1.הנתבעת היא חברת הזנק (Start Up). התובע הועסק בה בתפקיד בכיר. במהלך חודשים רבים מתוך שנת עבודתו האחרונה הוא לא קיבל את מלוא שכרו, או שלא קיבל שכר בכלל. השאלה המרכזית שבה עלינו להכריע בתיק זה הינה האם הוא אכן זכאי לשכר בגין אותם חודשים כטענתו, או שנכונה טענת הנתבעת לפיה מדובר בשכר שעליו ויתר התובע, בתמורה לקבלת אופציות לרכישת מניותיה.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
2.הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת או החברה) הינה חברת הזנק המפתחת ומשווקת "ארנק סלולארי", שהוא פלטפורמה המאפשרת לשלם חשבונות, לערוך קניות ולקבל ולהעביר כסף באמצעות הטלפון הסלולרי, ללא צורך לחשוף את פרטי כרטיס האשראי.
הנתבע 1, מר שלמה זיטמן (להלן: הנתבע), הינו אחד ממייסדיה ובעלי מניותיה, ומשמש כמנהל הכללי שלה למן היווסדה. הנתבעת העסיקה נכון לאוקטובר 2016 16 עובדים. משרדיה ממוקמים ברעננה.
3.ההתקשרות בין הנתבעת לתובע החלה בראשית אוקטובר 2011. בתחילה, במשך מספר חודשים, הוא הועסק על ידה כקבלן עצמאי. החל מפברואר 2011 הוא הועסק כשכיר ובמשרה מלאה (חוזה העבודה שנחתם בין הצדדים בשפה האנגלית ביום 31.1.12 צורף כ-נ/3 לתצהיר זיידמן). שכרו, כפי שנקבע בנספח לחוזה, עמד על 22,757 ₪ לחודש. תקופת ההעסקה הזו (להלן: תקופת ההעסקה הראשונה) הסתיימה ביום 22.3.13, לאחריה פוטר התובע ביחד עם כל שאר עובדי הנתבעת, עקב קשיים כלכליים אליהם היא נקלעה.
ביום 1.7.13 חזר התובע לעבודה בנתבעת. הנתבעים מודים (ראו בסעיף 34 לסיכומיהם) בכך שעם חזרתו הוא היה אמור לקבל את אותו השכר שקיבל במהלך תקופת עבודתו הראשונה. למרות זאת, בשלושת החודשים הראשונים מיום חזרתו – דהיינו עד סוף ספטמבר 2013 – הוא קיבל 60% משכרו בלבד, ולאחר חודשיים – אוקטובר ונובמבר 2013 – שבהם קיבל את מלוא שכרו, הוא קיבל במשך שלושה חודשים 50% משכרו בלבד. בחודש מרץ 2014 הוא קיבל שכר כמעט מלא (הופחתו 4,000 ₪ בלבד), באפריל ומאי קיבל שכר מלא, משכר יוני הופחתו לו 9,995 ₪, והחל מחודש יולי ועד להתפטרותו (לטענתו בדין מפוטר) ביום 6.9.14, הוא לא קיבל שכר כלל (נספח 4 לכתב התביעה).
4.ביום 23.10.14 הגיש התובע כתב תביעה לבית דין זה. רכיבי התביעה העיקריים עניינם בהפרשי השכר בגין החודשים שבהם לא קיבל שכר כלל או קיבל שכר חלקי, ובטענה בדבר הפרה נטענת של התחייבות שנתנה לו החברה למתן אופציות לרכישת מניותיה.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי בשנת 2013 הגיעו עם התובע להסכמות לפיהן הוא יקבל את תמורת עבודתו או חלקה באופציות לרכישת מניות הנתבעת, ועל כן אין הוא זכאי להפרשי השכר הנטענים על ידו. עוד טענו שנסיבות סיום עבודת התובע היו שונות בתכלית מאלה שלהן טען. לטענתם, בעיצומו של משא ומתן לרכישת הנתבעת על ידי חברה אחרת בשם סופרקום, התפטר התובע מעבודתו בנתבעת ועבר לעבוד בסופרקום המתחרה, תוך שהוא מעביר אליה את סודותיה המסחריים של הנתבעת, ובהמשך לכל זאת ביטלה סופרקום את העיסקה לרכישת הנתבעת (באשר היא כבר "רכשה" שלא כדין, כך לטענת הנתבעים, את כל סודותיה המסחריים של הנתבעת באמצעות שכירתו של התובע לעבודה אצלה).
5.דיון קדם משפט ראשון התקיים בפני כב' הרשמת מרב חבקין ביום 13.5.15. במהלך הדיון הכחיש התובע מכל וכל את טענת הנתבעים שהוא עבר לעבוד אצל המתחרה סופרקום, וטען שלאחר סיום עבודתו בנתבעת הוא היה מובטל וקיבל דמי אבטלה. עם סיום הליכי קדם המשפט הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. דיון הוכחות התקיים ביום 26.12.16. במהלכו, העיד התובע והעידו שני עדים מטעמו, מר אייל נורי ומר אופיר שלזק, שניהם עובדים לשעבר של הנתבעת. מטעם של זו העידו מר גרשון (גרי) הוכוולד, שהינו יועץ של הנתבעת בעניינים כספיים, וכן הנתבע מר שלמה זיטמן. לאחר סיום שלב ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב, ובהמשך לכך התקיימה השלמת סיכומים בעל-פה. עתה, משהושלם שלב הסיכומים, הגיעה העת לדון ולהכריע.
