המחלוקת העובדתית היא בשאלה האם יש לראות בתובע בעת התאונה כמי שידע שרישיונו הותלה על ידי רשות הרישוי, אם לאו. אם ידע התובע כי רישיונו הותלה, התוצאה היא כי בעת התאונה, פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת לא הייתה בתוקף והיא אינה חבה בנזקי התובע. אם לא ידע, הרי שהכיסוי הביטוחי בעת התאונה בתוקף והנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין נזקיו ככל שיוכחו בהמשך ההליך.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 7 לחוק הפיצויים קובע, בין היתר, כדלקמן:
"7.נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
![]()
... (3)מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
...
(5)מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;..."
סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), שעניינו נהיגה בעת פסילה, קובע כך:
מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, ... דינו – מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד. (ההדגשות שלי- א.פ)
ברע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' בן נאג'י רחמים, פ"מ מו(3) 771, 774 (1992) התייחס בית המשפט העליון לעניין הידיעה על פסילת רישיון נהיגה וקבע כך:
"קיומה של ידיעה יכול להיות מוסק מהודאה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נושא הידיעה באוזני הנאשם; אולם יכול גם שהיא תילמד מן המסקנה ההגיונית העולה מתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בלבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחר, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע."
בית המשפט העליון בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל (20.6.07)) דן בשאלה אם נשללה אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהנהג נהג ברכב בזמן פסילה, כלומר ללא רישיון, ונוכח הקביעה העובדתית שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו, נקבע בעמ' 4 לפסק הדין כדלקמן:
"לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג – אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך, למשל, נפסק כי 'לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן 'הודעה' העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל' ... הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה...." (ההדגשות שלי- א.פ).
עוד נקבע בפרשת ממו בעמ' 5 בעניין זה כי:
"הנה כי-כן, הדין הפלילי מחייב שייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב – לאסורה. 'השילוב שבין סעיפים 42(א) ו- 67 לפקודה מלמד' – כך נפסק בפרשה מן העת האחרונה – 'את אלה: ראשית, תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום שנפסל בפניו על ידי בית המשפט, או מיום שדבר הפסילה שניתנה בהיעדרו, הודע לו...' (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.10.2005); ההדגשה הוספה). כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו. לדעה זו שותף גם פרופ' אנגלרד, אשר אימץ את פסיקת הערכאות הדיוניות בסוגיה וקבע כי 'פסילת רשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה... פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה כל עוד לא הודעה לנוהג' (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005) והאסמכתאות שם)." (ההדגשות שלי- א.פ).
גם בע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (11.10.11) (להלן: "פרשת מלכה"), התייחס בית המשפט העליון למונח "שהודע לו" בפקודת התעבורה (פסקה 24 ואילך):
"סעיף 67 לפקודת התעבורה מדבר מפורשות באדם 'שהודע לו' כי הוא פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. הפסיקה פירשה את התיבה 'מי שהודע לו' ככזו המחייבת מתן הודעה של ממש לנהג אודות הפסילה כדי שהפסילה תשתכלל ... כן הוטעם בפסיקה כי פסילה שלא בפני הנהג נכנסת לתוקפה רק מיום שהודע לו הדבר (ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (6.10.2005). בהיעדר הודעה, אין עבירה, והדברים מובנים... נפנה למישור האזרחי. פקודת התעבורה ותקנות התעבורה אינן מציינות חובת הודעה בדבר החלטת התלייה, בהקשר הרלבנטי לענייננו. סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד אף הוא איננו עוסק בשאלת הידיעה, וכל עניינו ב"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". עם זאת, ברי כי גם בהקשר האזרחי, לא די בעצם ההחלטה על פסילת הרישיון, אלא יש צורך בהבאתה למודעותו של הנהג..." (ההדגשות שלי- א.פ).
