נתוני רקע ועובדות:
1. התביעה שלפנינו הינה תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו בעקבות אירוע מיום 26/7/2003, במסגרתו התובע , בהיותו אסיר אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), הותקף ע"י אסיר אחר - הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") ששפך עליו שמן רותח (להלן: "אירוע התקיפה" או "האירוע"). בעקבות האירוע הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בנצרת, שבסופו של יום הרשיע את הנתבע בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין , התשל"ז – 1977.
תחילה לטענות הצדדים:
טענות התובע
2. לטענת התובע הנתבעת למעשה מודה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע כאסיר, אולם טוענת כי בנסיבות האירוע לא התרשלה ולא הפרה חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה מאחר והאירוע היה לא צפוי. התובע דוחה את טענות הנתבעת וטוען כי בניגוד לנטען על ידה רמת הציפיות הנדרשת להטלת אחריות על הנתבעת הינה צפיות של סוג התהליך. די לחזות את ההתרחשות בקווים כלליים, ואין נדרשת ציפיות מדויקת של פרטי תהליך הגרימה, כלומר לא נדרשת ציפיות לאירוע במסגרתו הנתבע באופן ספציפי יתקוף את התובע באופן ספציפי. התובע מפנה לפס"ד ת.א. (מחוזי- חיפה) 592/04בנימין רפאלוב נגד מדינת ישראל (להלן: "פס"ד רפאלוב"), בו נקבע כי בדרך כלל, מוטלת על המדינה אחריות בשל תקיפת אסיר אחד בידי אסיר אחר כאשר התוקף היה מוכר, על בסיס עברו, כאדם אלים שתקף בעבר, או כאשר הייתה סיבה להניח שהתוקף יתקוף אדם אחר או שהמותקף יותקף על ידי אדם כלשהו. לפיכך בכדי להטיל אחריות על הנתבעת במקרה שלנו, התובע סבור כי לא נדרשת רמת ציפיות מדויקת לפיה הנתבעת הייתה אמורה לצפות כי הנתבע באופן ספציפי יתקוף את התובע ע"י שפיכת שמן רותח עליו, ודי היה בכך שהנתבעת צפתה או צריכה הייתה לצפות, לאירוע או התרחשות אלימה במעורבות התובע, שהסבירות שבעקבותיה יגרם לתובע נזק גוף הינה גבוהה ביותר. לפיכך היה עליה לפעול למנוע את האירוע אם ע"י הפרדת התובע לתקופה משמעותית (בדומה למקרים בעבר), ע"י העברתו לכלא אחר, או אמצעי אחר.
3. לטענת התובע, סמוך לפני אירוע התקיפה נשוא התביעה, ביום 12/7/2003 או סמוך לכך, הוא היה מעורב בקטטה עם אסירים אחרים, ובעקבות זאת הוכנס לבידוד ל-48 שעות בלבד. לאחר החזרתו לתאו אסיר אחר ניסה לדקור אותו, ברם התובע הצליח להדוף אותו והתוקף אף נפגע. בנסיבות הנ"ל, ולאור מעורבות התובע בקטטה, ובדקירות עם אסירים אחרים, כאשר המעורבים סירבו להגיש תלונה, התובע סבור כי הנתבעת הייתה אמורה לצפות לפעולת נקמה או המשך חיסול חשבונות, במעורבות התובע. הנתבעת הייתה אמורה לצפות להתרחשות אלימה במעורבות התובע שללא ספק עלולה לגרום לו נזקי גוף, ולפעול למנוע אותה, לרבות ע"י נקיטת אמצעי מנע ניהוליים, בין אם ע"י הפרדת התובע ובין אם ע"י העברתו, לאגף או לבית סוהר אחר.
4. נטען כי אין חשיבות לכך שלא היה סכסוך קודם בינו לבין הנתבע, שכן, ידוע לכל כי קיום שיתוף פעולה או שידול בין האסירים. התופעה של ביצוע מעשי אלימות על ידי שליחים או ע"י שידול אסירים אחרים, הינה חזון נפוץ בבתי הסוהר. האמור לעיל הינו יפה ביתר שאת לאור היות הנתבע אסיר "חלש" אשר "מצוי בסיכון מוגבר לפגיעה או ניצול", לרבות ע"י שידולו לפגוע באחרים – כגון התובע. לטענת התובע הנתבעת אינה יכולה לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד, לטעון כי התובע הינו אסיר בעייתי, שנוטה להסתכסך עם אסירים אחרים או לתקוף אסירים אחרים; ומאידך, לטעון שהאירוע נשוא התביעה, בו הנתבע תקף אותו, היה בלתי צפוי בהעדר סכסוך קודם ביניהם. שכן, היות התובע אסיר בעייתי שנוטה להסתכסך עם אסירים אחרים, שאף היה מעורב בקטטה ולאחר מכן בדקירות סמוך לפני האירוע נשוא התביעה, היה ללא ספק אמור להדליק מנורה אדומה אצל הנתבעת. היא הייתה אמורה לצפות לפעולת נקם נגד התובע, בין באופן ישיר ובין באמצעות אחרים, שתגרום לו נזקי גוף, ועל כן הייתה אמורה לנקוט באמצעי בטחון כגון: אמצעי מנע ניהוליים ביניהם הפרדת התובע לתקופה משמעותית או העברתו לאגף אחר או בית סוהר אחר.