דיון והכרעה
אי מסירת הודעה לעובד
6.חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 קובע את חובתו של מעסיק למסור לעובד עם תחילת עבודתו הודעה מפורטת אודות תנאי העבודה, ובכלל זה פירוט של כלל התשלומים שיהיה זכאי להם במהלך עבודתו. עוד קובע החוק את חובתו של מעסיק למסור לעובד הודעה בכתב על כל שינוי שחל בתנאי עבודתו, וזאת בתוך 30 יום ממועד שינוי התנאים. לטענת התובע, הנתבעת לא מסרה לו הודעות כאמור, ועל כן עליה לפצותו.
בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי "התובע ניצל את כוחו העודף על הנתבעת ודרש להיטיב עוד ועוד את תנאי העסקתו בנתבעת", וכי בין היתר מטעם זה לא סוכמו עם התובע כל תנאי העסקתו, וממילא לא ניתן היה לו את ההודעות לפי החוק.
7.על מנת לעשות סדר כרונולוגי, נזכיר שאין מחלוקת בין הצדדים על כך שבין הצדדים נכרת הסכם עבודה בכתב המתייחס לתקופת העבודה הראשונה של התובע, והסכם זה נמסר לתובע. אין גם מחלוקת שבהסכם זה היה כדי למלא את החובה בעניין זה שהיתה מוטלת על המעסיקה לפי חוק הודעה לעובד. ברם, משהחליטה הנתבעת לחזור ולשכור את התובע כעובד, בתחילת יולי 2013, כשלושה חודשים לאחר שפוטר, לא נכרת בין הצדדים הסכם עבודה חדש בכתב, וגם לא הועברה אליו הודעה לעובד בדרך אחרת. בסיכומיה טענה הנתבעת כי "בעצם זה שהיה בידי התובע את ההסכם החתום מן התקופה הראשונה, יצאה הנתבעת ידי חובתה לפי החוק" (סעיף 197 לסיכומים). איננו מקבלים את הטענה. לאחר פיטורים ותקופת הפסקת עבודה לא קצרה – של יותר משלושה חודשים – היתה מוטלת על הנתבעת להעביר לתובע הודעה לעובד חדשה, לא יאוחר מ- 30 יום מן המועד שבו חזר לעבודה. בעובדה שהמשיך להתקיים בין הצדדים משא ומתן בדבר תנאי ההעסקה בהמשך אין כדי לפטור את המעסיק מחובה זו, וכמובן שגם בעובדה שלאחר ארבעה חודשים מתחילת תקופת העבודה השנייה נשלחה לתובע טיוטת הסכם עבודה חדש (נספח 10 לתצהירי הנתבעים) אין כדי להביאנו למסקנה שהנתבעת עמדה בחובה המוטלת עליה בחוק בעניין זה. נוסיף ונציין כי המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בתיק שלפנינו, בדבר עצם זכותו היסודית לשכר עבודה, מדגימה היטב מדוע חשוב כל כך לעמוד בדרישה החוקית לעגן בכתב את תנאי העבודה.
נוכח כל האמור, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין כך שלא קיבל הודעה לעובד, שאותו אנו מעמידים, במכלול נסיבות העניין, על סך של 10,000 ₪.
המחלוקת בדבר זכאות התובע להפרשי שכר
8.תקופת עבודתו השנייה של התובע החלה ביום 1.7.13 והסתיימה ביום 7.9.14 (להלן: תקופת ההעסקה השניה). הצדדים מסכימים על כך שבתקופה זו שכרו המלא אמור להיות 22,757 ₪ לכל חודש (בתוספת 1,500 ₪ דמי אחזקת רכב), ואין גם מחלוקת על כך שבשלושת החודשים הראשונים לשובו לעבודה היתה בין הצדדים הסכמה על כך שהוא יהיה זכאי רק ל- 50% משכרו (התובע לא תבע הפרשים בגין תקופה זו). המחלוקת נוגעת לזכותו של התובע לקבל שכר מלא בגין התקופה שלאחר מכן, החל מיום 1.10.13 ועד לסיום עבודתו. לטענת הנתבעת, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה בתקופה זו יקבל התובע שכר חלקי בלבד – בדיוק מה ששולם לו כפי שפירטנו מוקדם יותר בפסק דין זה – כשכנגד הויתור על שכר מלא הובטחו לתובע אופציות. התובע מכחיש וטוען לזכותו לשכר המלא.
9.בטרם נפנה לדון בראיות בעניין זה, נזכיר כי משקבענו שלא הועברה לתובע הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד, הרי שחלה הוראת סעיף 5א לחוק זה, הקובעת כך:
5א. בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
דהיינו, נטל ההוכחה במחלוקת שבין התובע לנתבע אודות זכאותו של התובע לשכר שבמחלוקת היה מוטל היה על הנתבעת.