הן בתחום הפלילי וכך גם בהקשר האזרחי, נדרשת הודעה של ממש אודות הפסילה כדי שפסילת רישיון הנהיגה תשתכלל. גרימת תאונה במהלך נהיגה בזמן פסילת רישיון עלולה להיות בעלת השלכות דרמטיות – חשיפה לכך שהנהג יאלץ לשאת מכיסו בנזקיו שלו ואף של ניזוקים אחרים ולכן הנהג חייב להיות מודע להתליית/פסילת רישיונו. הדרישה היא לגבי ידיעתו של הנהג אודות הפסילה, וזאת על מנת שהפסילה תיכנס לתוקפה.
בהקשר זה יצוין, כי בפרשת מלכה התייחס בית המשפט העליון גם לנושא המצאת החלטת הפסילה בדואר רשום תוך שהוא קובע כי במצב דברים כזה, אין מניעה עקרונית לשימוש בחזקה בסעיף 57ג. לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 כאשר קיים מידע על משלוח ההודעה הספציפית, כלומר, בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו. עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה (ע"א 544/93 ראש עיריית טירת הכרמל נ' כהן (26.10.93)).
מן הכלל אל הפרט
סקירת הראיות
לתיק הוגשו שתי תעודות עובד ציבור.
תעודת עובד ציבור של הגב' גלבהואר יהודית, ראש אגף נהיגה, מחלקת בקרה ועדכון בחולון, מיום 19.8.15 (נ/2 26.2.17) לפיה רישיון הנהיגה של התובע חודש ביום 31.8.06 עד ליום 9.12.15 וכי רישיונו נשלל החל מיום 26.8.13. עוד נכתב, כי התובע נדרש לעבור קורס בהדרכה נכונה; הרישיון לא הופקד ובמועד התאונה מופיעה ההתליה הנ"ל. לתעודה צורף מסמך מיום 18.8.15 בו נכתב כי לתובע הונפקה הודעת זימון לקורס יעודי בנהיגה נכונה ביום 24.2.13 תוך פרוט ארבע עבירות אותן ביצע ובתחתית המסמך נרשם, כי התובע סיים את ההדרכה ביום 19.5.15, קרי, לאחר מועד התאונה. ההודעה לעיל נשלחה בדואר רשום. צורף גם מסמך נוסף מיום 18.8.15, בו צוין כי הודעת ההתליה הונפקה ביום 25.8.13 וכי היא נשלחה אל התובע בדואר רשום. עוד צוין, כי תזכורת לפני התלית הרישיון נשלחה אל התובע ביום 12.5.13.
תעודת עובד ציבור של הגב' גלבהואר מיום 25.1.17 (ת/2 26.2.17) אליה צורף מסמך אחד נוסף (שלא צורף לתעודה הקודמת) בו צוין כי הודעת זימון לקורס בסיסי בנהיגה נכונה נשלחה אל התובע בדואר רשום וכי התובע סיים את ההדרכה ביום 11.1.13.
הצדדים ויתרו על זימונה וחקירתה של הגב' גלבהואר יהודית.
