בעניין עיזבון המנוח י.ג. ז"ל – להלן "המנוח"
על הפרק:
חוק הירושה קובע, כי את בן הזוג שלא הותיר אחריו ילדים יורשים אלמנתו (2/3), הוריו ואחיו (1/3). עוד קובע חוק הירושה, כי בנוסף לחלקה בעזבון מקבלת האלמנה בסיטואציה לעיל גם את המיטלטלין, הרכב והדירה.
עיקר המחלוקת שבין הצדדים היא ביחס לשאלה האם בדיבור "דירה" שבסעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, הכוונה היא גם לכל השטח עליה היא נמצאת או לשטח מצומצם יותר, למשל שטח מגרש מינימלי או דונם?
בשולי המחלוקת בעניין המקרקעין ו/או הדירה, עלתה השאלה, האם קופחו התובעים מבחינת חלוקת כספי המנוח.
א. הרקע הרלבנטי ועובדות שאינן במחלוקת:
- מר י.ג. ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 1/7/2008 כאשר הוא נשוי לאשתו שתיבדל"א הגב' ח.ג. (להלן : "האלמנה"). האלמנה היא הנתבעת מס' 1 בהליך זה. למנוח ולאלמנה לא נולדו ילדים משותפים.
- המנוח נפטר ללא שהוא מותיר אחריו צוואה כלשהי ועל כן ניתן לאחר פטירתו צו ירושה (להלן : "צו הירושה") וזאת ביום 16/7/2009.
- הואיל ומדובר בירושה על פי הדין ומכוח סעיפים 10-11 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן "חוק הירושה"), ירשו את המנוח שני "גורמים": האלמנה שהייתה בפטירתו אשתו ירשה 84/126 חלקים ושורה של אחיינים שהם צאצאיו של אחיו למחצה של המנוח (מנישואין קודמים של אמו) והם ירשו 42/126 חלקים מהעזבון בסה"כ (להלן : "האחיינים"). יש לציין, כי האח למחצה לעיל שהיורשים הם צאצאיו, נפטר שנים רבות לפני פטירת המנוח וילדיו חיים באיזור מרכז הארץ ולא היו בקשר קרוב עם המנוח והאלמנה.
4 בצו הירושה נרשם, מכוח סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, כי חלקו של המנוח בדירת מגורים הידועה כגוש 11833 חלק מחלקות 13,14,15 במגרש מס' 90 והנמצאת במושב ב-XXX יירשם על שם בת הזוג קרי האלמנה.
- צו הירושה הינו חלוט וסופי ולא הוגשה כל בקשה מכוח סעיף 72 לחוק הירושה לשנותו, לבטלו או לתקנו והכל מסכימים עם האמור בו, לכאורה.
- חשוב להדגיש, כי המנוח היה תשוש נפש בשנותיו האחרונות לחייו והנתבע 1 (להלן : "נ. ") שאינו קרוב משפחתו מדרגה ראשונה, אלא אחיינה של האלמנה, אך היה לו "כבן" שימש כאפוטרופוס על גופו וענייניו הרכושיים שנים מספר קודם הפטירה (מאז 7/8/2007).
ב. רכוש וכספי המנוח בחייו ובפטירתו:
- רכושו של המנוח היה כדלהלן:
7.1. מחצית זכויות חכירה במגרש מקרקעין 90/1 בגודל 1,800 מ"ר בגוש 11833 חלקות 13, 14, 15 (בחלק) הנמצא ביישוב XXX (חוזה חכירה נחתם על ידי האלמנה והמנוח עם רמ"י ביום 30/10/1997). במגרש האמור הוקם ביתם המשותף של המנוח והאלמנה (להלן "המקרקעין").
7.2. מחצית זכויות וכספים ב-3 חשבונות בנקים שהיו משותפים למנוח ולאלמנה:
בנק המזרחי בעכו – חשבון מס' ***** יתרה בשיעור של 266,050 נכון למועד מסירת דו"ח נ. לאפוטרופוס הכללי מיום 20/9/2007.
בנק הפועלים ביקנעם עלית – חשבון מס' ****** יתרה בסך 932,707 ₪ נכון למועד מסירת דו"ח נ. לאפוטרופוס הכללי מיום 20/9/2007.
בנק לאומי ביקנעם עלית – חשבון מס' ***** יתרה בסך 222,414 ₪ נכון למועד מסירת דו"ח נ. לאפוטרופוס הכללי מיום 20/9/2007.
7.3. לעניין חשבונות הבנק האמורים בסעיף 7.2, מציין נ. בתצהירו, כי בעקבות האפוטרופסות ובשעה שהחשבונות היו משותפים ועל פי הדין היה צורך לפתוח חשבון בנק נפרד על שם המנוח כחסוי, הועברו מחצית היתרות לחשבונות בנק על שם המנוח כחסוי כאשר נ. רשום כאפוטרופוס.
ביחס לכספי חשבון בנק המזרחי טוען נדיב, כי שולמו ממנו סך של 88,212 ₪ עבור דמי היוון חכירה לרמ"י ביום 30/3/2008 ועל כן היתרה שבו היתה בשיעור 84,352 ₪ - חלקו של המנוח). מתוכם אמורה האלמנה לקבל 58,802 ₪ לפי צו הירושה (0.666).
בבנק הפועלים, מחצית הכספים נאמדו בכ-415,570 ₪ מתוכם אמורה הייתה האלמנה לקבל 0.666 לפי צו הירושה שהם: 277,019 ₪.
בבנק לאומי, מחצית הכספים נאמדו בכ-246,120 ₪ נכון ליום 22/5/09, כאשר מדובר על סך הכל הכספים, כולל חלקה של האלמנה. מכאן שמחצית הכספים נאמדים במועד הפטירה בכ- 122,060 ₪ השייכים לאלמנה כבעלים משותפים ועוד כ- 81,292 ₪ (0.666 חלקה של האלמנה לפי צו הירושה).
ג. טענות התובעים:
ג.א. טענות התובעים בפן הכספי:
- התובעים טוענים, כי חרף צו הירושה הם לא קיבלו הכספים המגיעים להם מחשבונות הבנק של המנוח וכי נ. בהיותו אפוטרופוס ו/או האלמנה היו מחוייבים למסור להם הכספים בדיוק כפי שיעורם וחלקם בצו הירושה.