10.עם זאת, ולאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה שכלל אין צורך שנכריע על פי כלל נטל ההוכחה, שכן התובע הוכיח את זכותו לשכר במחלוקת. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית, נפתח דווקא בהתייחסות לראיות שהוצגו לנו בדבר מידת העמידה של הנתבעת בחובת תשלום שכרם לכלל עובדיהם, להבדיל מהראיות הספציפיות בעניין שכר התובע. הנתבעים ביקשו לשכנע אותנו שהמקרה של התובע, שאין מחלוקת שעבד עבורם במשך חודשים רבים בלי לקבל שכר כלל, היה מקרה חריג ביותר ביחסי העבודה אצלם, שנבע ממעמדו הבכיר של התובע, ומכך שהתנהל בין הצדדים משא ומתן בדבר תנאי ההעסקה לכל אורך תקופת ההעסקה השניה. לטענתם, התובע עצמו היה מעוניין ב"עיסקה" של ויתור על שכר תמורת סיכוי להרוויח פי כמה באמצעות אופציות שיקבל. ברם, שני עדים מטעמו של התובע, מר איל נורי ומר אופיר שלזק, כמו גם התובע עצמו, העידו שהנתבעים הלינו באופן שגרתי גם את שכרם של עובדים אחרים שלהם באותה התקופה. נתנו אמון מלא בעדותם זו, ובכלל זה בעדותם על כך שעובדים נוספים נאלצו באופן דומה לתובע לפנות לבית דין זה בתביעות, ושרק בעקבות הגשת תביעות הם קיבלו את שכרם וזכויותיהם. מנגד, הנתבעים לא העידו עובד אחר שלהם או עד כלשהו במטרה לסתור את העדויות הקשות על הפרה שיטתית שלהם של חוקי העבודה, וגם לא הציגו ראיות בכתב בדבר עמידתם בתשלומים לעובדיהם. למעשה, להיפך. מצאנו בעדויות מטעם הנתבעים דווקא אישור, גם אם מרומז ולא חד משמעי, לכך שהם לא עמדו בחובתם הבסיסית לשלם את שכרם של עובדיהם בתקופה הרלוונטית. כך, הנתבע בסעיף 57 לתצהירו העיד שגם "עובדים אחרים בנתבעת... פעלו בחודשים האמורים ללא שכר", ואילו העד היחיד הנוסף מטעם הנתבעים מלבד הנתבע, היועץ הכלכלי מטעם הנתבעת, גרי הוכוולד, העיד כך (עמ' 29 ש' 22), ומצאנו עדות זו כתומכת בטענות התובע:
ש. ... כתבת שהתובע אכל חצץ בנתבעת?
ת. נכון, כמו עובדים אחרים ,מחליפים לך שכר באופציות, דוחים לך שכר, זה נקרא לאכול חצץ. כל העובדים שם אכלו חצץ".
ואם לא די בכל האמור, הרי שגם בסיכומיהם הודו הנתבעים, שחור על גבי לבן, כי "אכן נוצרו כלפי עובדים חובות" (סעיף 135 לסיכומיהם), אם כי בד בבד טענו כי "כל שהתחייבה לו הנתבעת וכלפי מי שהתחייבה היא כלפיו שולם עד השקל האחרון, גם אם באיחור" (ההדגשה לא במקור);
שנית, נקרב עתה את מבטנו אל עניינו של התובע. מה היה גובה שכרו המוסכם בתקופת העבודה השניה? מאחר שלא נחתם בין הצדדים הסכם עבודה חדש בכתב, וגם לא הועברה הודעה בכתב על שינוי בתנאי ההעסקה בתקופת ההעסקה השנייה, הרי שלדעתנו נקודת המוצא הנכונה לקביעת השכר המוסכם בתקופת ההעסקה השנייה הינה השכר הקבוע בהסכם העבודה שנחתם והיה מחייב בין הצדדים בתקופת ההעסקה הראשונה. על פי נקודת מוצא זו, ברור שהתובע זכאי להפרשי השכר שאותם הוא תובע;
שלישית, לכל אורך ההתדיינות, הנתבעים קיבלו את נקודת המוצא הזו, לפחות במובן שגם לשיטתם "השכר אותו אמור היה התובע לקבל בתקופת העבודה נשוא התביעה, הוא אותו שכר אותו קיבל בתקופה המקורי" (סעיף 35 לסיכומיהם), ובהמשך "הסכם העבודה מן התקופה הראשונה אמור היה להמשיך לחול ביחסים שבין הצדדים גם בתקופה השנייה, ככתבו וכלשונו ללא כל שינוי" (סעיף 193 לסיכומיהם);
רביעית, ביום 31.10.13 העביר הנתבע 2 לתובע טיוטת "הסכם העסקה החדש ישן" (ראו המייל נספח נ/10 לתצהירו), ובהמשך לכך התקיים בין הצדדים משא ומתן לחתימה על הסכם עבודה חדש, שמעולם לא נחתם. לא הוצגו לנו פרטים מלאים על תוכנו של המשא ומתן, אך הוגשה לנו טיוטא אחת של ההסכם שהיה אמור להיחתם (נספח 8 לתצהיר התובע). הטיוטא תומכת באופן מלא בטענות התובע, דהיינו לפיה, הוא זכאי להפרשי השכר שלהם הוא טוען;
