולם עבור מוצר זה, השיב כי לא היה די זמן לכך ועד שהיה בודק זאת, התובעת הייתה עוזבת את המקום. נציג הנתבעת בדיון הטעים כי מדובר בפעילות הכרחית נוכח תופעת הגניבות הקיימת בחנויות הנתבעת ונוכח העובדה כי גם שעה שהנתבעת תופסת בכף אנשים שגנבו מהסופר ומוזמנת למקום משטרה, המשטרה משחררת אותם בחלוף זמן.

5. ראשית ייאמר, כי גרסת התובעת אודות האירוע מהימנה עלי והיא אף לא נסתרה על ידי הקב"ט, אשר אישר שהחיפוש נעשה ברכבה של התובעת, ברחבת החנייה, לעיני עוברים ושבים, מבלי שהובהר לה עובר לכך תוכן החיפוש אלא אך קיומה של "בעיה מסוימת". גם גרסתה של התובעת בדבר חילופי דברים קולניים, ובכלל זה האשמתה בגניבה לא נסתרה בעדותו של הקב"ט שאך טען כי נוכח תגובת התובעת הדברים יצאו מכלל שליטה. העדה הנוספת לאירוע, הקופאית הראשית, לא הוזמנה למתן עדות, וחזקה אפוא, כי לוּ הייתה מתייצבת, אף עדותה הייתה תומכת בגרסת התובעת.

6. באשר לחשד שהוביל לעיכוב התובעת והחיפוש בכליה, הרי שיסודו של חשד זה כלל לא הוברר. הקב"ט לא ידע לומר כל דבר אודותיו אלא אך שהקופאית הפנתה אותו לחפש בכליה של התובעת שנטלה שתי סיכות ראש מבלי לשלם עבורן. הקופאית עצמה לא הוזמנה למתן עדות ולא ניתן לדעת מה עורר את חשדה. כל שניתן לומר הוא כי אין כל יסוד לנטען בכתב ההגנה כי החשד התעורר "לאחר שנתקבלה אינדיקציה ממספר גורמים שונים תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים לרבות מצלמות אבטחה". אדרבה, הקב"ט סתר עניין זה בעדותו וטען שהבדיקה נעשתה במהירות נוכח החשש מכך שהתובעת תעזוב את המקום. עוד ניתן לומר כי נסיבות העניין, כשהתובעת רוכשת סל מוצרים בסך של למעלה מ-500 ₪ ומניחה על ראשה את הסיכות מול עיני הקופאית כשתווית המחיר עדיין עליהן, אינה אמורה לעורר כל חשד. אדרבה, הדבר מצביע על כך שהיא שילמה עליהן ולא התכוונה לנטלן ללא תשלום.

7. זאת ועוד. במקרה, זה גם אם היה מוכח קיומו של חשד, הנתבעת פעלה שלא כדין. הנתבעת לא הצביעה על סמכות בדין המסורה לקב"ט מתוקף תקפידו. לכל היותר, וגם דבר זה לא הוכח, יש לו סמכויות לפי חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה-2005 שאינו רלוונטי במקרה זה, שכן אין מדובר בחיפוש שערך הקב"ט למניעת הכנסת נשק לסופר. אדרבה, הנתבעת עצמה טענה כי סמכויותיו של הקב"ט הן כשל אדם פרטי שבוצעה בפניו עבירה שכן לפי טענתה עומדת לקב"ט סמכות העיכוב שבסעיף 75 לחסד"פ.

8. סעיף 75 לחסד"פ קובע כי:

(א) כל אדם רשאי לעכב אדם אחר עד לבואו של שוטר אם נתקיים אחד מאלה:

(1) האדם חשוד כי ביצע בפניו עבירת אלימות,  פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש;

(2) אדם אחר הקורא לעזרה מצביע על אדם החשוד שביצע בפניו עבירה,  כאמור בפסקה, (1), והכל אם יש חשש שהחשוד יימלט או שזהותו אינה ידועה.

(ב)  חשוד שעוכב לפי סעיף קטן (א), יימסר לשוטר ללא דיחוי, ובלבד שהעיכוב לא יעלה על שלוש שעות.

(ג) המבצע עיכוב לפי סעיף קטן (א) רשאי להשתמש בכוח סביר, אם החשוד סירב להיעתר לבקשת העיכוב, ובלבד שלא יהיה בשימוש בכוח כדי לגרום לחשוד חבלה.

