עזבון המנוחה מ' (ז"ל) ואח' נ' ראמי עודה ואח'

1.לפניי תביעת עזבון המנוחה, קטינה ילידת שנת 2001, שקיפדה חייה בתאונת דרכים מיום 08/12/12.

2.אין חולק כי נסיבות התאונה הטראגית שהביאה למותה של המנוחה הן כדלקמן: ביום התאונה חצתה המנוחה את הכביש ונפגעה על ידי רכב נהוג על ידי נתבע 1, מר ראמי עודה (שהוא גם צד שלישי ומודיע בהודעה לצד רביעי שיכונה להלן: "עודה"). אין גם חולק שהרכב הפוגע (סובארו), היה בבעלותו של עודה וכי, בעת התאונה, נהג עודה, ללא תעודת ביטוח חובה תקפה. בנסיבות אלו ועל מנת לקדם את התיק, הסכימה נתבעת מס' 3 / קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לפצות את התובעים בהסכם פשרה (שגם עודה צד לו מבחינת הסכומים עליהם הוסכם) שקיבל תוקף של פסק דין ביום 08/05/16 והדיון נמשך בהודעה לצד שלישי, ששלחה קרנית כנגד עודה, ובהודעה לצד רביעי ששלח עודה נגד מר מוראד חליליה, הבעלים ומחזיק של רכב הונדה, שלטענתו היה מעורב בתאונה וצריך להשתתף עמו בפיצוי.

3.טענתו העובדתית של עודה בכתב ההגנה ובהודעה לצד רביעי, היא כי ההונדה שבבעלות חליליה, חנתה בחנייה אסורה, בסימון אדום לבן ובאופן שחסם את אפשרות הנסיעה בנתיב הימני, שעה שמדובר בכביש דו סטרי, בנתיב נסיעה אחד לכל כיוון. לטענת עודה, בשל חסימת הנתיב הימני, הוא נאלץ לנסוע בנתיב השמאלי של הכביש כשלפתע ובאופן מפתיע, קפצה לכביש הקטינה המנוחה והוא פגע בה, תוך שהיא הועפה ופגעה באגזוז של ההונדה. עודה טוען כי בנסיבות עובדתיות אלו יש לראות את רכב ההונדה כרכב שנעשה בו שימוש בתאונה כרכב חונה בחנייה אסורה ע"פ דין שיצרה סיכון ובאשר ליחסים שבין הצד השלישי לצד הרביעי, מדובר בתאונה מעורבת, כמשמעה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ועל כן, מן הדין להורות שצדדים אלה יישאו באחריות יחד ולחוד, בחלקים שווים.

4.הצד הרביעי (להלן: "חליליה"), טוען כי לא היה כל מגע בין המנוחה לבין רכבו. לטענתו, המנוחה הוטחה בעוצמה על הארץ כתוצאה מפגיעת רכבו של עודה, התגלגלה ונחתה כשחלק מגופה השתחל מתחת לרכבו באופן שאנשים נאלצו להרים את הרכב כדי לחלצה משם אך לא היה מגע עם האגזוז או כל חלק אחר ברכב.

לטענת חליליה, במועד התאונה, חנו מספר כלי רכב בשורה, אחד אחרי השני וסטיית עודה לנתיב השמאלי, לא ארעה רק בשל החנייה של חליליה בנתיב הימני, אלא מחמת העובדה שכל הנתיב היה חסום. מכל מקום, כאמור, לא היה מגע בין רכבו של עודה ו/או המנוחה לבין ההונדה וחליליה אינו בגדר משתמש ברכב וממילא, לא מדובר בתאונה מעורבת.

5.במועד ההוכחות הביאו הצדדים את ראיותיהם, ביניהם תיק המשטרה שסומן נ/1, את הדיסק שערך בוחן התנועה מיד לאחר התאונה וניתח את המיקום, את התנאים ואת אופן התרחשות התאונה, סומן נ/2. כמו כן, הוגשו תצהירי עודה, אביו ואדם נוסף. מטעם חליליה, הוגש תצהירו ותצהיר אדם נוסף.