בתצהירו מיום 27.1.14, הצהיר התובע כי בתחילת שנת 2013 הוא הלך למשרד הרישוי לצורך בירור אודות רישיון הנהיגה שלו ושם הודיעו לו שיצטרך לעבור קורס. נוכח דרישת משרד הרישוי, התובע נרשם ועבר קורס בבית ספר אבו חלדון שהתקיים בבית חנינה. לטענתו, עוד לפני התאונה נבדק פעמים רבות על ידי שוטרי תנועה ומעולם לא הודיעו לו על שלילה ואף לאחר התאונה הוא נחקר בתחנה במשטרת עפולה ולא נאמר לו שיש בעיות עם רישיון הנהיגה. התובע הצהיר שנודע לו אודות שלילת הרישיון כאמור רק ביום 26.1.14 עת פנה למשרד הרישוי לצורך הוצאת אישור לחברת הביטוח בדבר תוקפו של הרישיון. התובע הצהיר שלא קיבל כל הודעה או מכתב התראה בדבר שלילת רישיונו או בדבר חובתו לעבור קורס שני ולטענתו, אילו היה מקבל הודעה כאמור היה עובר קורס מיד, כפי שעשה עם הקורס הראשון, כאמור. התובע הצהיר עוד, כי מבדיקה שעשה ביום 27.1.14 עם משרד הרישוי בתלפיות בירושלים עלה, כי נשלח לו מכתב לפיו עליו לעבור קורס, אך בבדיקה של הדואר הרשום התברר כי הדואר חזר לשולח. התובע אף הצהיר שפקידת משרד הרישוי הודיעה לו שלא שלחו לו כל הודעה או התראה על השלילה (סעיפים 9-2). לתצהיר האמור צרף התובע נספחים, תדפיס מעקב משלוחים של דואר ישראל (ותדפיס של רשות הרישוי). מתדפיס דואר ישראל (ובהתאם לזיהוי קוד הפריט) עולה, כי דבר הדואר (הודעת זימון לקורס מתקדם (ייעודי)) התקבל למשלוח ביום 12.2.13 ונמסר בחזרה לשולח ביום 17.2.13.
לתיק בית משפט הוגשו מספר מסמכים לגבי הודעת ההתליה שנשלחה אף היא בדואר רשום כמפורט להלן.
תדפיס מידע על פריט דואר רשום (סומן נ/1 12.4.16) ממנו עלה כי הודעת התליה התקבלה למשלוח ביום 13.8.13 והוחזרה לשולח ביום 30.9.13 מאחר שדבר הדואר לא נדרש בידי הנמען לאחר תום התקופה הקצובה.
ביום 2.11.15 הוגשה תגובת חברת דואר ישראל בע"מ לפיה "מבדיקה שנערכה עם הגורמים הרלוונטים בחברת דואר ישראל בע"מ לא ניתן להמציא מסמכים עליהם חתם הדוור, מאחר שחלפה למעלה משנה וחצי ממועד המסירה, וחברת הדואר לא שומרת מסמכים אשר חלפה שנה וחצי מיום משלוחם. יחד עם זאת על פי בדיקה במערכת מעקב דברי הדואר מתברר, כי דבר הדואר לא נדרש והוחזר בחזרה לשולח בתאריך 30.9.13".
דואר ישראל הגיש בהמשך תגובה נוספת לבית המשפט (התגובה סומנה ת/1 10.4.16) בה נטען, כי חברת דואר ישראל בע"מ שומרת מסמכים ל- 18 חודשים. המכתב מושא הבקשה הוחזר לשולח ביום 30.9.13 ומאחר וחלפו למעלה משנתיים ימים, אין בידי חברת דואר ישראל בע"מ מסמכים ועל כן היא אינה יכולה לענות על שאלות המופיעות בצו. עוד הובהר, שלא ניתן להמציא מכתב עליו חתם הדוור וכן לא ניתן לענות לשאלות כפי שמופיעות בצו. המידע היחיד הנמצא במחשבי דואר ישראל הוא "לא נדרש" והוחזר לשולח.
נוכח המחלוקת בסוגיית הדואר הרשום וקבלתו/אם לאו אצל התובע, זמנה הנתבעת 2 למתן עדות עד מדואר ישראל שהעיד בישיבת קדם משפט ביום 12.4.16, בטרם קביעת התיק לשמיעת הוכחות. העד, מר חוסיין מוחמד, העיד כי בתקופה הרלוונטית, שנת 2013, "מזרח ירושלים זה ספור מורכב מבחינת חלוקת הדואר" וכי באותה תקופה לא היו כתובות, לא שם רחוב ולא מספר בית (עמ' 16). כשנשאל באופן ספציפי לגבי שנת 2013, השיב העד:
"אנחנו כדואר ישראל אם מגיע כתובת-'א-טור ירושלים', הדוור יצטרך לעשות מאמץ אישי ולברר ולשאול בכפר א-טור מי מכיר את הנמען. אם אחרי מאמץ בשטח לא מצאנו את הנמען בכתובת א-טור אז זה חוזר לשולח ישר. וזה אחרי מאמץ של הדוור בשטח שהוא צריך לברר ולנסות לאתר את הנמען. זו ההנחייה שיש לדוור. התשובה שלי היא כללית לגבי נמענים שקיבלו דבר דואר שכתובתו א-טור ירושלים." (עמ' 17, שו' 13-9).
