1.לפניי עתירה מנהלית, במסגרתה טוען העותר נגד החלטת המשיבה (להלן: "רשות הרישוי"), לחייבו באמצעי תיקון של פסילה מלנהוג למשך 9 חודשים וחיוב לעמוד בבדיקות רפואיות ובמבחנים, כתנאי לחידוש הרישיון לאחר תום 9 החודשים וזאת - בהתאם לחלופה השנייה אשר בתקנה 549(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").
במהלך שנות נהיגתו צבר העותר נקודות חובה רבות וביצע אמצעי תיקון שונים. לענייננו רלבנטי אמצעי תיקון של פסילה למשך 3 חודשים וחידוש לאחר מבחן עיוני, שהוטל עליו לפי תקנה 549(ג) לתקנות, ביום 19.2.13 [להלן: "אמצעי הפסילה הקודם"] אותו סיים העותר לבצע ביום 19.10.2014. בין אמצעי הפסילה הקודם ובין אמצעי התיקון הנדרש ממנו כעת, ביצע העותר שני קורסים, כאמצעי תיקון, אליהם אתייחס בהמשך, אך אין הם בליבת השאלה שבמחלוקת בתיק זה.
2.החלופה השנייה של תקנת משנה 549(ד) לתקנות, אשר פרשנותה היא נושא הדיון דנן, קובעת:
"... נהג שהוטלה עליו פסילה לפי תקנת משנה (ג) ורשומות לחובתו 36 נקודות תקפות, או יותר, בטרם חלפו שש שנים ממועד ביצוע העבירה האחרונה מבין העבירות שבשלהן הוטלה הפסילה האמורה, ייפסל רישיונו ל- 9 חודשים ויחודש בתום התקופה האמורה" [להלן: "אמצעי התיקון לפי ת"מ (ד)"].
3.אין חולק, כי העבירה האחרונה, בגינה הוטל אמצעי התיקון הקודם, לפי תקנה 549(ג) לתקנות [להלן: "ת"מ (ג)"] בוצעה על ידי העותר ביום 14.12.12 וכי על פי תקנה 549(ד) לתקנות (להלן: "ת"מ (ד)"] ניתן למנות נקודות שנצברו במשך 6 שנים "ממועד ביצוע העבירה האחרונה מבין העבירות שבשלהן הוטלה הפסילה האמורה" (להלן: "העבירה האחרונה").
אלא, שבחישוב הנקודות לצורך ת"מ (ד) הביאה הרשות בחשבון גם נקודות בגין שתי עבירות שנעברו על ידי העותר לפני יום 14.12.12. מדובר בעבירה מיום 25.7.12 על פי דו"ח מס' 110150187 (בגינה נרשמו לעותר 4 נקודות חובה) ובעבירה מיום 3.11.12, לפי דו"ח מס' 500849444 (בגינה נרשמו לעותר 10 נקודות חובה). אין מחלוקת כי, ככל שהנקודות בגין שתי עבירות אלה (להלן: "הנקודות שבמחלוקת") לא יובאו בחשבון, יש לבטל את הדרישה לאמצעי התיקון, שבבסיס העתירהנ.
4.הרשות טוענת, כי היא רשאית למנות גם את הנקודות שבמחלוקת, מאחר שהדו"חות בגין העבירות בגינן נרשמו נקודות אלה, שולמו ודווחו לרשות רק אחרי 14.12.12 - בחודש פברואר 2013; הדו"ח בגין העבירה מיום 25.7.12 שולם ביום 17.2.13 ודווח לרשות ביום 25.2.13 ואילו הדו"ח בגין העבירה מיום 3.11.12, שולם ביום 3.3.13 ודווח לרשות ביום 11.3.13.
הרשות מדגישה, כי עבירות אלה דווחו במועד, כנדרש על פי תקנה 545(ב) לתקנות, ועל כך אין חולק.