חמישית, מעיון בסעיף 89 סיכומי הנתבעים, עולה בבירור שהנתבעים מודים בכך שטיוטת הסכם העבודה שנשלחה משקפת את ההבנות אליהם הגיעו הצדדים, כשלטענתם הסיבה היחידה לכך שההסכם לא נחתם היתה דרישות כאלה ואחרות מצד התובע ביחס לזכויותיו לאופציות על מניות החברה. העובדה שהנתבעים ניסחו טיוטא (שלא נחתמה) שהיתה אמורה לעגן בכתב את זכותו של התובע להפרשי שכר הנטענים על ידו – לרבות רטרואקטיבית מתחילת אוקטובר 2013 – מחזקת מאד לדעתנו את טענת התובע שגם הנתבעים היו מודעים לכל אורך הדרך לכך שהם עדיין חייבים לתובע את הפרשי השכר להם הוא טוען, וכי לא מדובר בויתור כמעט מוחלט שלו על שכרו, כטענתם;
שישית, ראיה חזקה לכך שמדובר בחוב שכר מצאנו גם בשיחה המוקלטת שהתקיימה בין התובע למר הוכוולד לאחר דיון קדם המשפט (השיחה צורפה כנספח 14 לתצהיר התובע). במהלך השיחה מודה הוכוולד – שהינו כיועץ הנתבעת ואף הוצג באחד מקדמי המשפט כנציג החברה – באופן המפורש ביותר בכך שמדובר היה בדחיית שכר ושהנתבעת נותרה חייבת לתובע את שכרו (להלן ציטוטים נבחרים: "אתה תוותר על החובות שלך", "אתה יודע שהשכר נדחה", "זו היתה מטרת העיסקה לשלם את החובות");
שביעית, הנתבעים היו מודעים לכך שעצם העובדה ששילמו לתובע שכר חלקי במשך מספר חודשים בשנת 2014, מחלישה באופן משמעותי את טענתם שהיה סיכום שלא יקבל שכר כלל, אלא רק אופציות. הנתבע ניסה להסביר קושי זה כך: "אני בחור טוב... כאשר היה חסר לו כסף, שילמתי גם קצת כסף על מנת שיהיה לו דלק לאוטו" (עמ' 36 ש' 28). איננו מקבלים טענה זו בדבר תשלומים "וולונטריים", ואנו סבורים שהתשלומים החלקיים מחזקים את טענת התובע שהיה זכאי לשכר, שתשלומו נדחה בשל בעיות כלכליות אליהן נקלעה הנתבע, ומחלישים את טענת הנתבעים שהיתה הסכמה על עבודה ללא קבלת שכר כלל";
שמינית, הנתבעים טענו שבעצם העובדה שהתובע המשיך לעבוד במשך כל החודשים הללו, אף ששכרו שולם באופן חלקי ביותר, ובמרבית החודשים לא שולם כלל, יש כדי להוכיח שאכן היתה הסכמה בין הצדדים על כך שהוא לא יקבל שכר כלל (אלא רק אופציות). איננו מקבלים את הטענה. מהראיות עולה בבירור שבין הצדדים התקיים כל העת משא ומתן אינטנסיבי, כשלתובע היו סיבות טובות להאמין ששכרו אכן ישולם גם אם באיחור (ודי לעיין בטיוטת הסכם העבודה כדי להבין שעל כך בדיוק דובר). על כן, לא מדובר במצב דברים שבו עובד "שותק" ומסכים בהתנהגותו להרעה בתנאי עבודתו, אלא דווקא במצב שבו עובד מתריע בצורה קונסיסטנטית על כך ששכרו מולן, והצדדים מנסים להגיע להבנות בקשר לכך. נוסיף, שאף אם מחלק מההתכתבויות שבין הצדדים (אליהם מפנים הנתבעים בסיכומיהם) ניתן להבין שהיתה מצד התובע בשלבים מסוימים נכונות עקרונית לשקול ויתור חלקי על שכרו תמורה לתוספת אופציות, הרי שבהעדר מחלוקת על כך שהמשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם ברור בעניין זה, הרי שיש לחזור אל "נקודת המוצא", כלומר הצדדים לא הסכימו על ויתור על שכר תמורת אופציות, והתובע זכאי לשכרו;
תשיעית, נעיר עוד בקשר לסיכום שלא היה בדבר מתן אופציות במקום שכר, כי העד הוכוולד מטעם הנתבעים העיד כי ניתנה לנתבע הנחיה כללית לפנות לעובדים ולבקש מהם "להסכים לקבל את השכר באופציות חלף שכר" (עמ' 30 ש' 3), אך הוא הוסיף והעיד ככל שהדברים נוגעים לפרטים ממש, כמו למשל האם מדובר בויתור מוחלט או חלקי על שכר, ועל כמה אופציות מדובר, הרי ש"הדירקטוריון לא נכנס לרזולוציה הזאת" (עמ' 30 ש' 5). במילים אחרות, בהינתן שנדרש אישור דירקטוריון להקצאת האופציות הנוספות לתובע, ולא רק שאישור שכזה לא ניתן אלא שבכלל לא התקיים דיון ב"רזולוציה" הזו, הרי שנעדר (לכל הפחות) יסוד המסוימות הנדרש לצורך כריתתו על חוזה על פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973;
ולבסוף דומה שאף הנתבעים עצמם, בעת שניסחו את טענותיהם, היו מודעים לחולשת טענותיהם בקשר לאותן הסכמות בין הצדדים על "החלפת שכר באופציות", שכן הם עצמם טענו בסיכומיהם שאותה הסכמה לה הם טוענים לכאורה "אינה מתיישבת עם משפט העבודה המגן" (סעיף 173 לסיכומיהם) ובסיכומיהם כללו טענות "לחלופין" ו"לחלופי חלופין", לפיהן התבקשנו לקבוע שהתובע זכאי רק לחלק מהפרשי השכר הנטענים על ידו, ככל שיידחו טענותיהם בדבר כך שאין הוא זכאי להפרשי שכר בכלל (סעיפים 180 עד 187 לסיכומיהם).
