1005/14

1.        המבקש 1 (להלן: המבקש) נפגע בתאונת דרכים ביום 5.6.2006, בהיות כבן 13 שנה. לאחר אשפוז שנמשך כ-24 שעות, שוחרר המבקש לביתו. בהמשך תקפו את המבקש התקפי חרדה והוא סבל מדיכאון. מצבו הנפשי החמיר. מידי פעם אושפז בבית חולים לבריאות הנפש.

2.        המבקשים (שהם המבקש והוריו-אפוטרופסיו) הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למבקש בתאונת הדרכים. בגדר בירור תביעה זו מונה, בין היתר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר גדעון רצוני. בחוות דעתו הראשונה, מיום 11.11.2008, העריך המומחה את נכותו של המבקש בתחום הנפשי בשיעור של 50 אחוזים, מתוכם 35 אחוזים כתוצאה מתאונת הדרכים. בחוות דעתו השנייה, מיום 16.9.2010, מצא ד"ר רצוני כי נכותו הכוללת של המבקש נותרה כשהייתה, אך הפעם ייחס לתאונת הדרכים רק 10 אחוזים מתוכה. בית משפט השלום פסק, כי יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות הנפשית ממנה סובל המבקש, כלומר – 50 אחוזים, שכן מדובר בניזוק שהוא בבחינת "גולגולת דקה" אשר התאונה הפכה אותו "לנכה נפשי של ממש".

3.        בית המשפט המחוזי דן בערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום. לענייננו יש חשיבות לקבלת ערעור המשיבים באשר לקביעת שיעור הנכות הנפשית שאותו יש לייחס לתאונה. בית המשפט המחוזי מצא, כי אין מדובר ב"גולגולת דקה", אלא בניזוק שעוד לפני התאונה סבל מהפרעת אישיות גבולית ואשר התאונה הוסיפה לנכותו הקודמת בגין ההפרעה האמורה, נכות נוספת בגין הפרעה בתר-חבלתית. מסקנה זו עוגנה בחומר הראיות, לרבות בחוות דעת המומחים והרופאים שטיפלו במבקש, מהם עלה, על-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי הפרעת האישיות באה לידי ביטוי של ממש עובר לתאונה. זאת ועוד, בית משפט קמא הדגיש בפסק דינו כי על מנת שניתן יהיה לייחס לתאונה גם את הנכות הנובעת מהפרעת האישיות, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין אותה הפרעה, מה שלא הוכח בענייננו.

           בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שגילוייה החיצוניים של הפרעת האישיות החמירו בסמוך לאחר קרות התאונה, אך קבע שמדובר "בצירוף מקרים בלבד", שכן הפרעת האישיות באה לידי ביטוי בצורה קשה יותר עם התבגרותו של המבקש והתעצמות האתגרים הלימודיים והחברתיים, ללא קשר עם התאונה. לא זו אף זו – נאמר שהנכות בשיעור 10 אחוזים בגין ההפרעה הבתר חבלתית אף היא קשורה במצבו הקודם של המבקש, שכן אלמלא קיומו, הייתה ההפרעה נעלמת בחלוף זמן קצר ממועד התאונה.

           לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום לפיה יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות הרפואית שנקבעה למבקש ופסק כי בגין התאונה נגרמה למבקש נכות נפשית בשיעור 10 אחוזים, כשסכום הפיצוי עודכן בהתאם.

4.        בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים הם עותרים לכך שבית משפט זה יקבל את הטענה לפיה מדובר במצב של "גולגולת דקה", ולחלופין - שייפסק שהחלק בכלל הנכות הנפשית אותו יש לייחס לתאונה עולה על 10 אחוזים.

           בבקשת רשות הערעור, המנוסחת ככתב סיכומים ממש, נטען כי עקרון ה"גולגולת הדקה" חל גם כאשר הנטייה הקודמת ממנה סבל הנפגע עובר לתאונה לא הייתה חבויה כולה והיא באה לידי ביטוי קליני או תפקודי מסוים עוד קודם לתאונה. אלא שאירוע התאונה הביא להחמרת המצב הקודם בצורה קשה מזו שהייתה צפויה אלמלא התאונה.

           כאמור, לחלופין נטען לשיעור הנכות שיש לייחס לתאונה מתוך כלל הנכות הרפואית שנקבעה למבקש בתחום הנפשי. בין היתר נטען, כי אף אם סבל המבקש מהפרעות קשב וריכוז לפני התאונה, מרבית הסיכויים כי היה מתגבר על בעיות אלה בהתבגרו. עוד נטען בהקשר זה, כי מצבו של המבקש עובר לתאונה לא הוברר די צרכו. המבקשים דוחים מכל וכל את האפשרות שאלמלא התאונה היה המבקש סובל בכל מקרה מנכות נפשית בשיעור 40 אחוזים, זאת בהתחשב בתיאור תפקודו של המבקש קודם לתאונה.

           עמדת המבקשים היא, כי ייחודו של המקרה (גילו של המבקש בעת התאונה, סימני השאלה לגבי מצבו עובר לתאונה והצפי באשר להתפתחות במצבו אלמלא התאונה וכו') מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".