1.הנאשמת, פלונית, הודתה בביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שתי עבירות), במסגרת הסדר טיעון.
2.על פי האמור בכתב האישום, הנאשמת ובעלה מתגוררים יחד בדירה עם בתם הבוגרת. ביום 13.8.14 בשעה 02:30 לאחר ששתתה משקה אלכוהולי, נכנסה הנאשמת לחדרו של בעלה וניסתה לתקוף אותו. הבת (ילידת ****) ששהתה בחדר סמוך שמעה את הרעשים ונכנסה אף היא לחדרו של הבעל והחלה להאבק בנאשמת ואף הכתה אותה על מנת למנוע ממנה מלתקוף את אביה. בהמשך, במהלך המאבק ביניהן, הגיעו הנאשמת ובתה למטבח. הנאשמת נטלה סכין גדולה וניסתה לדקור את הבת. הבת נפגעה ונגרם לה חתך עמוק באמת יד שמאל כתוצאה מנסיון להגן על עצמה. בהמשך, כאשר הבעל-האב הבחין בבת פצועה ומדממת וכי הנאשמת מחזיקה בסכין, הוא ניגש אליה וחילץ מידיה את הסכין והשליכה לרצפה. הוא ניגש לסייע לבת ובזמן שטיפל בה החלה הנאשמת לזרוק עליו חפצים שונים, לרבות חפץ כבד שפגע בראשו וגרם לו לחבלה חמורה. לאחר מכן נטלה הנאשמת סכין נוספת ודקרה את בעלה בגב עליון ובכתף ימנית. נגרמו לו חתך עמוק בקרקפת ושני פצעי דקירה והוא אושפז משך יומיים.
טיעוני המאשימה לעונש
3.המאשימה טענה שמעשיה של הנאשמת נעשו על רקע שתיית אלכוהול וכי תסקיר המבחן התייחס בהרחבה להרגלי שתיה מופרזים של הנאשמת ובעיית התמכרותה לאלכוהול. המדינה חלקה על המלצת התסקיר כי יש להטיל על הנאשמת מאסר על תנאי בלבד ותקופת מבחן על מנת שלא לחבול בהליך הטיפולי אותו עוברת הנאשמת במסגרת שלב המעצר. נטען שהמלצת שירות המבחן מקלה באופן מופלג ולא עומדת בהלימה הנדרשת על פי חוק בהתחשב בחומרת המעשים. נטען שאין מקום לחרוג ממתחם הענישה הראוי משיקולי שיקום. נטען שמהתסקיר עולה שהנאשמת מתקשה לקחת אחריות על ביצוע העבירות ומגלגלת אותה על גורמים חיצוניים למרות הודאתה וכי אין היא מגלה אמפטיה לקורבנותיה אלא ברמה בסיסית וראשונית בלבד. בנוסף צויין שתיאור האירוע על ידה במסגרת התסקיר שונה באופן מרחיק לכת מהמעשים בהם הודתה במסגרת כתב האישום המתוקן. נטען שמהתסקיר עולה שאין היא נמצאת בהליך אמיתי של שינוי הדרך. בנוסף, נטען שהיחס של הנאשמת לטיפול בנושא גמילה מאלכוהול הינו אמביוולנטי וכל זאת לאחר שעברה כבר חמישה חודשי טיפול. נטען שבתסקיר תואר שבעלה מרגיש מאויים וכי הבת אשר סבלה גם קודם מבעיות נפשיות אושפזה בעקבות המקרה למשך שלושה שבועות.
4.המאשימה סבורה כי מצבה הבריאותי המעורער של הבת-המתלוננת ותלותה בנאשמת שטיפלה בה קודם לכן, צריכים להביא להחמרה ממשית בענישה מתוקף חובת בית המשפט להגן על החלשים והנזקקים בחברה.
