ת"א 59689-01-14 בר זוהר ואח' נ' גמבש ואח'

תביעה על סך של 924,000 ₪.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") הינם מאמנים עסקיים (קואוצ'רים) המספקים שירותי אימון עסקי, סדנאות והרצאות ליחידים ובתי עסק.

2. בחודש יולי 2012 הקימו הנתבעים, באמצעות הנתבעת 3, בית ספר לאימון וניהול מתקדם בשם "סטארט", אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה פעל במסגרת היחידה ללימודי חוץ בקריה האקדמית אונו (להלן: "סטארט").

3. התובעים היו חניכים בקורס להכשרת מאמנים שהחל בסטארט בחודש יולי 2012.

4. לתובעים 2-4 לא היתה כל היכרות מוקדמת עם הנתבעים. לתובעת 1 היתה היכרות מוקדמת עם הנתבע 2 בלבד, עוד משנת 2004, תחילה כמאמן שאימן אותה במסגרת החברה בה עבדה, ולאחר מכן כמטפל שליווה אותה בחייה האישיים. גם לתובע 5 היתה היכרות מוקדמת עם הנתבעים, מקורס קודם משנת 2012 (עמ' 31 ש' 25-26).

5. במהלך הקורס, בחודש ינואר 2013 (הפניה לתובעת 1 היתה בדצמבר 2012) פנו הנתבעים אל התובעים בהצעה להשקיע כספים במיזם חדש אותו יזמו הנתבעים, בית ספר למכירות, בשם "סטארט טו סייל" (להלן: "בית הספר" או "המיזם").

6. הנתבעים הציגו בפני התובעים מצגת (נספח 1 לתיק המוצגים) אשר בה פורט, בין היתר, כדלקמן:

   • הרעיון המרכזי הינו הקמת בית ספר למכירות אשר יהווה מוקד להדרכה, אימון וליווי של העוסקים בתחום המכירות.

   • בית הספר יוקם באמצעות הנתבעים בשיתוף אנשי מקצוע בתחום המכירות, ובחסות היחידה ללימודי חוץ של הקריה האקדמית אונו.

   • בית הספר ישווק מוצרי הדרכה, אימון, הרצאות, השתלמויות וקורסים העוסקים בתחום המכירות וניהול המכירות, ויפעיל מרצים ומדריכים לביצוע הקורסים השונים.

   • הנתבעים יחזיקו ב – 75% מבית הספר, ואילו 25% ממנו יימכרו לשותפים פעילים (מנחי קורסים בבית הספר), וזאת עד 5% לכ"א תמורת 100,000 ₪ + מע"מ.

   • כל מנחה שותף ינחה לפחות 2 קורסים בשנה בשכר מלא, בהתאם לבחירתו.

   • הנתבעים ינהלו את בית הספר.

   • שיווק בית הספר ייעשה בניהול הנתבעים ובשיתוף המנחים השותפים (צוות חשיבה שיווקי).

   • כתיבת הקורסים ויצירתם, יהיו באחריות הנתבעים.

   • הנתבעים יכשירו את המנחים השותפים ללא כל עלות נוספת, וכחלק מן ההשקעה.

7. הנתבעים נענו להצעה, ובמהלך מועדים שונים בסוף חודש ינואר ותחילת פברואר 2013 נחתמו בין הנתבעים לבין כל אחד מהתובעים "הסכם שת"פ במיזם: בית הספר למכירות start2sell" (נספחי 2 ו – 3 לתיק המוצגים – להלן : "הסכמי ההתקשרות").

   בהתאם להסכמים אלה רכש כ"א מהתובעים שיעור של 2.5% מהפעילות ומהרווחים הצפויים של בית הספר תמורת השקעת הסך של 50,000 ₪ + מע"מ (פרט לתובע 5 אשר לא שילם את כספי המע"מ). כמו כן ניתנה אופציה לכ"א מהתובעים לרכוש שיעור של 5% נוספים מבית הספר, תמורת הסך של 100,000 ₪.

   כנגד תשלום הסכום הנ"ל קבל כל אחד מהתובעים חשבונית מס כדין מהנתבעת 3 (נספח 4 לתיק המוצגים).

    

   טענות התובעים

8. לאחר החתימה על ההסכמים והעברת הכסף החלו הנתבעים בפעולות שיווק בעיקר באינטרנט, ואולם הנתבעים לא קיימו את התחייבותם בנוגע לשיווק פעילות בית הספר והבאת תלמידים לקורסים. קורס האימון למדריכים אשר היה אמור להיות חלק מהכשרתם הועבר בעצלתיים, כאשר רק חלק מן המפגשים המתוכנן הועבר, ולא ניתנו בו כל כלים משמעותיים. גם הפירסומים אודות בית הספר הופסקו, ובפועל הנתבעים לא שיווקו את בית הספר.