5. התובע טען כי למרות שברור כי הנתבע הינו אסיר חלש המצוי בסיכון מוגבר לניצול ע"י אחרים, אמצעי הפיקוח היחיד שננקט באגף שהכיל כ- 90 אסירים, היה סוהר אחד בלבד, וזאת למרות שהתקן כלל 3 סוהרים. התובע סבור כי יש לדחות את טענות הנתבעת להעדר רשלנות ביחס למספר הסוהרים המתבססות על היות האירוע מעשה פתאומי ובלתי צפוי. שכן, לטענתו לנוכחות של סוהרים באגף יש אפקט מרתיע. לא יכולה להיות מחלוקת כי נוכחות סוהרים באגף אמורה למתן בעיות או אירועים שליליים וכן לרסן את האסירים. נוכחות של 3 סוהרים יש לה אפקט מרתיע הרבה יותר מאשר נוכחות של סוהר בודד, ובדרך זאת ניתן היה למנוע מראש את האירוע נשוא התביעה. זאת ועוד, האירוע נשוא התביעה אינו מהווה אירוע ספונטני או פתאומי שהתרחש במהירות או תוך שניות, שיכול היה להתרחש גם אם היו סוהרים נוספים. שכן, בכדי לבצע את התקיפה נשוא התביעה היה על הנתבע להרתיח שמן, פעולה שאורכת זמן לא מבוטל שבפני עצמה הייתה אמורה לעורר חשד, וזאת הן לאור הריח של שמן מורתח והן לאור השעה המוקדמת בה התרחש האירוע (שעה 08:00). לא זו אף זו, כדי שהנתבע יגיע מתא מס' 3 בו שהה עד תא מס' 6 של התובע, היה עליו לעבור מסלול מעוקל של 16 מטרים, כשהוא נושא את הכלי שבו השמן הרותח, פעולה שלכל הדעות הייתה מעוררת חשד של הסוהרים, במידה והיו נוכחים באגף, כך שהיו עוצרים מבעדו של הנתבע מלהגיע למטרתו. הסיכוי כי 3 סוהרים היו מבחינים בנתבע טרם הגעתו למטרתו עולה לאין שיעור על הסיכוי שסוהר אחד יבחין בו. מכאן, גם מידת ההרתעה שנוכחות של 3 סוהרים הייתה מייצרת אצל הנתבע, פן ייתפס במעשה, עולה לאין שיעור על מידת ההרתעה שמייצרת נוכחות של סוהר בודד.
6. באשר לטענות הנתבעת לגבי אשם תורם מצד התובע וזאת מאחר ונמנע מלפנות לרשויות שב"ס לגבי סכסוכים או סיכונים קיימים מאסירים אחרים, מבקש התובע לדחות טענה זאת היות וברור כי פניה לרשויות אינה מקובלת בין האסירים, ומי שעושה כן מתייחסים אליו כאל "מלשין", והסכנה הצפויה לשלומו עולה לאין ערוך. בהקשר זה ראוי לציין כי גם רשויות שב"ס מודעות היטב לכך כי פניה לרשויות הינה מנוגדת לכללי ההתנהגות של האסירים בבית הסוהר, עד כדי כך ששיתוף פעולה עם רשויות החוק מהווה אחת העילות להגדרת אסיר כטעון הגנה. מכאן, ברור הוא שאין לבוא לתובע בטרוניה שלא התלונן לרשויות שב"ס, שכן תלונה כאמור הייתה מגבירה את הסיכון לשלומו.
טענות הנתבעת
7. הנתבעת טענה כי חלק נכבד מטענותיו של התובע בסיכומיו הינן בבחינת הרחבת חזית, תוך חריגה בוטה מכתב התביעה שהוגש על ידו ודינן להידחות על הסף. טענת התובע כאילו הנתבע היה 'אסיר חלש', אשר היה ב'סיכון מוגבר' להיות משודל על ידי גורמים 'כלשהם' לפגוע ב'אחרים', כגון התובע וכן טענתו כי האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' בעקבות אירוע קודם בו מיום 12.7.03 (להלן: "האירוע הקודם") בו תקף התובע אסיר אחר, וזאת באמצעות 'שידולו' של הנתבע לתקוף את התובע מהוות הרחבת חזית ודינן להידחות על הסף מטעם זה בלבד. עוד נטען, כי בבסיס טיעוניו אלו של התובע עומדות הנחות עובדתיות ספקולטיביות, שלא הוכחו על ידו כלל ועיקר ונותרו חסרות כל בסיס. טענת התובע כאילו האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' בעקבות האירוע הקודם, כלל לא הוכחה כמו גם טענתו כי הנתבע 'שודל' על ידי גורם 'כלשהו' לתקוף את התובע בעקבות האירוע הקודם. למעשה, הנתבעת סבורה כי כאשר התובע הבין שלא הייתה כל צפיות לכך שהנתבע יתקוף אותו, הוא החליט להעלות טיעון כללי, פשטני ומופרך, כאילו די היה בצפיות ל'התרחשות אלימה במעורבות התובע' כדי להוביל להחלטה בדבר 'הפרדתו לתקופה משמעותית' או העברתו לאגף או לבית סוהר אחר. לטענת הנתבעת, קביעה מעין זו אליה מכוון התובע משמעה הלכה למעשה כי כל אסיר צריך להיות מופרד לחלוטין מהאסירים האחרים, שהרי רבים מהם, כמו התובע, הינם אלימים. חיוב המדינה בנסיבות כאלה למעשה מטיל אחריות מלאה על כל נזק שנגרם לכל אסיר בין כותלי בית הסוהר, דבר שעלול להוביל לתוצאות אבסורדיות ולמשטר של אחריות מוחלטת, בניגוד להלכות של בית המשפט העליון בעניין.
8. באשר לאירוע לגופו, לטענת הנתבעת, מדובר באירוע שאותו לא צפתה ולא יכלה לצפות מראש, שכן אין מחלוקת כי לא היה כל סכסוך קודם בין התובע לבין תוקפו, לא היה כל מידע מוקדם בדבר הרקע לתקיפה או בדבר בעיה ביחסי התובע והנתבע או בדבר סיכון שנשקף לתובע מהנתבע. לא היה כל חפץ מסוכן בתאי הנתבע או התובע במועד התקיפה. מדובר באירוע חד פעמי ונקודתי. התובע לא הוגדר, בשום שלב, כאסיר טעון-הגנה ובתקופת מאסרו הועבר התובע בין בתי כלא ואף הוכנס להפרדה עקב פעילותו העבריינית בין כותלי הכלא, שכללה סחר בסמים, וכן מחמת החשש שהוא זה שיפגע באסירים אחרים ובאנשי צוות הכלא.