5.כתוצאה, טענה המדינה כי יש לקבוע מתחם עונש כולל בגין מסכת המעשים – המהווים אירוע אחד כולל – והוא נע בין 4 עד 7 שנות מאסר וכי אין מקום לחרוג ממתחם זה. נטען שלא בכל מקרה שבו קיימים סיכויי שיקום כלשהם קיימת הצדקה לחריגה ממתחם העונש ההולם, קל וחומר כאשר אין מדובר בהליך טיפולי שצלח והנאשמת נמצאת בשלב של חוסר תובנה להתמכרותה ואינה נוטלת אחריות למעשיה או מביעה אמפטיה כלפי בני המשפחה בהם היא פגעה. נטען שאין לאפשר להליכי מעצר להגביל את גזירת הדין בהליך העיקרי ואין בית משפט זה מחוייב להחלטות שהתקבלו בהליך המעצר וכי בשני השלבים נשקלים שיקולים שונים. נטען שבהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, נסיבותיו האישיות של נאשם נשקלות לאחר קביעת מתחם הענישה בלבד. המדינה איזכרה שהעונש המירבי הקבוע לכל אחת מן העבירות בהן הורשעה הנאשמת עומד על 14 שנות מאסר. צויין שנפגעו הערכים החברתיים של שלום הציבור בכלל, ובתוך המשפחה בפרט וכן ההגנה על חלשים וחסרי ישע מפני ביצוע מעשי אלימות בהם על ידי האחראים עליהם.
6.המדינה איזכרה פסיקה לפיה בגין מעשי אלימות דומים הוטלו על נאשמים ונאשמות עונשים בני 20 חודשים ועד 6 שנות מאסר בפועל. המדינה הוסיפה וטענה שאין לגלות כלפי הנאשמת העדפה על בסיס מגדרי. בסיכומו של עניין ביקשה המדינה שיוטל על הנאשמת עונש מאסר בפועל בתוך המתחם שהוצע ובנוסף מאסר על תנאי מרתיע, קנס כספי ופיצוי.
טיעוני ב"כ הנאשמת לעונש
7.הסניגור טען שהנאשמת לא מקלה ראש בחומרת האירוע ולראיה היא הודתה במיוחס לה בהזדמנות הראשונה ונטלה אחריות על מעשיה מיד עם תיקון כתב האישום במסגרתו שונו סעיפי האישום (הנאשמת הואשמה קודם לכן בעבירות לפי סעיף 329(א)(1) לחוק). נטען שאין להתעלם מן העובדה כי מדובר במעשים שלא תוכננו מראש ושלא גרמו בסופו של דבר נזק משמעותי. נטען עוד שגם הנאשמת סבלה חבלות גופניות לא מבוטלות וכי ישנה הסכמה שהסניגוריה תטען כי כל המעורבים היו תחת השפעת אלכוהול (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.15).
8.הסניגור טען כי המעשים בוצעו "בקרבה משמעותית לסייג של העדר שפיות הדעת או העדר שליטה" וכי הנאשמת לא הבינה את משמעות המעשים בעת ביצועם. עם זאת, הוטעם כי הדבר אינו פוטר את הנאשמת מאחריות פלילית, ברם מהווה שיקול משמעותי לעניין העונש. נטען עוד שתיקון כתב האישום בעבירה תוצאתית לפי סעיף 333 לחוק מצביע על העדר כוונה מצד הנאשמת לגרום למתלוננים חבלה חמורה כאשר היא לא חפצה בתוצאות מעשיה. נטען עוד שמדובר באירוע בודד וחד פעמי שבוצע על ידי אדם שאינו צעיר שמעולם לא הסתבך קודם לכן בפלילים. נטען שטענת הנאשמת כי אין היא זוכרת את האירוע אינה מצביעה על העדר לקיחת אחריות, אלא אמירת אמת בלבד. נטען שהנאשמת מבטאת קבלת אחריות מצידה באופן שהיא משקיעה מאמצים בניסיון לטפל בשורש הבעיה, שהוא השימוש באלכוהול. נטען שאין לזקוף לחובתה של הנאשמת את דברי שירות המבחן לפיהם היא נוטה להשליך אחריות על גורמים אחרים בעת שהיא מנסה לטפל בעצמה ולבנות מחדש את יחסיה עם בעלה לו היא נשואה קרוב ל- 40 שנה.
