ת"א 15214-10-14 פלוני נ' עיריית נהריה

לפניי תביעתו של התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 2.10.2013, בזמן שעבד אצל הנתבעת. התובע הועסק על ידי הנתבעת במחלקת הגינון ומילא תפקיד של סגן מנהל מחלקת הגינון. כך היה תפקידו ביום התאונה וכך תפקידו גם כיום.

על פי הנטען בכתב התביעה, במועד קרות התאונה עבד התובע באזור הנתון תחת פיקוחו. התובע קיבל הודעה כי קיימת תקלה במערכת ההשקיה הממוקמת בגבעה בכניסה לשכונת "טרומפלדור" בעיר. לשם הטיפול בתקלה היה צורך בסגירת הברז הראשי המצוי באותו אזור בקרבת מקום. לטענתו, בדרכו לסגירת הברז החליק ונפל בעוצמה רבה לתוך תעלה. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בכתף שמאל ואובחן אצלו שבר בכתף. לפירוט הפגיעה והשלכותיה אדרש בהמשך.

הנתבעת אינה חולקת על עצם קרות התאונה אלא על הנסיבות הנטענות, והיא מוסיפה וטוענת כי בנסיבות העניין התאונה לא נגרמה ברשלנותה; היא לא הפרה חובת זהירות כלשהי המוטלת עליה כלפי התובע, ועל כן אין מקום לחייבה לפצות את התובע ויש לדחות את התביעה נגדה. לנתבעת טענות במישור היקף הנזקים שנגרמו לתובע ולטענות הצדדים אתייחס בהמשך בפרק המתאים.

מטבע הדברים פסק הדין יתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון אדון בשאלת החבות ובכלל זה אדרש לנסיבות אירוע התאונה ולממצאים העובדתיים הקשורים בהתרחשות התאונה. בחלק השני, אדון בשאלת היקף הנזק. במהלך הדיון אתייחס לטענות הצדדים בשני המישורים.

שאלת האחריות

התאונה התרחשה על גבעה (מעין תלולית אדמה גדולה) המצויה באחת משכונות העיר נהריה, לצד מערכת כבישים. התובע תיאר בעדותו כי המדובר בשטח שכולל מדרון "מגונן" עם דשא (כעולה מן התמונות נ/1 צד זה פונה אל הכביש) ובחלקו העליון יש צמחיה. מן העבר השני, קיים מדרון תלול ובסיום המדרון מוצב ברז מרכזי שפניו של התובע היו מיועדות אליו כשנגרמה התאונה. התובע תיאר את תנאי השטח כך:

"השטח נמצא במדרון, יש גינון, חלקו העליון יש צמחייה מעבר לצמחיה יש מדרון יותר חד כ-3 מטר גובה שאין בו גינון, יש בו אבנים, קוצים" (עמוד 4 לפרוטוקול).

תיאור זה, נתמך בעדותו של העד מטעם התובע מר חיים חנו, אשר אף הוא תיאר כי קיים מדרון שחוצץ בין המקום בו נפל התובע לבין הברז המרכזי (עמוד 9 לפרוטוקול). במהלך שמיעת הראיות, הוצגו תמונות, אם כי לא באיכות גבוהה, אשר מתעדות את השטח בו ארעה התאונה (נ/1 ,ת/2).

אם כן, ניתן לסכם כי המקום בו אירעה התאונה מצוי בתחומי העיר נהריה והתובע שהה במקום במסגרת עבודתו. המקום הוא מעיין תלולית אדמה שמצדה האחד מדרון "מעובד" שבו עבודות גינון ומצדו האחר, מדרון תלול והוא מעין אדמת טרשים לא מעובדת הכוללת אבנים, סלעים וצמחייה פראית. כפי שעולה מן העדויות וכפי שניתן לראות בתמונות שהוגשו קיים ברז מרכזי בקרבת מקום.

על אשר התרחש באותו יום העיד התובע וכך ציין:

"הבחור שהיה איתי קרא לי אמר לי *** יש פיצוץ של מים, הגעתי עם הארגז כלים שלי שיש בו את כל החלקים, הגעתי למדרון, אמרתי לו שאני נגש לסגור את השיבר, שהתחלתי ללכת על הקצה... על מנת להגיע לשיבר הלכתי 2-3 צעדים, הרגל שלי נכנסה לתוך הבוץ והחלקתי ונפלתי למטה".

התובע הבהיר עוד כי הוא הלך לכיוון קצה המדרון כדי שיוכל לרדת אל כיוון הברז מנקודה יותר מתונה מאשר הנקודה בה עמד ליד במקום בה אירע "הפיצוץ" של המים (עמוד 5 לפרוטוקול). דבריו של התובע נתמכו בעדותו של העובד הנוסף שנכח במקום, חיים חנו. מר חנו העיד וציין כי התובע: "התחיל ללכת לכיוון דרום של המדרון כי שם השיפוע יותר נמוך וקל לרדת לכיוון השיבר. הוא התחיל לרדת, החליק מהבוץ והמים ונפל על יד שמאל" (עמוד 9 לפרוטוקול).