5.ב"כ הרשות מפנה לתקנה 547 לתקנות וטוען, כי הנקודות שבמחלוקת הן "נקודות תקפות", שכן טרם עברו שנתיים או ארבע שנים (לפי העניין), מיום ביצוע העבירה בגינן הן נרשמו. כן מטעים ב"כ הרשות, כי, לעניין זה, אין נפקא מינה אם בוצע אמצעי תיקון בגין הנקודות, אם לאו, מאחר שכדי שנקודות לא תהיינה תקפות, יש צורך בקיום שני תנאים מצטברים;
האחד - שעברה התקופה הרלבנטית והשני - שבוצעו כל אמצעי התיקון. גם על כך אין חולק.
6.גדר המחלוקת הוא, אפוא, האם לצורך חישוב הנקודות התקפות, על פי החלופה השנייה של ת"מ (ד), ניתן להביא בחשבון גם נקודות תקפות, שנרשמו בגין עבירות שנעברו לפני מועד ביצוע העבירה האחרונה - כטענת הרשות, או שמא ניתן להביא בחשבון רק נקודות תקפות שנרשמו בגין עבירות שנעברו לאחר המועד בו נעברה העבירה האחרונה - כטענת ב"כ העותר.
לטעמי, הדין עם ב"כ העותר ולהלן נימוקיי;
7.תקנה 549 לתקנות, מהווה אמצעי תיקון חמור, המיועד בראש ובראשונה, למי שצבר מספר רב של נקודות תקפות - 72 או יותר [כפי החלופה הראשונה של ת"מ (ד)]. על פי החלופה השנייה, די בצבירת מחצית ממספר הנקודות הנ"ל, כדי שיחול אותו אמצעי תיקון, אולם הדבר מותנה, כאמור, בכך שנקודות אלה נרשמו לחובת הנהג, בטרם חלפו 6 שנים "ממועד ביצוע העבירה האחרונה מבין העבירות שבשלהן הוטלה הפסילה האמורה".
8.בחינת לשון התקנה מעלה, כי היא סובלת את שתי הפרשנויות; אפשר לומר, כפי שטוענת הרשות, כי ניתן למנות נקודות תקיפות שנרשמו לאחר מועד ביצוע העבירה האחרונה, ללא קשר לשאלה מתי בוצעו העבירות בגינן נרשמו הנקודות ואפשר לומר, שניתן למנות רק נקודות שנרשמו בגין עבירה שנעברה לאחר העבירה האחרונה (הכול, כמובן, במגבלה של 6 שנים מיום ביצוע העבירה האחרונה).
9.כאשר לשון דבר חקיקה סובלת יותר מפרשנות אחת, מחייב ההליך הפרשני לבחון את המשמעות של דבר החקיקה ואת תכליתו. ראו: רע"א 3411/16 פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים (20.6.2016), שם סוכם העיקרון לפיו: "בית המשפט הוא הגורם המוסמך לפרש דבר חקיקה בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית המקובלת בשיטתנו המשפטית. בהתאם לתורה פרשנית זו, על הפרשן לבחור מבין שלל האפשרויות שהלשון סובלת את זו המגשימה באופן הטוב ביותר את תכלית הנורמה הנדונה. תכלית זו מורכבת ממכלול המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שדבר החקיקה מבקש להגשים (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 34 (14.5.2012); ראו גם אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 81-80 (1993)".
עוד נקבע, כי "תכלית החוק כוללת את התכלית הסובייקטיבית, והן את התכלית האובייקטיבית-נורמטיבית. התכלית הסובייקטיבית משקפת את 'כוונת המחוקק', דהיינו: המטרות שעמדו לנגד עיני המחוקק בעת עיצוב החקיקה. היא נלמדת בעיקרה מההיסטוריה החקיקתית של דבר החקיקה הרלוונטי. התכלית האובייקטיבית היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. היא מושג נורמטיבי, המשקף את הערכים, ועקרונות היסוד שבבסיס שיטת המשפט, שההנחה היא כי כל דבר חקיקה מבקש לקדמם..." - דברי כבוד השופט מלצר בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' מוחסן טחימר (3.11.2016) פיסקה 41.