- התובעים טוענים כי לפי האמור בסעיף 7 לעיל ולדיווחים הבנקאיים, הרי במועד הפטירה של המנוח היו אמורים להיות בחשבונות הבנקים השונים יתרות המגיעות כדי 1,946,582 ₪ ועל כן חלקו של כל יורש אמור היה להגיע כדי 92,007 נכון למועד צו הירושה מיום 16/7/2009 ונכון להיום 107,477 ₪ (סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן).
- התובעים מוסיפים כי בפועל, בוצעה חלוקה שרירותית של הכספים ולא לפי צו הירושה, כך שכל אחד מהם קיבל 12,782 ₪ בלבד ועל כן מחוייבים לשיטתם הנתבעים להעביר אליהן היתרה שהיא 94,695 ₪ לכל יורש וסך 15,783 ₪ לידי התובעים 7-8.
- התובעים טוענים, כי נ. אמור ליהנות מכל עזבונה העתידי של האלמנה ויש לו אינטרס שלא לחלק הכספים על פי צו הירושה. כן הם טוענים כי עדותו אינה מהימנה ויש לדקדק עמו בכל פרטי העדות הנוגעת לחלוקת הכספים.
ג.ב. טענות התובעים בעניין המקרקעין:
- התובעים טוענים, כי קיימת אפשרות להתקשר עם רמ"י בחוזה שיהפוך את המגרש למשק חקלאי וכפועל יוצא לקבל עשרות דונמים לעיבוד חקלאי.
- התובעים מוסיפים, כי כוונת המחוקק בסעיף 11(א)(2) לחוק הירושה הייתה שהאלמנה תירש רק את דירת המגורים שבמגרש המקרקעין ולא את כל יתר זכויות הבנייה ו/או המקרקעין "הפנויים". לכן הדירה אמורה הייתה להירשם לשיטת האחיינים, על שם האלמנה ויתר המקרקעין אמורים להיות משותפים לה ולאחיינים לפי השיעור שקבוע בצו הירושה.
- האחיינים סבורים, כי ניתן לפצל המגרש ולאפשר לאלמנה לבצע תשלומי איזון ו"לרכוש חלקם" במקרקעין לפי צו הירושה, כאשר לשיטתם אין להחיל המונח "דירה" על כל המגרש מקום שמדובר על שטח מקרקעין גדול ורחב. לשיטתם, האלמנה אמורה לקבל מכוח צו הירושה מגרש בגודל 500 מ"ר בלבד ועליו דירת המגורים והיתרה אמורה להתחלק לפי צו הירושה (סעיף 8 לסיכומיהם).
- לדברי האחיינים, נ. שאין לו כל חלק בעזבון בנה על שטח המגרש בית משל עצמו ללא הסכמתם ואף ביצע תשלום לרמ"י עבור דמי היוון בסך 84,352 ₪ מכספי המנוח ולא מכספיו שלו.
- לפיכך עותרים האחיינים לקבל פיצוי כולל בסך 591,666 ₪ לכל הפחות בגין חלקם הנטען במקרקעין ובשים לב לממצאי חוות דעת שמאית מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט בהקשר זה (סעיף 9 לסיכומיהם המשלימים).
ד. טענות הנתבעים:
ד.א. טענות הנתבעים בפן הכספי:
- הנתבעים מתקוממים על עצם ניהול ההליך כנגדם ודוחים מכל וכל טענות התובעים ורואים בכך משום הטרדה של האלמנה שהיא אשה מבוגרת בגיל 90 וללא קשר כמעט עם האחיינים של המנוח. לדבריהם, אין זו הפעם הראשונה שהם מוצאים עצמם מוטרדים על ידי האחיינים שגם כאשר המנוח היה בחיים פנו בעתירות שונות לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בעניין האפוטרופסות ביחס למנוח (תמ"ש (חי) 7800/07). לדבריהם, נ. פעל בשקיפות והעניק לתובעים כל פרט מידע שחפצו בו ואף ניתנו בהליכים קודמים צווים שבאמצעותם יכולים והיו צריכים לפנות אל כל הבנקים לגילוי מלוא הכספים.
- הנתבעים טוענים, כי חישובי התובעים שגויים מן היסוד ואין לקבלם ומבארים בסיכומיהם:
18.1. לעניין הכספים בכל חשבונות הבנקים של המנוח אין האחיינים מתחשבים בחלק של האלמנה (מחצית מכספי החשבון כשותפה ועוד 0.666 מהיתרה לפי צו הירושה) ועל כן החישובים שלהם שגויים במקרה הטוב, ומטעים במקרה הגרוע יותר.
18.2. לעניין חשבון הבנק בבנק לאומי ביקנעם עלית, החשבון סגור כיום כאשר האלמנה המתינה שנים מספר שהאחיינים יפעלו לפי צו הירושה. לדבריה משכה משם כספים לפי צו הירושה.
- הנתבעים טוענים, כי החלטות שונות שניתנו במהלך ההליך הנוכחי יוצרות השתק פלוגתא ביחס לחשבונות הבנקים.
- הנתבעים טוענים עוד, כי חלה התיישנות המצדיקה דחיית התביעה על הסף שכן התביעה המתוקנת הוגשה ביום 7/8/16 ואילו צו הירושה ניתן ביום 16/7/09 (7 שנים ושלושה שבועות קודם הגשת התביעה המתוקנת).
ד.ב. טענות הנתבעים בעניין המקרקעין:
- חלקת האדמה שבה גרו המנוח והאלמנה ניתנה להם בחוזה חכירה מול רמ"י וכללה מראש 1,800 מ"ר (ולפי חוות דעת השמאי אף מדובר בכ-2,100 מ"ר).
- צו הירושה קבע, כי האלמנה תקבל את הדירה ומכוח אותו צו, היא רשומה כיום כבעלת מלוא זכויות החכירה במקרקעין.
- אמנם צו הירושה נוקט בדיבור "דירה", ברם הכוונה של חוק הירושה הייתה להקנות לאלמנה את כל נכס המגורים. שטח האדמה הינו חלק בלתי נפרד מהבית ואין לקבל טענות האחיינים לפיצול כלשהו.
- המדובר על איזור חקלאי עם אפיון מיוחד מבחינת גודל המקרקעין, וכעולה מתעודת עובד ציבור של רמ"י, רישום הנכס במלואו על שם האלמנה נעשה כדת וכדין. העובדה שתיאורטית ניתן יהיה לפצל המגרש אינה יכולה ליצור לאחיינים זכויות חדשות במקרקעין.