11.נוכח כל האמור, רכיב התביעה בגין הפרשי שכר מתקבל במלואו. על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר יסוד חודשי (בצירוף דמי אחזקת רכב בסך 1,500 ₪ לחודש) בסך כולל של 172,087 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.14 (אמצע התקופה בגינה משולמים הפרשי השכר) ועד ליום התשלום בפועל.
דמי הבראה
12.בסיכומיהם, הודו הנתבעים כי סוכם במפורש עם התובע, בהסכם עבודתו, על תשלום דמי הבראה, ולמרות זאת אלו לא שולמו (סעיף 215 לסיכומיהם). טענת ההגנה היחידה של הנתבעים ביחס לרכיב זה היתה ש"על דמי הבראה עובד יכול לוותר". עם זאת, אף הנתבעים הודו שהתובע לא ויתר באופן מפורש על דמי הבראה, אלא שלטענתם מדובר בויתור "משתמע" מכך שויתר על שכר. על כן, משדחינו את טענתם בדבר כך שהתובע ויתר על שכרו, הרי שברור לחלוטין שהתובע זכאי לדמי הבראה.
על כן, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון דמי הבראה בסך 1,855 ₪ (על פי תחשיב התובע בכתב תביעתו, שלא נסתר) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.9.14 (יום סיום העבודה) עד ליום התשלום בפועל.
פדיון חופשה
13.אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובע לא היה זכאי לחופשה שכן "עשה בזמן העבודה כבשלו. בא כרצונו והלך כרצונו". משלא הציגו הנתבעים דוחות נוכחות ופנקס חופשה, נטל ההוכחה שהתובע אינו זכאי לפדיון החופשה לו הוא טוען מוטל היה עליהם, והם לא עמדו בנטל. על כן, אנו מקבלים את טענת התובע, לפיה הוא זכאי ל- 17.83 ימי חופשה (ראו בסעיף 17 לתצהירו). תעריף היום כפי שהוא מופיע בתלושי השכר הינו 1,050 ₪ ליום עבודה (מבוסס על השכר החודשי שאותו קבענו כנכון, בסך 22,757 ₪ לחודש), ומכאן שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך 18,721 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.9.14 (סיום העבודה).
פיצוי על אי מתן תלושי שכר
14.התובע דרש פיצוי ללא הוכחת נזק בגין 7 תלושי שכר שהיו אמורים להימסר לו לטענתו, ולא נמסרו. דין רכיב התביעה בעניין זה להידחות. "התלושים החסרים" לפי התובע מתייחסים לחודשים שבהם לא קיבל שכר כלל. בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר תלוש שכר הינו "רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לתובע". מכאן, שהנתבעים לא היו חייבים למסור לתובע תלושי שכר בגין חודשים שבהם לא קיבל שכר כלל.
פיצויי פיטורים
15.אין מחלוקת על כך שבין הצדדים נחתם הסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, שעוגן בהסכם העבודה שנחתם בתקופה הראשונה. לפיו, היה התובע זכאי להפקדות לביטוח מנהלים בגובה 8.33% במקום פיצויי פיטורים. אין גם מחלוקת כי חברת מגדל שניהלה את ביטוח המנהלים של התובע, הגישה תביעה כנגד הנתבעת שבה טענה שהנתבעת לא עמדה בחובתה להפריש מדי חודש עבור התובע, וכי תביעה זו תלויה ועומדת בפני בית הדין זה (קג 4082-02-16), להבנתנו בהמתנה להכרעות העובדתיות שבפסק דין זה לעניין גובה שכרו של התובע, ממנו יש לגזור את ההפרשות שלהן היה זכאי, לרבות לרכיב פיצויי פיטורים. במצב דברים זה, ומשלא הוצג בפנינו מידע מלא אודות מה שהופרש ומה שלא הופרש לתובע, הנכון לדעתנו הוא להותיר את המחלוקת בעניין זה להכרעה במסגרת התביעה שהגישה מגדל (נדגיש שהתובע הסכים שמדובר בשתי תביעות העוסקות באותו רכיב שכר, וכי ברור שהוא זכאי לקבלו רק פעם אחת, ראו עמ' 25 ש' 11 לפרוטוקול). עם זאת, ככל שמסיבה כלשהי לא תשלם הנתבעת במסגרת תביעת מגדל את ההפרשות החסרות עבור התובע, הנכון לדעתנו להותיר בידי התובע את האפשרות לחזור ולתבוע ישירות מהנתבעים את ההפרשות לפיצויי פיטורים החסרות. על כן, אנו מורים על מחיקת רכיב תביעה זה, להבדיל מדחייתו.
אופציות ומניות
16.הנתבעים, בסעיפים 270 עד 275 לסיכומיהם, מודים שהוענקו לתובע 513,080 אופציות, וכן הם מודים שמתוך אלה הבשילו סך של 430,145 אופציות. לתובע מספר טענות ביחס ברכיב תביעה זה, שבהן נדון להלן אחת לאחת.