כשנשאל באופן ספציפי לגבי משלוח הדואר הרשום לתובע תוך פרוט נתוני האסמכתא נ/1 12.4.16, השיב העד כי אין לו כל פרטים על הנמען ועל מספר פריט הדואר הרשום וכי לא עשה כל בדיקה אבל לפי הנתונים שהוצגו לו:
"...אם זה נשלח לכתובת א-טור ירושלים ללא שם רחוב ומספר הבית, אין ספק שזה חוזר לשולח. לפי הנוהל ולפי החוק כשאין כתובת ואחרי מאמץ של הדוור, אם אין לו כתובת אחרי בירור בשטח, זה חוזר לשולח. כמו שאמרתם לי שכתוב באסמכתא." (עמ' 17, שו' 25-22).
בשלב זה של חקירת העד שאלה ב"כ הנתבעת את השאלה הבאה: "התובע עצמו אומר שמכתבים אחרים ממשרד הרישוי הוא כן קבל" וב"כ התובע הודיע לפרוטוקול: "התובע בתצהירו שהוגש לבית המשפט רק הצהיר על כך שהוא קבל הודעה ממשרד הרישוי על הצורך לעשות את הקורס הראשון והוא עשה אותו. לטענתו הוא לא קיבל את ההודעה על פסילת רישיון הנהיגה." (פרו' ישיבת יום 12.4.16 עמ' 17 ש' 26 – 31). יצוין כבר כאן, כי בתצהיר עדות ראשית מיום 19.4.16 שהגיש התובע לאחר הדיון ביום 12.4.16 במהלכו העיד נציג דואר ישראל, הצהיר התובע כי מעולם לא קבל שום מכתב ממשרד הרישוי באמצעות הדואר וכי פנה למשרד הרישוי בתחילת שנת 2013 לאחר ששוטר הודיע לו בבדיקה שגרתית כי עליו לעשות קורס, תוך שהוא מפנה לסעיף 2 לתצהירו מיום 27.1.14. עוד יצוין כי ב"כ התובע הודיע לפרוטוקול במהלך דיון ההוכחות ביום 12.11.16, כי הדברים שהוא עצמו אמר בדיון ביום 12.4.16 מקורם בטעות בהמשך לדברי ב"כ הנתבעת באותו דיון, וכי התובע מעולם לא הצהיר שקבל הודעה ממשרד הרישוי על הצורך לעשות את הקורס הראשון. האמור לעיל בעל חשיבות מאחר ותשובתו של נציג דואר ישראל בהמשך עדותו ניתנה לכאורה, בין השאר, בהסתמך על ההנחה, כי התובע קבל את המכתב הראשון על הקורס הראשון ממשרד הרישוי אם כי העד עצמו טען כי אין לנתון זה חשיבות מבחינת תשובתו, כפי שיפורט בהמשך.
יצוין כבר עתה, כי עדותו של התובע מהימנה עלי כמו גם טענתו של בא כוחו כי הודעתו לפרוטוקול הדיון ביום 12.4.16 מקורה בטעות.