- הבית של נ. במקרקעין נבנה לבקשת שני בני הזוג עוד בחיי המנוח וזו הייתה מעין צוואה של המנוח, כי יבנה את חייו וביתו שם. כל ההשקעה בבית החדש שבנה נ. בוצעה על ידו והוא מכר לשם כך בית ב-XXXX וכל כספי התמורה הושקעו בבניית הבית הנוכחי, כאשר הוא סועד ומשמש אפוטרופוס של המנוח כאשר היה בחיים כיום של האלמנה שהיא דודתו.
ה. דיון והכרעה בטענות בעניין כספי המנוח:
- ראשית, יש לסלק מעל הפרק את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים: אין חולק, כי עת הוגשה התביעה במקור (אוגוסט 2014) לא חלה כל התיישנות. טענת ההתיישנות הועלתה בעקבות צירוף מספר תובעים לאחר שחלפו 7 שנים ממועד מתן צו הירושה ועל כן לכאורה חלה התיישנות.
- דין טענת ההתיישנות להידחות מהטעמים הבאים:
27.1. לבית המשפט שיקול דעת אם לאפשר תיקון תביעה באמצעות הוספת בעלי דין או חילופיהם, תוך שהוא לוקח בחשבון, כי התיקון המבוקש, ישלול מהצד שכנגד טענת הגנה כגון טענת התיישנות (רע"א 1118/06 הראש נ' מ"י, (2/7/2006, פורסם בנבו), פסקה ד.2.).
27.2. כאשר מועלית טענה, כי הוספת בעל דין תוביל לעקיפת כללי ההתיישנות חלה הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 הקובעת, כי "אם הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין ההתיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". יוצא איפוא כי המועד הרלבנטי למניין תקופת ההתיישנות הוא אכן מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (רע"א 6590/10 עזבון המנוח אשתייה ז"ל נ' משרד הבטחון, 28/5/12 פורסם בנבו), סעיף 11 לפסק הדין).
27.3. יחד עם זאת, יש לבחון מהי מהות התיקון והאם הוא חורג מעילת התביעה המקורית. אם אכן כתב התביעה חורג מעילת התביעה המקורית אין להתיר התיקון מהטעם שזה ימנע מהנתבע לטעון טענת התיישנות. אם לאו, יש להתיר התיקון (ראו: רע"א 6590/10 לעיל).
27.4. המסקנה היא, כי תיקון כתב תביעה שאינו מוביל לחריגה מהותית מעילת התביעה המקורית, יש להתירו.
27.5. במקרה שלפניי, תיקון התביעה באמצעות הוספת תובעים נוספים לא שינה דבר מעילת התביעה המקורית ועל כן ראיתי לנכון זה מכבר להתירו. מטעם זה, אין מקום כעת לחסום בירור התביעה מטעמי התיישנות ודין הטענה להידחות.
- שונה מצב הדברים בעניין הטענה של השתק פלוגתא. אין ספק כי בית המשפט תוך כדי בירור ההליך קבע בהחלטה שיפוטית חלוטה מיום 30/11/15 (לא הוגשה בר"ע), כי מחצית מהכספים בחשבונות הבנק של המנוח משותפים היו (ללא קשר לצו הירושה) לו ולאלמנה שחיו יחד בהרמוניה עד לפטירתו. אם כך, מה שמגיע ליורשיו של המנוח מכוח צו הירושה לא נגזר מחלקם בצו הירושה במכפלה של מכלול הסכומים שהיו בחשבונות הבנקים של המנוח ו/או של האלמנה, אלא מחלקם בצו הירושה במכפלה של מחצית היתרות שהיו בחשבונות הבנקים של המנוח והאלמנה. לכן העברת הכספים שביצע נ. לטובת האלמנה כפי חלקה (מחצית) נעשתה בדין.
- למען הבהירות אביא כעת עיקרי החלטת הביניים מיום 30/11/15 :
29.1. בית המשפט עייון באותו דיון בכל המסמכים שמוחזקים בידי נ. והנוגעים למנוח, וכוללים פרטת נכסי המנוח כאשר היה חסוי, לרבות דפי בנקים.
29.2. בית המשפוט התרשם, כי נ. לא גזל כספים מחשבון הבנק של המנוח ובחשבונות הבנקים למעשה הייתה יתרה דומה ליתרה שהייתה ערב מינויו כאפוטרופוס וזאת למעט בבנק המזרחי, אך יש לקחת בחשבון כי מחשבון בנק המזרחי שולמו דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל בסך של 84,352 ₪ וזאת ביום 30.3.08.
29.3. לפיכך, ובשים לב לפער השלילי בין הכנסות המנוח (1,680 ₪) לבין הוצאותיו (3,800 ₪) ובשים לב ליתרות הכספים שהיו בחשבונותיו לאחר פטירתו, וכאשר בידי התובעים צווים שיפוטיים כלפי הבנקים מכוחם היו אמורים לקבל כל מסמך שחפצים היו לקבל, הרי שלא היה כל מקום להגיש את התביעה במתכונתה כנגד הנתבעים ובוודאי שלא היה כל מקום לטעון כי התנהלו באופן בעייתי ו/או לעתור לצו עשה כאילו גזלו כספים מחשבונות הבנק של המנוח בחייו.
29.4. זה המקום לציין, כי בשעה שהאלמנה הייתה אשתו של המנוח, הרי שלפי כל דין וכאשר ממילא ביחס לשניים משלושת החשבונות נרשם, כי הם משותפים לה ולמנוח, ממילא חלקם של התובעים בחשבונות הבנקים האמורים יכול להיגזר אך ורק ממחצית גובה היתרות שהיו בחשבונות הללו נכון למועד פטירת המנוח ולא מכל גובה היתרות. כאשר לוקחים בחשבון את הודעת התובעים באשר לכספים שכבר קיבלו, ובשים לב לחלקם המזערי בעיזבון (4.7% כל אחד), ומעיונים בכל המסמכים עולה, כי מבחינה כספית התביעה הנוכחית הינה לכל היותר "תביעה קטנה" שספק אם מצדיקה הוצאת משאבים כה רבים ובזבוז זמן שיפוטי ושכ"ט עו"ד מצד הנתבעים.
- כאמור, האלמנה היא בעלים של מחצית מכספי המנוח נכון למועד פטירתו מכוח העובדה שמדובר בכספים שהיו בבעלות משותפת של האלמנה והמנוח בחשבונות בנקים משותפים ולכל הפחות מכוח חזקת השיתוף בנכסים (האלמנה והמנוח נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973).