   התובעים אף העבירו "לידים" (leads) ואולם אלה הפכו להזמנות בסטארט במקום ליצור קורסים בבית הספר.

9. התובעים העלו את חששותיהם בפני הנתבעים ובמהלך פגישה שהתקיימה בחודש יולי 2013, הנתבעים הציגו בפניהם מצגת השקעה חדשה. הנתבעים סירבו להעביר לתובעים עותק קשיח ממצגת זו ובכל מקרה – התובעים לא נענו לעיסקה החדשה שבמצגת.

   התובעים רדפו אחרי הנתבעים מתוך מטרה לפתוח קורסים ולקיים את התחייבותם לשווק את בית הספר ואולם שום קורס לא נפתח. גם קורסים שהנתבעים הודיעו שנפתחו – כלל לא התקיימו.

10. הנתבעים סירבו לספק לתובעים דו"ח הכנסות והוצאות מסודר, שאינו מגובה בחשבוניות ואינו מבוקר. התובעים טוענים כי הכספים מימנו את פעילותם של הנתבעים במותגיהם האחרים לרבות בסטארט אך לא את פעילות בית הספר.

11. נוכח האמור, ביום 8.12.2013 הודיעו התובעים לנתבעים על ביטול ההסכמים (נספח 20 לתיק המוצגים).

12. התובעים טוענים כי הינם זכאים להשבת סכום השקעתם הכולל, את שכרם בגין אימון שני קורסים המובטח, את הרווח מכלל פעילות האימון של הנתבעים בתקופת ההסכמים, ופיצוי בגין עלות שכר עבודה מינימלי. כמו כן התובעת 1 בלבד פיצוי סטטוטורי בגין שימוש בתכנים בקורס שהנתבעים העבירו, ללא מתן קרדיט.

     

    טענות הנתבעים

13. הנתבעים טוענים כי מהות ההתקשרות בינם לבין התובעים הינה מכר זכויותיהם בפעילות בית הספר למכירות. מדובר בעיסקת רכישה גרידא אשר תמורתה שולמה להם באופן אישי, ולא היתה עליהם כל חובה להשקיע כספים אלה למימון פעילות בית הספר.

    לאחר חתימת ההסכמים והעברת הכספים הנתבעים פעלו באופן נמרץ וללא הרף, תוך השקעה של כספים ומשאבים ניכרים, לטובת הקמתו וקידומו של בית הספר. במסגרת זו הנתבעים ניהולו מגעים עסקיים עם לקוחות פוטנציאליים, ערכו פגישות פרזנטציה, ושלחו הצעות מחיר לגורמים הרלוונטיים.

    הנתבעים הובילו פעולות שיווק ופירסום נרחבות של בית הספר למכירות, אשר כללו בין היתר, הקמה ועיצוב של אתר אינטרנט, תקשורת עם קידום אתרים באינטרנט, הפקת סרט אנימציה וסרטוני וידאו בתחום הנלמד, פרסום מאמרים עם קישור לאתר האינטרנט של בית הספר, כתיבת מצגות שיווקיות, ופירסום בית הספר בפורטלי אינטרנט גדולים.

    כל אותו זמן ישבו התובעים בחיבוק ידיים ולא פעלו לקדם את הקמתו של בית הספר. למרות זאת, שיווק בית הספר הניב הכנסות של 160,000 ₪, וזאת בתקופת פעילות קצרה של כ 10 חודשים בלבד.

    דא עקא, עקב היעדר מעורבותם של התובעים נוצרו קשיים בשיווק בית הספר למכירות. הנתבעים קיימו מספר ישיבות עם התובעים ובמהלכן הבהירו להם כי המצב אינו יכול להימשך וכי הם ייבים להירתם לקידום בית הספר באופן רציני ואולם הדברים לא הסתייעו.

14. הנתבעים אף הציעו לתובעים להנחות קורסים במסגרת פעילות סטארט תוך חלוקה שווה של ההכנסות בין התובעים לבין הנתבעים, ואולם, רק התובעת 1 נענתה להצעה זו, וקיבלה מהנתבעת 3 סך כולל של 6,000 ₪ (נספח 16 לתיק המוצגים).