6.כפי שנקבע בפסיקה, המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה שהסבה נזק גוף, מורכב משני שלבים עיקריים: ראשית, יש לבחון אם נעשה ברכב החונה "שימוש" כהגדרתו בחוק הפלת"ד או לחילופין, אם חלה "החזקה המרבה" שבהגדרת המונח תאונת דרכים בחוק הפלת"ד שעניינה: "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". ככל שמתקיים "שימוש" או מתקיימת החזקה המרבה, יש לבחון כחלק בלתי נפרד מהגדרת "החזקה המרבה", את הקשר הסיבתי העובדתי בין ה"שימוש" או התקיימות "החזקה המרבה", לבין הנזק שארע. בשלב השני יש לבחון את שאלת "מעורבות" הרכבים בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד וככל שאלה פני הדברים, לקבוע שמדובר בפגיעה על ידי שני כלי רכב מעורבים כששניהם צריכים לשאת באחריות יחד ולחוד, בחלקים שווים. וראו בעניין זה: רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ,וראו גם ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ.

ברע"א 115/11 ‏ ‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חראזי אייל נקבע כהאי לישנה:

"פסקנו בעבר כי שאלת האחריות בגין פגיעה בהולך רגל בתאונה שבה היה מעורב יותר מכלי רכב אחד נבחנת בשני שלבים: בשלב הראשון, נבחנת השאלה האם כלי הרכב הקשורים לתאונה הם אכן כלי רכב "מעורבים". בחינה זו נעשית לפי הגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. המעורבות יכולה להיעשות בשתי דרכים – על-ידי קיום התנאי של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" או על-ידי קיומה של אחת החזקות המרבות שבסעיף 1, ביניהן החזקה בדבר חניה במקום אסור. בשני המקרים יש להראות גם כי קיים קשר סיבתי בין ה"שימוש" או בין החזקה המרבה לבין תאונת הדרכים (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 273, 312-308 (מהדורה רביעית, 2012); עניין דוידי, בפס' 9; עניין סוהא חסן, בפס' 5; עניין אדרי, בעמ' 822; ע"א 6527/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ארד ([פורסם בנבו], 7.10.2008)).

דרישת הקשר הסיבתי בין החזקה המרבה לבין התאונה נובעת מפרשנות התנאי "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שבסעיף 1 לחוק הפיצויים (ההדגשה הוספה). במסגרת בחינת הקשר הסיבתי יש לתת את הדעת הן לקשר הסיבתי העובדתי, הן לקשר הסיבתי המשפטי...

ולמטה מזה;

...אם קיים יותר מרכב אחד העונה על הגדרה זו, תיכנס הבחינה לשלב השני. בשלב זה יבחן בית המשפט את שאלת האחריות לנזק במישור היחסים שבין כלי הרכב השונים, במסגרת סעיף 3(ב) לחוק. במילים אחרות, לאחר שנבחנת המעורבות בתאונה במישור שבין הנפגע לכלי הרכב – עוסק סעיף 3(ב) ביחסים ה"פנימיים" בין כלי הרכב המעורבים, וביניהם – בשאלת המגע שהתקיים בין כלי הרכב. כאמור, סעיף 3 (ב) אינו נועד להרחיב את מעגל החייבים במקרה של פגיעת אדם מחוץ לכלי רכב, אלא להסדיר את החיוב בין החייבים השונים הנכנסים תחת החוק...

...הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את 'המעורבות' בתאונה במשקפי 'המגע'. אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" (עניין סוהא חסן, בפס' 5; ריבלין, בעמ' 273, 311)..."

7.בענייננו, המחלוקת בשאלה העובדתית, אם היה או לא היה מגע בין המנוחה לבין האגזוז של ההונדה, כפי שנטען על ידי עודה בכתבי טענותיו, התבררה באופן שעודה לא הרים את הנטל להוכיח כי היה מגע בין המנוחה לרכב ההונדה. בעניין זה, הוגשו, כאמור, תצהירי חליליה ותצהיר אדם נוסף, שב"כ עודה ויתר על חקירתם ולמעשה, לא הוזמו בכל דרך ועל פיהם לא היה כל מגע בין המנוחה לבין רכב ההונדה. גם שני המצהירים מטעם עודה, לא טענו באופן עובדתי כי המנוחה פגעה באגזוז או בכל חלק אחר של ההונדה, לא בתצהיר ולא לאחר שעומתו עם שאלה ממוקדת זו באופן מפורש. מסתבר שגם מר עודה שטען בחצי פה בתצהירו שהמנוחה פגעה באגזוז של ההונדה, חזר בו מעדות זו בחקירה הנגדית ולא טען יותר כי המנוחה פגעה באגזוז של ההונדה, אלא שנפגעה מרכבו (סובארו), התגלגלה והגיעה בחלקה אל מתחת לחלקו האחורי של רכב ההונדה. גם הדיסק שהוצג בפניי, כמו שאר ממצאי החקירה, מלמד שיש פגיעה ברכב הסובארו של עודה, ברם, אין כל פגיעה שהיא ואף לא סימני דם על כל חלק שהוא של ההונדה. כתמי הדם היחידים של המנוחה, נמצאו בסמוך ומעט מתחת לרכב ההונדה ובצד כשההסבר הוא שאנשים גררו את המנוחה הצידה על מנת ליתן לה טיפול. ממצאים אובייקטיביים אלו מדברים בעד עצמם ובהצטברותם לתצהירי העדים מעלים את המסקנה כי עודה כשל בהוכחת התזה העובדתית שניסה לבסס תחילה בדבר מגע של המנוחה עם ההונדה.