ראשית, אשר להסכמות העקרוניות שאליהן הגיע התובע עם הנתבע בדבר הענקת 300,000 אופציות נוספות בהיקף השקול ל- 2% ממניות החברה (הסכמות עליהן אין מחלוקת, ראו נספח 9 לכתב התביעה וכן סעיף 264 לסיכומי הנתבעים) – כידוע, הקצאת אופציות הינה פעולה הטעונה מסוימות וכן (בין היתר) אישור של דירקטוריון החברה, בהתאם לתוכנית האופציות החלה בחברה. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שההענקה הנוספת הזו לא הובאה לדיון ואישור בדירקטוריון – התובע עצמו מודה בכך בסעיף 26 לתצהירו – ועל כן אנו מקבלים את עמדת הנתבעים שאין ליתן לה תוקף;
שנית, אשר לטענת התובע כי כל האופציות שבידיו הבשילו (ולא רק 430,145) – בהינתן שהבשלת אופציות נוספות היתה מותנית בהמשך עבודה, ונוכח מועד התפטרותו של התובע, מקובלת עלינו עמדת הנתבעים כפי שהיא מפורטת בסעיף 273 לסיכומיהם לפיה לא הבשילו אופציות נוספות;
ושלישית, אשר לטענת הנתבעים לפיהן התובע לא מימש את האופציות שהבשילו במועד האחרון שנקבע לכך, בטרם חלוף שנה מניתוק יחסי העבודה – הנתבעים הודו בסעיף 276 לסיכומיהם בכך שקיבלו הודעת מימוש ביום 3.9.15, יום אחד קודם למועד שבו חלפה שנה ממועד ניתוק יחסי העבודה, דהיינו במועד שבו רשאי היה התובע ליתן הודעת מימוש. איננו מקבלים את טענתם לפיה עיתוי הגשת הודעת המימוש "ברגע האחרון" מהווה התנהגות חסרת תום לב, ואיננו מקבלים גם את טענתם לפיה העובדה שהודעת המימוש התייחסה למספר אופציות גדול יותר – נוכח טענת התובע שהיה זכאי להקצאה נוספת של 300,000 – מחייבת קביעה לפיה הודעת המימוש כולה הינה חסרת כל נפקות. אשר על כן, כפי טענתם החלופית של הנתבעים, ניתן בזה תוקף רק לאותו חלק מהודעת המימוש המתייחס לאופציות שהבשילו (430,145).
עוגמת נפש
17.התובע תבע פיצוי על עוגמת נפש שנגרמה לו מהתנהלות הנתבעים בעניינו. לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, הגענו למסקנה שאכן יש מקום לפסוק לו פיצוי בגין כך. מלבד בעצם אי תשלום השכר והזכויות – שקבענו מעלה שלא היה כדין – גרמו הנתבעים לתובע עוגמת נפש רבה גם בשל האצבע המאשימה שהיפנו כלפיו בפרשת סופרקום. בסעיפים 21 עד 28 לכתב הגנתם טענו הנתבעים כי התובע ועובד בכיר נוסף שלה התפטרו בעיצומו של משא ומתן שקיימה למכירתה, בתמורה לסך של 3,000,000$, לחברת מתחרה בשם סופרקום. לפי כתב ההגנה, מיד לאחר התפטרות השניים הסתבר לנתבעת שהתובע ושותפו עברו לעבוד בסופרקום, ובסמוך לאחר מכן הציגה סופרקום בתערוכות שונות "ארנק סלולארי" זהה במרבית תכונותיו למוצר שאותו פיתחה הנתבעת, כשהתובע עצמו נוטל חלק בהצגת המוצר. על כן, כך טענו הנתבעים, אין מנוס מהמסקנה שהתובע הפר באופן בוטה את חובות הנאמנות והסודיות שלו, גזל את סודותיה המסחריים של הנתבעת, ולמעשה גרם לכך שסופרקום לו היתה צריכה להשקיע אפילו פרוטה ברכישת הנתבע.
18.במהלך ההתדיינות בפנינו הסתבר שהנתבעים היפנו כלפי התובע איום, שמעולם לא מומש, להגיש כנגדו תביעה על סך למעלה מ- 10,000,000 ₪ בגין עניין סופרקום, על אף שמהראיות עלה בבירור שלא היו דברים מעולם – התובע מעולם לא החל לעבוד בסופרקום, ובוודאי שלא שיווק את מוצריה בתערוכות בחו"ל (התובע טען, וטענתו זו לא נסתרה, כי בתקופה שלגביו נטען כך הוא בכלל לא יכול היה לצאת את הארץ, שכן הוא חתם אבטלה והיה במצוקה כלכלית). נוכח האמור ומכלול נסיבות העניין, אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.
19.בשולי דברינו נציין שלא נעלמה מאיתנו טענת הנתבעים בסיכומיהם שאין מקום לקבל רכיב תביעה זה גם מן הטעם שהתובע בסיכומיו זנח לכאורה סעד זה. איננו מקבלים את הטענה. אף שנכון הדבר שסיכומי התובע אינם מפרטים שוב את כל הסעדים המבוקשים, אך הם עושים זאת על דרך ההפניה לכתב התביעה, ודי בכך על מנת להביא למסקנה שהתובע לא זנח סעד זה (וכך בוודאי בהינתן שסיכומי התובע כוללים טיעון עובדתי מפורט המסביר את האופן שבו פגעה התנהלות הנתבעים בתובע בכלל, ובפרשת סופרקום בפרט). למעלה מהנדרש נציין שהתובע בסעיף 22 לסיכומי התשובה שהגיש, הדגיש שלא זנח רכיב תביעה זה.