9.הסניגור הפנה לנסיבותיה האישיות של הנאשמת אשר פורטו בתסקיר לפיהן אין היא מזדהה עם נורמות וערכים עברייניים אלא שהיא מתקשה להתמודד עם קונפליקטים בתוך המשפחה. נטען שמתחם העונש שהוצע על ידי המאשימה דרקוני ואינו מבוסס על רמת הענישה המקובלת. יתר על כן, טען הסניגור שמדובר במקרה מובהק המצדיק הפעלת סעיף 40ד לחוק העונשין, בין היתר מפאת גילה המבוגר של הנאשמת, עברה הנקי והעובדה שהיא שהתה מאחורי סורג ובריח עם עבריינים קרוב לחודשיים וחצי במהלך המעצר. נטען שהנאשמת קיבלה הזדמנות מבית המשפט וניצלה אותה לטובה והשתלבה בהליך גמילה מוצלח חרף הקשיים. נטען שהקשיים שצויינו בתסקיר אינם אלא חלק טבעי מהליך אינטנסיבי ומעידים על כברת הדרך הארוכה שעוד מחכה לנאשמת ותו לא. נטען שאין לקבל את עמדת המאשימה שאין להתחשב בהחלטה שהתקבלה בהליך המעצר לעניין הטיפול. נטען שבמקרה זה קיימים סיכויים של ממש לשיקום כאמור בתסקיר המבחן. על כן, ביקש הסניגור לאמץ את עמדת שירות המבחן.
10.בדיון הופיע ב"כ הבעל המתלונן וטען שעמדת המתלונן היא שיש לקבל את עמדת שירות המבחן וכי הדבר הינו לטובת המשפחה כולה והן לטובת הנאשמת.
תסקיר שירות המבחן
11.תואר שהנאשמת היא בת 58, ילידת רוסיה, נשואה עם שני ילדים בוגרים, ובעלת 19 שנות לימוד עם התמחות בתחום האדריכלות והשחזור. הנאשמת עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1990. לאחר עלייתה היא התמודדה עם קשיי הסתגלות ובהמשך למדה בטכניון אדריכלות וקיבלה תואר מהנדס. לאחר מכן היא עבדה כאדריכלית עצמאית משך מספר שנים. בהמשך היא עבדה לפרקי זמן קצרים בלבד עקב התפרצות מחלת נפש אצל בתה, עד שנפלטה באופן מוחלט ממעגל התעסוקה בשנת 2013 מפאת הצורך לטפל בבת.
12.החל מנובמבר 2014 הנאשמת שוהה בקהילה טיפולית לנשים מכורות, "מבט נשי", כחלופת מעצר ומשתתפת בתכנית טיפולית. דווח כי תחילה היא התקשתה להסתגל להליך הטיפול אך בהמשך חל שיפור. דווח שהנאשמת עומדת בגבולות המסגרת ומשתפת פעולה ואכן אובחנה כמי שסובלת מבעיית התמכרות לאלכוהול וכמי שזקוקה להמשך טיפול אינטנסיבי בתחום זה.
13.תואר כי בפני שירות המבחן הביעה הנאשמת אמביוולנטיות ביחס להליך השיקומי-טיפולי. מחד, תארה שהיא מקבלת כוחות ונתרמת על ידו. מאידך, תואר שהיא תופסת את הטיפול כגורם מעכב התפתחותה וחזרתה לשגרת חייה. פורטו הנסיבות המשפחתיות של הנאשמת, לרבות העובדה שהבת (המתלוננת) אובחנה בשנת 2000 כסובלת מבעיות נפשיות.
