הרקע לעתירה וטענות הצדדים:
בפני עתירה התוקפת את החלטת המשיב מיום 23.8.16, במסגרתה נדחתה בקשת העותרים לאשר כניסת ביקור עבור המוזמנת כיחאי אגוסטינה, בתה של העותרת, מהטעם שמעמדה של האם עדיין בבדיקה ולא נמצא מקום בשלב זה לאשר כניסת קרובי משפחת האם או אורחים מטעמה.
העותרים הגישו בקשה לפתוח בהליך מדורג להסדרת מעמדה של העותרת מכוח חייה המשותפים עם העותר שהינו אזרח ישראלי ביום 6.1.15 ובקשתם נדחתה מאחר ולא עמדו בתנאי הסף הדרושים בנוהל. ביום 21.4.15 הגישו העותרים בקשה נוספת וחדשה להסדרת מעמדה של העותרת מכוח חייהם המשותפים. לאור התרשמות חיובית מכנות הבקשה אושר לעותרים לפתוח בהליך המדורג והעותרת קיבלה ביום 17.5.15 רישיון ב/1 בהתאם לנוהל שתוקפו עד ליום 30.6.17. ביום 10.7.16 הגיש העותר בקשה להזמנת בתה של העותרת לישראל. בבקשה נטען כי העותרת שוהה בישראל מזה 10 שנים, במהלכם בתה ניהלה חיים עצמאיים מאז היותה בת 10 וכעת העותרת מבקשת לחזק את הקשר עם בתה ולצורך כך מבוקש לאשר את כניסתה. כן נטען כי בשנת 2014 ביקרה המוזמנת בישראל בין התאריכים 9.9.14 – 6.11.14. ביום 27.7.16 נדחתה בקשת העותרים מהטעם שכניסתה של המוזמנת בשנת 2014 אושרה כאשר אמה עבדה כעובדת סיעודית ובטרם ביקשה להשתקע בארץ מכוח קשר זוגי עם העותר. כן צוין בהחלטה כי מעמד האם בארץ עדיין זמני ולא הוצג אישור עבודה ואישור חופשה על שם המוזמנת המעידים על כוונתה לחזור למדינתה. על כן, נקבע כי כל עוד מעמד העותרת בארץ בבדיקה, לא נמצא מקום לאשר כניסת קרובי משפחתה לארץ ובאפשרותה לצאת לבקרם בחו"ל. לכן הבקשה לכניסת המוזמנת לארץ נדחתה.
ביום 14.8.16 הגישו העותרים מסמכים המעידים על אישור ממעסיקה של המוזמנת והתבקש כי בקשתם תיבחן בשנית. ביום 23.8.16 ניתנה החלטה בערר של העותרים ונקבע כי בשל מעמדה של העותרת בישראל לא נמצא מקום, בשלב זה, לאשר את כניסת המוזמנת ולכן הערר נדחה. ביום 1.9.16 פנו שוב העותרים בבקשה לעיון מחדש בהחלטה והועלתה טענה נוספת לפיה במסגרת ביקור המוזמנת בישראל מבקשים העותרים לבחון אפשרות שהיא תתנדב לשרת בצה"ל בעתיד. ביום 4.9.16 נשלחה אל העותרים החלטה נוספת לפיה על פי נהלי המשרד ניתן להגיש ערר פנימי אחד ומאחר שאפשרות זו מוצתה באפשרותם של העותרים לפנות בדרך של עתירה מנהלית. מכאן העתירה שהוגשה.