התרשמתי לחיוב מעדותו של התובע וממהימנות הגרסה שמסר באשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה. עדות התובע אף נתמכה בעדות של עד ראיה נוסף שנכח במקום שעדותו תאמה את הדברים שמסר התובע. לפיכך אני מקבל את גרסתו של התובע כי התאונה אירעה כאשר היה בדרכו לסגירת הברז וכי כדי להגיע אליו צעד מספר צעדים. מקובלת עליי גם גרסת התובע כי הוא העדיף לא לרדת במדרון התלול אלא לגשת לנקודה נוחה יותר ממנה קל יותר לגשת אל הברז, ותוך כדי הליכתו נפל ונחבל בידו השמאלית. כמו כן אני מקבל את גרסתו של התובע כי הוא החליק כתוצאה מבוץ שהיה במקום. מסקנה זו עולה מעדותו של התובע וכן מעדות העד והיא מתיישבת עם יתר הראיות ובכלל זה – כי במקום היה "פיצוץ" של צינור מים.

חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ניתן למצוא בטופס הדיווח למוסד לביטוח לאומי (נ/5) שם נרשם כי "לדברי העובד: בכניסה הצפונית של טרומפלדור, באתי לסגור את השיבר הראשי שנמצא מאחורי התעלה ונפלתי קדימה על היד". גרסה זו מופיעה גם במסמכים נוספים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי וכן במסמכים הרפואיים (ראו נ/2 עד נ/6). בתוך כך אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה האמור במסמכים אלו (כמו גם בחוות דעת המומחה מטעם התובע) כי התובע נפל – להבדיל מ"החליק" – מעורר קושי. אכן, באותם מסמכים צוינה העובדה כי התובע "נפל" ולא צוין כי הוא החליק, ברם אין בכך כדי לפגום בגרסת התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה ואין בכך כדי להוליך למסקנה כי התובע נפל "סתם" כטענת הנתבעת ולא החליק.

ראשית, גרסתו של התובע כי הוא החליק נתמכת בעדותו של עד ראיה שנכח במקום שדברים נמצאו מהימנים. שנית, אמנם לדברים ראשוניים המתועדים במסמכים הרפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699 (2002); ת"א 1130/05 (מחוזי-חיפה) אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008);ע"א 9592/06 (מחוזי ירושלים) עאצי נ' עאצי ואח' (פורסם בנבו, 5.9.2007). אולם יש לזכור כי הדברים שנרשמים במסמכים הרפואיים ובמסמכי הפניה למוסד לביטוח לאומי לא מכוונים או מיועדים לחקר מנגנון התאונה אלא לתיאור כללי של התרחשות הדברים, ואין לצפות בהכרח כי התיעוד הרפואי יכלול תיאור מדויק של מנגנון הפגיעה. שלישית, ציון העובדה כי התובע נפל אינה סותרת את העובדה כי הוא החליק ונפל, כשם שאינה סותרת את צבר העובדות כי הוא הביא את ארגז הכלים, עלה על התלולית החל לצעוד, החליק ונפל. תמצי לומר כי הדברים הכלליים שצוינו בתיעוד הרפואי לפיהם התובע נפל אינם סותרים את העובדה כי הוא נפל בעקבות מנגנון של החלקה. לכן אי צוין מנגנון הפגיעה אינו מפחית ממהימנות גרסת התובע, זאת במיוחד, כאשר ניתן להניח כי בחלק מן המסמכים הרפואיים, הכיתוב הראשוני "נגרר" אל מסמכים שנערכו במועדים מאוחרים יותר.

מכאן אעבור לדון בשאלת קיומה של חובת זהירות והפרתה על ידי הנתבעת. אקדים ואציין כי לא מקובלת עלי כלל וכלל טענת הנתבעת כי בנסיבות המקרה אין להטיל עליה אחריות בגין אירוע התאונה. סבורני כי הנתבעת הפרה גם הפרה חובת זהירות כלפי התובע.

הנתבעת היא מעסיקתו של התובע ועליה מוטלות חובות זהירות כלפיו. חובת הזהירות הכללית (המושגית) ברורה, עליה נכתבו הררי הררים של פסקי דין ואין צורך להרחיב. נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) (להלן: עניין בוארון); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985).

זאת ועוד, חובת הזהירות של המעסיק כלפי העובד ממשיכה לחול גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק, וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם. אחריותו של מעביד אינה מצטמצמת לשטח המקרקעין שבחזקתו או לתחומי עסקו, לא כל שכן במקרה שלפנינו כאשר העובד מועסק בעבודות גינון בשטחים שנפרשים על פני רחבי העיר. בע"א 246/72 משה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973) נקבעו דברים אלו, שליחם לא נס וטעמם לא פג גם עם חלוף הזמן:

"מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ותנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה".