אני קובעת, אפוא, באופן עובדתי כי לא הורם הנטל להוכחת הטענה, לפיה, היה מגע של המנוחה בשלב כלשהו ברכב ההונדה.

8.אוסיף אף, כי הטענה העובדתית, לפיה, החנייה שלא כדין שחנתה ההונדה היא שגרמה לתאונה, היא טענה שלא הוכחה. בהקשר זה, אציין כי מלבד מכונית ההונדה, חנתה שורה ארוכה של רכבים באותו נתיב (כפי שניתן לראות גם בדיסק בוחן המשטרה), באופן שגם אם ההונדה לא הייתה שם, היה עודה צריך לנסוע בנתיב השמאלי/נגדי, כך שממילא היה קיים סיכון תחבורתי ולא דווקא בגלל חליליה. עוד אוסיף, כי לא מן הנמנע שאם עודה היה נוסע במהירות איטית, בשים לב לתנאי הדרך והעובדה שנאלץ לנסוע בנתיב הנגדי, ייתכן שיכול היה לבלום ולמנוע את התאונה, ובכלל יתכן שגם אם היה נוסע בנתיב הימני ולא היה כל רכב שחוסם, הייתה התאונה בלתי נמנעת עקב הקפיצה הפתאומית והמפתיעה של המנוחה לכביש. כך או כך, מדובר בספקולציות שכל אחת מהן נכונה או לא נכונה כרעותה, ואין לקבל את הטענה שאלמלא אותה חנייה של ההונדה באדום לבן דווקא, לא הייתה נגרמת התאונה. לא הוכח, אפוא, הקשר הסיבתי העובדתי בין החנייה האסורה של ההונדה לבין תאונת הדרכים.

9.מהקביעות העובדתיות לעיל, נגזרת המסקנה המשפטית.

10.אין חולק שרכב ההונדה חנה ולא עונה על ההגדרה הקלאסית של "שימוש". הוא אף לא עונה על הגדרת "החזקה המרבה", שכן זו מכניסה לגדר תאונת דרכים: "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה, במקום שאסור לחנות בו.." וכפי שקבעתי לעיל, מבחינה עובדתית, לא הייתה כל פגיעה ברכב שחנה ועל כן, אין ההונדה בגדר רכב מעורב בתאונת הדרכים. העובדה שההונדה חנתה בחנייה אסורה, בסימון אדום לבן ובאופן שיצר סיכון תעבורתי פוטנציאלי, אין בה כשהיא לעצמה כדי להקים אחריות, בהיעדר הוכחת קשר סיבתי ומגע בין הרכב למנוחה .

בנסיבות אלה, אין צורך להיזקק לשלב השני של המבחן בבחינת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, שכן לא מתקיימת ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

נמצא, אפוא, כי מי שנושא באחריות לתאונה, הוא עודה כמשתמש ברכב שפגע בהולכת הרגל בהתאם לסעיף 2 לחוק הפלת"ד. רכב זה הוא אחראי לבדו לתאונה. בהתאם, דין ההודעה לצד שלישי להתקבל ודין ההודעה לצד רביעי להידחות.

11.סכום הפיצוי ששולם על ידי קרנית לתובעים מוסכם, כמו גם ההוצאות שהוציאה בהתאם לרשומה המוסדית שהוגשה וסומנה ת/1, ולפיה, שילמה קרנית והיא זכאית לשכר טרחה והחזר הוצאות בתביעה העיקרית בסך 919,342 ₪.

12.אשר על כן, אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי ומחייבת את הצד השלישי/רמי עודה לשפות את קרנית בסך של 919,342 ₪. בנוסף, יישא עודה בשכ"ט עו''ד בגין ההודעה לצד שלישי בסך כולל של 133,000 ₪. הצד השלישי יישא ביתרת אגרה בגין ההודעה לצד שלישי.

אני דוחה את ההודעה לצד רביעי. המודיע/ראמי עודה, יישא ביתרת אגרה ובשכ"ט עו''ד של הצד הרביעי, בסך כולל של 133,000 ₪.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ז, 14 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.