15. הנתבעים העבירו לתובעים דו"ח מפורט המציג את פעילות השיווק של בית הספר למכירות ואת ההכנסות שהתקבלו משנת הפעילות הראשונה בו (נספח 17 לתיק המוצגים) ואת הוצאותיו (נספח 19 לתיק המוצגים).

16. למרות האמור, במהלך ישיבה שהתקיימה ביום 11.11.2013 הודיעו התובעים לנתבעים על ביטול ההסכמים, אשר לאחריה נתקבלה הודעת ביטול בכתב מיום 8.12.2013.

     

    דיון והכרעה

    לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ראיותיהם ועדויותיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי במובן זה שעל הנתבעים להשיב לתובעים 2-5 75% מהסכום אותו שילמו, ואילו לתובעת 1 יש להשיב את מלוא הסכום אותו שילמה. להלן נימוקי למסקנה זו.

     

    חלוקת התפקידים החוזית בין הצדדים

17. ראשית אומר, כי מקובלת עלי עמדת הנתבעים לפיה הסכמי ההתקשרות שבין הצדדים אינם הסכמי השקעה אלא הסכמי מכר, על פיהם מכרו הנתבעים לתובעים 2.5% מהפעילות והזכות לרווחים של בית הספר. מסקנה זו עולה באופן ברור מהוראת סעיף 4 להסכמי ההתקשרות.

    המשמעות האופרטיבית של ממצא זה הינה כי הנתבעים אינם חייבים להוציא את הכספים ששילמו להם התובעים לצורכי המיזם, והם רשאים להשתמש בכספים אלה כאוות נפשם.

18. שנית, עיון בהסכמי ההתקשרות ובמצגת מלמד באופן ברור שבהקצאת הסיכונים בין הצדדים, הנתבעים הם אלה שהיו אחראים לשיווק בית הספר, ועליהם הוטלה החובה לעשו את כל המאמצים הסבירים הדרושים כדי לגרום לכך שיירשמו תלמידים לבית הספר.

    מסקנה זו נלמדת משורה של ראיות:

    • בראש ולראשונה - לשון הסכמי ההתקשרות עצמם. סעיף 7 להסכמי ההתקשרות קובע מפורשות כי:

      "מוסכם בזאת כי צדדים א' וב' להסכם זה (הנתבעים – ר.א.) יעסקו בניהול ובהובלת המיזם באמצעות חברת הונסטי יזמות עסקית בע"מ לטובת הקמה וקידום של בית הספר למכירות, הכשרת מנחים מקצועיים, פיתוח והכנת חומרים מקצועיים, הקמת אתר והשקעה בפירסום שיווק הקורסים בישראל באמצעים שונים בהתאם לשיקול דעתם הבלעדי"

    • במצגת אותה הציגו הנתבעים בפני התובעים בשלב הטרום חוזי נאמר מפורשות (עמ' 22) כי הנתבעים ינהלו את בית הספר למכירות וכי:

      "שיווק בית הספר יעשה בניהול אבי גמבש ומוטי אלוני ובשיתוף המנחים השותפים (צוות חשיבה שיתופי)"

    • חלוקת תפקידים זו הינה הגיונית בשים לב למיהותם של הצדדים.

      מרבית התובעים, פרט לתובעת 1, היו בעת הרלוונטית שכירים במישרות בכירות אצל צדדים שלישיים. כך, התובע 2 הינו עובד חברת מייקרוסופט, והתובעים 3-4 הינם עובדי התעשייה אווירית בתפקידי ניהול. מטבע הדברים מישרות מסוג זה אינן מתיישבות עם מטלות שיווק, אשר דורשות עבודת כיתות רגליים אצל לקוחות פוטנציאליים בשעות העבודה, התכתבויות אינסופיות, ופגישות עימם. במילים אחרות, לא סביר להניח כי תובעים אלה יטלו על עצמם מטלה זו שכן אין באפשרותם למעשה לקיים אותה.

      מאידך, התובעים מאורגנים כבר במסגרת הנתבעת 3 ובית הספר "סטארט" לאימון אישי שהיה בבעלותם. הוכח במשפט, שלבית ספר זה יש משרדים, מזכירות, ומערכת שיווק (עמ' 40 ש' 15-20). הנתבעים גם מעורים בתחום האימון האישי אשר נושק ממילא לתחום לימוד המכירות, ויש להם דריסת רגל והיכרות עם השוק הפוטנציאלי ועם הלקוחות הפוטנציאליים. אך הגיוני הוא שעבודת שיווק בית הספר תבוצע על ידי הנתבעים באמצעות הפלטפורמה שכבר קיימת ממילא.