בהמשך חקירתו הסביר העד כי יש הבדל בין "לא נדרש" ל"לא ידוע":
"אני מציין שיש פה הבדל בין 'לא נדרש' ל'לא ידוע'. כשרשום 'לא ידוע' על האישור של דואר ישראל זה אומר שהנמען לא אותר ולא מצאנו אותו ולכן הוחזר לשולח. באסמכתא שבפני רשום 'לא נדרש' זה אומר שהנמען קיבל את הודעה ועברה התקופה בין ההודעה הראשונה לשניה, עבר את התקופה שדבר הדואר ממתין לו בבית הדואר וזה חסר לשולח מסיבה 'לא נדרש'. וזה מוכיח פה שאם התובע קיבל את המכתב הראשון ממשרד הרישוי על הקורס הראשון, אז במקרה הזה בהודעה השניה איתרו אותו והוא לא בא לדואר לקחת את דבר הדואר ולכן זה חזר 'לא נדרש'. זה ההסבר שלי של 'לא נדרש'. יש נוהל בדואר ישראל. כל מספר רשום פה – כשרשום לא נדרש זו המשמעות. עד הרגע הזה אני אומר שיש סיפור מורכב במזרח העיר מבחינת הכתובות ואם כתוב "לא נדרש" זה אומר שהנמען קיבל הודעה ולא ניגש לדואר לקבל את הדואר הרשום. אם אני קורא את האסמכתא הזאת "לא נדרש" זו אותה תשובה גם אם לא הייתם מוסיפים את הנתון שהוא קיבל הודעה אחרת ממשרד הרישוי כמה חודשים לפני כן. מבחינתי 'לא נדרש' אומר הוא קיבל הודעה על דבר הדואר ולא בא לסניף הדואר לקחת אותו. מוסיף עוד משהו-אין לי שום פרטים ספציפיים, אני עונה את התשובה בהסתמך רק על האסמכתא שהצגתם לי ובה רשום 'לא נדרש'." (עמ' 19, שו' 16-3). (ההדגשות שלי- א.פ).
ואכן, בהתייחס לתובע ולענייננו, אישר העד בהמשך, שאינו יודע אם התובע קיבל שתי הודעות בעניין דבר הדואר לפי הנוהל וכל שהעיד, הוא לומד מהאסמכתא (עמ' 20, שו' 29-18).
בסיום ישיבת קדם משפט ביום 12.4.16 ניתנה החלטה בדבר הגשת ראיות בסוגית החבות ובהמשך לה, התובע הגיש תצהיר נוסף.
בתצהירו מיום 19.4.16 הצהיר התובע, כי בזמנים הרלוונטיים לתובענה הוא היה בעל רישיון נהיגה לדרגה BC11 המתיר גם נהיגה של רכב משא. רישיון הנהיגה חודש ביום 31.8.06 ותוקפו עד ליום 9.12.15. התובע הצהיר כי לא קיבל את הודעת השלילה של רישיונו וכי לא ידע עליה בעת התאונה (סעיף 6). התובע חזר והצהיר שמעולם לא קיבל כל הודעה ממשרד הרישוי על שלילת רישיונו וכי מעולם לא קיבל מכתב ממשרד הרישוי באמצעות הדואר. התובע הלך בתחילת שנת 2013 למשרד הרישוי לאחר שנודע לו בזמן בדיקה שגרתית משוטר שעליו לעבור קורס ולא משום שקיבל מכתב בדואר בעניין (סעיפים 8-7). התובע הצהיר שמעולם לא הייתה לו תיבת דואר או שירות "עקוב אחרי" ומעולם לא קיבל כל הודעה מחברת דואר ישראל לפיה יש לו מכתב רשום הקשור לקורסים וכיוצ"ב. התובע טען שמאחר שלא ידע על הפסילה ולא קיבל כל הודעה ממשרד הרישוי על כך, הרי שבמועד התאונה היה רישיון הנהיגה בתוקף ומנורה בהיותה המבטחת אינה זכאית לכפור בחבות (סעיף 10).
בבית המשפט נחקר התובע על תצהיריו.