זאת ועוד, התובע בעצמו לא חשש לפגיעה בו בשום שלב ולא ביקש להיות בהפרדה, וכאשר הוכנס להפרדה בשל החשש שיפגע באחרים, אף ביקש לחזור לאגף. אירוע התקיפה האחרון בו היה מעורב התובע לפני האירוע נשוא התביעה התרחש ביום 12.7.03, שבועיים לפני האירוע נשוא התביעה, ובו תקפו התובע ואסיר אחר אסיר נוסף ודקרו אותו 3 פעמים דקירות שטחיות. מכאן, שקודם לאירוע המשיך התובע בהתנהלותו הבעייתית בבית הסוהר תוך תקיפת אסירים אחרים, ולא בוצעה כל תקיפה כלפי התובע עצמו. התוקף באירוע נשוא תביעה זו, הנתבע, אינו האסיר אותו תקף התובע שבועיים קודם לכן וגם לאחר האירוע מיום 12.7.03, התובע בעצמו לא סבר כאילו קיים חשש לפגיעה בחייו . לפיכך, נטען כי עובדות המקרה בשילוב עם ההלכה הפסוקה, אינם מקימים לה כל אחריות לפציעתו של התובע, והאחריות המלאה לעניין זה מוטלת על הנתבע, תוקפו של התובע או על התובע, עקב התנהלותו שלו.
9. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בפסיקה נקבעו מבחנים לשאלת חבות שלטונות בית הסוהר במקרים דומים: המבחנים הם: מועדותו של התוקף לתקוף, מועדותו של המותקף להיות מותקף ומידע שיש לרשויות הכלא לגבי יחסים מעורערים או אלימים בין המתקיף למותקף, העלולים להידרדר לידי אלימות קשה.
בענייננו, לא הוכח לטענת הנתבעת ולו אחד מתוך הקריטריונים האמורים. התובע לא הוכיח שהנתבע היה בבחינת 'שור מועד' לתקוף אחרים, או לתקוף את התובע בפרט. בניגוד ל'פרשנותו' היצירתית של התובע (שהנתבעת סבורה כי היא הרחבת חזית אסורה), הרי הנתבע אינו נחשב כאסיר 'חלש' והוא בעל מאפיינים של אסיר בעל נורמות עברייניות ושליליות כמו רבים אחרים הבאים בשערי בית הסוהר. הנתבע גם מעולם לא הוגדר כטעון פיקוח, ואין כל ראיה לכך שהאירוע נשוא התביעה ארע עקב 'שידולו' של הנתבע (על ידי גורם כלשהו) למעשה תקיפה כנגד התובע בעקבות אותו אירוע קודם מיום 12.7.03. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי גם לא הובאה כל ראיה מטעם התובע כאילו הוא היה מועד להיות מותקף, להיפך- כל הראיות המצויות בתיק מראות כי הוא זה שתקף אחרים. התובע לא הוכיח את הנטען על ידו כאילו האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' על רקע אירועים כלשהם שהיו ידועים לשירות בתי הסוהר, לא כל שכן לא הוכיח כאילו האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' על רקע האירוע הקודם מיום 12.7.03. זאת ועוד, לשלטונות בית הסוהר לא היה כל מידע לגבי יחסים מעורערים או אלימים בין התובע לבין הנתבע העלולים להידרדר לידי אלימות קשה, ועל כן, גם קריטריון זה אינו מתקיים.
10. נטען כי על תובע הטוען לקיומה של עוולת הרשלנות בנזיקין מוטל הנטל להוכחת רכיביה: חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. בכל הנוגע לחובת הזהירות, הרי שחלה על התובע חובה להוכחת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, כאשר בחינתן נעשית באמצעות מבחן הצפיות. על פי הפסיקה הנוהגת, עצם החזקתה של הנתבעת בשטח בית הסוהר אינה מטילה עליה אחריות לכל אירוע המתרחש בו, אלא רק במצבים בהם היא צופה או חייבת לצפות מעשי אלימות ספציפיים או סכנה הנשקפת לאסיר פלוני מאסיר אחר- זהו לב ליבה של חובת הזהירות הקונקרטית. בהיעדר כל מחלוקת כי לא היה כל סכסוך קודם בין התובע לבין התוקף ולא עמד בפני הנתבעת כל דיווח ואו מידע מודיעיני בדבר אפשרות לתקיפת התובע על ידי הנתבע, לא הייתה כל צפיות לכך שהנתבע עלול לתקוף את התובע. משהתובע לא טען ואף לא הוכיח צפיות קונקרטית- דהיינו לא הוכיח כאילו רשויות בית הסוהר יכלו לצפות כי הנתבע יתקוף אותו, אין להטיל אחריות על הנתבעת במסגרת עוולת הרשלנות. מסקנה זו תואמת הן את הפסיקה והגישה בדיני הנזיקין.
11. הנתבעת מדגישה כי למרות טענות התובע, אין די בצפיות ל'התרחשות אלימה במעורבות התובע'. ראשית, טענה זו כבר נדחתה בפסיקה, ושנית, השאלה העומדת לבחינה הינה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, כאשר המבחן המכריע הינו מבחן הצפיות. משכך, היה על התובע להוכיח צפיות ברמה הקונקרטית, להוכיח כי הייתה צפיות לכך שהנתבע יתקוף אותו, דבר שלא נטען, וממילא לא הוכח על ידו. משכך, אין די בטענת התובע כאילו די בצפיות ל'התרחשות אלימה במעורבותו', שכן, כאמור לעיל, שירות בתי הסוהר אינו אחראי לכל 'התרחשות אלימה' שמתחוללת בכותלי בית הסוהר, שהוא מטבע הדברים מקום המועד לאלימות. הפסיקה קבעה כי נדרשת צפיות לעצם התרחשות ועיקריה, אך אין צורך בהוכחת צפיות לפרטי הפרטים עצמם. לפיכך, התובע כן דרש להוכיח צפיות קונקרטית, צפיות של רשויות בית הסוהר לכך שהנתבע יתקוף אותו, וזאת להבדיל מכך שהתובע אינו נדרש להוכיח צפיות לגבי עצם פרטי הנזק. הנתבעת סבורה כי טענותיו של התובע בסיכומיו כאילו לאור אלימותו שלו היה מקום 'להפרידו לתקופה משמעותית' או להעבירו לאגף אחר, הן טענות מופרכות, שכן לשיטת התובע, הרי שהוא היה צריך לשבת בבידוד במשך כל תקופת מאסרו, לאור האלימות בה נקט במהלך שהותו בבית הסוהר, דבר שאינו מתקבל על הדעת. מעבר לכך, לא ברור כיצד הפרדה או העברה לאגף אחר, היו מונעים, לשיטת התובע, את התקיפה בו, שעה שבבסיס טענתו כי הוא עצמו היה אלים לכל אורך מאסרו ולכן 'הבעייתיות' הטמונה בו (לשיטתו) הייתה עוברת אתו לכל מקום בו היה נמצא. משכך, גם קשר סיבתי בין אי הפרדתו של התובע או העברתו לאגף אחר- לא קיים.