14.שירות המבחן התרשם שהנאשמת מתקשה לקבל אחריות על התנהגותה הפסולה כיוון שטענה שאינה זוכרת את האירוע ונוטה להשליך את האחריות על גורמים חיצוניים כגון הבת-המתלוננת ועל שתיית אלכוהול ולתפוס עמדה קרבנית ולמזער מחומרת מעשיה. יחד עם זאת, צויינה התרשמות מקיומה של תחושת אמפטיה ראשונית ובסיסית כלפי המתלוננים. יוער עוד כי תיאורה של הנאשמת אודות העבירות היה שונה בתכלית מהאמור בכתב האישום וזאת בלשון המעטה, גם אם אקבל את הטענה כי כל בני המשפחה שתו אלכוהול באותו ערב.
15.ביחס לאישיותה של הנאשמת התרשם שירות המבחן כי היא "נבונה [ו]אינה מאופיינת בקווי אישיות אלימים או עבריינים קבועים, לצד תלות באלכוהול ונטיה לשימוש לרעה בכדורים פסיכיאטריים, באופן המגביר סיכון לתגובות אלימות ולחוסר וויסות". שירות המבחן העריך כי הנאשמת זקוקה לטיפול אינטנסיבי ממושך וממוקד בתחום ההתמכרות במסגרת קהילה לנשים. אי לכך, בעת הליך המעצר הומלץ על שחרורה ל"מבט נשי" והטלת צו פיקוח מעצר. צויין עוד שברקע המעשים לא עמדה הזדהות עם נורמות וערכים עברייניים אלא גורמים רגשיים כגון קשייה להתמודד באופן בונה ואדפטיבי עם קונפליקטים במערכת הזוגית והמשפחתית ורגשות שליליים הנוגעים לתחושות של עלבון, השפלה והפחתת ערך עצמי. שירות המבחן התרשם שהנאשמת לא הצליחה לשתף פעולה באופן כן ואותנטי בנסיבות בעטיין ביצעה את העבירה וכן כי חלה נסיגה ביכולתה של הנאשמת לתפקד באופן יציב וסתגלני במסגרות. כמו כן, צויין שהנאשמת מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיה ואינה מחוברת דייה לחומרה ומשמעותם על המתלוננים וכי היא מתקשה להכיר בעומקה של בעיית ההתמכרות ממנה היא סובלת.
16.כך גם צויין יחס אמביוולנטי מצידה להליך הטיפולי. שירות המבחן התרשם מנזקקות טיפולית גבוהה ומרמת סיכון בינונית להישנות עבירות דומות בעתיד ללא התערבות טיפולית ארוכת טווח וממוקדת בתחום ההתמכרות. שירות המבחן התרשם בנוסף שהמוכנות של הנאשמת להמשיך בטיפול מונעת משיקולי רווח והפסד ולא מהכרה בצורך בטיפול.
17.בסופו של דבר, המליץ שירות המבחן על העמדת הנאשמת במבחן למשך 18 חודשים במהלכם תמשיך באפיק הטיפולי-שיקומי בו החלה בהסתייגות שבאם תחול נסיגה או הפרת תנאי המבחן, יידון עניינה מחדש. כמו כן הומלץ על הטלת מאסר על תנאי בלבד והמנעות מהטלת ענישה קונקרטית כדוגמת עונש מאסר בעבודות שירות או ביצוע עבודות של"צ היות והללו עלולים להוביל לנשירתה מתכנית הטיפול.
פסיקה שאוזכרה על ידי הצדדים ביחס למתחם הענישה
18.המדינה איזכרה פסיקה כדלקמן: בתפ"ח 47887-10-10 מדינת ישראל נ' ט.א. (6.10.2011) השליכה הנאשמת את שני ילדיה הקטינים מבעד לחלון דירתה וקפצה אחריהם בעת שהיתה שיכורה. שני הילדים סבלו משברים וחבלות נוספות. הוטלו עליה 6 שנות מאסר בפועל. לנאשמת היו נסיבות חיים קשות, היא הודתה בביצוע העבירות, היתה ללא עבר פלילי והביעה חרטה. כמו כן, היא היתה מצוייה בתחילת טיפול גמילה בבית הסוהר בעת גזירת הדין.
