סלטון נ' רם

בפני תביעה ע"ס 4,883 ₪ שעניינה נזק שנגרם לרכבו של התובע ע"י רכב הנתבע.

התובע טען כי בשעה שפנה ימינה בצומת רעננה צפון, כשהוא נוסע בנתיבו, ניסה רכב הנתבע לעקוף אותו משמאל תוך שהוא מגיח לנתיבו של התובע, וכשניסה להשתלב בנתיב פגע בו בקדמת הרכב.

הנתבע טען כי נסע בנתיבו וכי במהלך אותה פניה ימינה חש בפגיעה ברכבו בצידו הימני. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע ניסה לבצע עקיפה מימין משול הכביש.

בדיון העידו הצדדים על גרסותיהם לאירוע התאונה. התובע העיד כי אינו זוכר אם ראה את רכב הנתבע עובר לתאונה והנתבע העיד כי לא יכול היה לראות את רכב התובע שכן היה לפניו, וזאת לאור מיקום המפגש בין הרכבים וכעולה מתמונות הנזק לרכב (אשר צורפו כנספח לכתב התביעה)

שני הצדדים העידו לפני ונותרו איתנים בגרסאותיהם, אך לא הביאו ראיה של ממש או עדות של אדם נוסף, שיש בה כדי לתמוך את אחת הגרסאות.

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

בענייננו, כאשר הובאו לפני גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, ומבלי שהתובע הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבעים, המשמעות היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.