1.התמונה, הנשקפת מפרשה זו, מקוממת בה-במידה שהיא עגומה. מחשבות קשות מתעוררות לאורה על אודותיה של רמת-השירות שהרשתה לעצמה, למצער נתבעת 1, לנהוג בלקוחותיה. למקראו של כתב-ההגנה שהגישה, אינני משוכנע כי נתבעת 2 היטיבה לנהוג גם היא.
2.ברם, בהינתן העובדה כי נציג מטעמה של זו האחרונה לא התייצב לדיון בתובענה, אפילו שברישומי-המזכירות מצוי אישור להמצאתה כדין של הזמנה לידיה, אסתפק בחיובה של נתבעת 2 בפסק-דין בהעדר-התייצבות. כאמור, בתיק מצוי אישור לשליחתה של ההזמנה לנתבעת זו בדואר-אלקטרוני, המעודכן במערכת הממוחשבת, בהתאם להוראותיה של תקנה 497ה(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דבר-הדואר נשלח בתאריך 20.2.2017. לפי סמכותו של בית-המשפט מכוחה של תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, משהתייצבו התובעות שתיהן ובטיעוניהן על-פה ממילא הן העידו כי האמור בכתב-תביעתן הוא אמת, אני מקבל את התביעה נגד נתבעת 2 בהעדר-התייצבות. ברם אין פירוש-הדבר כי אחייב נתבעת זו במלואו של סכום-התביעה ועל כך – בהמשך.
3.סיפור-המעשה הוא פשוט: התובעות, שתי חֲבֵרות, רכשו עבור בני-משפחותיהן מן הסוכנת, נתבעת 1, חבילות-נופש שארגנה נתבעת 2, לבית-מלון באי היווני רודוס. אני מאמין לתובעות, לאחר שקראתי את שכתבוּ בכתב-התביעה והוספתי ושמעתי את דבריהן על פה בישיבת-היום, כי הובטח מלון ברמת תיירות מצוינת. אינך נדרש, עם זאת, לספור כוכבים על מנת להבין כי מה שקיבלו התובעות, בפועל, הוא בית-מלון ירוד, שמצב חדריו לקוי ושהשירותים שהוא מציע לאורחיו – הן בתחום הקולינארי והן מבחינת פעילויות – הם דלים. יהא הדירוג ארבעה, חמישה או אחד עשר כוכביא, מעדותן של התובעות נהיר כי המוצר שסופק היה רחוק, רחוק מאד, מזה שהוזמן וממילא ממה שאורֵח סביר, המשלם את ששילמו התובעות, מצפה לקבל. כך תיארו התובעות את הדברים בכתב-תביעתן:
"החדרים היו מלוכלכים ומטונפים, מזרונים מטונפים, כלי מיטה מלוכלכים, מגבות לא היו בחדרים, המיטה היתה שבורה, השירותים והאמבטיה היו מטונפים ולא ב[נ]י שימוש, הברזים היו מלאי חלודה. הביוב עלה על גדותיו, והציף את החדר במי ביוב עם ריחות נוראיים. בחום של סוף חודש יולי המיזוג בחדרים במרבית הזמן לא עבד. דלתות החדרים לא היו תקינות, לפרקים לא ניתן היה לנעל[ן] ולפרקים נתקעו התובעים וילדיהם בחדרים. האוכל היה זוועתי. התובעים הזדעזעו מהאוכל שהוגש בחדר האוכל ומהטינופת ששררה בו. מיטת הילדים שבורה" (פסקאות 14-8 לכתב-התביעה).
4.לא אחת מלינות נתבעות לפניו של בית-משפט זה, לעתים בצדק, על ניסיונם של נופשים, לאחר ששבו מחופשתם, להשחיר את פניו של השירות שקיבלו, באורח כוזב, על מנת לזכות בחופשה מן ההפקר. למרבה המזל היו הנתבעות הגונות דיָן שלא להעלות טענה מעין זו בכתבי-הגנתן כאן. ברם, טענות שהועלו הן מקוממות כמעט-במידה. הנייר וכך, מתברר, גם האוזניים כמו-סובלים הכול. כך ארע שנציגתה של איסתא טרחה לבאר לבית-המשפט כי "לגבי חלודה בברזים אני רוצה לומר שחלודה או מצב כזה זה חלק מבלאי טבעי" (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 12-11). את לקוּתו של בית-המלון, שנשקפה מתמונות שהציגו התובעות ומעדויותיהן, לא זקפה נתבעת זו אלא לחובתן-הן, הואיל ו"היה להן תקציב שלא רצו לעבור אותו [בסך] של 8,000 ש'ח [לכל משפחה]. הן לא היו מוכנות לעבור אותו. הוצע להן בית מלון הרבה יותר טוב [אך] הן סירבו והלכו לבית המלון הזה" (שם, בעמ' 3, ש' 28-27). דומה כי טוב נעשה לתובעות – אלו מילותי-שלי – כי הן הועמדו על לקחן: להבא אין די בשמונת-אלפים שקלים, טבין ותקילין, הנאספים בקושי רב כמו אל צרור נקוב. אלה, כוחם לא יעמוד להם אלא כדי רכישתם של חדרים לוהטים, מלוכלכים ומוצפים ניחוחות של ביוב, הסובלים מבלאי סביר. יֵדע אפוא כל נופש, שחשקה נפשו בהזמנה מאיסתא: אין החסכנות מידה יפה לבריות. החוסך – במומו חוסך. לכילַי לא תהא תקומה. ובלשונה הממצה של תובעת 2: "אני מרגישה שחברת איסתא מענישה אותנו על זה שלקחנו חופשה ב-8,000 ש"ח ולא בסכום יותר גבוה. זה הסכום שאנו יכולות לעמוד בו" (שם, בעמ' 4, ש' 30).