- אין בתצהירי הנתבעים, בסיכומיהם הראשונים והמשלימים כל הסבר מדוע לא זכאית האלמנה (ללא קשר לצו הירושה ועוד לפני חלוקת העזבון) למחציות מכל היתרות בחשבונות הבנקים האמורים. כל טענות התובעים בתצהיריהם ובסיכומיהם מתייחסות למכלול כספי המנוח ללא כל אבחנה בין המחצית המגיע לאלמנה מכוח היותה שותפה בחשבון ואשת המנוח בחייו לבין המגיע להם ולה מכוח צו הירושה.
- על כן ובהקשר זה יש לקבל טענת הנתבעים, כי ההחלטה מיום 30/11/15 יוצרת השתק שיפוטי אין למעשה לנתבעים גם כל טענה התוקפת את אותה החלטה וקביעה שיפוטית. אני דוחה טענת התובעים לעניין דמי ההיוון. אלה שולמו מחשבון במנוח כאשר נ. שימש לו כאפוטרופוס והדבר קיבל אישור האפוט' הכללי ובית המשפט ומדובר בהוצאה של המנוח ולא של נדיב. על כן, יש לנכות מהיתרות בבנק המזרחי את תשלומי דמי ההיוון כנטען על ידי נדיב, (כמוכח בנספח ה' לתצהירו).
- ביישום הקביעה על מחצית מיתרות המנוח בעת הפטירה ובשים לב לחלקם של האלמנה והתובעים לפי צו הירושה הרי הכספים המגיעים להם הינם כדלהלן:
יתרות המנוח בשלוש חשבונות הבנקים במועד צו הירושה וחלקם של בעלי הדין היו לפי תדפיסי הבנק (נספחים ו'-ח' לתצהירו של נדיב) ויתר המסמכים שהונחו לעיוני:
הבנק/יתרה חלקם של היורשים
בנק מזרחי – 84,352 ₪ האלמנה – 0.666*84,352=56,234 ₪.
האחיינים: 28,174 ₪
בנק הפועלים – 415,570₪ האלמנה (0.666)– 276,769 ₪
האחיינים – 138,801₪
בנק לאומי – 122,227 ₪ (1/2*242455) האלמנה (0.666) – 81,403 ₪
האחיינים – 40,824 ₪
_______________________________________________________________
סה"כ אמורים האחיינים לקבל לפי צו הירושה מכלל חשבונות המנוח : 207,779 ₪
- ביחס לכספי בנק המזרחי, קיימת הודאת בעלי דין של התובעים (פרוטוקול הדיון מיום 17/1/17) וכן הצהרת נ. המגובה בנספח ט' (מסמך בנקאי) שמקובלת עלי, כי הכספים באותו חשבון חולקו להם על ידי סניף הבנק (ולא על ידי נדיב).
- ביחס לכספי בנק הפועלים, קיימת הודאת בעלי דין של התובעים ותדפיס פעולות של הבנק שצורף כנספח יג' לתצהירו של נ. המעידים כי התובעים קיבלו כספים לפי צו הירושה והחשבון נסגר ביום 20/5/10.
- ביחס לכספי בנק לאומי, אמורים היורשים היו לפנות לאותו סניף בנק בו נוהל החשבון ולבקש המגיע להם כפי חלקם בצו הירושה וכאמור בפסק דין זה. לא מצאתי כי נ. חילק הכספים מחשבון בנק זה, אלא על פי צו הירושה. ככל שהאלמנה קיבלה מעבר לכספים המגיעים לה מצו הירושה, רשאים היורשים לפנות כנגדה בהליך בהוצאה לפועל ולהיפך. אין בהכרעתי האמורה כדי לפסוק בכל סכסוך שיש למי מבעלי הדין מול הבנק ככל שלטענת מי מהם לא חולקה היתרה לפי צו הירושה והאמור בפסק דין זה (לפיו מחצית מהיתרות שייכות לאלמנה ועוד 0.666 לפי צו הירושה).
- אציין כי לאחיינים ובא כוחם ניתנה שהות ארוכה, ניתנו צווים נרחבים ולא מצאתי, כי כלל היה מקום לברר ההליך בעניין התביעה הכספית בנוגע לחשבונות הבנק של המנוח.
ו. דיון והכרעה בעניין המקרקעין:
- אקדים מסקנה לדיון ואציין כבר כעת, כי לא מצאתי מקום להיענות לעתירתם של האחיינים להירשם כבעלים במשותף של המקרקעין ו/או לקבל שווי כלשהו מהמקרקעין שבהם נמצאת דירת המנוח והאלמנה ואני קובע, כי בנסיבות המקרה הנוכחי הדיבור "דירה" שבחוק הירושה משמעותו הדירה וכל השטח עליו היא בנויה במקרקעין, גם אם מגיע גודל המקרקעין לכדי 2 דונם רבועים.
- סעיפים 10 ו-11(א)(2) לחוק הירושה קובעים את סדר הפרנטלות בפטירת אדם שלא הותיר צוואה וחלקם של היורשים כדלהלן (החלקים המודגשים רלבנטיים לענייננו):
"10. יורשים על פי דין הם:
(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;
(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה - קרובי המוריש).
זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה.
- (א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –
(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי;
(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון;"
מיום 1.1.1974
תיקון מס' 2
ס"ח תשל"ג מס' 712 מיום 3.8.1973 עמ' 269 (ה"ח 849)
(ב) היו במות המוריש כל נכסי בני-הזוג, או מרביתם לפי שוויים, בבעלות משותפת של שניהם, או שהגיע במות אחר מהם לנשאר בחיים מחצית שוויים של כל נכסי שניהם או של מרביתם לפי שוויים, אם על פי דין ואם על פי הסכם ביניהם, יהיה חלקו של בן-הזוג בעזבון המוריש, בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) פסקה (2) - רבע.
(ג) המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי הכתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו אינה באה לפגוע הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או ל פי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת ל החזירו כשיפקעו.
מיום 9.4.1976
תיקון מס' 4
ס"ח תשל"ו מס' 806 מיום 9.4.1976 עמ' 155 (ה"ח 1133)
(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון -
(1) כשיורשים אתו ילדי המוריש מנישואין קודמים - רבע;
(2) כשיורשים אתו ילדי המוריש שלא כאמור בפסקה (1) או צאצאיהם או הורי המוריש - חצי;
(3) כשיורשים אתו אחים או אחיות של המוריש או הורי הוריו של המוריש - שני שלישים;
(4) כשיורשים אתו יורשים על פי דין אחרים - חמש שישיות;
(5) באין יורשים אחרים - הכל.