העותרים טוענים כי העותרת שוהה בישראל משך כ-10 שנים, מרכז חייה הינו בישראל והיא עובדת ועבדה משך כל השנים ברישיון העסקה. נטען כי בתה של העותרת הגיעה פעם אחת לביקור בארץ ויצאה בתום הביקור כמתוכנן ואין כל סיבה לא להתיר זאת כעת, כאשר מעמדה של העותרת בארץ איתן יותר והיא חיה עם העותר יחד מזה שנים. נטען כי העותרת רואה עצמה כתושבת המדינה לכל דבר ועניין, מנהלת אורח חיים נורמטיבי, רכשה ידע בשפה העברית ופתחה בארץ בית עסק, כאשר היא משלמת את מלוא המיסים כנדרש ובמועדם. נטען כי כל רצונה של העותרת להמשיך שגרת חייה בישראל ולארח את בתה לביקור קצר בן שבועות ספורים. עוד נטען כי מהטעם שהעותרים מקיימים חיים משותפים באופן כנה ומתוך אהבה ברי כי בתום הבדיקה צפויה העותרת לקבל מעמד של אזרח בארץ ולכן אין למנוע את ביקורה של בתה למשך שבועות ספורים. נטען כי המשיב דחה את בקשת העותרים באופן שרירותי, תוך התעלמות מהביקור הקודם שהתקיים בדיוק כפי שנקבע ומההתקדמות בהליך קבלת מעמד לעותרת בארץ. נטען כי העותרים המציאו את המסמכים שנדרשו והם נכונים להמציא כל מסמך נוסף שיימצא רלוונטי וסירובו של המשיב לבקשה הינו סתמי ללא כל עילה. נטען כי טעם נוסף וחשוב לביקורה של הבת בארץ הינו שהיא שוקלת התנדבות לצבא ולכן אף מהטעמים של המוזמנת עצמה יהיה נכון להיעתר לבקשה. כן נטען כי יש להיעתר לבקשה גם משיקולים הומניטאריים.
המשיב טוען כי החלטתו מיום 23.8.16 ניתנה לאחר שבקשת העותר נבחנה ונמצא כי מטרת הבקשה אינה ביקור המוזמנת אצל אמה, אלא שהיא נועדה לסלול את הדרך לכניסת המוזמנת לישראל למטרת השתקעות בה, לצד אמה השוהה במעמד זמני בישראל במסגרת ההליך המדורג. המשיב מדגיש כי החלטתו בעניינם של העותרים ניתנה בשל חשש מהשתקעות המוזמנת בישראל לצד אמה השוהה במעמד זמני, כאשר הדבר נובע במפורש מהבקשה שהוגשה. המשיב טוען כי האמירות לגבי בדיקת האפשרות לשירות בצה"ל מאשרות את החשש לפיו אין בבקשה אלא ניסיון לסלול את הדרך להשתקעות המוזמנת בישראל. כן נטען כי אין מניעה שאמה של המוזמנת תיסע לבקר את בתה ותחדש את הקשר עמה מחוץ לישראל. גם באשר לאישור המעסיק שהוצג טוען המשיב כי האישור אומר כי המעסיק מתיר למוזמנת לבקר את קרוביה בישראל ואין משמעות לאמור במסמך שהוצג מעבר לכך כי רשום בו שהמעסיק אינו מתנגד שהעובדת שלו תבקר את משפחתה בישראל. נטען כי אין במכתב זה כדי להוות כל ראיה בדבר כוונות המוזמנת לחזור למדינתה ולעבודתה. נטען כי התיעוד הנדרש הינו תיעוד מהותי שיוכיח את השייכות והקשר והמחויבות של המוזמנת לחזור למדינתה ולא רק תיעוד המציג מצג שיש לה עבודה במדינתה. עוד נטען כי המסמך שהוצג נחזה להוות אישור כי המוזמנת מועסקת בתפקיד מנהל פרסום בסוכנות פרסום, זאת כאשר בעתירה צוין כי המוזמנת סיימה לימודי תואר וטרם החלה בעבודת התמחות. כן נטען כי המסמך שהוצג והנתון שצוין בעתירה מלמדים על כך שעבודתה של המוזמנת הינה זמנית לכל היותר, לאור זאת שסיימה לימודיה ועליה לעשות התמחות. על כן, נטען כי במצב הדברים האמור העותרים והמוזמנת לא הרימו את הנטל הדרוש מהם להוכיח את מטרת הזמנתה לישראל ואושר החשש בפועל כי המטרה האמתית היא רצון להשתקע בישראל.