במקרה זה, לא זו בלבד שלא נעברה עבירת גניבה בפני הקב"ט, ונוכח היא הבאתה של הקופאית גם לא ניתן לומר כי בפניה נעברה עבירה, וכאמור, מהעובדות שהונחו בפני בית המשפט עלה כי לא היה כל בסיס לחשד לביצוע עבירה, אלא שגם לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף (א)(2) "חשש שהחשוד יימלט או שזהותו אינה ידועה". במקרה זה, מדובר בלקוחה קבועה המתגוררת בסמיכות לסופר וממשיכה לקנות בו עד היום, גם לפי דברי נציג הנתבעת. גם אין מחלוקת כי התובעת שילמה בכרטיס אשראי וניתן היה לאתרה בנקל. לפי גרסת הנתבעת בסופר מותקנות מצלמות אבטחה וגם מהן ניתן היה לעמוד על זהותה של התובעת. בידי הקב"ט גם עמדה הברירה לרשום את מספר הרכב של התובעת. במקום כל אלו בחרה הנתבעת לעכב את התובעת בניגוד לדין ולהשפילה בפרהסיא.

9. בית המשפט עמד לא פעם על הערך של כבוד האדם ושמו הטוב, בכלל ובמורשת היהודית בפרט. כך בפסק הדין בעניין סנש (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 857 (1999)) ציין בית המשפט כי:

זכותו של האדם לשם טוב נתגלגלה אלינו מקדמת דנא. אמירות חז"ל כי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב),  וכמותה האמירה כי "כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן... המלבין פני חבירו ברבים (שם) - מלוות את עמנו מאות רבות בשנים. אכן, שמו הטוב וכבודו של אדם יקרים לו מכל-יקר, לעתים גם מחייו.

בעניין אבנרי (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856, 858 (1989)) ציין בית המשפט כי:

כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים,  כי "לשון הרע הורגת", וכי "כל המלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", "ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא איפוא, כי תפיסתנו הינה, כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א). נאמר במקורותינו, כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמב"ם, דעות ז).

(וראו גם: ד"נ 9/77‏ חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ''ד לב(3) 337 (1978)) וכן דבריו של כב' המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, 18.09.14)).

10. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל איסור חוקתי של פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (סעיף 2) וזכותו להגנה על כבוד זה (סעיף 4) ופשיטא ששמו הטוב של האדם הוא חלק מכבודו. גם חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") קובע איסור פגיעה בפרטיות הזולת (סעיף 1) והיותה של פגיעה שכזו עוולה אזרחית (סעיף 4). גם מקום בו נעשות פעולות כדין שיש בהן כדי לפגוע בכבודו של אדם, דוגמת מעצר ועיכוב הנעשה על ידי משטרה מתוקף סמכותה כדין, עליה לנהוג באופן אחראי זהיר שקול ומדוד תוך איזון בין האינטרסים השונים והתחשבות בכבודו של המעוכב (ראו למשל: ע"א (מחוזי-י-ם) 5001/10‏ בן גביר נ' אפרתי (פורסם בנבו, 25.10.12)).

11. חמורה מכך היא עריכת החיפוש בכליה של התובעת – במוצרים שרכשה והיו מונחים בתא המטען של הרכב. הזכות לפרטיות נקבעה כזכות חוקתית בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהמשך לכך נקבע כי: "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו". כלי רכב פרטי הוא חלק מרשות היחיד של האדם, ויש לגביו ציפייה סבירה, לגיטימית ומתבקשת לפרטיות, אף שבוודאי היא אינה עולה כדי פרטיותו של האדם בביתו (ע"פ (מחוזי-י-ם) 2431-09-14 פדר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.06.15)). חיפוש בכלי רכב היא פעולה פולשנית אשר טמונה בה פגיעה מהותית בזכות לפרטיות (שם). בהקשר זה יש לזכור כי לפי גרסת הקב"ט הוא פגש את התובעת מעמיסה את המוצרים לרכבה וערך את החיפוש ללא הסכמתה, ואולם גם לפי גרסת התובעת כי היא כבר הייתה בנסיעה והסכימה לדרישתו של הקב"ט לפתוח את תא המטען אין לראות בכך הסכמה של ממש, מה גם, שהוא לא ציין בפניה את מטרת פתיחת תא המטען, ואל ביקש את רשותה לערוך בו חיפוש.