אך לא רק את תכליות החקיקה עלינו לשים לנגד עינינו בבואנו לפרש דבר חקיקה, אלא גם את מידת הפגיעה שיגרום הדין בזכויות יסוד וניתן אף להווסיף על כך את כלל "הפרשנות המקלה", לפיו כאשר קיימות מספר אפשרויות לשוניות סבירות, מבחינת התאמתן לתכלית דבר החקיקה, יש לבחור בפרשנות המקלה. ראו עניין טחימר הנ"ל, שם, בסעיף 41.
10.בענייננו, לא יכול להיות ספק ששלילת רישיון נהיגה למשך 9 חודשים (ודרישה למבחנים בתום התקופה), מהווה אמצעי תיקון חמור, הפוגע, באופן משמעותי, בזכויות יסוד (חופש התנועה וחופש העיסוק). לפיכך, יש למצוא את האיזון הפרשני הראוי, בין התכלית אותה מבקש דבר החקיקה להשיג והאינטרס הציבורי לבין מידת הפגיעה בזכויות.
לאחר שבחנתי את תקנה 459(ד) בראי האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי פרשנות לפיה, לצורך החלופה השנייה של התקנה, ניתן למנות רק נקודות תקפות אשר נצברו בגין עבירות שנעברו לאחר מועד ביצוע העבירה האחרונה, מגשימה את תכלית החקיקה ומביאה לאיזון הראוי והנכון בין התכלית, הבאה להגשים את האינטרס הציבורי לבין זכויות הנהגים.
11.כאמור - החלופה הראשונה של הסעיף, מותנית אך ורק בצבירת 72 נקודות [בתקופה קצרה יחסית שהיא, בעיקרון, שנתיים או ארבע שנים - ראו תקנה 547(ב) ו- (ג) לתקנות, בכפוף לאפשרות שבתקנה 547(ה)]. החלופה השנייה מותנית, בראש ובראשונה, בכך, שעל הנהג הוטלה פסילה למשך 3 חודשים, על פי ת"מ (ג). קריאת שתי תקנות המשנה יחדיו - ת"מ (ג) והחלופה השנייה של ת"מ (ד) מעלה, כי מדובר במנגנון הרתעתי, בדומה למאסר על תנאי; ת"מ (ג) היא העבירה בגינה "מטילה" ת"מ (ד) תנאי, סטטוטורי, של פסילה למשך 9 חודשים (ודרישה למבדק ומבחנים) ו"המעשה", המפעיל את התנאי, הוא צבירת 36 נקודות תקפות במשך 6 שנים מיום ביצוע העבירה האחרונה.
רוצה לומר - נהג שהוטלה עליו פסילה לפי ת"מ (ג) מוזהר [באמצעות ת"מ (ד)], שאם יצבור בתוך 6 שנים מיום ביצוע העבירה האחרונה, 36 נקודות תקפות, יחול עליו אמצעי התיקון שבת"מ (ד).
12.כאמור - המטרה הברורה העולה מהסדר זה היא הרתעתית - הרתעת נהג שהוטל עליו אמצעי תיקון לפי ת"מ (ג), לבל יעבור במשך תקופה ארוכה של 6 שנים [תקופה ארוכה פי שלושה מהתקופה הבסיסית, האמורה בתקנה 547(ב)], עבירות בגינן יצבור "רק" 36 נקודות [ולא 72 נקודות, כפי הדרישה אשר בחלופה הראשונה של ת"מ (ד)]. מדובר, אפוא, בהרתעה למשך שנים ארוכות ובהרתעה משמעותית, שכן מספר הנקודות שמפעיל את אמצעי תיקון זה, הוא מחצית ממספר הנקודות, המפעיל את האמצעי על פי החלופה הראשונה.