התובע העיד כי בתחילת שנת 2013 ועד למועד התאונה התגורר עם אשתו אצל הוריו, בא-טור בירושלים. בבית גרו גם הוריו, שני אחים ושתי אחיות (עמ' 28, 29). התובע טען שלא היה מקבל דואר בבית הוריו ומעולם לא קיבל לשם מכתב (עמ' 29, שו' 23-18). הוא טען עוד שמעולם לא ראה את הוריו מקבלים דואר מהדוור וכי אין תיבת דואר בבית (עמ' 30 שו' 6-2). התובע נשאל אם הלך לברר מדוע אינו מקבל דואר והשיב: "לא, אני לא הלכתי." (עמ' 30 שו' 16-14). התובע נשאל על חידוש רישיון נהיגה וטען שאינו זוכר אם לפני חודש אוגוסט 2006 חידש את רישיון הנהיגה שלו וטען גם כי אינו זוכר כיצד קיבל את חידוש רישיון הנהיגה. לטענתו, נהג לגשת למשרד הרישוי לקבל את הרישיון הזמני כאשר הרישיון עמד להסתיים (עמ' 31, שו' 19-3). עוד טען התובע, כי לא ידע אודות שיטת הניקוד ולא ידע שאם הוא עושה עבירות תעבורה תהא לכך משמעות וענישה, לדבריו חשב שיקבל קנסות (עמ' 31, שו' 31-24) וזאת מאחר שגם עובר לתאונה קיבל קנסות לתשלום (עמ' 32, שו' 3-1). התובע חזר על האמור בתצהירו והעיד גם בבית המשפט, כי בתחילת 2013 עצר אותו שוטר וכשראה את רישיון הנהיגה שלו אמר לו שיתכן שעליו לעבור קורס ולכן הוא פנה למשרד הרישוי בחודש ינואר 2013 (עמ' 32, שו' 12-4).
התובע נשאל מדוע בתצהירו הראשון לא סיפר שפנה למשרד הרישוי בעקבות דבריו של השוטר, והדבר הוזכר רק בתצהירו משנת 2006 ושב וטען שהסיבה בגינה פנה למשרד הרישוי הייתה שהשוטר אמר לו לבדוק (עמ' 33, שו' 12-8). התובע נתבקש להציג אישור שעבר את הקורס בתחילת שנת 2013, והשיב שאין לו אישור כאמור (עמ' 35, שו' 5-3).
בהמשך חקירתו, טענה ב"כ הנתבעת כי התובע לא עשה קורס בתחילת שנת 2013.
במהלך אותה ישיבה בבית המשפט, הוסכם בין הצדדים, כי אין מחלוקת שהתובע עבר קורס בשנת 2015 לאחר מועד התאונה וכי בתעודת עובד הציבור אין תיעוד אודות קורס שהתובע הצהיר והעיד שעבר בשנת 2013 (עמ' 36, שו' 15-14).
נוכח המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התובע עבר קורס בסיסי בתחילת שנת 2013, הופסק דיון ההוכחות ובהמשך, לפי בקשת התובע, הוגשה תעודת עובד ציבור נוספת (ת/2 26.2.17) אליה צורף מסמך אחד נוסף (שלא צורף לתעודה הקודמת) בו צוין כי אל התובע נשלחה הודעת זימון לקורס בסיסי בנהיגה וכי התובע סיים את ההדרכה בקורס הנ"ל ביום 11.1.13.
בהמשך לתעודה הנוספת שהוגשה כאמור לעיל, לא חלקה הנתבעת על כך שהתובע עבר בתחילת שנת 2013 קורס בסיסי בנהיגה נכונה.
הכרעה
לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני שוכנעתי שהתובע לא ידע בעת התאונה על התליית רישיונו ולפיכך דין התביעה להתקבל.
