פלוני נ' ביטון קליין

בפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין הפרת חוזה.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע הוא הבעלים של בית פרטי במושב כפר שמואל ("המושכר"). התובע טוען, כי ביום 23.6.14 התקשר עם הנתבעת בהסכם שכירות, לפיו שכרה הנתבעת את המושכר לתקופה שמיום 30.8.14 ועד ליום 30.8.15, בתנאים עליהם הוסכם בחוזה השכירות.

הוסיף התובע וטען כי מספר שבועות לאחר חתימת החוזה, הודיעה הנתבעת כי היא מעוניינת לבטלו. התובע סירב לביטול ההסכם, והבהיר לה כי בחוזה אין תניה המאפשרת את סיום החוזה טרם זמנו.

לפנים משורת הדין, כך טען התובע, הסכים הוא לפרסם את המושכר למכירה, על מנת לסייע לנתבעת למצוא דייר חלופי, אולם נתקל בקשיים בהשכרת הדירה לאור מבצע "צוק איתן" ונסיבות נוספות, ובסופו של יום עלה בידו להשכיר את המושכר רק בחלוף כשישה חודשים.

התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את שכר הדירה עבור אותם שישה חודשים, וכן תבע תשלום הפיצוי המוסכם מכח ההסכם, פיצויים בגין עוגמת נפש, והוצאות.

בכתב ההגנה, לא הכחישה הנתבעת כי חתמה על הסכם השכירות, אולם טענה כי ההסכם לא השתכלל, משלא הפקידה בידי התובע את הבטוחות שנדרשו על ידו. הנתבעת טענה, כי זמן קצר לאחר חתימת החוזה, הודיעה לתובע כי בסופו של יום לא תשכור את המושכר מאחר שהצעת העבודה אשר בעקבותיה התכוונה לעבור למושב ירדה מן הפרק. לטענת הנתבעת, התובע קיבל הודעה זו של התובעת והבהיר כי אין לו טענה כלפיה.

רק כעבור קרוב לשנתיים, נדהמה הנתבעת לקבל מכתב התראה מב"כ התובע בו נדרשה לשלם סכום עתק של 50,000 ₪. הנתבעת דחתה את הדרישה במכתב בא כוחה.

עוד טענה הנתבעת במסגרת כתב ההגנה, כי התובע מנוע מלהעלות טענה כי בין הצדדים השתכלל חוזה, וזאת מאחר ובמסגרת הליך משפטי אחר, אותו ניהל התובע (למעשה – הוריו) נגד השוכרים הקודמים של המושכר, טען התובע כי הסכם השכירות בין התובע לנתבעת כלל לא השתכלל. בין היתר בהסתמך על טענה זו, כך טוענת הנתבעת, זכה התובע בקבלת פיצוי כספי מן השוכרים הקודמים, במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לאותו הליך בהמלצת בית המשפט.

הנתבעת טוענת, אפוא, כי מכח תורת ההשתק השיפוטי, אין התובע רשאי להעלות במסגרת תביעה זו טענות הסותרות לחלוטין את טענתו באותו הליך, דהיינו, כי ההסכם בין הצדדים אכן השתכלל ונכנס לתוקף.

במסגרת תצהיר עדותו הראשית, אשר הוגש לאחר הגשת כתב ההגנה, חזר התובע על טענותיו במסגרת כתב התביעה, אך לא התייחס לטענות הנתבעת בדבר הסתירה בין הטענה שהוא מעלה במסגרת הליך זה (בו מבוססת תביעתו כולה על הטענה כי בין הצדדים היה הסכם שכירות תקף) לבין ההליך הקודם (שם טען כי לא השתכלל הסכם שכירות בין הצדדים דכאן).

העידו בפניי התובע וכן הנתבעת.

יצויין, כי התובע – שהינו עו"ד בהשכלתו – היה מיוצג בתחילה ע"י עו"ד אחר, אולם במעמד דיון ההוכחות הודיע כי ימשיך לייצג את עצמו.

בעדותו בפניי לראשונה ניסה התובע ליתן הסבר לטענה כי במסגרת ההליך דכאן מועלות על ידו טענות המנוגדות לחלוטין לטענות שהעלה בתביעתו נגד השוכרים הקודמים.