      חיזוק למסקנה זו נמצא גם בסעיף 8 להסכמי ההתקשרות בו נקבע כי מערכת ההנה"ח של בית הספר תיעשה באמצעות הנתבעת 3. כידוע, הנה"ח דורשת מינהלה לא מעטה – הזמנות, חשבוניות, קבלות, וטיפול בכספים שמתקבלים. הוראה זו מתכתבת היטב עם המסקנה שעבודת השיווק הוטלה על הנתבעים.

    • זאת ועוד, גם הנתבעים מודים כי עיקר הנטל של עבודת השיווק של בית הספר הוטלה על כתפיהם. כך, בסעיף 21 לתצהיר הנתבע 1 (הזהה לסעיף 22 לתצהיר הנתבע 2) מודים הנתבעים כי:

      "פעלנו באופן נמרץ, וללא הרף, תוך השקעה של כספים ומשאבים ניכרים, לטובת הקמתו וקידומו של בית הספר למכירות. במסגרת זאת, ניהלנו מגעים עסקיים עם לקוחות פוטנציאליים, ערכנו פגישו פרזנטציה ושלחנו הצעות מחיר לגורמים הרלוונטיים"

      אמנם נכון, כי בשלב כלשהו התובעת 1 נטלה על עצמה לעשות מאמצי שיווק של בית הספר ואף גרמה לכך שהיו 7 או 9 מעוניינים ברישום לקורס (ר' נספחים 13א' ו – 13ב' לתיק המוצגים, וכן עמ' 16 בש' 20-21). דא עקא, אין בכך כדי לשנות את מערך ההתחייבויות בין הצדדים וחלוקת התפקידים ביניהם. אך טבעי הוא שהתובעת 1 אשר שילמה מכספיה לנתבעים תרצה בהצלחת בית הספר, ולשם כך תנסה להביא נרשמים לקורסים. ואולם, אין בכך כדי לשנות את חלוקת המטלות הבסיסית אשר נקבעה בהסכמי ההתקשרות בין הצדדים לפיה, הנתבעים הם אלה שאחראים לשיווק בית הספר ורישום התלמידים.

       

      מהות התחייבות הנתבעים

19. משנמצא לעיל כי הנתבעים התחייבו לשווק את בית הספר ולגרום לרישום תלמידים לקורסים, נשאלת השאלה מה המהות של חיוב זה. במילים אחרות, האם הנתבעים התחייבו לכך שיירשמו תלמידים לקורסים של בית הספר, שמא התחייבו רק לעשות את כל הנדרש לשם כך שיירשמו תלמידים לקורסים.

20. הנה כי כן, ברמה המשפטית השאלה היא האם התחייבותם של הנתבעים הינה חיוב תוצאתי או חיוב השתדלות. האבחנה בין חיוב תוצאתי לבין חיוב השתדלות היא ברורה. חיוב השתדלות הוא חיוב לנקוט באמצעים המתאימים למען השגת המטרה מבלי להתחייב להשגתה. בחיוב השתדלות ישא החייב באחריות רק אם אי השגת התוצאה המבוקשת קשורה להתרשלותו של החייב או לחוסר מיומנותו (ע"א 2887/91 גול נ' אוריעל (28.9.95), ע"א 10745/06 קרן אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט סינגאלובסקי– פולק ת"א ( 13.7.09), וכן ר' עוד פרידמן – כהן, "חוזים", כרך ג', בעמ' 386-390.

    ביישום לענייננו, נוכח העובדה שאין חולק כי בסופו של יום לא נרשמו תלמידים כלשהם לבית הספר, הרי שככל שייקבע כי המדובר בחיוב תוצאתי ולא בחיוב השתדלות – הרי שהמסקנה המתחייבת היא שהנתבעים הפרו את התחייבותם החוזית. מאידך, ככל שמדובר בחיוב השתדלות, השאלה בה יש להכריע הינה האם הנתבעים עשו מאמצים סבירים לרישום תלמידי בבית הספר.

21. הצדדים לא הרחיבו בעניין זה בטיעוניהם, ואולם דומני כי אין מנוס מלהכריע בשאלה זו, שכן הינה מהותית למשפט.

    לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים ובראיותיהם, סבורני כי המסקנה הינה שהתחייבותם של הנתבעים בהסכמי ההתקשרות הינה חיוב השתדלות בלבד.

    דהיינו, הנתבעים התחייבו לעשות מאמצים סבירים על מנת לשווק את בית הספר ולגרום לכך שיירשמו אליו תלמידים, אך לא התחייבו לכך שבפועל יירשמו תלמידים לבית הספר, וייפתחו קורסים.