ראו גם: ע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול (פורסם בנבו, 10.11.2005); עניין בוארון; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980).

במקרה שעומד על הפרק נשלח התובע – מעצם הגדרת תפקידו – לעבוד בשטחי הגינון שנמצאים בתחומי העיר. יוער, כי מקובל עלי כי שטחי הגינון שנמצאים בתחומי העיר הם סביבת עבודתו הטבעית של התובע. התובע משמש כסגן מנהל מחלקת הגינון אך עבודתו כוללת גם עבודה פיזית בשטח. התובע הבחין בפיצוץ מים בשטח בו קרתה התאונה לאחר שתשומת ליבו הופנתה לכך על ידי עובד שהיה במקום. התובע לא התעלם מן התקלה, וניגש לטפל בה. לצורך הטיפול בתקלה היה צורך לסגור את הברז המרכזי שנמצא בקרבת מקום. התאונה אירעה כאשר התובע החל ללכת לכיוון אותו ברז מרכזי כדי לסגור את המים ולאפשר לו לטפל בתקלה.

כעולה מן הראיות דרך גישה לאותו ברז מרכזי אינה מוסדרת ולמעשה לא ניתן לומר כי קיימת דרך גישה. הגישה אל הברז קשה וכדי להגיע אל הברז יש לעבור את הגבעה עליה שהה התובע ואשר כאמור כוללת מדרון לא מעובד. עוד עולה כי הגישה אל הברז אינה מעובדת והיא רצופה תלאות בדמות אבנים, סלעים ואדמת טרשים. הגישה שמציגה הנתבעת לפיה מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי הליכתו של התובע ולפיכך מדובר בסיכון טבעי שאינו מקים אחריות, אינה מקובלת עלי כלל וכלל. את שאלת קיומה של חובת זהירות יש לבחון בשים לב למכלול נסיבות העניין, החובה נבחנת לא במספר הצעדים שהלך התובע, אלא במכלול הנסיבות, ואלה כוללות: היעד אליו התכוון התובע ללכת, סיבת פנייתו למקום אליו התכוון ללכת, התנאים הפיזיים שנמצאו במקום והבחירות שעמדו בפניו לצעוד במתווה זה או אחר – כלומר שאלת הברירה בין החלופות שתנאי השטח הכתיבו.

ברי כי הברז המרכזי הונח במקום כדי לאפשר סגירתו בעת הצורך. כך למשל כאשר מתעורר צורך לתקן ברז שהתפוצץ. ההנחה כי בעלי תפקיד, עובדים ואנשים אחרים, צפויים להגיע לברז המרכזי כדי לטפל בו, מטילה אחריות על הנתבעת להסדיר את דרך הגישה אל הברז כדי שבשעת הצורך לא יתקלו הבאים אל הברז בסיכונים אשר יביאו לפגיעה בגופם. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שסגירתו של ברז נעשית, במקרים בהם מתרחש פיצוץ שגורם לזרימת מים שיכולה ליצור סיכונים. מן העדויות וכן מן התמונות אשר הוגשו עולה, כי דרך גישה נוחה סבירה, שלא לומר מעובדת ומסומנת, לא קיימת כלל. התובע שפניו היו מיועדות אל הברז, עקף את המדרון וצעד על צמרת התלולית (אזור בו ארע פיצוץ המים) כדי להגיע לברז המרכזי, לסגור אותו ולטפל בבעיה – או אז נפל. נסיבות העניין מלמדות אפוא כי הנתבעת הפרה את חובותיה כלפי התובע, שאין ספק שהוא נמצא במעגל אותם אנשים אשר צפוי היה שיגיעו לברז לשם הטיפול בו. מסקנה זו מתחזקת, מקום שעל אותה גבעה אשר התובע שהה לידה, ואשר מר חנו – העד מטעם התובע עבד בה – מערכת השקייה. היה על הנתבעת לצפות כי מערכת ההשקייה תתקלקל או כי ברז יתפוצץ כפי שקרה במקרה שקדם לנפילת התובע, או אז יצטרכו העובדים (בין אם עובדי הנתבעת ובין אם אחרים) לגשת אל הברז כדי לסגור אותו. משלא הסדירה הנתבעת את דרך הגישה, מקום שהיה עליה לצפות את הסיכונים הכורכים בכך, היא הפרה בכך חובת זהירות כלפי התובע.

לשם שלמות התמונה אבהיר כי מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי חובת הזהירות המוטלת עליה אינה מחייבת גידור המקום. אף אני שותף לדעתה הנתבעת כי תנאי המקום אינם מצריכים גידור או הצבת מעקבות כנטען על ידי התובע. מסקנתי בדבר קיומה של חובת זהירות והפרתה לא נובעת אפוא מהעדר גידור, אלא מחוסר נגישות בדרך בטוחה לברז המרכזי.