התובע הסביר, כי השוכרים הקודמים ביקשו לעזוב את המושכר לפני תום תקופת השכירות והוא התנה את סיומו המוקדם של ההסכם במציאת דייר חלופי. לפיכך, לאחר שנמצאה הנתבעת – כשוכרת חלופית – היה בדעת התובע, כך לטענתו, להחתים את הצדדים על הסכם משולש – עליו יחתמו התובע, השוכרים הקודמים והנתבעת – ובמסגרתו תיכנס הנתבעת לנעלי השוכרים הקודמים בכל הנוגע להסכם השכירות.

התובע ניסה לטעון, כי כאשר טען במסגרת ההליך הקודם כי ההסכם לא נחתם ע"י הנתבעת, לא התכוון להסכם השכירות, אלא לאותו "הסכם המשולש" (ראו עמ' 4 לפרוטוקול ש' 9-13).

התובע הוסיף וטען, כי הנתבעת הפקידה בידיו שיקים לביטחון, ובכך עמדה בחובתה עפ"י ההסכם להפקיד שטרי ערבות (שם, עמ' 28-29).

לפיכך, עמד התובע על טענתו כי הנתבעת עמדה בתנאי ההסכם, ולפיכך הסכם השכירות השתכלל בין הצדדים.

הנתבעת העידה, כי במעמד חתימת החוזה, אכן הפקידה בידי התובע מספר שיקים שהיו בידיה, על חשבון דמי השכירות ותשלומים שוטפים.

יחד עם זאת, טענה הנתבעת, כי התובע הוכיח אותה כבר במעמד ההסכם על כך שלא התייצבה לחתימה עם כל הבטחונות אותם נדרשה להפקיד בהתאם להסכם השכירות, לרבות שטרי הערבות ושיק בנקאי, והבהיר לה כי אין לראות את החוזה כתקף עד שלא תעמוד בכל תנאיו, לרבות הפקדת הבטחונות כנדרש.

הנתבעת הבהירה כי אינה משפטנית, וכי התובע – שהינו משפטן – עמד על כך שעד שלא יופקדו הבטחונות ההסכם חסר תוקף.

וכך העידה הנתבעת: ".. אתה אמרת שכך לא מתנהגים ואתה רוצה ערבים... אני לא עורכת דין, אני באה עם האמת שלי. לא יודעת מה זה טיוטה או חוזה. הצגת את הטופס הזה חתמתי עליו והבאתי שיקים נתתי מה שהיה לי. אמרת כך לא מתנהלים. יצאתי מביתך בהרגשה שכרגעה לא עשינו שום חוזה". (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 21-26).

מכל מקום, הנתבעת לא הכחישה כי חתמה על החוזה, כי הפקידה בידי התובע שיקים על חשבון דמי השכירות, ואף רשמה את בנה לגן בישוב, הכל מתוך כוונה לקיים את הסכם השכירות. ואולם, משהתבשרה כי הצעת העבודה בעקבותיה התכוונה לעבור לישוב ירדה מן הפרק, הודיעה לתובע כי אין בכוונתה לממש את הסכם השכירות.

דיון והכרעה

דין התביעה להידחות.

ראשית יש לציין, כי מצאתי טעם רב בטענת הנתבעת כי מתקיימים התנאים לקיומו של השתק שיפוטי, מכוחו מנוע התובע מלטעון כי הסכם השכירות (שאין חולק כי נחתם ע"י הנתבעת) השתכלל ומכוחו זכאי הוא לתבוע סעדים כספיים.

עפ"י ההלכה הפסוקה, הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. תכליתו של ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. מטעם זה, הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט, ולפיכך תחולתו אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר.

בהלכה הפסוקה נקבע, כי תנאי לתחולתו של ההשתק השיפוטי, הינו כי בעל הדין כלפיו נטענת הטענה זכה בהליך הראשון על סמך הטענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני.

יחד עם זאת, בפסיקה נשמעו קולות הקוראים לביטולו של תנאי זה, ומכל מקום, הוא פורש בהרחבה כך שגם הצלחה חלקית או זמנית נחשבת כהצלחה בהליך קודם שדי בה כדי לקיים את תנאיו של ההשתק השיפוטי.