המשיב טוען כי בהתייחס לביקור קודם של המוזמנת בישראל תמוה שהעותרים לא ציינו את נסיבות הביקור ואת מעמדה של אמה של המוזמנת בעת מתן האשרה לביקור בשנת 2014. נטען כי יש בכך כדי להוות אי גילוי וחוסר ניקיון כפיים. המשיב טוען עוד כי ביקורה הקודם של המוזמנת בישראל אושר לאחר שהבקשה הוגשה בעת שהעותרת שהתה בישראל כעובדת סיעודית זרה ולכן הבקשה נבחנה בהתאם לנוהל הטיפול בזרים המבקשים להיכנס ארצה ממדינות הפטורות מאשרת כניסה (נוהל 5.4.0003), אך הבקשה הנוכחית הוגשה בעת שהעותרת מצויה במעמד זמני מכוח הליך מדורג ולכן חל נוהל שונה. כמו כן, נטען כי הבקשה בשנת 2014 אושרה כחריג ובכפוף לערבות בסך 30,000 ₪, בהתאם לנוהל 5.4.0003.
המשיב מציין גם כי העותר הזמין באותו מועד גם את אחיה של העותרת ובקשה זו סורבה אף היא מאותם טעמים ויש בכך כדי להעיד על ניסיון כל המשפחה להשתקע בישראל. נטען כי החלטת המשיב הינה סבירה וניתנה כדין ומכוח הסמכות הטבועה של המשיב לקבוע מי יבוא בשעריו. על כן, נטען כי דין העתירה להידחות ואין מקום להתערב בשיקול דעת המשיב בעניין זה.
יצוין כי בתום הדיון התבקש המשיב להבהיר בהודעה לבית המשפט אם מוסכם עליו שבית המשפט יראה בתגובה, כפי שהוגשה, כאילו הוגשה תשובה לעתירה כמשמעה בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000. המשיב הודיע היום, 23.1.17, כי ניתן לראות בתגובה המקדמית שהוגשה ככתב תשובה (ראו בקשה מס' 6).
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי בהחלטתו של המשיב בעניין בקשת העותרים לביקורה של המוזמנת בישראל נפל פגם המצדיק התערבות ויש לקבל את העתירה בתנאים, כפי שיפורט.
מהחלטותיו של המשיב עולה כי למרות שצוין בהחלטה מיום 27.7.16 כי העובדה שלא הוצג אישור עבודה ואישור חופשה על שם המוזמנת המעידים על כוונתה לחזור למדינתה הינה אחת הסיבות לסירובו של המשיב לבקשה, ולמרות שהעותרים הציגו אישורים כמתואר לעיל, המשיב לא שקל זאת במסגרת שיקוליו בהחלטה שניתנה ביום 23.8.16, שכן בהחלטה זו לא פורט כל שינוי בנוגע לנתונים ולאישורים שהוצגו לאחר ההחלטה מיום 27.7.16. כן אין התייחסות בהחלטותיו של המשיב לעובדה שהמוזמנת ביקרה בעבר בישראל ועמדה בתנאי הביקור שנקבעו לה. אמנם המשיב מציין בהחלטתו מיום 27.7.16 כי המוזמנת ביקרה בארץ ב- 2014, אך הוא מתייחס לכך שכניסתה אושרה בעבר כאשר אמה עבדה כעובדת סיעודית ובטרם ביקשה להשתקע בארץ מכוח קשר זוגי עם העותר. כאמור, אין כל התייחסות לכך שהמוזמנת עמדה בעבר בתנאי הביקור שנקבעו לה ויצאה מהארץ במסגרת הזמן שנקבעה על ידי המשיב. המשיב גם אינו מתייחס בהחלטותיו לכך שהעותרים נהגו על פי הדין ובהתאם לנהלים ומעולם לא פעלו תוך עשיית דין עצמי ושהייה בלתי חוקית. כך גם המוזמנת.