הנתבעת טענה כי התובע הוא בעל תפקיד בכיר בנתבעת ומשמש כסגן מנהל מחלקת הגינון וכי הוא "בר סמכא" במתרחש באיזור, מכיר את הגבעה, את הברז והדרך אליה. אכן, התובע העיד כי הוא היה מעורב בהקמת שטח הגינון בו מצוי הברז (עמ' 4 לפרוטוקול). מכאן, מבקשת הנתבעת לגזור את המסקנה כי התובע היה צריך להיות מודע לסיכונים המצויים במקום ואם התרחש מחדל הרי הוא באחריותו. משכך, אין לקבוע כי התאגיד בו עובד התובע הפר חובת זהירות כלפיו, ולחילופין יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור 100%.

אין בידי לקבל טענות אלו.

ב"כ הנתבעת הפנה לע"א 413/62 רוזנצוויג נ' מאפיית רוזנצוויג בע"מ פ"ד טז 2548 (1962) (להלן: עניין רוזנצוויג). באותו מקרה דובר במי שנפגע במהלך עבודתו במאפייה שבעלי המניות בה היו הוא, אשתו ובנ, ומי שנפגע היה מנהלה הבלעדי של החברה. בית המשפט העליון קבע כי מאחר והנפגע הוא שניהל את החברה יש לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור מלא, מן הטעם שהוא זה שהיה אחראי לחובת הזהירות שהופרה ובעטיה נפגע (ראו גם ע"א 2342/08 לוי נ' אררט (פורסם בנבו, 15.1.2009)). ואולם נראה כי אין זה מצב הדברים שלפנינו.

כבר מפסק הדין בעניין רוזנצוויג עולה כי אין בידי חברה פרטית להתגונן בפני תביעה של מנהלה היחיד ובעל המניות בה בטענה, שהיא והתובע חד הם, מאחר וקבלת טיעון זה מהווה הפרה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אך מעבר לכך, דומה כי אין להשוות בין חברה פרטית קטנה שהנפגע הוא מנהלה היחידי לבין יישות משפטית שהיא עירייה. העיריה היא גוף סטטוטורי גדול, מופקד על מספר תחומי פעילות ומונה מספר רב של עובדים המועסקים במספר מחלקות. התובע עובד כסגן מנהל מחלקת הגינון ואינו מופקד על התשתיות ועל נושאי הבטיחות בעירייה באופן בלעדי. גם אם כחלק מחובותיו של התובע מוטלת עליו אחריות בנושא הבטיחות בתחום עיסוקו, הרי אין המדובר בראש המערך או הממונה הבלעדי. התובע כפוף לדרג ניהולי בכיר יותר ואינו מוסמך לקבל החלטות, לא כל שכן החלטות בעלות השלכה כספית, כעולה על רוחו.

זאת ועוד, גם אם תאמר כי התובע היה צריך להתריע על קיומו של מחדל, זאת מתוקף תפקידו – המקום לבחון טענות אלו הוא במסגרת האשם התורם. ואכן, פסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה כי בחינת טענות של מחדלים של תאגיד שהנפגע הוא האחראי על אותם מחדלים היא במישור זה. ראו ע"א 4114/90 בןשושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח(1) 415 (1993); רע"א 4103/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' בוני טירן (פורסם בנבו, 9.2.2011).

אשר לאשם התורם, ברי כי הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטלת על הנתבעת הטוענת לכך. עסקינן בתאונה שארעה לתובע במהלך עבודתו. אין זה סוד כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993))); ראו גם: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ פ"ד סב(1) 803 (2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965). אולם כך מקרה ונסיבותיו ובנסיבות מקרה זה שוכנעתי כי יש מקום להטיל אשם תורם על התובע.

נקודת המוצא כי התובע נפגע במהלך ביצוע עבודתו, כאשר הבחין בנזילת מים, נטל יוזמה, ניגש לרכבו, הוציא ארגז כלים וניגש לטפל בבעיה על אתר. התנהגות זו מלמדת על מחוייבותו של התובע למקום עבודתו ולתקינות מערכות הגינון עליהן מופקד. על פני הדברים, לא עולה התנהגות חריגה מצידו של התובע או תרומה כבירה שהביאה לנזק שנגרם. כל אשר התובע ביקש לעשות הוא לגשת לברז המים המרכזי כדי לסגור אותו ולגשת לטפל בנזילה – פעולה זו לא מצדיקה הטלת אשם מוסרי על התובע. לצד זאת, בשים לב לתפקידו של התובע ולקביעתי בדבר קיומו של מחדל בדרך הגישה לברז המרכזי, הרי קיימת חובה על התובע בהיותו עובד בכיר במחלקת הגינון – להתריע מפני הסכנה. זאת, במיוחד כאשר הוא מכיר את המקום והיה חלק מהקמתו. בנסיבות אלו, אני סבור כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 20%.