ברי, כי לא ניתן להפעיל הרתעה באופן רטרואקטיבי. אם בטרם הוטל אמצעי התיקון על פי ת"מ (ג) כבר עבר הנהג עבירות, מן הסתם אין בת"מ (ד), כדי להרתיעו מביצוען. ואם יטען הטוען, כי אם כבר עבר הנהג עבירות, אשר לא הובאו בחשבון לצורך הפעלת ת"מ (ג), בגינן צבר נקודות שיחושבו לו לצורך ת"מ (ד) תהא ההרתעה גדולה יותר, שכן יידרשו פחות עבירות כדי להשלים ל- 36 נקודות תקיפות, אשיב לו בנימוק אשר בסעיף 13 להלן.
13.אם נביא בחשבון הנקודות, לצורך החלופה השנייה של ת"מ (ד), גם נקודות שנרשמו בגין עבירות שנעברו לפני העבירה האחרונה (כפי שעשתה הרשות במקרה זה), יפגע הדבר באפשרותו ובזכותו של הנהג למנוע הפעלת החלופה השנייה של ת"מ (ד), על ידי כך שלא יעבור (במשך 6 שנים ארוכות) עבירות בגינן יצבור 36 נקודות.
טול, לדוגמא, מצב בו, לאחר שהופעל אמצעי תיקון על פי ת"מ (ג), עבר הנהג עבירה אחת בלבד, בגינה נרשמו לחובתו 4 נקודות בלבד, אך בנוסף לכך, נרשמו לחובתו 32 נקודות בגין עבירות שעבר לפני העבירה האחרונה. במקרה כזה, אם תתקבל פרשנותה של רשות הרישוי, יכול להיווצר מצב בו, עבירה אחת בלבד, שנעברה במשך 6 שנים לאחר שנהג ביצע אמצעי תיקון לפי ת"מ (ג), היינו - סיים פסילה של 3 חודשים ועמד במבחן עיוני תפעיל נגדו אמצעי תיקון לפי ס"ק (ד) והוא ייפסל למשך 9 חודשים ויידרש לעמוד בבדיקות ובמבחנים. לטעמי, לא זו מטרת התקנה ופרשנות המאפשרת מצב כגון זה, פוגעת בתחושת הצדק.
13.זאת ועוד - תמיכה בפרשנות, לפיה "היום הקובע" הוא יום ביצוע העבירה האחרונה ולא היום בו נרשמו הנקודות, ניתן למצוא בתקנה 547 לתקנות, הדנה בשאלה מהן נקודות תקיפות. גם על פי תקנה זו, מונים את התקופות הרלבנטיות, לתקיפותן של הנקודות, "מיום ביצוע העבירה" ולא מהמועד בו העבירה דווחה לרשות. ראו ת"מ (ב) ו- (ג), הקובעות את יום ביצוע העבירה כמועד ממנו נמנות התקופות וכן את תקנה 547(ג1) אשר קובעת, במפורש, כי: "מועד רישום הנקודות במרשם העבירות אינו משפיע על מניין התקופות כאמור בתקנות משנה (ב) ו- (ג)".
14.לא נעלמה מעיניי העובדה, שבמקרה דנן, העותר שילם את הדו"חות בגין שתי העבירות הנ"ל, למעלה מ- 90 ימים לאחר ביצוע העבירות, אולם חרף זאת סבורה אני, כי חששה של הרשות, שנהגים יעשו שימוש מניפולטיבי במועדים בהם ישולמו על ידם הדו"חות וכדו' וכך יימלטו מהפעלת אמצעי תיקון, אינו משמעותי.
ראשית - ממילא, על פי סעיף 229(ח2) לחסד"פ, ככל שנהג אינו מודיע שברצונו להישפט על העבירה ואינו משלם את הקנס בתוך 90 ימים ואף לא הגיש, תוך 30 ימים מיום שקיבל הודעה על העבירה, בקשה לביטולה "... יראו אותו בתום המועדים [הנ"ל] כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...". סעיף זה מונע "שליטה" של הנהג על המועד בו משתכללת העבירה ואין, אפוא, בסיס של ממש לחשש שהביעה הרשות בעניין זה.
