ת"ק 56003-03-14 אברהמי נ' גפן

לפניי תביעה לפיצוי בסך של 10,900 ש"ח שעילתה מעשה תקיפה שביצע הנתבע כלפי התובע, לפי הנטען.

1. בכתב התביעה, בהודעה שמסר במשטרה (מיום 30.12.2008) וכן בעדותו לפניי טען התובע כדלקמן: הנתבע היה חייב לו סכום כסף בן כמה אלפי שקלים בגין עבודה שביצע עבורו בחו"ל לפני שנים רבות. ביום 30.12.2008 בשעה 10:45 פגש התובע בנתבע ברחוב, פנה אליו בעת שהשניים חצו יחדיו מעבר חצייה, וביקש ממנו כי ישיב לו את החוב; בתגובה סינן לעברו הנתבע כי הוא "חלאת אדם". התובע השיב לו כי יכול להיות, אך זה לא משנה את העובדה שהוא (הנתבע) חייב לו כסף בגין עבודה שביצע עבורו. או אז, ומבלי שהיה מוכן לכך, היכה בו הנתבע מכת אגרוף באזור הסנטר, המכה זעזעה אותו, העיפה את המשקפיים שהרכיב על הארץ והם נתעקמו ונשרטו. התובע היה מזועזע, לקה בסחרחורת קלה וחש פגיעה נפשית. הנתבע המשיך בדרכו ולא סייע לתובע לחפש את המשקפיים או לקום. בו ביום הגיש התובע תלונה במשטרה. התובע טוען כי באותו יום היה אמור להרצות במכללה, אולם לקה בהלם, בכאבי ראש וסחרחורות, ולכן לא הרצה. נגרם לו נזק בסך של 750 ש"ח בגין אבדן הכנסה. ביום 4.1.2009 ניגש התובע לחנות כדי לתקן את המשקפיים, ונמסר לו שלא ניתן להחליף את המסגרת, אלא יש לרכוש מסגרת חדשה ועדשות. התובע אכן רכש, לדבריו, משקפיים, ושילם בעדם סך של 5,150 ש"ח. כמו כן עתר התובע לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח. לתמיכה בגרסתו הגיש התובע מסרונים הכוללים התכתבויות עם אנשים שלפי הנטען חוו אלימות מילולית מצד הנתבע; וכן כתבות מאתרי אינטרנט הכוללות טענות שלפיהן הנתבע נהג באלימות בעבר.

    

2. הנתבע הכחיש שהכה את התובע. בכתב ההגנה, בעדותו לפניי וכן בהודעה שמסר במשטרה בסמוך לאירוע גרס הנתבע כי השניים נפגשו ברחוב, התובע דרש כי ישלם לו חוב כספי מלפני כ-14 שנה (במועד האירוע), והנתבע השיב לו כי אינו זוכר במה מדובר, ואם קיים חוב – שיתבע אותו בבית המשפט. התובע לא הרפה, ניסה לאחוז את הנתבע בידו, והנתבע השתחרר מהאחיזה. האחרון הכחיש כי היכה את התובע; כי התובע נפל; וכי נגרם לו נזק כלשהו. כמו כן תהה הנתבע מדוע חיכה התובע זמן כה רב עד שהגיש את התביעה.

    

3. לאחר שעיינתי בחומר שהוגש ושמעתי את העדויות, באתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא שהנטל להוכיח את הנטען בתביעה מוטל על כתפי התובע, והוא לא עמד בו. בתיק זה ניצבות זו מול זו שתי עדויות על פה; הראיות התומכות בגרסת התובע הן מועטות, ואין בהן די כדי להוכיח את התקיפה הנטענת. מחד גיסא, התובע ניגש בזמן אמת למשטרה ומסר גרסה עובדתית; הוא הוכיח שבסמוך לאחר האירוע הנטען רכש משקפיים, ואף הציג כראיה את המשקפיים שנהרסו. מכלול זה תומך במסקנה שיש דברים בגו, וסביר להניח שלא בדה את האירוע מלבו. לכך יש להוסיף כי הנתבע אכן מאשר שהשניים נפגשו ושהיו ביניהם חילופי דברים. מאידך גיסא, התביעה הוגשה שנים רבות לאחר המקרה בלא שהונח טעם מספיק לכך; במשטרה מסר התובע כי לא היו עדים לתקיפה, אולם אדם שהבחין בו שרוי על הרצפה לאחריה סייע לו לקום. שלושה מספרי הטלפון של אדם זה (בעבודה, בבית ושל המכשיר הנייד) נמסרו למשטרה ומופיעים בהודעה שהוגשה לבית המשפט. התובע יכול היה לנסות לאתרו ולזמנו לעדות כדי לתמוך בגרסתו, אך לא עשה זאת; וכשנשאל על הסיבה לכך השיב: "עד עכשיו לא חשבתי להביאו לעדות. רק היום כשאני צופה בדיונים אני מבין שיכולתי לזמנו". כאן המקום לציין כי התובע מייחס לנתבע מעשה תקיפה, שאינו אך עוולה אזרחית אלא גם עברה פלילית. מקום שמיוחסת לאדם עברה פלילית במשפט אזרחי, הרי שהרמת נטל השכנוע מצריכה ראיות שמשקלן מוגבר (ראו והשוו: ע"א 400/86 עיזבון קריגר נ' קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504 (1989); ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 742 (1991); ע"א 2745/12 עזבון סרור נ' גמרסני, פסקה 5 (20.5.2014)). בענייננו היה באפשרות התובע לנסות לזמן עד אובייקטיבי שיכול היה לתמוך בנסיבות גרסתו, והוא לא עשה כן. על רקע המכלול, ובייחוד חומרת המעשה המיוחס לנתבע, אני סבור כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את התקיפה הנטענת.

    

4. סוף דבר: התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 500 ש"ח.

    

   ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

    

   המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.