שאלת הנזק

נתונים

עתה אעבור לדון בשאלת הנזק ובטרם אתייחס לשאלה זו, אסקור את הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לשם הכרעה בשאלה זו.

התובע יליד 30.1.1971, ביום התאונה (2.10.13) היה כבן 42 והיום הוא כבן 45. ביום התאונה פנה התובע לקופת חולים שם נבדק ונמצאה רגישות וחוסר תנועה באזור כתף שמאל. בהמשך ובעקבות בדיקה שבוצעה, התגלה שבר עם תזוזה בראש העצם של זרוע שמאל (הומרוס). בעקבות כך הופנה התובע לבית חולים לגליל המערבי בנהריה, שם טופל וידו הושמה במתלה קיבוע (ראו המסמכים נ/2, וכן המסמכים שצורפו לתחשיב הנזק; לעניין ההסתמכות על המסמכים שצורפו לתחשיב הנזק, ראו ההסכמה בעמ' 3 לפרוטוקול). לאחר מכן התובע המשיך בקבלת טיפולים רפואיים בקופת חולים ואצל רופאים מומחים וכן עבר טיפולים פיזיותרפיים. במהלך הטיפולים התלונן התובע על כאבים והגבלות בתנועות הכתף. במסמך מיום 15.5.2014 של ד"ר לאופר צוין כי התובע פיתח "כתף קפואה" – תופעה משנית לחבלה ממנה סבל, אך ניתנת לטיפול.

הנכות הרפואית – התובע הגיש חוות דעת מטעמו של ד"ר משה דניאל לפיה כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות משוקללת בשיעור של 23.5% – 15% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל ו- 10% בגין קרע בחגורת כתף שמאל. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת של ד"ר יעקב גורדון לפיה לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% – קביעה התואמת את שיעור הנכות שנקבע על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. המומחה מטעם הנתבעת העריך כי הנכות שנותרה היא בגין מצב לאחר שבר וקרע מלא של השרוול המסובב בכתף השמאלית, מלווה בהגבלת התנועות עד גובה השכם. המומחה לא מצא מגבלות בתנועות הסיבוביות. בהודעה שהגישו הצדדים ביום 26.8.15 הודיעו כי הנכות הרפואית המוסכמת תעמוד על שיעור של 15% (ראו הודעה נוספת מתוקנת מיום 11.10.15).

הנכות התפקודית – התובע נפגע בכתף שמאל ונגרם לו שבר של הגבשושית הגדולה וקרע בגיד. כתוצאה מהפגיעה נותר התובע מוגבל בתנועות הכתף. אף המומחה מטעם הנתבעת ציין כי התובע סובל מהגבלת תנועות הכתף עד לגובה השכם. המדובר בהגבלה המשפיעה על תנועות אחת הגפיים של התובע. ההגבלה המתוארת אינה הגבלה של מה בכך ובנסיבות העניין היא מהווה הגבלה משמעותית – במיוחד כאשר ידו השמאלית של התובע היא היד הדומיננטית (ראו מסמך רפואי מיום 6.8.2014 וחוות הדעת מטעם הנתבעת), ובשים לב לכך שמדובר באיבר מרכזי לתנועותיו ולתפקודו של האדם. זאת ועוד, המדובר בתובע שעיסוקו כולל בין היתר גם מאמץ פיזי (ראו עדות התובע עמ' 6 וכן סעיף 22 לתצהיר). נוכח נתונים אלה ולאור גילו של התובע ועיסוקו – נראה כי בנסיבות העניין יש להעמיד את הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 15% בהתאם (השוו: ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (פורסם בנבו, 25.07.2010); ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (פורסם בנבו, 14.6.2011)).

נתוני הביטוח הלאומי - התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והתובע היה זכאי בגין כך לדמי פגיעה ולגמלה בגין הנכויות שנקבעו לו. התובע היה נתון בתקופת אי כושר מיום התאונה עד ליום 2.1.14, משך שלושה חודשים, ובגין תקופה זו הוא זכאי לתשלום דמי פגיעה. יצוין כי התובע לא קיבל דמי פגיעה במישרין מהמוסד לביטוח לאומי אלא באמצעות מעבידו מאחר וחל ההסדר הקבוע בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 שקובעת בין היתר כי "המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו" וכי "השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום".

לתובע נקבעה על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית בשיעור של 20% החל מיום 3.1.14 ועד ליום 31.5.14. בהמשך, לתובע נקבעה נכות לצמיתות בשיעור 15% החל מיום 1.6.14 בגין הגבלה בתנועות כתף עד לגובה השכם (ראו מסמכי המוסד לביטוח לאומי נ/6).