12. באשר לטענת התובע כי היה על הנתבעת להציב סוהרים נוספים באגף, דבר שלשיטתו יכול היה למנוע את האירוע, נטען כי יש לדחות טענה זו שכן אין אפשרות למנוע מעשה ספונטני, פתאומי ובלתי צפוי כפי שאירע. האירוע נשוא התביעה התרחש ביום שבת בבוקר, כאשר דלתות תאי האסירים באגף היו פתוחות כמקובל בימי שבת, ובמהלכו שהו באגף כ- 90 אסירים (כאמור לעיל- ללא מידע מוקדם על אפשרות פגיעה במי מהאסירים). מטבע הדברים, מתרועעים האסירים אחד עם השני בחלק משעות היום, והסוהרים אינם סטאטיים ונעים בין התאים השונים. לא ניתן לצפות מסוהר או ממספר סוהרים שיראו את כל האסירים בכל רגע נתון, ואם כוונת התובע הינה כי על הנתבעת להציב סוהר בסמוך לכל תא אסירים בכל עת בכל בתי הסוהר שבאחריות הנתבעת- הרי שהדבר אינו מעשי. הטלת אחריות על הנתבעת למנוע כל אירוע דומה משמעותה הטלת חובה על הנתבעת להציב סוהר שישמור על כל אסיר בכל עת, דבר שכמובן אינו מעשי ומנוגד לפסיקה הנוהגת.
זאת ועוד, פקודת בתי הסוהר מתירה החזקת פלטה לחימום ע"י אסירים. שמן זית הוא מוצר יסוד בסיסי שניתן לרכוש בקנטינה, מדובר בחפצים יומיומיים שנועדו לאפשר לאסירים תנאי חיים אנושיים. כל מוצר יסוד שמסופק לאסירים לצורך רווחתם יכול להיות מסוכן ומנוצל על ידם לרעה. המשמעות של טענת התובע בנדון הינה כי יש למנוע תנאים בסיסיים מהאסירים מבלי שיש חשד לשימוש לרעה בנדון ע"י מי מהאסירים. אין לטענה זו כל בסיס ודינה להידחות. גם טענת התובע כאילו מספר הסוהרים שהיה באגף היה נמוך מהתקן המאושר הינה טענה שטעות בצידה. לטענת הנתבעת תקן האגף מלמד אודות סגל העובדים השייך לאותו האגף, ואין משמעותו חובת נוכחות של כל אנשי הסגל השייכים לאותו האגף בצוותא באגף. כך, למשל, מפקד האגף, השייך מבחינת התקן לאגף מסוים, הינו לרוב עובד יום ולכן ברור כי הוא אינו נוכח בכל רגע ורגע נתון באגף. כך גם יש ואחד מהסוהרים לא יימצא באגף בשל פעילות מבצעית כלשהי. כל זאת למעלה מהצורך, מכיוון שהאירוע עצמו ממילא היה בלתי צפוי, כך שלא הייתה כל אפשרות למנוע אותו, בנסיבות הללו.
13. לטענת הנתבעת התנהלותו של הנתבע בסמוך לאירוע לא עוררה חשד. האירוע התרחש ביום שבת בבוקר, כאשר דלתות תאי האסירים באגף היו פתוחות כמקובל בימי שבת, ובמהלכו שהו באגף כ- 90 אסירים. הנתבע החזיק כלי שמותר להחזיקו ולכן לא הייתה כל סיבה שעצם הליכתו לתא אחר באגף, כמקובל ואף טבעי בימי שבת, תעורר חשד. גם התובע לא דיווח על סכנה כלשהי לחייו. טענתו של התובע שלא דיווח לרשויות משום שחשש להיחשב כ'מלשין', הינה טענה חדשה שנטענה לראשונה בסיכומי התובע ודינה להידחות על הסף. גם בסיכומיו התובע לא טוען ולו בשפה רפה כאילו חשש לחייו ומה היו הנסיבות שבגללן עלה בו חשש זה. יתר על כן, טענה מעין זו כבר הועלתה בעבר בפסיקה ונדחתה. נקבע, כי אי דיווח לרשויות הכלא הינו בעל משמעות לעניין "מבחן הצפיות", וכאשר תובע אינו מדווח לרשויות כי הוא מרגיש מאוים- לא ניתן לצפות כי הרשויות תדענה על איום כלשהו המופנה כלפיו. עוד נקבע כי טענתו של התובע כאילו היה על הרשויות לדעת על הסכסוך, גם מבלי שיידע אותן, הינה טענה שמשמעה הטלת אחריות מוחלטת, דבר שמנוגד לדין.
לנוכח האמור נטען כי האחריות המלאה לאירוע מוטלת לפתחו של הנתבע, שאף הורשע בגין האירוע נשוא כתב התביעה בעבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. לחילופין, למקרה שתתקבל טענת התובע כאילו ניתן היה לצפות את האירוע נשוא התביעה (טענה המוכחשת מכל וכל) אזי האירוע אירע כתוצאה מאשמתו התורמת ורשלנותו הישירה והבלעדית של התובע. הנזק נגרם עקב התנהלותו העבריינית של התובע בין כתלי הכלא, שכללה תקיפת אסירים אחרים, וכן עקב העובדה שלא מסר לשלטונות הכלא מידע על סכסוכים או סיכונים שקיימים לו עם אסירים אחרים. התובע אינו יכול לטעון מצד אחד כי היות והתנהל בצורה עבריינית בכלא, היה צריך לצפות שינסו 'לחסל עמו חשבון' , ומצד שני לטעון כאילו אין מקום לייחס לו אשם תורם.