5.עם התנערותה של איסתא מאחריות לא ניתן להשלים. אין אני מקבל את החלוקה המלאכותית, שניסתה זו ליצור בינה לבין נתבעת 2 במובן זה, שעל כתפיה של האחרונה הוטל מלוא-האחריות לוודא את כשירותו של בית-המלון והיא ש"תופרת" את חבילות-הנופש ונקשרת עמו בהסכמים; בעוד שאיסתא אינה אלא סוכן או, פשוט מכך, "מתווך בעת המכירה" (שם, בעמ' 4, ש' 8). קיבלת טיעון זה, וקבעת כי איסתא פטורה מאחריות היות שהיא אך "תיוְוכה" בין התובעות לבין השטיח המעופף; בינן לבין בית-המלון או בינן לבין השד-יודע-מי. דבר זה לא ניתן להלום. כל שאוכל לומר הוא כי שיחק להן, לתובעות, מזלן כי איסתא לא ביקשה לתווך, עוד, בינן לבין בית-המשפט בפרשה זו.
אמת, לא תִּיווּך ביקשה נתבעת 1 לכונן כאן כי אם תָּוֶוך – חיץ בינה לבין התביעה הזו. מה אעשה ומלאכתה זו נדונה לכישלון. התובעות, במלוא כובד-הראש, לא רכשו מאיסתא שירותי-"תיווך". אלא, כפי שהיא עצמה כתבה בפתחו של כתב-הגנתה, איסתא הייתה המשווקת של חבילות-התיור, לתובעות וללקוחות דוגמתן (הפִּסקה החמישית לכתב-ההגנה). ככזו, ודאי-וּודאי שנשאה היא באחריות לוודא את איכותו של המוצר, שאותו היא שיווקה לצרכנים. ודאי-וּודאי שחבה היא חובת-זהירות, שלא להתרשל ושלא לשווק ללקוחותיה מוצר פגום. ודאי-וּודאי, שחבה היא חובה חוזית כלפי מי, שנקשר עמה בחוזה מעצם-רכישתו של מוצר באמצעותה.
העובדה כי מעולם בעבר, וכך עד היום הזה, לא סברה איסתא כי עליה לבדוק את מצבו של בית-המלון הנדון מלמדת כאלף עדים על הקלת-הראש והזלזול שהיא נהגה במי, שהזמינו ממנה את חבילות-הנופש הללו. הרעיון המשונה, שגם אותו העלתה נציגתה באולם-הדיונים, כאילו בִּתלונה יחידה לא די ורק צבר של תלונות מקים לאיסתא חובה לבדוק את הדברים ולהתריע מפניהם באוזניהם של לקוחותיה – "שני לקוחות זה מעט" (שם, בעמ' 3, ש' 17) – ממחיש את המופרכות שבהתנערותה מאחריות כלפי התובעות. דווקא המשכם של הדברים שנאמרו, היינו כי "אם הספָּק מעדכן אותי שיש בעיה בבית המלון אז אני מחויבת לעדכן את הנוסעים שלי אם אני מגלה שיש בית מלון שאני מקבלת עליו הרבה תלונות אני מסירה אותו מהמאגר אצלנו" (שם, בש' 25-23), מלמד היטב על חובתה של נתבעת זו ובהתאם – על אחריותה המשפטית עם הפרתה של חובה זו.
6.וכפי שכבר ציינתי, נמצא מי שביקש להניח את האחריות לנזק, שממנו סבלו התובעות, לפתחן-הן. אם לא ידעו התובעות, הוּסף ונטען, מבעוד מועד על המוצר הלקוי ששיווקה איסתא, לא היה זה אלא משום שבד בבד עם ביצועה של ההזמנה הן לא הקפידו בגלישה באתר-האינטרנט של בית-המלון (שם, בעמ' 5, ש' 7). כאילו, שחובה לעשות כן מונחת על כתפיהן וכאילו, שדף מיוחד באתר-האינטרנט הוקדש לביוב שבחדרים.
7."מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", נכתב במקורותינו (משלי כ"ח, 13); ואילו זה שאיננו מודה, איננו עוזב ואף מוסיף ומכביר קושי ביחס, שהוא מפגין כלפי לקוחותיו לאחר מעשה, "לֹא יַצְלִיחַ" – לשון המקרא. לא נדרש לך דמיון מופלג בעת, שכמו מאליה קמה ועולה לנגד עיניך "שיטת-מצליח" הידועה, והיא יסוד-מוסד בלקותם של שירותים רבים, רבים מדי, אשר הם מנת-חלקם של ישראלים מדי יום ביומו.