    מסקנה זו נובעת הן מהסכמי ההתקשרות והן מההגיון מסחרי.

    ראשית, הסכם ההתקשרות אינו נוקב בחיובים מוחלטים כגון כמה תלמידים צריכים להירשם לקורסים, מהו המועד, לאחר כריתת הסכמי ההתקשרות, בו תיבחן שאלת מועדי ביצוע וכיו"ב "עוגנים" אשר בהם ניתן להיאחז כבסיס לקביעת ממצא בדבר התוצאה. לשון סעיף 7 הינה "פתוחה" והיא נוקבת אך ורק בסוג מאמצי השיווק שעל הנתבעים לבצע.

    שנית, עניין ידוע הוא שלא כל מאמצי השיווק נושאים פרי. במקרים רבים אדם או תאגיד עושים מאמצי שיווק רבים למוצר או שירות, ומשקיעים זמן, כח אדם וכספים רבים. אך למרות כל המאמצים השיווקיים - המוצר אינו נוחל הצלחה מסחרית. אין באי ההצלחה המסחרית לכשעצמה, כדי ללמד על הפרת החיוב השיווקי.

    רוצה לאמר, ככלל, ובהיעדר הוראה חוזית ברורה, חיוב המטיל על צד אחד לעשות מאמצי שיווק למוצר או שירות הינו מטיבעו חיוב השתדלות, שכן התנהגותם הצרכנית של צדדים שלישיים אינו עניין שהמתחייב יכול לשלוט בו. המתחייב יכול לשלוט אך ורק במאמציו שלו. לכן, במקרים אלה, ובהיעדר הוראה חוזית חד משמעית, כל שיש להוכיח הוא שההתחייבות בוצעה ברמה מקצועית סבירה הדרושה להשיג את התוצאה המקווה (פרידמן – כהן הנ"ל, בעמ' 390).

    אציין כי נראה שאף התובעים אינם חולקים על כך חיובם של הנתבעים בהתאם להסכמי ההתקשרות היה חיוב השתדלות בלבד. ר' בעניין זה עדותו ההגונה של התובע 2, בעמ' 18 לפרוטוקול אשר העיד כי:

    "לשאלת בית המשפט אם היית סבור שהם עובדים קשה אך לא מביאים תוצאות היתה לך טענה כלפיהם, אני משיב – לא. אני טוען כי העשייה שלהם התמקדה בחודשיים שלושה. הם כנראה הצליחו בעסקיהם האחרים ביו היתר בזכות הכסף שלנו. זו התחושה והקשר."

    הנה כי כן, טענת התובעים הינה כי הנתבעים לא עשו את המאמצים השיווקיים הסבירים הנדרשים להקמת בית הספר. טענה זו נבחן כעת.

     

    אי עמידת הנתבעים בהתחייבותם החוזית

22. בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 254 אמר בית המשפט העליון, בעניין דרך הוכחת הפרת חיוב השתדלות, את הדברים הבאים:

    "שאלת ההוכחה בדבר אי קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להמנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט בצעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים בהם מדובר בחיובי השתדלות.

    במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על העדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו"

    האם עמדו התובעים בנטל זה?

    סבורני, כי בנסיבות העניין, התשובה היא בחיוב.

23. בעיני, ראיה מכרעת להפרת הנתבעים את חיוביהם הינה הודייתו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, כי ביום 6.6.2013 הנתבעים פתחו קורס מכירות לחברתB-pro" יועצים אסטרטגיים", ואולם העבירו אותו באמצעות סטארט ולא באמצעות בית הספר (ר' נספח 7 לכתב התביעה), ולא חלקה את הכנסותיו עם התובעים. הטעם לכך הינו, כך לשיטת הנתבע 1, הינה העובדה כי הקורס התקיים במשרדי הלקוח, ולא במסגרת הקריה האקדמית אונו, שם מצויים המשרדים ואולמות ההדרכה של הנתבעים (עמ' 42 ש' 11-22).

    הסבר זה אין בכוחי לקבל, ובעיני, היתלות הנתבעים בטענה זו משמעותה קיום שלא בתום לב את הסכמי ההתקשרות. כאמור, הצדדים התקשרו בהסכמים להקמת בית ספר למכירות. בהסכמים זה לא הוגדרו מיקום השיעורים והקורס. לא נאמר בו כי הוא מוגבל רק לקורסים המועברים בקריה האקדמית אונו. לפיכך, המסקנה היא כי כל קורס מכירות שאותו הנתבעים שיווקו והצליחו להשיג - צריך להתבצע באמצעות המיזם המשותף – הוא בית הספר למכירות.