לתובע היה רישיון נהיגה שחודש ביום 31.8.06 ותוקפו עד ליום 9.12.15 (ראו: נ/2). בשל עבירות תנועה שצבר התובע, הוא נדרש לעבור קורס ייעודי לפי שיטת הניקוד. לפיכך, ביום 12.2.13 התקבלה למשלוח הודעת זימון לקורס ייעודי בנהיגה נכונה לפי שיטת הניקוד אולם לא הוצג אישור בדבר מסירת הודעה זו לתובע וכל שנרשם, שדבר הדואר נמסר חזרה לשולח ביום 17.2.13. ביום 12.5.13 נשלחה אל התובע הודעת אזהרה בדואר רגיל, כאשר אין אסמכתא כי היא הגיעה לידי התובע. בהמשך, ביום 13.8.13, נשלחה אל התובע הודעה על התליית הרישיון בדואר רשום, אך לפי נתוני דואר ישראל דבר הדואר הוחזר למשרד הרישוי בתאריך 30.9.13 מאחר ו"לא נדרש" (נ/1 12.4.16). דואר ישראל הבהיר שבשל חלוף הזמן אין בידיו מסמכים נוספים, לרבות המכתב עליו חתם הדוור (ת/1 10.4.16). ביום 26.8.13 הותלה רישיון הנהיגה של התובע מאחר שהוא לא ביצע את הקורס הייעודי. התובע לא הפקיד את רישיונו במשרד הרישוי והמשיך לנהוג כאשר ביום 7.11.13 התרחשה התאונה נשוא תיק זה. התובע סיים את ההדרכה של קורס יעודי ביום 19.5.15, כלומר לאחר התאונה, והעיד כי נכון למועד עדותו, בידיו רישיון נהיגה (עמ' 36 ש' 10 – 12).
התובע היה עקבי בגרסתו, בתצהיריו ובעדותו בבית המשפט, כי לא קיבל את הודעת הזימון לקורס הייעודי או כל אחת מההודעות הנוגעות להתליית רישיונו.
התובע העיד בבית המשפט, כי מעולם לא קיבל מכתבים מרשות הרישוי או כל דואר אחר לבית הוריו, שם התגורר במועד התאונה וכי אין תיבת דואר בבית. עוד העיד כי מעולם לא ראה את הוריו מקבלים דואר מהדוור. עדותו של התובע מהימנה עלי ומקבלת חיזוק הן מהתנהלותו לגבי הקורס הבסיסי אותו הוא סיים עוד ביום 11.1.13 והן מהמצב המורכב של חלוקת הדואר בתקופה הרלוונטית באזור מזרח ירושלים לרבות בשכונת א – טור, מקום מגוריו של התובע, כמפורט להלן. לכאורה מצב דברים בו התובע אינו מקבל כלל דואר במקום מגוריו, ויתכן וגם בני משפחתו, מעורר תמיהה ועדיין נוכח מצב חלוקת הדואר במזרח ירושלים, כפי שעלה מעדותו של העד מטעם דואר ישראל, נחה דעתי שמצב דברים זה אפשרי.
במהלך דיון ההוכחות, הנתבעת חלקה בתוקף על עדותו של התובע, כי עבר קורס בתחילת שנת 2013 (ראו עדותו של התובע עמ' 34 ש' 29 – עמ' 35 ש' 7 ועמדת הנתבעת עמ' 36 ש' 7-8). נוכח תעודת עובד צבור הנוספת של גב' גלבהואר (ת/2 26.2.17) שהנתבעת ויתרה על זימונה לעדות, הנתבעת קבלה הלכה למעשה את עדותו של התובע במחלוקת זו. התנהלותו של התובע, שלאחר שנודע לו על הדרישה כי יעבור קורס בסיסי, עבר וסיים את ההדרכה של הקורס הנ"ל ביום 11.1.13, ותשובתו כי מדובר בפרנסתו (עמ' 34 ש' 15, 16) מחזקות את גרסתו שאם היה מודע לזימונו לקורס היעודי הוא היה ניגש ועובר גם קורס זה. ברור גם, שאם התובע היה מסיים את ההדרכה של הקורס היעודי בטרם מועד התאונה, רישיונו לא היה מותלה. בהקשר זה יצוין, כי התובע סיים את ההדרכה של הקורס היעודי ביום 19.5.15, לאחר מועד התאונה, וכיום בידיו רישיון נהיגה תקף.