שנית - גם אם נקודות אלה לא יבואו במניין אמצעי התיקון לפי החלופה השנייה, לא יהא בכך כדי לרוקן מתוכן את ת"מ (ד) (כטענת הרשות), שכן אין כל מניעה להפעיל, בגין נקודות אלה, אמצעי תיקון אחרים. גם במקרה דנן, כפי שעולה מתדפיס ניקוד לנהג - בגין שתי העבירות הנ"ל, הופעלו שני אמצעי תיקון - קורס בסיסי בנהיגה נכונה, עליו הודע לעותר ביום 17.6.14 והוא סיים ביצועו ביום 11.3.15 וכן קורס מתקדם (ייעודי) בנהיגה נכונה, עליו הודע לעותר ביום 17.6.14 והוא סיים ביצועו ביום 12.5.15 (יומיים בלבד אחרי שהודע לו על הטלת אמצעי התיקון הנוכחי, מושא עתירה זו). ודוק: צודק ב"כ הרשות בטענתו, כי ביצוע אמצעי התיקון אינו מוחק את הנקודות, שכן על פי תקנה 547(א) לשם מחיקת נקודות יש צורך במילוי שני התנאים - עבור התקופה הרלבנטית וכן ביצוע כל אמצעי התיקון שהוטלו ואין זה המצב במקרה דנן.
15.אמנם, תקנה 545 (ב) מאפשרת למשטרה, לדווח על עבירות בתוך 12 חודשים מיום ביצוע העבירה, כך שנקודות אלה ייחשבו כנקודות תקיפות, אולם אין להשליך מכך על מניין הנקודות לפי ת"מ (ד). אין כל סיבה לזקוף לחובת הנהג, אשר אין לו כל שליטה על התנהלות המשטרה, את פרק הזמן שלוקח למשטרה לדווח לרשות על העבירה.
16.טענת שיהוי - לפני סיום אציין, כי הרשות טענה, כי לא מצאתי מקום לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, כבקשת הרשות.
על פי תקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), המועד להגשת עתירה הוא "ללא שיהוי בנסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, לפי המוקדם".
הרשות מציינת, כי ההחלטה בעניינו של העותר ניתנה על ידה ביום 29.12.15, תוך שניתנו לעותר שתי דחיות של הפסילה, תחילה למשך 6 חודשים ולאחר מכן עד לחודש ספטמבר 2016, שרק אז הוגשה העתירה, היינו - כתשעה חודשים לאחר מתן ההחלטה מושא העתירה. נטען, כי בהעדר הסבר לשיהוי ונוכח משך השיהוי, יש לדחות את העתירה על הסף.
ב"כ העותר השיב, בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.10.16 וטען, כי יש הצדקה לשיהוי זה. לדבריו, כבר ביום 30.12.15 (לאחר שביום 29.12.2015 נערך לעותר שימוע אצל הרשות), הוא שלח לרשות מכתב, בו העלה את טענותיו המשפטיות באופן מורחב ומפורט. ביום 22.6.16 הוארך רישיון הנהיגה הזמני כיון שהרשות טרם השיבה לטענותיו. תשובתה ניתנה רק ביום 29.6.16 והתקבלה במשרדו ביום 24.7.16. אותה עת הייתה בבתי המשפט שביתת מזכירויות, שהסתיימה עם סיום פגרת הקיץ ולכן העתירה הוגשה ביום 6.9.16.
בנסיבות אלה, נדחית טענת השיהוי.
17.סופו של דבר, מהנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת את העתירה ומורה לרשות לבטל את אמצעי התיקון מושא העתירה, כפי שהוא רשום בתדפיס ניקוד לנהג, מיום 29.12.15, עליו הודע לעותר ביום 10.5.15.
למען הסר ספק אציין, כי פסק דין זה אינו מתייחס לאמצעי תיקון אחרים שעל העותר לעמוד בהם, ככל שקיימים כאלה.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"ט טבת תשע"ז, 17 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