למרות הצורך ביעילות ובמתן החלטות בתוך זמן סביר, כפי שראוי שתפעל כל רשות מנהלית, ולמרות המחסור המתמיד בכוח אדם ובמשאבים, על הרשות המנהלית לבסס החלטותיה על התשתית העובדתית והראייתית המלאה שהונחה בפניה. במקרה זה, כאמור, נראה כי קיימים נתונים עובדתיים ושיקולים שלא הובאו בחשבון במתן ההחלטות מטעם המשיב בעניינה של המוזמנת. מדובר בהחלטה מנהלית אשר יש בה משום פגיעה בזכויות אדם – זכויות העותרים לשמירה על קשר עם בני משפחתם, כאשר הקשר בין העותרת ובין בתה הינו קשר בין אם ובת, אשר אין ספק כי הינו קשר חשוב ומשמעותי הן לעותרת והן לבתה, גם אם בתה של העותרת נאלצה לחיות ללא אמה במשך 10 השנים האחרונות. כאשר מדובר בהחלטה מנהלית שמגלמת בתוכה פגיעה כה משמעותית בזכויות אדם, אין זה ראוי כי ההחלטה תתקבל ללא שקילת התשתית העובדתית והראייתית המלאה.
נזכיר את הכללים הבסיסים לעניין החובה לערוך בירור עובדתי בטרם קבלת החלטה מנהלית. איסוף וסיכום הנתונים העובדתיים הוא השלב הראשון בגיבוש ההחלטה המינהלית [בג"ץ 2013/91 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271, 279 (1991)]. היקפה של חובת איסוף הנתונים תלויה בנסיבות המקרה. על הרשות המינהלית לפעול באופן סביר באיסוף הראיות, לפי מהות הסמכות, מיהות הרשות ונסיבות המקרה [ע"א 1711/02 עירית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח', פ"ד נח(3) 934, 944–946 (2004); בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412 (1994)]. על הרשות המנהלית לסנן ולאבחן בין ראיות שיש בהן ערך הוכחתי לבין ראיות שאין בהן כל ערך ולקבוע את העובדות בהתאם [ראו: בפרשת בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); בג"ץ 987/94, יורונט הנ"ל, עמ' 424].
החלטה מינהלית תקינה צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית ראויה , המביאה בחשבון את הנתונים הרלוונטיים להחלטת הרשות [בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 556 (1986); בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 59 (1983)]. המבחן הבסיסי הוא אמת מידה של סבירות, הנבחנת ביחס להשלכות ההחלטה המינהלית על פגיעה בזכויות. הכלל המנחה בעניין סבירות הראיות המינהליות הוא ש"כגודל הזכות כך גם גודלה ועצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות" [ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט(2) 225, 249–250 (1985). ראו גם: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין פ"ד נח(1) 919 (2003); בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים פ"ד נד(5) 780, 787 (2000); בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים פ"ד נב(4) 690, 704 (1998); בג"ץ 442/71 מאיר לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); טמיר מיכל "עילת חוסר הוודאות במשפט הציבורי" משפט וממשל ה 497, 548–550 (תש"ס)]. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מינהליות ברורות ומשכנעות [בג"ץ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו (6) 352 (2002); בג"ץ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור רצועת עזה, פ"ד לט(1) 309 (1985); בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 671 (1989)].