    הנתבע 1 טען בעדותו כי "דיברנו על זה (שזה חל) רק על קורסים שחלים בקריה אקדמית אונו. זה בית ספר נוסף" (עמ' 42 ש' 20-21).

    דא עקא, אמירה זו נאמרה בעלמא, ואין בה כל תימוכין לא בהסכמי ההתקשרות ולא במצגת. טענה זו אף לא נטענה בתצהירי העדות הראשית של מי מהנתבעים. על כן, לא ניתן לרחוש כל מהימנות לגירסה זו, אשר נראה כי נטענה לראשונה בחקירה הנגדית.

    הכרה באפשרות אותה הציעו הנתבעים (דהיינו הגבלת הסכמי ההתקשרות לקורסים המועברים בקריה האקדמית אונו בלבד) פירושה מתן היתר לאחד מהשותפים במיזם להתחרות במיזם. תוצאה כזו הינה בלתי הגיונית מבחינה מסחרית, בלתי סבירה, ובכל הכבוד הראוי – נגועה בחוסר תום לב.

    יתירה כך, האינטרס של הנתבעים יהיה לעולם להעדיף להעביר את הקורסים באמצעות סטארט, ולא באמצעות בית הספר, וזאת על מנת להשיא את הכנסות סטארט המצויה בבעלותם הבלעדית, ומאידך מניעת הזדמנות העסקית מהמיזם.

24. זאת ועוד, הנתבע 1 פירט בתצהירו המשלים שורה של קורסים או הרצאות בתחום המכירות, אשר התקיימו לאחר חתימת הסכמי הרכישה. בתצהיר נאמר על קורסים אלה כי אינם קשורים לבית הספר, וזאת על אף שאין חולק כי הם בתחום המכירות. ואולם, לא ניתן כל נימוק המבהיר מדוע פעילות זו אינה קשורה לבית הספר על אף שאין חולק כי המדובר בקורסים והרצאות בתחום המכירות.

    כך למשל, הנתבע 1 הסביר בעדותו בבית המשפט כי הרצאה ב"מטבח של רמה" היא הרצאה בלבד ולא קורס ולכן אין להעביר את ההכנסות בגין ההרצאה לקופת בית הספר (עמ' 42 ש' 26-30).

    בכל הכבוד, אבחנה מסוג זה לא מפורשת בהסכמי ההתקשרות ולא ברור מאין היא לקוטה, ואין לקבל טענה זו כנימוק המצדיק את מניעת ההכנסה מבית הספר.

25. כאמור לעיל, הנתבעים טענו בתצהיריהם, בסעיפים 21 ו – 22 בהתאמה, כי עשו עשרות פעילות שיווק של בית הספר. ואולם, הנתבעים לא הביאו כל ראיות לפעילותם הנ"ל. לא הובאה כל תחלופת מיילים עם לקוחות פוטנציאליים, סיכומי פגישה, מכתבי תודה או אישור המעידים על קיום פגישות בנוגע לבית הספר, הצעות מכר, פרזנטציות ועוד מסמכים שיווקיים אשר יכולים להעיד על תוכן פעולות השיווק שהנתבעים עשו.

26. יתירה מזו, בסעיפים 40 ו – 42, לתצהירי הנתבעים, בהתאמה, פירטו הנתבעים בטבלה שורה של פעולות שיווקיות אותם עשו לטובת בית הספר, לטענתם.

    דא עקא:

    • לא הובאה כל ראיה לכך שפגישות אלה אכן התקיימו. כך למשל, לא הובא יומן הפגישות של הנתבעים או של הנתבעת 3 אשר בו מתועדים פגישות אלה, אף שהנתבע 1 הודה כי בנתבעת 3 מתקיים יומן פגישות מסודר והכל רשום בו (עמ' 40 ש' 16-20).

    • לא הובאו כל ראיות על תוכן הפגישות הנטענות, אם וככל שהתקיימו, ולא הוכח שהפגישות הללו נסבו סביב בית הספר ולא סביב עסקיהם האחרים של הנתבעים.

      כך למשל, על אף שבטבלה מתועדות לא פחות מ – 25 פגישות, הרצאות, וסדנאות – לא הובא ולו עד בודד או מסמך בודד או ראיה אחרת בודדת אשר יעידו על עצם קיומן של פגישות, הרצאות או סדנאות אלה ותוכנן.

      אין צורך לאמר כי היעדר תיעוד ואי הבאת עדים כאמור פועל לחובת גירסת הנתבעים.