(4) באין יורשים כאמור - הכל.
מיום 3.4.1985
תיקון מס' 7
ס"ח תשמ"ה מס' 1140 מיום 3.4.1985 עמ' 80 (ה"ח 1653)
(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון -
(1) כשיורשים אתו ילדי המוריש מנישואין קודמים - רבע;
(2) כשיורשים אתו ילדי המוריש שלא כאמור בפסקה (1) או צאצאיהם או הורי המוריש - חצי;
(3) כשיורשים אתו אחים או אחיות של המוריש או הורי הוריו של המוריש - שני שלישים;
(4) באין יורשים כאמור - הכל.
(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי;
(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון;
(ב) היו במות המוריש כל נכסי בני-הזוג, או מרביתם לפי שוויים, בבעלות משותפת של שניהם, או שהגיע במות אחר מהם לנשאר בחיים מחצית שוויים של כל נכסי שניהם או של מרביתם לפי שוויים, אם על פי דין ואם על פי הסכם ביניהם, יהיה חלקו של בן-הזוג בעזבון המוריש, בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) פסקה (2) - רבע.
(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א), יורש בן הזוג את העזבון כולו.
- ברובם המכריע של המקרים, כאשר העזבון כולל דירת מגורים בבית משותף, והמנוח מותיר אחריו אלמנה (ללא ילדים משותפים) ואחים, אין חולק, כי כל הזכויות באותה דירה עוברות לאלמנה ואין לאחים או ילדיהם) חלק בה לאור לשון סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה.
- הבעייתיות מתעוררת לכאורה, במקרים בהם מדובר בדירה הבנויה על שטח מקרקעין נרחב ומתבקשת השאלה, האם יש לראות ב"דירה" ככוללת גם את כל המקרקעין עליהם היא בנויה.
פרשנות ראויה של סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה :
- נקודת המוצא הפרשנית של בית המשפט הינה כי בכל הנוגע לירושת בן זוג, יש לחזק זכותו של בן הזוג לירושה על פי דין, בעיקר בנסיבות בהן מדובר בהתנגשות זכויות בין האלמנה לבין יורשים מפרנטלה שנייה ושלישית (ראו גם עמוד 3 במאמר "הקוד האזרחי-חוק דיני ממונות, על המלצות הוועדה לתיקון חוק הירושה" 8/5/2006, פורסם בנבו).
- מעבר לנקודת מוצא עקרונית זו, קיימת אחיזה נוספת לפרשנות המונח "דירה" כך שיתייחס גם לבית ולקרקע הצמודים לו, במסגרת הצעת החוק ודברי ההסבר לה.
בסעיף 19 לסיכומי הנתבעים עומד ב"כ המלומד על הרציונל העומד בבסיס סעיף 11(א)(2) לעיל בהביאו את דבריו השר לשעבר יצחק נסים במסגרת הדיונים בכנסת בעניין חוק זה (דברים שנכתבו גם בהצעת החוק לתיקון מס' 7 לחוק הירושה):
"הצעה זו נדונה במשרד המשפטים זה שלוש שנים, והייתה מלווה בהתלבטויות וכרוכה בהכרעות קשות. עיקרה של ההצעה נוגע לסעיף 11בחוק, שעניינו הסדרת זכותו של בן הזוג בירושה על פי דין.... במציאות של ימינו שבה מקימים ומקיימים רוב הזוגות הנשואים את ביתם במאמץ משותף, ורוכשים את נכסיהם מגיע כפיהם או בעזרת הוריהם, אין הצדקה לכך שבעת פטירת אחד מהם יהיה על בן הזוג הנותר, דווקא בשעת אסונו ומשום כך שהוא חשוך ילדים, להתחלק בדירתו ובשאר נכסי העזבון עם כיסיו וגיסותיו, אשר ברוב המקרים לא היה להם חלק ביצירת נכסים אלה" דברי הכנסת מיום 20/12/1983 בהצעת חוק הירושה (תיקון מס' 7)
- עיגון לתפיסה פרשנית זו מצאתי גם בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי בחיפה עת קבע במקרה דומה מאוד בנסיבותיו, תוך ניתוח והפנייה לפסיקה אחרת ולמלומדי משפט בתחום דיני הירושה, כי הרציונל הוא לאפשר לבן הזוג להמשיך בשגרת חייו ולמנוע מבן הזוג הטרדות ואי נוחות (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 8188-12-14 מ.ש. נ' ב.י., 14/10/15, פורסם בנבו בסעיפים 26-28).
- אף אני נתמך ונשען על פסיקה זו ומבקש להוסיף משלי כך: כאשר מדברים על המושג "אי נוחות והטרדה" חשוב לזכור ההקשר. אנו מדברים למעשה על הטרדה ואי נוחות של מי שאיבד לו היקר מכל – את בן או בת זוגו. כעת לאחר הפטירה, אמור הוא להתמודד עם אחייני בן/ת זוגו.
- חשוב להדגיש, כי אין משהו "מטריד" יותר מתביעה משפטית של יורשי בן/ת זוגך המנוח שעמם אין לך קשר, כאשר משמעות התביעה המשפטית האמורה הינה לא פחות מאשר אפשרות עתידית של פירוק שיתוף במקרקעין שעליהם הדירה. הרי מה מבקשים האחיינים? להירשם כבעלים של המקרקעין כפי חלקם "בצו הירושה" באם הוא יפורש ככזה שלא מעביר מלוא הזכויות במקרקעין על שם האלמנה אלא רק חלק מהם. ומה המשמעות של שותפות שכזו? הרי אף אחד מהאחיינים לא מתכוון לעזוב את מרכז הארץ ולבוא להתיישב ב-XXX (בוודאי לא לסעוד את האלמנה בימי זקנתה). המטרה האחת היא קבלת כסף וכמה שיותר (הדבר נלמד מהניסיון להעריך שווי המגרש על הצד הגבוה מצד האחיינים ומיתר טענותיהם וכן מעדות התובעת 2 בעמ' 11 לפרוטוקול). הפועל היוצא של קבלת עמדת האחיינים היא לא רק הטרדת האלמנה אלא הפיכתה לשותפה עם האחיינים של בעלה המנוח, שיתוף שאותו תוכל לסיים (או להימנע ממנו בפועל) רק באמצעות תשלום שווי חלקם הנטען במקרקעין.