שיפוי בגין הוצאות
20.התובע טען בכתב התביעה, מבלי לפרט, כי הוציא מכיסו כ- 1,000 ₪ עבור הנתבעת ולטובתה, וכי הוא זכאי להחזר סכום זה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי יש למחוק עילת תביעה זו בהעדר פירוט. אנו מקבלים טענה זו וסבורים שאכן דין רכיב התביעה להידחות על הסף בהעדר פירוט. למעלה מהנדרש נציין שבתצהירו ובהמשך בסיכומיו הסביר התובע שכנגד אותה הוצאה כספית עלומה הוא מסר לנתבע חשבוניות, ושהאחרון הבטיח להחזיר לו את הכסף. מכל מקום, גם טענות אלה של התובע נותרו כלליות, מבלי לפרט באיזו הוצאות מדובר היה, ומבלי שהטענות גובו בכתב.
התביעה כנגד הנתבע 2
21.בכתב התביעה טען התובע שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות כך שהנתבע יחויב ביחד ולחוד עם הנתבעת בכל הסכומים שאותם נקבע שהנתבעת נותרה חייבת לתובע. סגנית הנשיא ורדה וירט לבנה חזרה לאחרונה (בר"ע 52353-08-16 טוקו שף בע"מ נ' negouse (13.11.16) ) על עיקרי הוראות הדין בכל הנוגע להרמת מסך בין חברה ובעל מניות שלה:
"בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...".
כן ראו: עע 3903-05-11 איפראימוב נ' ר-צ פלסט בע"מ (4.12.14); עע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי נ' שיינפלד (16.2.12); עע 129/10 זוננשיין נ' ג'ינסיס סאונד סיסטם (1.11.11)).
22.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, הגענו לכלל מסקנה שדין טענה זו להתקבל, וזאת מהנימוקים הבאים:
ראשית, כבר בכתב התביעה (סעיף 37) טען התובע שהנתבע "הינו המייסד, היוזם, המנהל הכללי, דירקטור, בעל מניות עיקרי, המוציא והמביא בנתבעת, והזהות בין השניים כה מוחלטת עד שהנתבעת לא רק משתמשת בכתובתו של הנתבע אלא אף מתאכסנת ופועלת מתוך ביתו הפרטי רחב הידיים שברעננה. הנתבעת אינה פועלת בלעדי הנתבעת והנתבע הוא השולט בפעילות והוא העומד מאחורי הפגיעות הקשות בתובע ובחוק כפי שתוארו בכתב תביעה זה". מעיון בכתב ההגנה עולה שהנתבע אישר את העובדה שהינו מייסד הנתבעת, המנהל הכללי שלה וכן שהוא בעל מניות ודירקטור. עם זאת, הנתבע הכחיש שהינו בעל השליטה בנתבעת, וטען שהינו מחזיק ב- 20% ממניותיה בלבד (ויש עוד 12 בעלי מניות) וכי יש לחברה ארבעה דירקטורים נוספים;
שנית, על פי תדפיס רישום הנתבעת אצל רשם החברות (נספח 13 לתצהיר התובע) הדירקטור היחיד של הנתבעת הינו הנתבע;
שלישית מסכת הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו הוכיחה באופן ברור וחד משמעי את טענות התובע בעניין היותו של הנתבע בעל השליטה ומקבל ההחלטות המרכזי, אם לא הבלעדי, בנתבעת (עמ' 34 ש' 9 לפרוטוקול). כך ובין היתר, לא הוצגה לנו כל התכתבות או קשר שהיה לתובע או לאחד מהעובדים האחרים שהעידו בפנינו על הפגיעה בזכויותיהם עם בעל מניות, דירקטור, או אורגן אחר של הנתבעת, לא הוצגו פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון ככל שהיו כאלה, ולמעשה התמונה הראייתית אכן היתה ברורה ותמכה בטענה שעל פיו של שלמה (הנתבע) יישק דבר בנתבעת;
רביעית עוד עולה מחומר הראיות, שאותו כבר פרשנו מוקדם יותר בפסק דין זה, שהמקרה של התובע אינו המקרה היחיד של אי תשלום שכר וזכויות סוציאליות בנתבעת, אלא שמדובר בנתבעת שהפרה באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסית של עובדיה לקבל את שכרם, לרבות אי העברת הפקדות לקופות במועד (כפי שהודה גם הנתבע בחקירתו הנגדית, עמ' 35 ש' 12) ;
חמישית מעדותו של הנתבע כמו גם מסיכומי הנתבעים (ראו בסעיף 290) עולה לכאורה שהנתבע, אף שהינו בעל שליטה ובעל מניות בנתבעת, נוהג לחייב את הנתבעת בסכומי כסף גבוהים "על עבודה" שהוא עושה לכאורה עבורה, וזאת במעמד של "קבלן חיצוני". כך, במהלך עדותו בפנינו הודה הנתבע שבתקופה הרלבנטית היתה חייבת לו החברה לשיטתו "חצי מיליון ₪" (עמ' 44 ש' 8 לפרוטוקול) ואילו בשלב הסיכומים הודו הנתבעים שכיום תפח חובה של הנתבעת לנתבע והוא עומד כיום על לא פחות ממיליון ₪ (ראו בסעיף 290 לסיכומי הנתבעים). בהעדר הסבר מדוע נרשמים בספרי הנתבעת סכומי כסף כה גבוהים כחוב לנתבע עבור שירותים כ"קבלן חיצוני", קיים חשש של ממש שבדרך הזו מרוקן הנתבע את החברה ממשאביה והוא אחראי אישית, לכל הפחות באופן חלקי, למצב הדברים שהתגלה בפנינו שבו אין בידיה לשלם את שכרם (או את מלוא שכרם) של עובדיה. וכידוע, עירוב נכסים, נטילת סיכונים בלתי סבירים ו"מימון דק" הוכרו בפסיקה כשיקולים כבדי משקל להרמת מסך (עע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש עתונות (17.12.02); עע 150/07 ח.א. בוני חיפה נ' ח'ורי (26.8.08); ענין העמותה לקידום הספורט הנשי (שם));
שישית על כן, אין להתפלא על כך שעדותו הודה הנתבע כי הוא עצמו אינו מבדיל בבירור בין עסקי החברה ובין רכושו שלו, וכי ההתחייבויות שנתן לתובע תופסות לשיטתו הן ביחס לחברה והן ביחס אליו. לכאורה, בכך הוביל הוא עצמו למסקנה שיש לחייב גם אותו (ביחד עם החברה) בהתחייבויותיו לתובע. וכך נרשמו הדברים בפרוטוקול (עמ' 36 ש' 10):
"ש. אני שואל במה הוא (התובע.. הח.נ) הפך להיות שותף, בעסקי החברה, במניות החברה או במניותיך?