27. זאת ועוד. הנתבעים טענו כי בתקופת פעילות המיזם, המיזם הנביע הכנסות בסך של 160,000 ₪ בגין קורסים והרצאות בנושאי מכירות (סעיפים 25 ו – 26 לתצהיריהם, בהתאמה).

    נתון זה מופיע בטבלת "אקסל" אשר צורפה כנספח 17 לתיק המוצגים, ואולם הוא נטען בעלמא ואיננו מגובה בשום מסמך, כגון חוו"ד חשבונאית או דו"ח רו"ח, קבלות או חשבוניות.

    יתרה מזו: בהתאם לסעיף 5.6 להסכמי הרכישה, הנתבעים התחייבו שהתובעים ינחו קורסים עד 20 משתתפים בשכר של 12,500 ₪ לקורס.

    עיון בטבלה נספח 17 מגלה כי מופיעה בו הכנסה של 120,000 ₪ מגוף הקרוי "מרכז כח התודעה" ועוד הכנסה של 24,780 ₪ מגוף הקרוי "פרומט חברת שמנים", בגין קורס מכירות.

    נשאלת השאלה: אם היו קורסים שהועברו לגופים אלה, מדוע הנתבעים לא הציעו לתובעים להנחות קורסים אלה? מדוע לא שילמו להם את שכרם המוסכם?

    לנתבעים הפתרונים.

28. כך הם פני הדברים גם ביחס לטבלת ההוצאות, אשר צורפה כנספח 19 לתיק המוצגים. הנתבעים הצהירו כי הוצאותיהם בגין המיזם מגיעים כדי הסך של 255,380 ₪.

    ואולם, שוב, לא צורפו כל חשבוניות, קבלות או דו"חות כספיים אשר יכולים ללמד כי ההוצאות קשורות למיזם ולא לסטארט.

    יתירה מזו, הדו"ח עצמו מאוד לא ברור ואף תמוה. כך למשל, מופיעה בו הוצאה של 2,500 ₪ לחודש, כתשלום לנתבעים בגין ניהול וליווי המיזם. דא עקא, זוהי הוצאה שכלל לא הוסכם עליה בהסכמי הרכישה.

    כמו כן, מופיעה בו הוצאה של שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בגין הכנת הסכמי השותפים. זוהי הוצאה טרום חוזית אשר כלל לא ברור (ובוודאי שלא הוסכם) כי היא צריכה לחול על התובעים.

    כמו כן מופיעים בטבלה הוצאות שיווק שונות, כגון הפקת סרטון, תשלום לכפר המכביה בגין ערב הקמת המיזם, השכרת כיתות ועוד – כל אלה הוצאות שלא גובו בניירת חשבונאית מתאימה, וכלל לא ברור אם הן שייכות למיזם, אם וככל שהן קיימות.

29. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אין לתת כל אמון בגירסת הנתבעים בדבר פעילות השיווק שעשו עבור המיזם ובית הספר.

    אני מתרשם, כי פעילותם השיווקית של הנתבעים התמצתה, בסופו של יום, בפירסומים אינטרנטיים בודדים, כנחזה בנספחים 9 ו – 11 לתיק המוצגים, אשר בוצעו מיד לאחר חתימת הסכמי הרכישה – אך לא מעבר לכך.

    משכך, הנתבעים לא הוכיחו כי עשו את הפעולות השיווקיות הנטענות על ידיהם, וניסו לקדם את ענייני בית הספר וקורסי מכירות שונים. כמו כן הנתבעים לא הוכיחו כי פעילותם עבור בית הספר הניבה הכנסות של 160,000 ₪ וגרמה להוצאות של כ – 255,000 ₪ כנטען (נתונים שאילו היו מוכחים כדבעי ודאי היו עשויים ללמד על קיום חיובם בהתאם להסכמי הרכישה).

30. נוכח כל האמור סבורני כי התובעים הרימו את נטל הראיה הנדרש מהם להוכיח כי הנתבעים הפרו את חיוב ההשתדלות אשר חל עליהם. סבורני, כי הסתפקות בפירסום לקוני באינטרנט, בשים לב לכלל הנסיבות כמפורט לעיל, איננו עולה כדי ביצוע נאות של חיוב ההשתדלות שהוטל על הנתבעים בהתאם להסכמי הרכישה.

    לפיכך, בדין ביטלו הנתבעים את הסכמי הרכישה עקב הפרתם על ידי הנתבעים.