דיון
14. תחילה אציין כי במהלך הדיונים, אליהם לא התייצב הנתבע ואף לא הגיש כתב הגנה, נעשו מספר נסיונות לסיים את התיק על דרך הפשרה ואף הוצעה לצדדים הצעת ביהמ"ש לפשרה. ביום 26.6.16 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפי פס"ד בתיק יהיה מנומק ותמציתי ומבוסס על החומר הקיים בתיק ועל סיכומי הצדדים. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ביום 27.6.16, וניתנו הוראות להגשת הסיכומים בכתב.
הצדדים הגישו את סיכומיהם ועת להכריע במחלוקות שביניהם בשאלת אחריות ובשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה האירוע התקיפה.
דיון בשאלת האחריות
אחריות הנתבע
15. ראשית לעניין אחריות הנתבע, אין מחלוקת לגבי אחריות הנתבע לפצות התובע בגין מלוא נזקיו בעקבות האירוע, וזאת במיוחד נוכח הודאתו והרשעתו בהליך הפלילי באירוע התקיפה וכן לאור העובדה שנתבע לא התייצב לדיונים ולא טרח להגיש כתב הגנה בתיק (בעניין אישורי מסירה ראו החלטת ביהמ"ש מיום 13.2.17 והודעת התובע והמסמכים שצורפו מיום 15.2.17).
שאלת אחריותה של הנתבעת
16. עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין עוסקת בסיטואציות בהן קיימת חובת זהירות של המעוול כלפי הנפגע במישור המושגי ובאופן קונקרטי, החובה מופרת ונגרם נזק כתוצאה מהפרה זו. מבחינת הפסיקה אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם, הפיזיים והנפשיים, של האסירים הנתונים במשמורתה. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורתה לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה, ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף והנפש, מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה (ראה: פס"ד רפאלוב). למדינה יש אם כן חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית, של האסירים, ובין היתר לספק להם תנאי מגורים סבירים וטיפול רפואי גופני ונפשי, כנדרש על פי מצבם. חובה זו של המדינה אינה חובה מוחלטת ויש לבחון אותה על-פי הסטנדרטים הרגילים של רשלנות, כאשר המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות האירוע המזיק וסוג הנזק שנגרם, על רקע נסיבותיו של האירוע.
17. משקבע בית המשפט כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע יש לבחון האם חובה זו הופרה ע"י הנתבעת. כאמור אחריות המדינה לביטחונם של האסירים אינה אחריות מוחלטת ויש לבחון את ההתנהלות בפריזמה של מבחן הצפיות. אכן הנתבעת אינה אחראית להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של אסירים בכלל והתובע בפרט מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים. בנסיבות שלפנינו השאלה המרכזית אותה צריך לשאול היא האם צריכים היו שלטונות בית הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע. התשובה לשאלה זו צריכה לקחת בחשבון את אופיו של התוקף, את מצבו של הנתקף ואת רמת הסיכון שקיימת. צפיות האירוע היא בעיקר על פי אופיו של התוקף והיחסים בינו לבין הנתקף, כלומר, יש לבחון האם היה בסיס לחשוש שהפוגע יפגע בנפגע, אם בשל עברו של התוקף ואם בשל היחסים בין התוקף למותקף (ראה: פס"דן רפאלוב וכן ראה: ע"א (מחוזי ב"ש) 31384-07-11 מרדכי מרציאנו נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 24.5.12).
18. ומן הכלל אל הפרט, לא ניתן להטיל אחריות על שלטונות בית הסוהר מכוון שלא הציבו סוהר צמוד לתובע שימנע פגיעה בו במשך כל שעות היממה. כמו כן לא ניתן לדרוש מהם למנוע מהאסירים הכנת אוכל מחשש לפגיעה זה בזה. צודקת הנתבעת בטענתה כי לא היה מידע כלשהו באשר לסכסוך בין התובע לנתבע ועל כן אין לקבוע כי היה על המדינה לצפות את שהתרחש בן התובע לנתבע דווקא. טענותיו של התובע לגבי היותו של הנתבע "אסיר חלש" המצוי בסיכון מוגבר לפגיעה או ניצול, לא הוכחו כלל. גם טענותיו של התובע בסיכומיו כאילו לאור אלימותו שלו היה מקום 'להפרידו לתקופה משמעותית' או להעבירו לאגף אחר, הן טענות מופרכות, שכן לשיטת התובע, הרי שהוא היה צריך לשבת בבידוד במשך כל תקופת מאסרו, לאור האלימות בה נקט במהלך שהותו בבית הסוהר, דבר שאינו מתקבל על הדעת. מעבר לכך, לא ברור כיצד הפרדה או העברה לאגף אחר, היו מונעים, לשיטת התובע, את התקיפה בו, שעה שבבסיס טענתו כי הוא עצמו היה אלים לכל אורך מאסרו ולכן 'הבעייתיות' טמונה בו ועוברת אתו לכל מקום בו היה נמצא. משכך, גם קשר סיבתי בין אי הפרדתו של התובע או העברתו לאגף אחר- לא קיים.
19. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי יש תקן הנוגע למצבת כוח האדם באגף. מתצהיר התשובות לשאלון של תג"ד שלמה רואימי (ראה: נספח לו' לתצהיר התובע) עולה כי כוח האדם שאושר לאגף הרלוונטי לצורך הפיקוח על האסירים הוא: מפקד אגף, סמל אגף וזקיף אגף. בעת האירוע, כך לפי תשובתו לשאלה 12ד לשאלון נכח באגף זקיף אחד. מאחר ובעת האירוע לא היו נוכחים באגף 3 אנשים בהתאם לתקן, לעולם לא נדע האם הנוכחות של מספיק בעלי תפקידים באגף הייתה מונעת את קרות האירוע. אומנם המעשה התרחש כהרף עין אך יכול בהחלט להיות שעצם הנוכחות שלהם באגף הייתה מרתיעה את הנתבע. מספר מספק של בעלי תפקידים היה מגביר את הסיכוי למניעת האירוע. צודק התובע בטענתו כי מספר גדול יותר של בעלי תפקידים היה מעלה את הסיכוי שמישהו מהם יבחין כי הרתחת השמן ע"י הנתבע הינה פעולה מוזרה בשעה המוקדמת בה התרחש האירוע (שעה 08:00). לא זו אף זו, כדי שהנתבע יגיע מתא מס' 3 בו שהה עד תא מס' 6 של התובע, היה עליו לעבור מסלול מעוקל של 16 מטרים, כשהוא נושא את הכלי שבו השמן הרותח, פעולה שלכל הדעות הייתה מעוררת חשד של בעלי התפקידים הרלוונטיים, במידה והיו נוכחים באגף.
לאור האמור, הנני קובע כי הנתבעת אכן התרשלה והפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. על הנתבעת היה לצפות כי במצב בו אין מספר אנשי סגל באגף, יעודד, או לפחות לא ירתיע, התרחשות של אירועים חמורים כדוגמת האירוע שלפנינו, והסיכוי לסכלם הולך ופוחת ככל שיש פחות אנשי סגל באגף בזמן נתון. אין ספק שיש קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לנזק שנגרם לתובע.
אשם תורם
20. ברור כי במקרה שלפנינו גדול הנסתר מהגלוי, הנתבע לכאורה תקף את התובע ללא כל סיבה ידועה, ואין אלא לתמוה על הדבר. כמו כן לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע התנהל בצורה עבריינית בין כתלי הכלא. התנהגותו שכללה תקיפת אסירים אחרים וכן והעובדה שלא מסר לשלטונות הכלא מידע על סכסוכים או סיכונים שקיימים לו עם אסירים אחרים מטילים על
שכמו חלק לא מבוטל מהאשמה. כך התובע, שהתנהגותו בכלא היתה בעייתי בלשון המעטה (ראו הנספחים שצירפו הצדדים לתחשיבי הנזק), למרותץ שנחשף לסיכונים ותקיפות שניתן להגדירן כ'פעולות תגמול' מצד אסירים אחרים בשל התנהגותו התוקפנית, בשום שלב ולא ביקש להיות בהפרדה וכאשר הוכנס להפרדה בשל החשש שיפגע באחרים, אף ביקש לחזור לאגף האסירים. כך היה מעורב התובע לפני האירוע נשוא התביעה בתקיפה שהתרחשה ביום 12.7.03, כשבועיים לפני אירוע התקיפה נשוא התביעה. בארוע הקודם, תקפו התובע ואסיר אחר אסיר ודקרו אותו 3 פעמים דקירות שטחיות וכן היו תקיפת אסירים אחרים מצידו. אם היתה סיבה לתוקף, לנתבע, לתקוף את התובע בגין האירוע נשוא התביעה – סיבה זו לא נמסרה מעולם והתובע מילא פיו מים ביחס אליה וגם בכך מנע מהנתבעת להגן עליו מפני התוקף. משכך, צודקת הנתבעת כי התובע אינו יכול לטעון מצד אחד כי היות והתנהל בצורה עבריינית בכלא, היה צריך לצפות שינסו 'לחסל עמו חשבון', ומצד שני לטעון כאילו אין מקום לייחס לו אשם תורם.
לאור האמור ובנסיבות המקרה שבו חייב וצריך היה התובע לצפות כי הוא עשויי להיפגע ע"י אסירים אחרים והנתבע בכלל זה וזאת בשל התנהגות וכן בשל אי מסירת מידע מצידו לחשש שכזה לשלטונות הכלא, על מנת שיוכלו להגן עליו ע"י הכנסתו לבידוד או לתא או אגף אחר בכלא, הנני סבור כי יש להטיל עליו אשם תורם שאני אומד אותו בשיעור של - 30% להתרחשות אירוע התקיפה והנזק.
היקף הנזק
21. לאחר אירוע התקיפה נשוא התביעה, התובע נפצע קשה והועבר למרפאה בבית הסוהר , שם טופל ע"י חובש , ואח"כ הועבר למיון של בי"ח העמק בעפולה , שם אבחנו אצלו כוויות בפנים ופלג גוף עליון , על פני כ- 20% משטח הגוף . לאחר שמצבו התייצב העבירו אותו באמצעות אמבולנס לבי"ח רמב"ם בחיפה, שם נבדק בחדר הלם ואובחן כסובל מכוויות בדרגה 2-3 בכ- 22% משטח גופו. התובע אושפז, תחילה בטיפול נמרץ , שם שהה למשך יממה , ולאחר מכן כחודש ימים במחלקת כירורגיה פלסטית לצורך טיפול בכוויות.
22. כתוצאה מאירוע התקיפה נגרמו לתובע כוויות קשות , בראש ובפנים , ובמיוחד בצד ימין , וכללו בין היתר את האף מימין ואוזן ימין עם אובדן של האפרכסת , וכן בצוואר , בכתפיים בחזה וגפיים עליונות. במהלך אשפוזו בבית החולים רמב"ם , התובע נבדק גם ע"י מומחי א.א.ג., ונמצא נקב טוטאלי של התוף מימין (חסר עור של התוף) , עדות לכוויה עם בצקת ואודם קשה של רירית האוזן התיכונה . כמו כן , במסגרת אשפוזו בבי"ח רמב"ם אובחן אצל התובע שיתוק של עצב הפנים מימין , והוא טופל עקב כך בסטרואידים , אולם ללא שיפור. בדיקה של פסיכיאטר במהלך האשפוז העלתה כי התובע סובל מתסמונת דחק פוסט טראומטית , והוא קיבל טיפול תרופתי גם בגין כך. התובע שוחרר מבית החולים רמב"ם לאחר חודש עם המלצות להמשך טיפול בחבישות , הימנעות מחשיפת אזורי הכוויות ללכלוך, והימנעות מחשיפה לשמש עד כשנה לאחר ריפוי מלא , המשך פיזיותרפיה ליד ימין והמשך טיפול נגד כאבים ,ומעקב רפואי . הוא הועבר ביום 26/8/2003 לבי"ח של שב"ס ברמלה, שם אושפז למשך כחודשיים , ולאחר מכן הועבר לבית הסוהר צלמון.