ת. גם וגם וגם"
ולבסוף התרשמנו באופן הברור ביותר, הן מעדות התובע והן מעדות היועץ הכלכלי הוכוולד, שהנתבע היה מודע למצב הכלכלי של החברה ולכך שלא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע. משכך, הדברים הבאים, שנכתבו ע"י כב' השופט שמואל צור באחת הפרשות (עע 96-09 אסעד נ' פאדי (12.7.10)), יפים ומתאימים אף למקרה שלפנינו:
" בנסיבות הענין ניתן להסיק כי המערער היה מודע למצבה של החברה ולמעשיו כלפי המשיב שהולכו אותו שולל והעמידו אותו בפני שוקל שבורה. המערער היה המנהל. הוא היה הרוח החיה. במעמדו זה פעך המערער בניגוד למצופה ממנו כמעסיק ובניגוד לחובתו לנהוג בתום לב כלפי עובדו. בנסיבות אלה לא תעמוד למערער הגנת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וראוי שהוא יישא באופן אישי בחובות החברה כלפי המשיב".
דיני עבודה מיוחדים לעובדי-מפתח בחברות הזנק (Start Up) ?
23.בטרם נחתום, נתייחס בקצרה אל הטיעון שפתח את סיכומי הנתבעים, שלפיו "לא ניתן לדון בתביעת התובע שלא בהקשר הרחב יותר של חברות הזנק בכלל ושל יחסי עבודה בחברות אלו בפרט". לטענת הנתבעים, זירת יחסי העבודה בחברות אלה הינה "שונה בתכלית משוק העבודה המסורתי. מדובר במקום עבודה שנפתח ונסגר מהר מאי פעם שבו אפשר להרוויח הרבה יותר ובמהירות רבה יותר מאי פעם, [ש]פתחה בפני עובדים שכירים הזדמנויות אשר פעם היו שמורות לבעלי הון בלבד! כל זה קרה בזכות הנכונות לקחת סיכונים". הנתבעים אמנם הדגישו כי גם לשיטתם אין להסיר מעל עובדים בחברת הזנק את הגנותיו של משפט העבודה המגן, אך "ההקשר התעשייתי הנכון" מחייב אותנו להתייחס אחרת אל מאזן היחסים בין עובדים ומעסיקים בחברות אלה. במילים אחרות, הנתבעים טענו, אף אם לא מפורשות, שיש מקום להפחתה מסוימות במידת ההגנה שניתנת לזכויות עובדים בחברות הזנק, ובאופן ספציפי שאין להקפיד באותה המידה על החובות המוטלות על חברות אלה כלפי עובדיהם לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. איננו מקבלים את הטענה. לא בכדי לא עלה בידי הנתבעים להפנות אותנו ולו לפסק דין אחד שיש בו כדי לתמוך בטענותיה בהקשר זה. דיני העבודה חלים ומחייבים באותה המידה את המעסיקים והעובדים כולם. משמצאנו כי זכויות של התובע כעובד הופרו, ובמיוחד שהנתבעת לא עמדה בחובתה הבסיסית לשלם לו את שכרו החודשי במועד, זכאי הוא להגנתו של בית דין זה לא פחות משזכאי כל עובד אחר.
סוף דבר
24.התביעה מתקבלת באופן חלקי. על הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א.הפרשי שכר ודמי אחזקת רכב בסך 172,087 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.14 (אמצע התקופה בגינה משולמים ההפרשים).
ב.פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 10,000.
ג.דמי הבראה בסך 1,855 ₪.
ד.פדיון חופשה בסך 18,721 ₪.
ה.פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.
הסכומים המפורטים בסעיפים ב' עד ה' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.6.14 (סיום יחסי העבודה) ועד למועד התשלום בפועל.
ו.כמו כן ניתן בזה צו הצהרתי לפיו התובע מסר במועד (ביום 3.9.15) הודעת מימוש של 430,145 האופציות שהוקצו לו לרכישת מניות הנתבעת.
25.התביעה לפיצויי פיטורים נמחקת (להבדיל מנדחית), וראו לעניין זה ההסבר בסעיף 15 לפסק דין זה.
הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום, ז' אדר תשע"ז, (05 מרץ 2017), בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
גב' הלן הרמור,
נציגת ציבור עובדים
|
|
דורי ספיבק, שופט
אב"ד
|