     

    השבה ונזק

31. הכלל הוא כי ביטול חוזה עקב הפרתו מצדיק את השבת הסכומים ששולמו בגינו. יישום כלל זה לענייננו מחייב את השבת מלוא הסכומים ששילמו התובעים לנתבעים. יחד עם זאת, אני סבור כי בנסיבות העניין יש להורות על השבת שיעור של 75% בלבד (וזאת פרט בעניינה של התובעת 1), וזאת מן הטעם שגם אם בהתאם להסכמי הרכישה, עיקר פעילות השיווק של בית הספר הוטלה על הנתבעים, הרי שהתובעים לא היו פטורים לחלוטין מביצוע פעולות שיווק.

    כפי שהוכח במשפט, אמנם מרבית הנתבעים עובדים במשרות בכירות ומלאות אצל צדדי ג', אך יש להם גם עיסוקים נוספים. כך למשל, אחד מהם עוסק בשיווק רשתי (עמ' 32 ש' 20-27), שני מתרגם ספרים (עמ' 30 ש' 15-17) וכיו"ב.

    בנסיבות אלה מצופה מהתובעים, אשר להם בעלות חלקית בבית הספר, להרים את תרומתם הסבירה, למאמצי השיווק. לא השתכנעתי כי התובעים עשו כן, ולפיכך, ומשיקולי צדק, אני מורה על השבה חלקית בלבד של הסכומים ששילמו התובעים 2-5, בשיעור של 75% (דנ"א 10901/08 בייזמן נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד ס"ה (1) 350).

    יוצאת מן הכלל בעניין זה הינה התובעת 1 אשר הוכח כי עשתה מאמצי שיווק סבירים, ואף גרמה לכך שבין 7 ל – 9 אנשים היו מעוניינים ברישום לקורס ואולם הדבר לא יצא אל הפועל שכן לטענת הנתבעים משפר הנרשמים נמוך מן המינימום הנדרש (15 או 20 – עמ' 16 ש' 20-27).

    כמו כן השתכנעתי שהתובעת 1 עשתה מספר פעולות שיווקיות נוספות (ר' סעיפים 16-18 לתצהירה, אשר לא נסתר).

    לפיכך, אני קובע כי התובעת 1 זכאית להשבת מלוא הסכום ששילמה לנתבעים.

32. אני דוחה את תביעת התובעים לפיצויים בין אובדן רווחים. כידוע, אבדן רווחים איננו עניין לאומדנא, ויש להוכיחו כדבעי בהסתמך על ראיות ובעיקר על חוות דעת מומחה כלכלית ערוכה כדין אשר מעריכה, על בסיס פרמטריים סטטיסטיים וכלכליים, את ההכנסות הצפויות מהמיזם (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800). חוות דעת כזו לא הוגשה, ואין מקום לקבוע פיצוי בראש זה על בסיס הערכות כלליות ובלתי מבוססות.

    מעבר לכך, טענות התובעים בהקשר זה משתרעות על אובדן ההכנסות מהמיזם, ואולם למיזם צפויות גם הוצאות, לכן בהחלט ייתכן שלאחר ניכוי ההוצאות לא יוותרו רווחים במיזם. יש לזכור כי בהתאם להסכמי הרכישה זכותם של התובעים מוגבלת ממילא לחלק מהרווחים ולא לחלק מההכנסות (סעיף 4 להסכמי הרכישה).

    מטעמים אלה של היעדר הוכחה, אני דוחה גם את תביעת התובעים לפיצוי בגין השקעות זמנם של התובעים בפעילות עבור המיזם.

33. כמו כן אני דוחה את תביעת התובעת 1 לפיצוי סטטוטורי בגין שימוש בתכניה והצגתם בקורסים של סטארט על ידי הנתבעים, ללא מתן קרדיט. אמנם התובעת 1 פירטה את העובדות הרלוונטיות לכך בסעיף 32 לתצהירה, ואולם לא הביאה כל ראיות התומכות בטענותיה, לרבות התכנית שהיא יצרה והתכנים שהנתבעים פירסמו ולימדו. לפיכך, יש לראות טענה זו כבלתי מוכחת.

34. נוכח האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 227,625 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

    בתוך הפיצוי נלקח בחשבון גם סכום המע"מ שהתובעים שילמו שכן לא הוכח שבמועד התשלום, הם היו זכאים לניכויו, כעוסקים מורשים.

    כמו כן, נוכח הפער בין סכום התביעה לבין פסק הדין, ישאו הנתבעים במחצית האגרה בלבד, ששילמו התובעים.

    בנוסף, ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד התובעים, בסך של 35,000 ₪.

    ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

    ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.