נתוני תעסוקה ושכר לפני התאונה – התובע עובד בעירית נהריה מזה כ- 25 שנים ובעת הרלוונטית לאירוע התאונה שימש סגן מנהל מחלקת הגינון בעיריה. התובע לא הציג ראיות ונתונים מלאים לגבי שכרו והתמונה שהוצגה היא חלקית בלבד. כל שהוצג בהקשר האמור מספר תלושי שכר; שלושה חודשים לפני התאונה ובתקופה בה קיבל דמי פגיעה. התובע אף לא התייחס בתצהירו באופן מלא לנתוני השכר ולהשפעת הפגיעה על השכר, אם בכלל. ממסמכי המוסד לביטוח לאומי שהוגשו על ידי הנתבעת (נ/8) עולה כי בסיס השכר לחישוב דמי הפגיעה היה 24013 ₪ לרבעון כלומר – 8,004 ₪ לחודש. ממוצע תלושי השכר לחודשים 9-11/2013 הוא 7441 ₪ ואילו מריכוז הנתונים בתלוש לחודש 10/2013 עולה כי סך כל התשלומים ששולמו עד לאותו חודש – 88247 ₪, בממוצע 8,824 ₪ לחודש.

נוכח דלות הנתונים שהציג התובע, אני רואה להיצמד לנתונים העולים ממסמכי המוסד לביטוח לאומי, שכן, ניכר שהם משקפים את הנתונים המהימנים ביותר המצויים לפניי.

נתוני תעסוקה ושכר לאחר התאונה – התובע לא צירף תלושי שכר מהתקופה שלאחר חזרתו לעבודה ומהתקופה הנוכחית, והוא טען כי בשכרו העיקרי עצמו לא חל שינוי, אך בעקבות התאונה הכנסתו הכוללת פחתה משום שהוא "עושה פחות שעות נוספות" (עמ' 6 לפרוטוקול). מעבר לטיעון בעלמא, לא הניח התובע תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי אכן שכרו נפגע בעקבות התאונה. יתרה מכך, מדוח "רציפות בעבודה" (ראו במכלול נ/8) עולה כי שכרו של התובע לשנת 2015 הסתכם בסך של 107,938 ₪, המבטא סך ממוצע של 8978 ₪ לחודש, סכום העולה על שכרו לפני התאונה גם לאחר הוספת הפרשי הצמדה. ואילו שכרו הממוצע בשנת 2014 – 7660 ש"ח. בהעדר ראיות והסברים לתנודות בשכר, לצורך החישוב בפסק הדין איצמד לשכר התובע לפני התאונה (8004 ₪) בצירוף הצמדה – בסה"כ 8300 ₪. לסיכום – בהתאם לנתונים העולים מן הראיות ניתן לקבוע כי התובע ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, עוסק באותו עיסוק ומשתכר אותו שכר כלפני התאונה (בתנודות קלות – שלא הובהר פשרם).

חישוב הנזק

נזק לא ממוני –  בשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע ותוצאותיה, שבר בגבשושית הגדולה של הכתף וקרע בגיד; בשים לב למגבלה שהותירה הפגיעה הכתף; לאור שיעור הנכות הרפואית המוסכם (15%) וגילו של התובע; ולאור הטיפולים הרפואיים שהתובע עבר, אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 60,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה (ע"א 8/79 גולדשמיט נ' דן ארזי פ"ד לה(3) 399 (1981)). הסכום המשוערך למועד מתן פסק הדין – 61,171 ₪.

הפסד שכר לעבר – בשלושת החודשים שלאחר התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה באמצעות מעסיקתו, הנתבעת, מאחר וחל עליה הסדר מיוחד כפי שפורט מעלה. דמי הפגיעה מחושבים לפי 75% מהשכר ועל פני הדברים התובע זכאי להפרש בשיעור 25%, אלא שהנתבעת חולקת על כך וטוענת כי היא שילמה לתובע את השכר במלואו. עיון בתלושי השכר בשלושת החודשים בהם התובע היה נתון באי כושר מוחלט מלמד כי שולם לו שכר בסכומים של 6650 ₪ ו- 7045 ₪, ובחודש 12/2013 השכר ששולם לו הוא 9104 ₪, סכום שגבוה משכרו לפני התאונה. התובע לא הביא ראיות שנועדו להבהיר את פשר התשלומים האמורים ועל כן, לא אפסוק לתובע בגין הפסד (שלא הוכח) בגין שלושת החודשים שלאחר התאונה (אין צורך להזכיר כי עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו- ע"א 525/74, אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). מצד שני, דמי הפגיעה ששולמו באמצעות המעביד לא ינוכו מסך כל הפיצוי.