- "העלילה מתפתלת" עוד יותר כאשר רואים למה עותרים האחיינים. לא די להם ברישומם כשותפים במקרקעין. הם מעוניינים בקבלת פיצוי כספי בגין חלקם במקרקעין תוך לקיחה בחשבון של האפשרות של האלמנה להתקשר בחוזה עם רמ"י שיהפוך המגרש למשק חקלאי וכפועל יוצא לגזור גובה פיצוי גבוה בהרבה מכפי השווי כיום של המקרקעין. האם לכך כיוון המחוקק? האם זו כוונת הפסיקה ברצותה להעניק לאלמנה שלווה ושקט מטרדה ואי נוחות של יתר היורשים ביתר הימים שנותרו לה? בטוחני שלא.
"הנאה סבירה" מהבית בנסיבות המקרה היא הנאה מכל השטח:
- ראינו לעיל את האינטרסים המשפיעים על פרשנות הדיבור "דירה" שמקבלת האלמנה במסגרת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה. כעת מבקש אנוכי להוסיף נדבך נוסף הקשור להשפעה המעשית של פרשנות אחרת כפי שמבקשים הנתבעים. כאשר נדרש בית המשפט לפרשנות ראויה של החוק, עליו לבחון כיצד עלול להשפיע הפתרון של פרשנות החוק על המציאות והחיים של הצדדים שבפניו. לכן, יש לטעמי להוסיף יסוד פרשני נוסף והוא לא רק זכותה של האלמנה שלא להיות מוטרדת ולהמשיך בשגרת חייה, אלא גם הגנה על זכות ליהנות הנאה סבירה מהדירה ומכל השטח עליו הדירה נמצאת ללא שהיא בשותפות כפויה עם אחייניו של בעלה המנוח. זאת בייחוד בנסיבות שלפני, כאשר ממילא האלמנה היא הבעלים של מחצית הזכויות בשטח כולו מכוח חוזה החכירה.
- הנתבעים מבקשים להיבנות מפסיקה שלפיה בחינת היקפה של דירת המגורים צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה לפי אמת המידה הקובעת מהו השטח שמשמש להנאה סבירה מהבית כאשר לגבי דידם די "בהקצאת" 500 מ"ר מתוך שטח המגרש לצרכי הבית והאלמנה וביתר אמורים הם להיות שותפים עמה מכוח צו הירושה (תוך שהם מתעלמים מזכותה למחצית מכל השטח בהיותה חוכרת חוזית יחד עם המנוח). אכן קיימת פסיקה התומכת בקו טיעון זה של התובעים ומקורה בעיקר בפרשנות המונח דירה לצרכי חוק מיסוי מקרקעין (וכן בעניין גינסבורג שמתייחס לפרשנות לצרכי חוק הירושה).
יחד עם זאת, סבורני כי על הפרשן להיזהר באימוץ קביעות מההלכה הפסוקה בענייני מיסוי מקרקעין לצרכי פרשנות טקסט מחוק הירושה. לכל הוראת חיקוק אינטרסים שונים בתכלית. על כן מה שנאמר בפסיקה לצרכי קביעת היקף גודל שטח של דירה לעניין מיסוי עסקה במקרקעין, לאו דווקא אמור להיות זהה ו/או דומה לפסיקה הנדרשת לפרש את המושג "דירה" בחוק הירושה. זאת ועוד, כאמור, מדובר רק ברכיב אחד של היסוד הפרשני ולא רכיב בלעדי ואף לא מכריע.
- לאחר שהזהרתי עצמי מפני אימוץ קביעות שונות בהלכה הפסוקה לעניין מיסוי מקרקעין ביחס למקרה זה אפנה למקרים שונים בפסיקה שתומכים בפרשנות האלמנה במקרה זה.
- המבחן הכללי בפסיקה הוא למעשה השאלה אם השטח הוא חלק אינטגרלי מהבית/דירה, הינו שעניין צריך להיבחן על פי נתוני כל מקרה ומקרה. אם התשובה לשאלה האמורה חיובית, הרי שאין לפצל בין השטח לבין הדירה (ראו עוד : עמ"ש (מחוזי חיפה) 8188-12-14 מ.ש. נ' ב.י., 14/10/15, פורסם בנבו בסעיפים 27-28); ע"א 2191/92 עודד נסל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(4) 431 (1991); תמ"ש (נצ') 4120/01 ד.ס. נ' עזבון המנוח ד' ואח' [פורסם בנבו] 25/2/2008)).
- והנה, בנסיבות המקרה שנבחנו בעמ"ש (חי') 8188-12-14 מ.ש. נ' ב.י., לעיל התקבלו מסקנות הערכאה הדיונית לפיהן, לא הוכח שניתן להקים עוד דירות על המגרש בגודל של דונם אחד והאלמן לא חשב להרוס את ביתו ולכן אין פוטנציאל כה גדול במגרש (6 יחידות דיור) כפי שביקשו המערערים להציג (ראו גם הנתונים הפרטניים של המקרה בתמ"ש (חי') 48732-02-13 עזבון המנוחה ט.מ. ז"ל נ' ש.ז. ניתן ביום 21/10/14 ופורסם בנבו)). לפיכך, נדחתה תביעת היורשים להירשם כבעלים של המקרקעין באותו מקרה או לקבל פיצוי כספי.
- כך גם בנסיבות המקרה שנבחנו בתמ"ש (נצ') 4120/01 ד.ס. ואח' נ' עזבון המנוח ד', היו למנוח זכויות במקרקעין בשטח של 470 מ"ר ועליו בית בגודל 70 מ"ר בלבד, מרתף בגודל 17 מ"ר והיתר חצר ונקבע כי שיקשה לאות בבית כדירת מגורים המנותקת מהשטח הלא בנוי שמסביב לה ויש לראות בכולם כמרחב מגורים אחד כשם ששימש את האלמנה והמנוח לאורך שנים.
- מנגד וכאמור, האחיינים מסתמכים בסיכומיהם על פסק דין בודד שניתן על ידי כב' השופט אורי גורן בעניין ה"פ (מחוזי – ת"א) 1307/89 גיסנבורג נ' פרידמן, פס"מ התש"ן – 1990 (1) 315 (להלן : "עניין גינסבורג"). ואכן באותו עניין הביע השופט גורן עמדתו ודעתו, כי יש לפרש הדיבור "דירה" שבחוק הירושה באופן מצמצם ללא השטח הנלווה לה מאחר ו:
"מטרת התיקון לחוק הייתה שלא להעדיף יורש זה או אחר אלא המטרה הייתה לאפשר לבן הזוג שנותר להמשיך בשגרת חייו על פי דפוסי החיים שהיו מקודם בדירת בני הזוג ולא לאפשר ליורשים נוספים זרים להשתתף בזכויות בדירה, כולל המשמעויות הקנייניות הכרוכות בכך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר לא בבן הזוג שנותר אלא ביורשיו, לגביהם אין כל סיבה להעדיפם מטעמים סוציאליים. מכאן שכאשר דירת מגורים בנויה על שטח קרקע רחב וגדול, אין מקום להחיל את המונח "דירה" גם על כל השטחים הבלתי אינטגרליים למגורים אלא רק על המבנה המשמש למגורים בלבד" (סעיף 5 לפסק הדין לעיל).