12. אין מדובר במקרה זה בחיפוש בתיק שנערך ביציאה מחנות, שגם לגביו, מדובר בפגיעה בפרטיות ועל פניו לא קיימת סמכות חיפוש וודאי מבלי הקדמת בקשה מבעליו (ראו: ע"א (מחוזי-חי') 14380-02-09 עפאף ח'טיב נ' O&H אופנה בע"מ מרכז ביג כרמיאל (פורסם בנבו, 23.06.09)) ובהחלטה בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה - רע"א 7196/09 ח'טיב עפאף נ' O&H אופנה בע"מ מרכז ביג כרמיאל (פורסם בנבו, 26.01.10)), אלא בחיפוש בכלי רכב בחנייה לעין כל. לא זו בלבד שהדין אינו מקנה זכות חיפוש לאדם פרטי אלא אך עיכוב עד להגעת המשטרה, אלא שגם חיפוש בכלי רכב פרטי על ידי משטרה, לה עומדת הסמכות לעשות כן בתנאים מסוימים על פי הדין, חיפוש בכלי רכב של אדם בלא קיומו של חשד סביר לעבירה מהווה פגיעה קשה בזכותו לפרטיות (ראו: ע"פ (מחוזי-י-ם) 2431-09-14 בעניין פדר).

13. נציג הנתבעת טען בדיון כי הנתבעת חשופה למקרים לא מעטים בהם ניטלים מהסופר מוצרים ללא תשלום, ובכך לטענתו יש כדי להצדיק את החיפוש. ואכן, לבעל חנות אינטרס לגיטימי להגן על עצמו מפני גניבות. סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנה מקום בו הפגיעה בפרטיות נעשתה "לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע". גם סעיף 24 לפקודת הנזיקין קובע הגנה בעוולת התקיפה כאשר מדובר בניסיון של אדם להגן על רכושו.

14. ואולם, ברי, כי ככל שקיימת זכות לנתבעת להגן על אינטרסים שלה עליה לנהוג בצורה מידתית. פשיטא כי אין מקום לעריכת חיפוש במקום ציבורי לעין כל. פשיטא כי אין מקום לעשות כן מבלי להבהיר בפני מי שנחשד את מטרת הבדיקה ולא אך לומר לו כי "קיימת בעיה" מבלי לברר עמו את הטעון בירור ולשמוע את עמדתו. במקרה זה, לוּ היה הקב"ט פונה לתובעת היא הייתה יכולה להציג בפניו את הקבלה שקיבלה - דבר שהיה מתבקש שהנתבעת תעשה בעצמה בקופה בטרם תפעל אל מול הנתבעת - ובכך הייתה נמנע הצורך בחיפוש. כפי שעלה מטענות הנתבעת בכתב הגנתה יש בידיה שורה לא מבוטלת של אמצעים לגילוי גניבות, בכלל זה מצלמות ולא הייתה כל מניעה כי במידה ובחינת הצילומים הייתה מלמדת כי התובעת נטלה מבלי לשלם, הייתה הנתבעת מעבירה את החומר למשטרה. פשיטא כי לא היה מקום לצעוק על התובעת ולהאשימה ברבים בגניבה (השוו: ת"א (ראשל"צ) 3900/05 לוי-פרידמן נ' סופר פארם ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 10.06.07). ההגנה הקבועה בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות מותנית כקבוע בסעיף 20(ב) לאותו חוק בכך שהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות. גם ההגנה הקבועה בסעיף 24 לפקודת הנזיקין, עליה נסמכה הנתבעת מותנית ביחס סביר בין הנזק שסביר היה שייגרם ממעשי התקיפה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידי התקיפה, ובנסיבות אלו ברי כי לא היה כל יחס בין הנזק שהיה צפוי לנתבעת גם לפי שיטתה - אובדן של 15.80 ₪, אל מול השפלתה של התובעת ברבים ופגיעה חמורה בפרטיותה.
15. גם אם התובעת הגזימה קמעה במשמעות שנגרמה לה כתוצאה מביזויה לעיני כל, ואיני משוכנע כי מדובר בהפרזה, אין ספק כי מדובר בדבר חמור שיש בו לגרום לה פגיעה של ממש. לעניין זה מן הראוי להזכיר את דבריהם של חז"ל לפיהם "נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו, אבל החץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב על תהלים, מזמור קכ).לשון הרע הנאמרת במקום ציבורי בפני אנשים מזדמנים אינה בת תיקון שכן לא ניתן לדעת מי נכח באותו מעמד ולא ניתן לתקן את המעוות.
16. בשולי עניין זה, של האיזון בין ההגנה על הרכוש לבין הפגיעה בשמו הטוב של אדם, ראוי להזכיר את סיפור המעשה המובא בתלמוד (בבלי, שבת קכז, עמוד ב):

מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. - בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. - ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה (לשון שבועה – א.ס.), כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות.