פיצוי בגין הפסד דמי מחלה – התובע טען כי הוא שהה באי כושר מוחלט מעבר לשלושת החודשים שלאחר התאונה וחזר לעבדותו רק ביום 20.7.2014, תוך שהוא ניצל בתקופה זו את ימי המחלה שנצברו אצל הנתבעת (ראו מכתב המעסיק מיום 25.10.2015 שצורף לתחשיב הנזק מטעם התובע). לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי מלא בגין הפסד השתכרות לתקופה זו, כגובה שכרו. מנגד, טוענת הנתבעת כי לא הונחה תשתית המצדיקה את אי הכושר לתקופה זו, ומכל מקום – התובע לא הויכח כי היה ביכולתו לפדות את דמי המחלה שניצל בפועל.

במסמכים הרפואיים המצויים לפניי קיימים מסמכים לפיהם ניתנו לתובע חופשות מחלה המכסות את התקופה הנ"ל, אולם התמונה העובדתית אינה מצביעה על כך שבתקופה זו לא יכל התובע לתפקד כלל באופן שניתן לקבוע שהוא היה נתון באי כושר מוחלט. אמנם התובע סבל ממגבלות אך לא כאלה שמגבילות את תפקודו לחלוטין ובאופן מלא. במסמך שנערך על ידי מומחה ברפואה תעסוקתית מיום 22.5.2014 (צורף לתחשיב הנזק) נרשם כי התובע "אינו מתאים בשלב זה לעבוד בתור גנן עקב מיגבלות ביד שמאל (מאמצים פיזיים, הרמת משאות כבדים, תפיסת חפצים)". יודגש כי מדובר במגבלות חלקיות שאינן מונעות תפקוד מלא, גם בשים לב לעיסוקו של התובע שכולל גם היבטים ניהוליים ולא רק עבודה פיזית. כזכור, התובע עובד כסגן מנהל מחלקת הגינון בעיריה. בכל אופן, התובע לא הניח תשתית המלמדת כי לא היה באפשרותו לתפקד כלל במחלקת הגינון. מסקנה זו מתחדדת נוכח העובדה כי התובע חזר לעבוד לפני תום תקופת המגבלה שצוינה באותו מסמך מטעם הרופא בתחום התעסוקה – 22.9.2014.

עם זאת, בתקופה שמיום 3.1.2014 ועד 31.5.2014 נקבעה לתובע על ידי ועדה של המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית בשיעור של 20%. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השכר החלקי בתקופה זו (20% מסך של 8300 ₪ למשך חמישה חודשים). ואולם, בתקופה זו התובע קיבל שכר מלא ממעסיקתו בתקופה זו על חשבון דמי מחלה. יצוין כי איני רואה מקום לפסוק פיצוי לתקופה שמעבר ליום 31.5.2014, משום שמאז 1.6.2014 מצבו של התובע היה יציב ולא הוכיח כי מגבלותיו מנעו ממנו לחזור לעבודה בתפקידו.

ניצול ימי מחלה שצבורים אצל המעביד יכול לבוא לידי ביטוי בשני מובנים: האחד, הפסד הגלום באפשרות שהניזוק יזדקק בעתיד לימי מחלה אשר נוצלו עלי-ידו בשל פגיעתו. השני, הפסד בגין ימי מחלה שצבורים לעת פרישה בהתאם לנהוג ביחסי העבודה בין העובד- הנפגע לבין מעסקיו (ע"א 587/89 רוזנשטיין נ' כהן (פורסם בנבו, 22.12.1993). לא ברור לאיזה מובן משני המובנים מכוון התובע. מאחר והאפשרות השניה לא הוכחה ובצדק טענה הנתבעת שלא הוכחה זכאות פדיון דמי המחלה ושיעורה, אידרש לאפשרות הראשונה בלבד.

בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (1997) בעמ' 1014 צוין לגבי האפשרות העומדת על הפרק כך: "מובן מאליו שבבואו לשקול עניין זה של אפשרות שהנפגע יחלה בעתיד, על בית המשפט להביא בחשבון את גילו של הנפגע בעת מתן פסק הדין ואת מצב בריאותו, כפי שהוא אחרי הפגיעה, על מנת להעריך את הסיכויים שיזקק לימי מחלה בעתיד". פגיעתו של התובע בתאונה מושא התובענה לא הייתה קלה, ועל כן קיימת סבירות לכך שהוא יאלץ לנצל ימי מחלה בעתיד ומקום שניצלם כיום – סבל מכך נזק ממון שבגינו הוא זכאי לפיצוי. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה גילו של התובע, מהות הפגיעה ותפקידו אצל המעסיק, אני מוצא שיש לפצות את התובע ב 50% מההפסד (20% מגובה השכר בתקופת אי הכושר החלקי) ,כלומר בסך של 4150 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – לאחר התאונה לא אושפז התובע אולם ידו קובעה במתלה ולאחר מכן עבר טיפולי פיזיותרפיה. במהלך התקופה שלאחר התאונה סבל התובע מכאבים וממגבלות בהפעלת הכתף. נזכיר כי הנכות שנקבעה לתובע היא בגין הגבלה בתנועות הכתף עד לשכם. על רקע מגבלות אלו, מקובלת עלי טענת התובע כי הוא נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות. במהלך עדותו ציין התובע כי בשל המגבלה בתנועות הכתף (ואין מחלוקת כי קיימת מגבלה) הוא נזקק לעזרת בני משפחתו (ראה עדותו עמ' 6 לפרוטוקול). בשים לב למהות המגבלה, אני קובע כי התובע נזקק לתמיכת ועזרה מוגברת של בני משפחתו, שהיא מעבר לסיוע הרגיל ההדדי הקיים בתוך משפחה נורמטיבית, ויזדקק בעתיד לעזרה כזו לביצוע פעולות יום יומיות. עם התקדמות גילו של התובע ולעת זיקנה יהיה צורך בעזרה יותר אינטנסיבית בפעולותיו. לאור נתונים אלו, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪. הגם שסכום זה מבוסס על הערכה גלובלית אציין כי הוא מבוסס על קווים מנחים כלליים כלהלן: פיצוי גלובלי לעבר בסך 10,000 ₪, ולעתיד סך של 40,000 ₪. לגבי העתיד – הערכה של עזרת צד ג' של מספר שעות מועט בחודש בעשרים השנים הבאות ולאחר מכן צורך בעזרה מוגברת קמעא).

הוצאות לעבר ולעתיד – עיקר הוצאותיו של התובע מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי, עם זאת סביר לקבוע כי התובע יזדקק להוצאות נוספות בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות אותם אני מעריך בסכום גלובלי של 10,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד – הנתונים שהובאו לעיל מצביעים על כך שהתובע נהנה מיציבות תעסוקתית. התובע עובד בעירית נהריה משך כ- 25 שנים וכיום משמש בתפקיד בכיר של סגן מנהל מחלקת הגינון. מנתוני השכר שנסקרו לעיל עולה כי לאחר התאונה שכרו של התובע לא נפגע כלל והוא למעשה המשיך לעבוד באותו שכר ובאותו מקום עבודה. בפרספקטיבה של שלוש שנים מאז קרות התאונה ועד היום, לא חלה פגיעה בשכרו, תפקידו או מעמדו של התובע. יתירה מכך, התובע מועסק ברשות מקומית שהיא גוף סטטוטורי ומתוקף כך יהנה מהגנה ויציבות תעסוקתית גם בעתיד. הסיכון אפוא כי התובע לא ימשיך במקום עבודתו וכי יפלט לשוק העבודה אינו גבוה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם כליל מהסיכון כי בשל מגבלותיו (התובע סובל מנכות לא מבוטלת בשיעור 15%) ייפלט ממקום עבודתו או כי מעמדו ותפקודו ייפגעו בשל המום, ובמידה ויפלט לשוק העבודה (גם אם הסיכון לכך נמוך) יתקשה לשוב למעגל העבודה. כן לא ניתן להתעלם מכך שפגיעתו של התובע מגבילה את אפשרויות התובע לעבור לעבודה אחרת בה ישפר את תנאי תעסוקתו (התובע בן 45 שנים כיום והחיים לפניו) – ראו ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה פ"ד מ"ט(2) 257, בעמ' 262 (1995)). ברי כי מדובר בסיכונים שהערכתם אינה מעשה פשוט. בנסיבות העניין אני רואה לקבוע כי הפסד ההשתכרות של התובע בעתיד יעמוד על סך של 100,000 ₪ (כ- 40% מחישוב אקטוארי לפי גריעה של 15% משכר של 8300 ₪, ולפי מקדם היוון – 193.08 (במעוגל)). פיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם אפוא בסך של 100,000 ₪.

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה –הפסד זה נגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד. הפסדי השתכרות התובע לעבר ולעתיד הם בסכום של 104,150 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, (31.12.2013).

סיכום

ריכוז ראשי הנזק

נזק לא ממוני61,171 ₪.                          

הפסד שכר לעבר4150 ₪.                                           

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד50,000 ₪.       

הוצאות לעבר ולעתיד10,000 ₪.                      

הפסד שכר לעתיד                                  100,000 ₪.

הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה12,498₪.

סה"כ                           237,819 ₪.

מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של20%, לפיכך התוצאה היא – 190,255 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי (ללא דמי הפגיעה) בסך 54,460 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם (כמפורט בנ/8) ובסה"כ – 55175 ₪. הפיצוי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך של 135,080 ₪.                                                                          

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 135,080 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את האגרה ששולמה בהליך זה ואת הוצאות המומחה מטעמו בהתאם לאישורים בדבר תשלומם בפועל, משוערכים למועד מתן פסק הדין. כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.