- ניתוח הפסיקה האמורה לעיל וגם זו שבעניין גינסבורג מלמדת לטעמי על כך, שמקום שמדובר באלמן/ה שנותר/ת בחיים לאחר פטירת בן הזוג, עושים בתי המשפט מאמצים להגן עליהם מפני הניסיון לפגוע בזכותם הקניינית בדירה/בית ובשטח הצמוד לו, ניסיון של בני משפחה אחרים. המאמצים האמורים נובעים מהתפיסה העומדת בבסיס תיקון 7 לחוק הירושה ומהעיקרון של העדפת זכות הירושה על פי דין של בן הזוג על פני יורשים מפרנטלות אחרות, לא רק בהיקף חלקו של בן הזוג (מבחינת גודל המנה בעזבון) אלא גם מבחינת עדיפותו בכל הנוגע לבית המגורים ואי הפיכתו למשותף עם יורשים אחרים על פי דין מפרנטלות שנייה ושלישית.
המסקנה הפרשנית:
- לאחר עיון מדוקדק בנסיבותיו של כל מקרה, סבורני, כי חרף הניסיון להציג את פסק הדין בעניין גינסבורג כעומד בסתירה לרציונל של "אי הטרדת האלמנה" בכך שהדירה המשותפת תיוחד רק לה לאחר הפטירה, אין סתירה של ממש בין הדברים. בפסק הדין בעניין גינסבורג עליו מסתמכים כאמור הנתבעים, שני בני הזוג לא היו בחיים ולמעשה הסכסוך ניטש בין יורשיהם השונים מפרנטלות שנייה או שלישית (אחים/אחיינים/גיסות בהתאמה). ניתן לטעמי, ללמוד על נקלה, מהנמקתו של כב' השופט גורן, כי אילו מדובר היה בסכסוך בין האלמנה בעודה בחיים לבין יורשי בעלה המנוח, הוא לא היה מתיר ו/או נוקט באותה "פרשנות מצמצמת" אלא מעדיף את "הטעמים הסוציאליים" שמכוחם יש ליתן בכורה לאינטרס של האלמנה להמשיך בשגרת חייה ללא שינוי, קרי להותירה בעלים בלעדיים של כל הדירה על כל השטח של המגרש באותו מקרה.
- כלומר, כאשר משלבים את דברי ההסבר לתיקון מס' 7 לחוק הירושה ואת הפסיקה שהאחיינים עצמם מסתמכים עליה, רואים שיש בהכרח מקום לערוך הבחנה פרשנית לגבי הדיבור "דירה", לפי נסיבות המקרה וזאת כדלהלן: כל עוד אדם נפטר אך מותיר אחריו בן/ת זוג בחיים, לאינטרס של בן הזוג הנשאר בחיים להמשך שגרת חייו ולהנאה ממקרקעיו ללא טרדה והפרעה מצד יורשי בן זוגו יש ליתן עדיפות ובכורה (פרשנית) על פני אינטרסים של גיסים ואחיינים (אחי ואחיות המנוח/ה) לקבל נתח מהדירה או השטח הצמוד לה. לפיכך במצב דברים זה, הפרשנות של הדיבור "דירה" בסעיף 11(א)(2) לחוק צריכה להיות, עד כמה שאפשר, כי "הדירה" כולה, על כל שטחי המקרקעין הלא מבונים הצמודים לה ושעליהם בנויה הדירה והרשומים על שם המנוח, לעבור לבן/ת הזוג שנותר/ה בחיים. מנגד, במצב שבו שני בני הזוג אינם בחיים (ללא ילדים) ומדובר בסכסוך ירושה בין אחיהם/גיסיהם, הרי שאז מכוח עיקרון השוויון בין היורשים, יש להעדיף הפרשנות המצמצמת של המונח "דירה".
יישום הכלל הפרשני על נסיבות המקרה:
- יישום הכלל הפרשני לעיל תוך שילוב עקרונות פרשניים נוספים מביאים בהכרח לדחיית התביעה.
- ראינו, כי יש להתחשב בשטח התפוס על ידי הבית וכן בשטח נוסף של חצר וגינה שנהוג ומקובל ביישוב כפרי או חצי כפרי וניתן להגיע כך לדונם אחד כאשר זו נקודת מוצא ראויה אך בלתי מחייבת (השוו לע"א 152/79 מנהל מס שבח מקרקעין נ' שוורץ, פ"ד לג(3) 807 (1979)) ויש לבחון הדברים בנסיבות כל מקרה לגופו.
- כאמור, בנסיבות המקרה שבפניי, אכן שטח המגרש גדול יותר מהמקרים הנסקרים לעיל: מדובר על מגרש בגודל של 1800 מ"ר לפי חוזה החכירה. ובכל זאת איני סבור שהדבר צריך לשנות מהמסקנה, לפיה יש לראות בשטח חלק בלתי נפרד מהבית ; אך זאת יש לזכור, אין מדובר בדירה בעיר, אלא ביישוב החקלאי XXX המורכב ממגרשים בגדלים האמורים (ראה חוות דעת השמאי מטעם בית המשפט). היישוב האמור הינו יישוב חקלאי שהוקדם כמושב עובדים ורוב במגרשים באותו יישוב הם באותו גודל. מכיוון שכך וכאשר מדובר ביישוב חקלאי עם מגרשים רחבי ידיים, סבורני כי נכון לקבוע, כי כל שטח המגרש משמש להנאה סבירה מהבית ולא ברור לי מדוע "הנאה סבירה" זו מהבית אמורה להשתנות רק בשל פטירת המנוח. זאת ועוד, מקום שכבר נבנה ביתו של נ. במקרקעין, הרי קבלת התביעה תהווה פגיעה קשה גם בזכויותיו שלו ובזכויות האלמנה מכוח חוזה החכירה ללא קשר לזכותה מכוח צו הירושה (התובעים לא עצרו ולא מנעו בניית דירתו במקרקעין ולא הגישו כל תביעה כנגד נ. בשל הבנייה גופה).