בע"פ 5062/10 אליעז פרץ נ' מדינת ישראל (11.7.2011) נאשם בעל עבר פלילי הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כאשר הוא דחף את אשתו והפילה במדרגות עת החזיקה בנם הפעוט ונגרם לה שבר בעקב. הוא הסתלק מן המקום ללא שעזר לה ומסר גירסה כוזבת במשפטו. למרות שתואר בתסקיר המבחן כי המערער עבר שינוי בעקבות קשר עם שירות המבחן הוא נדון ל-4 שנות מאסר. בית המשפט העליון דחה את הערעור על חומרת העונש.
בעפ"א (חי') 3300/08 מדינת ישראל נ' נ'דוד יאשייב (26.6.2008) הועמד הנאשם לדין בבית משפט השלום בגין תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים ונדון ל- 12 חודשי מאסר בפועל. על רקע התמכרותו לאלכוהול הוא תקף את אשתו, אחז בצווארה וסטר על פניה, איים בפגיעה בחייה וכאשר היא ניסתה להזעיק עזרה, נעץ סכין בבטנו (שלו) לעיני בנם בן הארבע. צויין שהנאשם לא עושה מאמצים להגמל מהתמכרותו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והחמיר בענישה וגזר 20 חודשי מאסר בפועל.
19.הסניגור איזכר פסיקה מקילה יותר: בת"פ 2086/06 מדינת ישראל נ' שי מימון (5.9.2007) הורשע נאשם לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין בגין כך שדקר את חברו בגבו בסכין מטבח במהלך "משחק" עם סכין. הנאשם ביצע את העבירה בהיותו בן 17. מאז ביצוע העבירה הוא החל בשירות צבאי וקודם לכן ניהל חיים נורמטיביים ללא עבר פלילי קודם. בית המשפט עשה שימוש בסמכותו וביטל את ההרשעה והטיל על הנאשם של"צ בהיקף של 500 שעות.
בת"פ (ב"ש) 8322/05 מדינת ישראל נ' מנשה פור חן ואח' (21.1.2007) אחד הנאשמים הורשע על פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ודרישת נכס בכוח. הנאשמים היכו את המתלונן בידיהם ובמוט ברזל וגרמו לו חבלות בראשו. ביחס לנאשם 2 צויין שמדובר באדם צעיר בן 23, ללא עבר שניהל אורח חיים תקין עד אותו שלב. על אף שלקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו בית המשפט לקח בחשבון הליך שיקום שהוא עבר וקבע שמדובר באירוע אלים חד פעמי כאשר חלקו שולי לעומת שותפו והטיל עליו לבצע 300 שעות של"צ והעמידו תחת מבחן.
דיון
20.מעשי הנאשמת פגעו בערכים החברתיים של שלמות הגוף, שלום הציבור בכלל ובפרט בתוך המשפחה וכן ההגנה על חלשים וחסרי ישע מפני ביצוע מעשי אלימות בהם על ידי האחראים עליהם. מידת הפגיעה היתה בינונית לכל הפחות כאשר נעשה שימוש בנשק קר על ידי הנאשמת ורק במזל לא נגרמו למתלוננים נזקים פיזיים קשים. לחומרה יצויין כי הנאשמת פגעה בנשק קר הן בבתה והן בבעלה.
21.לקולא יצויין כי לא קדם לביצוע העבירה תכנון. הסיבות שהביאו את הנאשמת לביצוע העבירה, לרבות בעיית השתיה אינן מהוות שיקולים לקולא. בעניין זה יצויין כי אין מקום לקבל את טענת הסניגור לעניין הקרבה לתחולת סייג לאחריות פלילית כשיקול לקולא בקביעת המתחם, שהרי אין הנאשמת עומדת בתנאים שפורטו בחוק לשם כך: ראו: רע"פ 6382/11 נאיף קאדריה נ' מדינת ישראל (9.6.2013)). כאמור לעיל, שיקול נוסף לחומרה הינה מצבה הפגיע של המתלוננת ותלותה בנאשמת.