(ראו בעניין זה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6), 625; לעניין היקפו של תנאי ההצלחה הקודמת – ראו סעיף 10 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס, שם הובהיר כי "איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, ברם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו.."; וכן חוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין באותה פרשה ובפרשות נוספות, בהן הביע עמדתו כי אין לדרוש כתנאי לתחולת ההשתק הצלחה בהליך הקודם – ראו לעניין זה גם רע"מ 2158/16 פלוני נ' פלונית (1.5.16)).

עמדתי היא, כי בהתבסס על דוקטרינת ההשתק השיפוטי, דין תביעתו של התובע – שכל כולה מבוססת על טענה ההפוכה לטענה שטען בהליך קודם – להידחות.

אפרט את הדברים בקצרה.

כזכור, התובע השכיר את המושכר למשפחת מרמורשטיין, אשר ביקשה לעזוב את המושכר טרם תום תקופת השכירות, והתובע התנה את סיום ההסכם במציאת שוכר חלופי.

זמן מה לאחר מכן, אותרה הנתבעת, אשר אמורה היתה להיכנס כשוכרת חלופית במקום משפחת מרמורשטיין.

לאחר שהסכם השכירות בין התובע לבין הנתבעת לא התממש, הגיש התובע תביעה נגד משפחת מרמורשטיין. עיון בכתב התביעה שהגיש התובע מעלה, כי הבסיס לתביעת התובע כנגד השוכרים הקודמים הינו טענתו כי לא אותר שוכר חלופי, משהשוכרת החלופית שאותרה (היא הנתבעת) חזרה בה מרצונה להשכיר את המושכר ולא הושלם החוזה.

התביעה הוגשה במסגרת תא"מ 59091/03/15 שיטריט נ' מרמורשטיין ואח', אשר כתב התביעה וכתב התשובה שהוגשו במסגרתו, כמו גם פרוטוקול הדיון, צורפו כנספחים 2-4 לכתב ההגנה. הליך זה יכונה להלן: "ההליך הראשון" או "ההליך הקודם".

כך טען התובע בכתב התביעה שהגיש נגד השוכרים הקודמים (כל ההדגשות – במקור):

"בסוף חודש יוני 2014, נמצאה שוכרת פוטנציאלית חלופית להיכנס בנעלי הנתבעים, אולם לא השלימה את חתימת החוזה...

לאחר מספר ימים ובסופו של דבר, השוכרת החלופית חזרה בה מרצונה להשכיר את המושכר ולא הושלם החוזה"

(ראו סעיפים 7-8 לכתב התביעה שצורף כנספח 2 לכתב ההגנה בתיק זה).

במאמר מוסגר יוער, כי יש לדחות את ניסיונו של התובע לטעון, במעמד הדיון בפניי, כי בהליך הקודם שימש "רק" כב"כ התובעים ולא כתובע בעצמו (ראו, למשל, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 18), שכן אין חולק כי כתב התביעה ממנו ציטטתי לעיל הוגש ע"י התובע דכאן כתובע גם שם, והוא ערך אותו וחתם עליו כתובע.

כפי הנראה, לאחר שנטען כי בעלי המושכר הזכאים לתבוע הינם הורי התובע ולא הוא עצמו, תוקן כתב התביעה כך שהורי התובע נרשמו כתובעים והוא ייצגם בהליך.

גם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בהליך הקודם, חזר התובע על הטענה כי ההסכם עם הנתבעת לא השתכלל: "הנתבעים החליטו על דעת עצמם שיש הסכם חלופי, שיש דיירת חלופית... הדיירת לא חתמה על ההסכם" (עמ' 1 לפרוטוקול בהליך הקודם, אשר צורף כנספח 4 לכתב ההגנה, בש' 26-28).