אכן, סיפור זה הינו דוגמה להנהגה מיוחדת יוצאת דופן שאינה נחלת כל, ואין בה כדי לסתור את זכותו של אדם להגן על קניינו מקום בו ישנו חשד כי נעשה ניסיון ליטול ממנו את ממונו שלא כדין. ואולם יש בכך כדי ללמד על חובת הזהירות שעל האדם לנהוג ביחסיו עם הבריות, גם מקום בו מתעורר אצלו חשד לפגיעה בקניינו, וכאמור, במקרה זה לא נקטה הנתבעת כל זהירות מפני פגיעה בתובעת כשבד בבד לא הונחה כל תשתית לעצם קיומו של החשד.

17. חז"ל לימדונו כי "החושד בכשרים לוקה בגופו" (בבלי, שבת צז, עמוד א). החשש מפני הטלת חשד בכשרים אף הביא לאחרונה את המחוקק לקבוע תנאים לפרסום שמו של חשוד שנחקר במשטרה בגין עבירות שביצע על מנת למנוע פרסום מהיר של אדם בגין חשד שאפשר שיתברר כחשד שווא (ראו סעיפים 70(ד1) ו-(ה1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). חז"ל גם למדו מהמעשה המתואר בתחילת ספר שמואל (שמואל א, א), בו חשד עֵלי הכהן בחנה שהשתכרה, כי "החושד בחבירו בדבר שאין בו שצריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו", שכן לאחר שהתברר לעֵלי שלשווא חשד בחנה ברכה "לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת מעמו" (בבלי, ברכות, לא, עמוד ב).
18. נסיבות מקרה זה מלמדות כי הנתבעת לא שיוותה כלל לנגד עיניה את כבודה, שמה הטוב ופרטיותה של התובעת, אלא אך את החשש מאובדן רכושה, במקרה זה בסך של 15.80 ₪, כשיש לזכור שמדובר בלקוחה קבועה של הנתבעת, שאף באירוע זה עצמו רכשה ממנה מוצרים בסך של למעלה מ-500 ₪. הנתבעת לא נטלה על עצמה מגבלות כלשהן, בטרם פעלה כפי שפעלה. היא לא ערכה בירור מוקדם אודות החשד, כמו בדיקה בקופה הרושמת או בצילומי האבטחה; בניגוד לנטען על ידה בכתב הגנתה, היא לא פנתה בנימוס ובדיסקרטיות לתובעת בטרם ערכה חיפוש בכליה; היא לא ביקשה לערוך את החיפוש במקום מוצנע; היא אף לא נמנעה מלהטיח בה האשמות חמורות בפומבי. גם לאחר מעשה, כשהתברר כי לא הייתה הצדקה לחיפוש ולדברים שנאמרו, לא נשמעה מפיה התנצלות של ממש, וודאי לא פיוס וברכה. אדרבה, הנתבעת כמעט והלינה על כך שהתובעת ממשיכה לפקוד את הסופר שבבעלותה ואף ביקשה ללמוד מכך כי אין בדבריה ממש.
19. אני סבור אפוא, כי הנתבעת פעלה שלא כדין גם אם היה מוכח קיומו של חשד והיא פגעה פגיעה של ממש בשמה הטוב של התובעת, בפרטיותה ובכבודה, בכך שעיכבה אותה בחשד שביצעה גניבה, ערכה חיפוש ברכבה שלא כדין, בפומבי, תוך האשמתה בקול בגניבה. מעשי הנתבעת הם בעלי חומרה יתירה נוכח העובדה כי כלל לא הוכח כי היה יסוד לחשד. התובעת זכאית אפוא, לפיצוי של ממש בשל התנהגות הנתבעת כלפיה.
20. בית המשפט ציין לא פעם כי הקלות שבה פוגעים בכבודו של האדם ובשמו הטוב דורשת את גדרת הפרצה, בכלל זה העלאת פיצויים במקרה של פגיעה בשמו הטוב של אדם ללא כל בסיס. בהקשר זה יש לציין את פסק הדין בעניין אמר (רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)), שם ציין בית המשפט:

סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר.

עם זאת, יש לזכור כי על אף שמדובר בפגיעה שנעשתה תוך אדישות וחוסר אכפתיות לתובעת, אין מדובר בפגיעה שנעשתה במזיד ובכוונת תחילה ויש לקחת גם דבר זה בחשבון בעת פסיקת הפיצוי. כך לעניין הפגיעה בפרטיות כפי שנקבע בסעיף 22(2) לחוק הגנת הפרטיות וכך לעניין הלשון הרע כפי שנקבע בסעיף 19(3) בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

בשים לב לכל האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 500 ₪ נוספים. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.  

ניתן היום,  ד' תמוז תשע"ה, 21 יוני 2015, בהעדר הצדדים.