כאמור, נראה כי במקרה זה לא הובאו בחשבון נתונים חשובים, כגון אישור עבודה ואישור חופשה על שם המוזמנת שהוצגו בהתאם לדרישות המשיב; העובדה שהמוזמנת ביקרה בישראל בשנת 2014 ועמדה בתנאים שנקבעו לביקור ויצאה מישראל בזמן בהתאם לתנאים שנקבעו; העובדה שהעותרים מעולם לא פעלו תוך עשיית דין עצמי וביקשו אישור לכל פעולה; העובדה שהעותרת נמצאת בהליך לקבלת מעמד של קבע בישראל וכי המשיב התרשם מכנות יחסיהם של העותרים; וכן הצעתם של העותרים להפקיד ערבות אישית מטעם העותר, שהינו אזרח ישראלי, לשם הבטחת יציאתה של המוזמנת בישראל בהתאם להוראות המשיב. מהטיעונים שהוצגו בפני עולה כי השיקול בדבר רצונה של המוזמנת לבחון אפשרות לשרת בצה"ל מהווה שיקול עיקרי בסירובו של המשיב לאפשר את ביקורה בישראל, כאשר, כאמור, נראה כי שיקולים רלוונטיים אחרים וראיות אחרות שהוצגו לא נבחנו ונשקלו כראוי. לא ניתן לקבל את טענת המשיב כי רצונה של המוזמנת לבחון אפשרות לשרת בצה"ל במסגרת ביקורה בישראל מהווה טעם מכריע לחשש ממשי כי רצונה להשתקע בישראל ולהפר את תנאי הביקור שיקבע המשיב. מדינת ישראל, שהמשיב הוא חלק מאורגניה, יכולה לסרב לבקשתה של המוזמנת לשרת בצה"ל ובכך לא לאפשר לה לנסות להשתקע בישראל. אך לא ניתן לראות ברצונה של המוזמנת לבדוק אפשרות שירות בצה"ל כטעם לחשש ממשי שתפר את תנאי הביקור ולא תעזוב את ישראל בהתאם לתנאים שיקבע המשיב.
סיכום:
אשר על כן, לאור המפורט לעיל, סבורני כי נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות, וזאת למרות שיקול הדעת הרחב שניתן למשיב בענייני כניסת מבקרים לישראל ומתן אשרות שהייה. כאמור, נראה כי המשיב לא שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים במתן החלטתו ולא בחן את התשתית העובדתית והראייתית המלאה שהוצגה בפניו בעת מתן ההחלטה.
בנסיבות אלו אני מקבל את העתירה במובן זה שאני ומורה למשיב להתיר, באופן חריג וחד פעמי, את כניסתה של המוזמנת לישראל לביקור אשר יוגבל למשך 3 שבועות.
אני מורה להחזיר את עניינם של העותרים למשיב כדי שיקבע ערבויות כספיות ו/או בטוחות אחרות, לפי שיקול דעתו, שיהיה על העותרים להפקיד כדי להבטיח את יציאת המוזמנת מישראל בתום תקופת הביקור. החלטת המשיב לעניין הערבויות הכספיות והבטוחות שידרשו תתקבל בתוך 30 ימים מהיום ועליה להביא בחשבון את מכלול הנתונים בעניינם של העותרים, תוך שמירה על מידתיות וסבירות בקביעת הערבויות והבטוחות האחרות שידרשו העותרים להמציא.
ככל שלא תתקבל ותימסר לעותרים, באמצעות באת כוחם, החלטה בעניין הערבויות והבטוחות עד ליום 28.2.17 יחשב הדבר כהסכמת המשיב להתנות את כניסת המוזמנת לישראל כנגד הפקדת ערבות אישית מטעם העותר בסכום של 30,000 ₪, זאת בנוסף לבטוחה כספית כפי שיפורט להלן.
אני מחייב את המשיב בהוצאות העותרים ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. בהנחה שהאישור לביקור המוזמנת יוסדר עד לסוף חודש פברואר 2017 והביקור עצמו יבוצע בתוך פרק זמן סביר לאחר מכן, אני מורה כי סכום זה ישולם לידי העותרים, באמצעות באת כוחם, עד 15 ימים לאחר צאת המוזמנת מהארץ. סכום זה יהווה חלק מהבטוחה להבטחת התחייבות העותרים והמוזמנת לשהות בארץ למשך שלושה שבועות בלבד.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
|
|
|
ר' שפירא, ס. נשיא
|