- זאת ועוד, כל טענות התובעים, כי ניתן להפוך את המגרש לנחלה חקלאית ולהוסיף אליה עוד 30 דונם הינו טענות בלתי מוכחות ומכל מקום אין התובעים יכולים לכפות על האלמנה להפוך את זכויות החכירה הנתונות לה כיום לזכויות אחרות (זכות שימוש/בר רשות במשק חקלאי הינה זכות נחותה יותר מבחינה קניינית ותלויה גם בעיבוד חקלאי של המקרקעין שאיני רואה כיצד אשה בת 90 יכולה להבטיח ביצועו בפועל לרשויות ניהול המקרקעין). השמאי מטעם בית המשפט קובע בהקשר זה כי קיימת אי וודאות לגבי הרכיב של הפיכת המגרש לנחלה חקלאית (תשובותיו לשאלות הבהרה מיום 8/2/17). הוא מוסיף בחוות דעתו מיום 7/2/17, כי ערך מספר פניות אל מול גורמי ההתיישבות וניהול הנכסים באזור ומדובר בהליך מורכב ולא פשוט הכרוך גם בתשלומים שונים ורק בביצוע המעבר לנכס מסוג נחלה מול רמ"י ניתן יהיה להפחית הוודאות.
- כאמור, היישוב XXX בו גרה האלמנה הינו יישוב כפרי. רוב המגרשים שבו הם מגרשים גדולים שבהם קיים בית אחד או שניים. בין אם גודל המגרשים הוא דונם או שניים, איני סבור שיש לגרוע מזכותה של האלמנה ליהנות מכלל השטח שהיא החוכרת ממילא של מחצית הזכויות בו ויורשת של המחצית האחרת מכוח צו הירושה וזאת בשים לב לאופי היישוב, הבית, המגרש והחיים באזור הכפרי.
הרציונל של העברת מלוא הזכויות בדירה ובשטח צריך להיבחן לפי הזכויות במועד הפטירה:
- חשוב להדגיש, כי הבחינה של זכויות הירושה צריכה להיעשות "במועד קובע" הוא מועד פטירת המנוח. ראשית, כך מורנו החוק עם עיקרון הנפילה המיידית של העזבון ליורשיו, ברגע המוות (פרופ' שילה המנוח, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, כרך א' 35 (1995). שנית ולא פחות חשוב מכך, כדי ליצור וודאות ולמנוע ספקולציה משפטית על ידי מי מהיורשים שאולי יעדיף להמתין עם ביצוע חלוקת העזבון עד אשר הזכויות יהיו שוות יותר או מטעמים אחרים ובכך למעשה ישתנה מצב הדברים באופן מהותי לעומת מצב הדברים במועד הפטירה.
- על כן, אין נפקא מינה אם כיום יכולה האלמנה להתקשר בחוזה עם רמ"י כדי להפוך את הדירה לנחלה או משק חקלאי. אין זה משנה אם היום הייתה חלה על הדירה תמ"א 38 או אם היום הייתה זכאות לפיצויי הפקעה או פיצויי בגין פגיעה על ידי תוכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה וכיו"ב שינויים שיכולים היו להשפיע על שווי המקרקעין. הבחינה של סוג הנכס והפוטנציאל הנטען שלו חייבת להיעשות נכון למועד הפטירה של המנוח שאז נפל העזבון לידי יורשיו.
- כך גם נקבע בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שנדרש לסוגייה זו בדיוק בקובעו שעלינו לבחון מה יורשים הצדדים לפי המצב שהתקיים בעת הפטירה של המנוח ולא במצב המגרש בעת שדנים בצו ירושה לאחר 20 שנים מאז הפטירה (עמ"ש (מחוזי חיפה) 8188-12-14 מ.ש. נ' ב.י., 14/10/15, פורסם בנבו). קל וחומר במקרה דנן, בו קיים צו ירושה חלוט, התובעים אינם מערערים עליו או מבקשים לשנותו או לבטלו ומגישים התביעה בחלוף 6 שנים ממועד הפטירה.
- משכך, כאמור, בחינת הנכס והפוטנציאל שלו צריכים להיעשות בעת הפטירה. כל נסיונות האחיינים להישען על חוות דעת וספקולציות כאלה ואחרות לגבי הפוטנציאל של המקרקעין נובעים מהחלטות רמ"י או שמועות שהגיעו לאזניהם ולא על החלטות רמ"י ו/או נכסים דומים באותו יישוב שבהם מומש אותו פוטנציאל והם הפכו למשק חקלאי במועד הפטירה. זאת ועוד, לראיה שמאז הפטירה ועד הלום לא פעלה האלמנה או נ. להפוך הזכויות לנחלה חקלאית כדי ללמדך כי הטענות לגבי הפוטנציאל, הינן טענות בעלמא ללא כיסוי וביסוס.
סיכומו של דבר:
- לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל קביעה, כי בנסיבות המקרה, אין כל מקום להפוך את האחיינים לשותפים של האלמנה במקרקעין והיא הוטרדה כבר די והותר בהליכים הנוכחיים.
- רוצה לומר, כי מדובר במקרה שבו חרף העובדה שמדובר במקרקעין שלפי חוזה החכירה כוללים 1,800 מ"ר – 2,100 מ"ר ועליהם דירת מגורי המנוח והאלמנה, הרי שמכוח צו הירושה והוראת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, כל הזכויות בדירה ובשטח הצמוד לה עברו לאלמנה ואין מקום לפרשנות מצמצמת של הזכויות. פרשנות שכזו תפגע בשגרת חייה, תטריד אותה ותהפוך אותה בכפייה לשותפה עם אחייניו למחצה של המנוח שלא הייתה להם כל תרומה לבניית הבית או לרכישת הזכויות במקרקעין כאמור והדבר חותר תחת הרציונל של פרשנות חוק הירושה כאמור.
- לפיכך, אני דוחה את התביעה (למעט האמור בסעיף 36 לפסק הדין) ומחייב התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ שישולמו ביחד ו/או לחוד על ידם בתוך 14 יום מהיום והלוקחים בחשבון את התנהלותם הדיונים על שלל הבקשות, הדחיות, הארכות וההוצאות שנגרמו לנתבעים ואת אופן ניהול ההליך בכללותו.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, י"ז בשבט, התשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
אסף זגורי, שופט
סגן הנשיא לענייני משפחה