23. מתחשיב הנזק אותו הגיש התובע עולה כי במסגרת מאסרו והן לאחר שחרורו , התובע היה במעקב רפואי וקיבל טיפולים רפואיים רבים ואינטנסיביים , בין היתר, בבי"ח אסף הרופא, בי"ח רמב"ם, בי"ח פוריה , מרכז רפואי בני ציון , בתחנה לבריאות הנפש , וכן במסגרת קופ"ח. הטיפולים הרפואיים שהתובע קיבל כללו מספר רב של ניתוחים (לפחות 10 ניתוחים) לצורך שחרור הצטלקויות, כריתת צלקות והשתלות עור למיניהן. וכן מספר שחזורים והשתלות לתיקון הנזק באף ובאוזן ימנית , לרבות ניתוחים בבי"ח רמב"ם , במחלקת א.א.ג ובמחלקת הכירורגיה הפלסטית. התובע גם טופל בריפוי בעיסוק באמצעות מסכות לחץ לפנים, וחליפות לחץ לצלקות בגפיים העליונות ופלג גוף עליון . כמו כן , התובע קיבל טיפול פסיכיאטרי שכלל טיפול תרופתי לאחר שאובחן כסובל מתסמונת PTSD עם גוון דכאוני, עצבנות וסף גירוי נמוך.
נכות רפואית ותפקודית
24. התובע והנתבעת הגישו חוות דעת רפואיות טעמם. בית המשפט מינה מספר מומחים מטעמו על מנת שיעריכו את נכותו הצמיתה של התובע בתחומים השונים:
בתחום א.א.ג. מונתה המומחית ד"ר נחמה אורי, אשר קבעה כי לתובע נכויות בשיעור 10% (בגין הפרעת נשימה), 10% (בגין חוסר אפרכסת אחת) ו- 15% (בגין ירידת שמיעה באוזן ימין). בתחום הנפשי מונה המומחה ד"ר גיא אור העריך את נכותו של התובע ב- 15%, אולם רק 10% מתוכם נגרמו כתוצא מהאירוע ואילו 5% בגין מצב קודם לאירוע (הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית). ד"ר גיא אור קבע כי במשך תקופה של שלוש וחצי שנים הראשונות לאחר האירוע נכותו הנפשית של התובע הייתה גבוהה יותר, בשיעור של 20% (שוב, 5% בגין מצב קודם לאירוע). בתחום הכירורגיה הפלסטית מונה המומחה ד"ר ג'רי וייס אשר העמיד את נכויותיו המשוקללות של התובע על 47.5%. המומחה העריך כי מדובר בנכות "אסתטית ותפקודית".
בסיכום; נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין האירוע הינה כ- 63.8%.
25. כידוע לא כל נכות רפואית היא נכות תפקודית. הנכות התפקודית תוערך ככלל ע"י בית המשפט על פי התרשמותו מהנרות הרפואית ומחומר הראיות. מה היא אם כן נכותו התפקודית של התובע במקרה זה? שקלתי את מכלו הטענות והראיות ונראה כי לאור היקף הפגיעות הקשות שמהן סובל התובע, והן לאור חוות הדעת של המומחה מתחום הכירורגיה הפלסטית, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 75%.
אכן, יש ממש בטענות הנתבעת כי לנוכח עברו ושהותו במאסר בעבר אכן אין לתובע יכולת לעבוד או להשתכר כלל, הרי שהדבר נובע בחלק לא מבוטל מעברו העשיר בבתי הסוהר והעדר הכשרה מקצועית מצדו. עם זאת, בעקבות האירוע התובע סובל מצלקות מכוערות ומעוותות בפנים, בראש ועל פני פלג גופו העליון , שמכסות כ- 22% משטח הגוף . ההצטלקויות שנותרו אצלו בגוף ובפנים גורמות לעיוות וכיעור המראה שלו באופן ניכר , עם שינוי במרקם ובגוון בהשוואה לעור הבריא סביבן , זאת בנוסף להעדר שיער בקרקפת ובגבה ימנית. מעבר לאמור, הצלקות שנותרו אצל התובע גורמות לו להפרעות תפקודיות שונות , וזאת בנוסף להשפעה על מצבו הנפשי. כך למשל, התובע סובל מקושי בפתיחת הפה, קושי בסגירת עפעף עין ימין והרגשה שהעין "רופפת", זאת כאמור בנוסף לחסימת האף שגורמת לו להפרעות ניכרות בנשימה , וחוסר אפרכסת אוזן ימנית וחסימת תעלת השמיעה החיצונית שגורמים לו לירידה ניכרת בשמיעה. לא כל שכן, בשל הצלקות בפנים, לרבות חוסר האפרכסת, אין ביכולתו להרכיב משקפי ראיה, להן הננו זקוק. הצלקות שנותרו הן פעילות ומורמות, משגשגות, ומכווצות שאינן עוברות נסיגה ספונטנית. בעקבות הצלקות התובע נזקק, ויזקק גם בעתיד, לטיפולים רפואיים, לרבות ניתוחים לשחרור וכריתת צלקות והשתלות עור למיניהן וכן לטיפול בריפוי בעיסוק על ידי מסכות וחליפות לחץ ויריעות סיליקון .
לאור כל האמור, הנני קובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 75%.