בהמשך, מוסיף התובע וטוען שם את הדברים הבאים: "כמעט כל כתב ההגנה אומר 'יש הסכם' ואני לא ראיתי שום הסכם. לא צורף שום תצהיר ושום הסכם. הגברת באה לראות את הבית, גב' קליין. ראתה את הבית והחליטה שהיא רוצה לשכור את הדירה. נקבע איתה יום לגבי חוזה. הגיעה הגברת ללא ערבים. אמרתי לה איך את רוצה לחתום על חוזה ללא ערבים?...

הגברת הגיעה, לא הביאה ערבים, לא הביאה שיק ביטחון בנקאי. התחילה לכתוב את השיקים, אחרי שיק רביעי, חמישי נגמרו לה השיקים בפנקס. אמרתי לה כך לא רושמים חוזה. קבלה את השקית עם השיקים שהיא רשמה, אמרה תחזור בשבוע הבא לחתום על חוזה, לא חזרה ולא התקשרה".

(עמ' 2 לפרוטוקול בהליך הקודם, ש' 1-21).

יוער, כי מציטוט זה עולה, לכאורה, כי לא זו בלבד שבמסגרת ההליך הקודם טען התובע כי ההסכם עם הנתבעת דכאן לא השתכלל, אלא שהוא אף לא הזכיר כי החוזה עם הנתבעת בכלל נחתם, וייתכן אף כי ביקש לרמוז כי הסכם כזה לא נחתם כלל.

דברים דומים עולים גם מכתב התשובה שהוגש ע"י התובעים, הורי התובע, במסגרת אותו הליך, כתב תשובה אשר נערך ונחתם ע"י התובע כבא כוחם של הוריו, ובמסגרתו נטען, ובהדגשה, כי הנתבעת לא חתמה על הסכם השכירות (ראו למשל סעיף 38 לכתב התשובה).

עוד יוער במאמר מוסגר, כי טענת התובע כאילו כאשר טען במסגרת ההליך הראשון כי הנתבעת לא חתמה על ההסכם התכוון להסכם המשולש ולא להסכם השכירות, מעבר לכך שהיא טענה כבושה שלא בא זכרה קודם לכן (על אף שהדברים נטענו במפורש בכתב ההגנה, שלאחריו הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע), אינה מתיישבת עם האמור בכתב התביעה שהוגש במסגרת ההליך הראשון ומפרוטוקול הדיון כפי שצוטט לעיל, מהם עולה בבירור כי הכוונה היא כי הסכם השכירות לא נחתם ע"י השוכרת החילופית (היא הנתבעת).

יצויין עוד, כי תאור השתשלות העניינים במעמד הפגישה בין התובע והוריו לבין הנתבעת, כפי שמפורט מפיו בפרוטוקול הדיון בהליך הקודם, תואם אחת לאחת את עדותה של הנתבעת אודות ההתרחשויות שהיו באותו מפגש, לרבות אמירתו הנוקבת כי "כך לא חותמים חוזה" וכיוצ"ב.

במהלך אותו דיון, ובעקבות המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו שילמו השוכרים הקודמים לתובע את הפיצוי עליו הוסכם.

הנה כי כן, במסגרת ההליך הראשון, טען התובע באופן ברור ומפורש כי הנתבעת לא חתמה על הסכם השכירות עם התובע וכי מכל מקום הסכם זה לא השתכלל.

בין היתר בהתבסס על טענה זו הצליח התובע בתביעתו הקודמת, במובן זה שהצדדים הגיעו להסכם פשרה במסגרתו שולם לתובע סכום הפיצוי עליו הוסכם.

והנה, את תביעתו הנוכחית מבסס התובע על טענה הפוכה לחלוטין, והיא כי בין הצדדים השתכלל חוזה המחייב את הנתבעת ולפיכך יש לחייבה לשלם לו את הנזקים שנגרמו לו, לרבות תשלום עבור דמי השכירות בגין החודשים במהלכם עמדה הדירה ריקה.

עמדתי היא, כי מדובר בטענות עובדתיות ומשפטיות סותרות, אשר התובע מנוע מלהעלותן במסגרת הליך זה, וזאת מכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

ודוק. הקביעה כי התובע מנוע מלהעלות את הטענה כי הסכם השכירות נחתם והשתכלל, אין משמעותה כי ההסכם אכן לא נחתם ולא השתכלל.