22.מתחם הענישה ההולם בהתחשב בנתונים שלעיל ובמדיניות הענישה הנהוגה נע בין 9 חודשי מאסר בפועל לבין שלוש שנות מאסר בפועל.
23.באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, גילה של הנאשמת אמנם מבוגר יחסית, ויש לשקול לטובתה העובדה כי לא הסתבכה קודם לאירוע הנוכחי בפלילים. הפגיעה האפשרית במשפחה כתוצאה מעונש שיוטל אינה ברורה לכאן או לכאן לאור כך שבתסקיר דווח כי הבעל-המתלונן חושש ממנה, לעומת עמדת סניגורו של הבעל שהובעה בעת הדיון כאמור לעיל. כאמור בתסקיר, הנאשמת לא נטלה אחריות מלאה על האירוע ונוטה להשליך אחריות בגינה על גורמים אחרים והמאמצים לשקמה הניבו תוצאות חלקיות ביותר, לכל היותר, בהתחשב בזמן שחלף זה מכבר. בשולחה לתכנית טיפולית עוד בשלב המעצר ניתנה בידה הזדמנות אמיתית שלמרבה הצער על פי ממצאי התסקיר לא נראה שנוצלה עד תום על ידה למרות שחלפו כחמישה חודשים מאז תחילת הטיפול.
24. ממצאי התסקיר אינם מובילים למסקנה כי הנאשמת השתקמה או כי קיים סיכוי של ממש לשיקום. למרות חלוף הזמן, אין הנאשמת מכירה באחריותה למעשים ובחומרתם והיא מביעה עמדה קרבנית; היא מגלה יחס אמביוולנטי לטיפול ומונעת משיקולי רווח והפסד ולא מתוך הכרה בצורך לטפל בבעיית התמכרותה; קיימת עדיין רמת סיכון בינונית להישנות עבירות דומות בעתיד.
25.העניין דנן – בייחוד לאור הפער בין ממצאי התסקיר לבין ההמלצות המקלות - מחייב אותי להעיר מספר הערות באשר ליחסה של מערכת המשפט לענישת נשים שביצעו עבירות אלימות.
26.המשפט, ובודאי המשפט הפלילי, אמור להתייחס באופן שוויוני לגברים ונשים, הן בשלב בירור אשמתם והן בכל הנוגע לשלב הטלת העונש. ואולם, יחס שוויוני אינו אמור להיות עיוורון לשוני מגדרי אשר הינו רלוונטי לאישום או לענישה. באשר למידת האשם כבר נאמר כי "... לעתים היותה של הנאשמת אישה עשויה להיות נסיבה רלוונטית, למשל כאשר הרקע לביצוע העבירה מוסבר על רקע מגדרי ומעמד חברתי." (בש"פ 5456/08 קרן נחמני נ' מדינת ישראל (10.7.2008); ראו גם הגישה הביקורתית שהובעה בנוגע למקרים בהם נטען כי בתי המשפט בישראל נמנעו מלקחת בחשבון שיקולים מגדריים רלוונטיים בעת ענישתן של נשים: נויה רימלט, "כאשר נשים נעשות אלימות", פלילים י 277 (2001)).
27.על פניו, תיקון 113 לחוק העונשין הוא נייטרלי בענייני מגדר, הן ביחס לקביעת מתחם העונש ההולם כעולה מתוך השיקולים לקביעת המתחם המפורטים בסעיף 40ט לחוק, והן ביחס לשיקולים שיש לקחת בחשבון בגזירת העונש המתאים לפי סעיף 40יא לחוק. זאת, בעוד שמאפיינים מתחומים אחרים, כגון גיל או מצב משפחתי, מוכרים כשיקולים לגיטימיים אפשריים אשר יכולים לשמש כבסיס לאבחנה בין נאשמים (ראו סעיף 40יא(1) או (2) לחוק). יחד עם זאת, שיקולי הענישה הקבועים בחוק אינם מונעים שקילת שוני מגדרי במקרים שהוא רלוונטי.