הפסדי השתכרות לעבר
26. בעת האירוע היה כאמור התובע אסיר ועל כן לא השתכר משכורת סדירה. התובע הספיק את לימודיו בבית הספר בכיתה ט', גם לפני מאסרו לא היה לו רצף תעסוקתי. אכן האירוע התרחש כאשר התובע היה רק בן 29, עם זאת התובע שהה במאסר תקופות ארוכות במהלך חייו הבגירים, לפני ואחרי האירוע, ובסה"כ כ- 8.5 שנים בשלוש תקופות מאסר שונות. בנסיבות העניין, לאור תקופות המאסר הארוכות של התובע בבתי סוהר והעדר רצף תעסוקתי, הנני סבור כי יהי נכון וצודק להעמיד את פוטנציאל השתכרות העתידי של התובע בגובה של שכר המינימום - 5,000 ₪ לחודש. יש לציין כי לאחר שחרורו של התובע מבית הסוהר לאחר קרות האירוע נשוא הדיון, הוא שב ושהה במאסר מ- 4/2007 ולמשך 22 חודשים. מאז שחרורו מבית הסוהר לאחר אירוע התקיפה בתאריך 6/7/2005 ועד היום, (בניכוי תקופת המאסר הנוספת בת 22 חודשים הנ"ל), נגרמו לתובע הפסדי השתכרות כדלקמן:
5,000 ₪ X 75% נכות X 117 חודשים (מס' החודשים מיום שחרורו מהמאסר ששהה בו ביום האירוע ובניכוי 22 חודשים בהם שהה במאסר נוסף)= 438,750 ₪.
הפסדי השתכרות לעתיד
27. 5,000 ₪ X 75% נכות X 205.124 מקדם היוון עד גיל 67 = 769,215 ₪
סה"כ הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: 1,207,965 ₪.
הוצאות ועזרת צד ג' ונסיעות
28. בעקבות פגיעתו באירוע, התובע נזקק לטיפול ומעקב רפואי רב , לרבות אשפוזים וניתוחים שונים לשחרור הצטלקויות, כריתת צלקות והשתלות עור למיניהן . בנוסף לכך , התובע נזקק להשתמש במסכות וחליפות לחץ ויריעות סיליקון , להשטחת הצלקות. זאת ועוד, לאור חומרת הפגיעה של התובע, וטיבה, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע נזקק לעזרת צד ג' בפעולות יומיומיות, גם אם זו ניתנה ע"י קרוביו או משפחתו וזאת במיוחד בתקופה הסמוכה לאירוע , ובתדירות שהלכה ופחתה עם הזמן , מבלי לשלול היזקקותו לעזרה כאמור גם בעתיד ותוך התחשבות בתקופת מאסרו. כמו כן לתובע נגרמו הוצאות שונות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות לטיפולים, השתתפות בעלות תרופות, עזרת צד ג' וכד'. גם בעתיד יזקק התובע גם לטיפולים רפואיים אינטנסיביים, כולל ניתוחים שונים , לרבות לצורך שחרור התכווצויות , שחזור אפרכסת וכו'.
למרות האמור יש לציין כי הכלל הוא שנזק בעבר יש להוכיח בעין ואילו התובע במקרה שלפניי, לא צירף אישורים וקבלות שיעידו על תשלום בגין עזרה שקיבל או הוצאות רפואיות שהוציא. התובע שהה בבית הסוהר בשנים שלאחר האירוע וכל הוצאותיו שולמו ע"י הנתבעת עת שהה תחת משמרתה, כמו גם במאסרו המאוחר יותר. בנוסף התובע זכאי, עפ"י דין, לקבל את כל הוצאותיו הרפואיות בעבר ובעתיד מן הביטוח הלאומי ו/או מקופת החולים בה הוא מבוטח בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף ככל הנראה נזקק ויזקק התובע לנסיעות מוגברות (נסיעות מעבר לסניעות הרגילות עקב נכותו והצורך בטיפולים שעבר ויעבור).
לאור האמור, ולאחר שלקחתי בחשבון את נכותו הרפואית של התובע הנני פוסק לו סכום באומדן גלובלי בפריט נזק זה בסך של 75,000 ₪.
נזק בלתי ממוני (כאב וסבל):
29. בעקבות אירוע התקיפה, נגרמו לתובע נזקי גוף קשים ומכאיבים והוא נזקק ויזקק עוד לאישפוזים וטיפולים רפואיים נוספים. בשים לב לאמור וכן בהתחשב בנכותו הרפואית והתפקודית הגבוהה של התובע, הטיפולים מלאי הכאב והסבל שעבר, גילו במועד האירוע, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה ע"ס 300,000 ₪.
ניכויים:
30. מהסכום שייפסק לתובע, יש לנכות את כל הסכומים אשר שולמו וישולמו לתובע מהמל"ל. הנתבעת צירפה חוות דעת אקטוארית שנערכה ע"י האקטואר מר שי ספיר ביום 16.7.14. על פי חוות הדעת יש לנכות 599,214 ₪ מסכום הפיצוי שיפסק. התובע לא חלק על חוות הדעת ולפיכך הנני קובע כי סכום הניכויים יעמוד על 599,214 ₪.
אציין כי לא הוגש עדכון לגבי שווי התגמולים שכאמור חושבו ליום 16.7.14. חישוב המדד לתקופה זו מדבר על תוצאה שלילית ובאשר לריבית הואיל ולא חשבתי ריבית לחישוב אובדן השתכרות והסכום שקבעתי הוא סכום באומדן גלובלי, אין מקום לחשב ריבית על סכום הגמלאות שצוין לעיל.
תוצאה:
31.אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, הנתבעת מס' 1 מהנימוקים שפורטו, והנתבע מס' 2 מכוח האמור בסעיף 15 לעיל, מחמת אי הגשת כתב הגנה ואי התייצבותו לדיונים, לשלם לתובע את הסך של 508,862 ₪ (1,582,965 ₪ בניכוי 30% אשם תורם מביא לתוצאה של 1,108,076 ולאחר הפחתה של תגמולי מל"ל בסך של 599,214 ₪). כמו כן הנני מחייבם בהוצאות המשפט; (אגרה והוצאות מומחים לפי קבלות) ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% בצירוף מע"מ על סכום הפיצויים הנ"ל.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