לשון אחר, גם אם מסתבר כי הטענה שנטענה במסגרת ההליך הקודם (דהיינו, בענייננו, כי הסכם השכירות בין התובע לנתבעת לא נחתם ולא השתכלל) אינה נכונה, ואילו הטענה ההפוכה, הנטענת במסגרת ההליך הנוכחי (דהיינו כי הסכם כאמור נחתם ותקף) היא הנכונה – עדיין רשאי בית המשפט לדחות את התביעה בגין ההשתק השיפוטי.

כזכור, עפ"י ההלכה הפסוקה, תכליתו של ההשתק השיפוטי היא להגן על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט ולמנוע ניצולם לרעה של בתי-המשפט. הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט, ולא בינו לבין בעל ריבו.

לפיכך, מקום בו מסתבר כי אכן הפר התובע את אותו אמון, ולמעשה ניצל לרעה את בית המשפט, מקום בו זכה בהליך הקודם בהתבסס על טענה עובדתית ומשפטית שאינה נכונה, לא יאפשר לו בית המשפט "לזכות פעמיים".

יפים לעניין גם דברי כב' השופט רובינשטיין בעניין רע"מ 2158/16 פלוני נ' פלונית (1.5.16):

כלל ההשתק השיפוטי, שהוכר במשפט הישראלי, קובע כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח(4) 133, 194 (השופטת דורנר) (1994)). כלל זה מבוסס על עקרונות תום הלב וההגינות, וחל כאשר צד מעלה טענות עובדתיות או סותרות במסגרת אותו הליך או במסגרת שני הליכים שונים. נזדמן לי לציין בעבר, כי "היסוד להשתק שיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה, שאינה בנויה על צרכים טקטיים"... כשלעצמי דבק אני בכלל זה כעניין ערכי – מוסרי של התנהגות תמת-לב, ולשיטתי גם בגירסה שאינה מחייבת הצלחה בטענה בהליך קודם"...

החובה לנהוג בהגינות ובתום לב, המאפיינת את המשפט האזרחי הישראלי (ראו סעיפים 12(א), 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), מונעת ממנו הצגת עמדה מנוגדת בהליך מאוחר (ראו רע"א כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח' (2014))".

עוד יפים לעניין דברי כב' השופטת פרוקצי'ה ברע"א 3640/03 דקל נ' דקל (16.12.07) (ההדגשה אינה במקור):

"ההשתק כלפי בעל דין נובע ממקורות ערכיים שונים - עקרון תקנת הציבור, האיסור על שימוש  לרעה בהליכי בית המשפט, ותורת תום הלב (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625). תכליתו של ההשתק השיפוטי למנוע פגיעה לא ראויה בבעל הדין שכנגד, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט, ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט (פרשת בית ששון, שם).

דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד".

העולה מן המקובץ, דין התביעה להידחות, וזאת משהתובע מושתק מלהעלות טענה כי נחתם והשתכלל הסכם שכירות בינו ובין הנתבעת, ומשנשמטת טענה זו, נשמט הבסיס לתביעתו.

מכל מקום, ובגדר למעלה מן הדרוש אציין, כי בכל מקרה, גם אילולא הייתי קובעת כי דין התביעה להידחות מכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, וגם אם נצא מנקודת הנחה כי הסכם השכירות בין התובע לנתבעת נחתם ואף השתכלל, עדיין סבורה אני כי דין התביעה היה להידחות.

אפרט את הדברים בקצרה להלן.

אין חולק, כי זמן מה לאחר שנחתם הסכם השכירות בין התובע לנתבעת, התבשרה הנתבעת כי הצעת העבודה בעקבותיה התכוונה להעתיק את מקום מגוריה ירדה מן הפרק, ולפיכך החליטה שלא לממש את הסכם השכירות.

לא למותר להזכיר, כי גם בעניין זה העלה התובע טענות עובדתיות סותרות בהליך שבפניי ובהליך הקודם.