28.בכל הקשור לענישת נשים שביצעו עבירות אלימות זוהו בספרות האקדמית ובמחקרים סיכונים פוטנציאליים לשפיטה בלתי צודקת כלפי נשים מסיבות שונות: מחד, קיימת לעתים נטיה להקל עם נשים על בסיס מגדרי משיקולים שאינם בהכרח רלוונטיים כאשר הן נתפסות כ"חלשות" או כאובייקטים לרחמים (Jenny E. Carroll, Images of Women and Capital Sentencing Among Female Offenders: Exploring the Outer Limits of the Eighth Amendment and Articulated Theories of Justice, 75 TEX. LAW. REV. (1997); Mathew Zingraff & Randall Thompson, Differential Sentencing of Women and Men in the U.S.A., 12 INT'L J. SOC L. 401, 403 (1984)). מאידך, במקרים אחרים, נשים נענשות באופן מחמיר לעומת גברים שביצעו עבירות דומות ונעשית להן דה-הומניזציה ודמוניזציה (שם).
29.מכל מקום, לאור הסיכונים עליהם הצביעו חוקרים, עולה כי בכל הקשור לענישת נשים אשר ביצעו עבירות אלימות יש מקום לבדוק שלוש שאלות: ראשית, האם קיימת רלוונטיות בין העבירה לבין העובדה שהמבצעת היא אישה, דהיינו האם זהותו המגדרית של המבצע היא רלוונטית כאשר יהיו מקרים בהם עניין זה מהווה נסיבה לקולא (ראו רימלט לעיל); שנית, האם העונש המוצע מקל עם האישה מסיבות שאינן רלוונטיות להיותה אישה; ושלישית, האם העונש מחמיר עם אישה מסיבות שאינן רלוונטיות. בשתי השאלות האחרונות ברור כי העובדה שמבצע העבירה היא אישה, אינה נתון רלוונטי ובמקרים אלו מצווים בתי המשפט להעניש גברים ונשים באופן שווה (ראו: Margeret Etienne, Sentencing Women: Reassessing the Claims of Disparity, 14 J. Gender Race & Just. 73 (2010)).
30.במקרה דנן, לא מצאתי כי קיימת רלוונטיות לעובדה כי מבצעת העבירות היא אישה. העבירות לא בוצעו על רקע מגדרי או מעמד חברתי. בהינתן מסקנה זו, לא מצאתי כיצד ניתן להסביר את המלצות שירות המבחן אלא על ידי כך שהתסקיר מגלה גישה מקילה יתר על המידה כלפי הנאשמת, לאור זהותה המגדרית, ללא שנתון זה רלוונטי למקרה. ממצאי התסקיר אשר פורטו לעיל אינם מובילים באופן סביר להמלצה כי יש מקום להעדיף דרך שיקומית על פני ענישה קונקרטית. זאת, מכיוון שאין הם מצביעים שהנאשמת השתקמה או שקיים סיכוי של ממש שתשתקם – וזאת ביחוד לאור התקופה הארוכה יחסית בה היא נמצאת בתכנית שיקומית - כפי שמתחייב על פי סעיף 40ד לחוק העונשין.
31.מכל האמור הגעתי למסקנה כי יש להשית על הנאשמת עונשים כדלקמן:
א.12 חודשי מאסר בפועל כאשר יש לנכות מתקופה זו את התקופה בה היא שהתה במעצר מיום 13.8.14 עד ליום 3.11.14.
ב. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כאשר התנאי יופעל במידה והנאשמת תבצע עבירת אלימות מסוג פשע.
ג.בנסיבות המקרה לא ראיתי מקום להורות על הטלת קנס או פיצוי.
זכות ערעור תוך 45 ימים.
ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, במעמד הצדדים.
|
|
|
דניאל פיש , שופט
|