בעוד שבהליך הקודם טען התובע כי הנתבעת הודיעה לו על ביטול ההסכם ימים אחדים לאחר שהוסכם על השכירות (ראו סעיפים 7-8 לכתב התביעה שהוגש ע"י התובע בהליך הקודם מהם ציטטתי לעיל), הרי שבפניי טען כי ההודעה באה "מספר שבועות" לאחר שנחתם הסכם השכירות.

הנתבעת העידה בפניי כי התובע קיבל את הודעתה על ביטול ההסכם ולא העלה בפניה כל טענה בעניין. משכך, ומשלכתחילה הודיע לה התובע כי הסכם השכירות ממילא לא השתכלל – הניחה הנתבעת כי בכך בא העניין על סיומו.

בין עדויות הצדדים מצאתי באופן ברור להעדיף את עדות הנתבעת, אשר עדותה היתה כאמור, מהימנה עליי, ועל אף שניכר כי היתה בסערת רגשות מכח המעמד, הרי שהעידה עדות קוהרנטית ועקבית, אשר היתה אותנטית בעיניי.

גרסתה של הנתבעת ביחס להתרחשויות שאירעו הן במעמד חתימת החוזה והן לאחר מכן, נתמכת גם בראיות חיצוניות.

כך, כפי שכבר הערתי לעיל, תיאורה של הנתבעת את ההתרחשויות במעמד חתימת החוזה תואם את תיאור הדברים כפי שנמסר מפי התובע עצמו בהליך הקודם.

הדברים גם עולים בקנה אחד עם העובדה כי אכן, במעמד חתימת החוזה לא הופקדו בידי התובע ערבות בנקאית ושטרי ערבות (כפי שנדרש בהסכם השכירות), אלא רק המחאות רגילות משוכות על שם התובעת שנועדו לשמש לתשלום דמי השכירות והחשבונות השוטפים.

כך, גרסת הנתבעת כי במעמד השיחה הטלפונית במהלכה הודיעה לתובע כי אין בדעתה להשלים את חוזה – קיבל התובע את הדברים ולא העלה כל טענה בעניין, מתיישבת היטב עם העובדה שהתובע לא העלה כל טענה כלפיה גם חודשים רבים לאחר מכן, ואף כאשר הגיש תביעה נגד השוכרים הקודמים לא מצא לנכון באותו מעמד לצרפה כנתבעת בתיק. רק לאחר כמעט שנתיים, במרץ 2016, פנה התובע לראשונה לנתבעת במכתב התראה שנשלח ע"י בא כוחו.

לפיכך, מצאתי לקבוע, כי גם אם אכן השתכלל הסכם שכירות בין התובע לנתבעת, הרי שימים ספורים לאחר חתימתו, וכחודשיים לפני תחילת תקופת השכירות עפ"י ההסכם – בוטל החוזה בהודעה שמסרה הנתבעת לתובע – הודעה שהתקבלה על דעתו התובע.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי התגבשה בין הצדדים הסכמה חדשה על ביטולו של הסכם השכירות שנחתם, ימים ספורים לאחר שנחתם וכחודשיים לפני תחילת תקופת השכירות המיועדת.

אף התנהגות התובע בשבועות ובחודשים שחלפו לאחר מכן מלמדת כי השלים עם ביטולו של החוזה והסכים לו.

על יסוד הסכמה זו, פעל התובע להשכיר את דירתו לאחר מכן, הגם שלטענתו לא עלה הדבר בידו משך חודשים אחדים. גם אם הדברים נכונים, עמדתי היא כי אין בכך כדי להקים לתובע כל זכות לקבלת סעד כלפי הנתבעת מקום בו החוזה בוטל, כאמור, בהסכמה.

בנסיבות אלו, גם בהנחה שחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים השתכלל ונכנס לתוקפו, לא מצאתי כי התובע זכאי לאיזה מן הסעדים שנתבעו על ידו.

זאת, משקבעתי כי הסכם השכירות בוטל כדין ע"י הנתבעת, בהודעה שהתקבלה כאמור ע"י התובע, כחודשיים לפני תחילת תקופת השכירות המיועדת, ולפיכך אין לקבוע כי התובעת הפרה את הסכם השכירות באופן המקנה לו זכות לקבלת תרופה או סעד כלשהו.

סוף דבר, אני דוחה את התביעה.

אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.