העד מטעם דואר ישראל העיד, כי באזור מזרח ירושלים בתקופה הרלוונטית לא היו כתובות וכי באזור מזרח העיר מדובר בסיפור מורכב מבחינת כתובות. לפי עדותו, נוהל העבודה היה שהדוור נדרש לעשות מאמץ אישי ולברר ולשאול בכפר א – טור מי מכיר את הנמען ולברר היכן הנמען ואם אחרי מאמץ לא היה מאתרו, היה המכתב מוחזר לשולח. העד הוסיף, כי אם רשום באסמכתא "לא נדרש" המשמעות היא שהנמען קבל הודעה ולא ניגש לסניף הדואר לקבל את הדואר הרשום ועם זאת הוא הדגיש בעדותו כי אינו יודע דבר על נסיבות משלוח הדואר לתובע וכל עדותו היא בהסתמך על האסמכתא מטעם דואר ישראל לגבי פריט דואר רשום – הודעת ההתליה – שנמסר בחזרה לשולח מאחר ולא נדרש בידי הנמען (נ/1 12.4.16).
בהקשר זה אציין, כי במסגרת אחת השאלות של הנתבעת הוצגה לעד הנחה כי התובע קבל מספר חודשים לפני כן דבר דואר רשום בכתובתו (ראה השאלה בעמ' 18 ש' 7 – 11) והעד בתשובתו אומנם טען שאין חשיבות לנתון שהתובע קבל מספר חודשים לפני כן דבר דואר רשום בכתובתו ועם זאת, ניתן להניח שהיה לנתון שהונח בפניו משקל מסוים בתשובתו. יודגש שנוכח עדותו של התובע שהיא מהימנה עלי, הנחה זו של הנתבעת בשאלתה נדחית. התובע העיד כי בתחילת שנת 2013 עצר אותו שוטר ואמר לו לבדוק במשרד הרישוי וכשעשה זאת, אמרו לו שעליו לעבור קורס וכך עשה מאחר וזו פרנסתו, ועדותו לא נסתרה.
נוכח עדות נציג דואר ישראל בדבר העדר כתובות במזרח ירושלים והמצב המורכב שם, ממנה גם עולה כי להתנהלותו ומאמציו של הדוור המסוים משקל רב לגבי גורלו של דבר הדואר והגעתו ליעדו, הייתה חשיבות רבה להצגת הודעת המסירה המקורית של דבר הדואר הרשום עליה חתם הדוור, כמו גם למתן אפשרות לזמן את אותו דוור שחתם עליה למתן עדות, אולם לפי תגובת דואר ישראל, לא הייתה אפשרות לכך נוכח כך שחלפה למעלה משנה וחצי ממועד המשלוח.
נוכח גרסת התובע ומכלול הנסיבות כאמור לעיל ובהעדר אפשרות לחקור את הדוור הספציפי, לא שוכנעתי לקבוע כי ההודעה בדבר הדואר הרשום של הודעת ההתליה אכן נמסרה לתובע למרות הרישום "לא נדרש" ונראה כי חזקת המסירה נסתרה. נוכח האמור לעיל, גם אין מקום בענייננו לתחולת סעיף 239ב. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982.
אכן, יתכן והיה מקום מצד התובע לזמן חלק מבני משפחתו שהתגוררו אתו בבית הוריו למתן עדות כי אף הם אינם מקבלים כלל דברי דואר לביתם ויחד עם זאת המחלוקת היא לגבי דבר דואר שנשלח אל התובע בדואר רשום ונוכח מכלול הראיות כאמור לעיל, אין באי זימון בני המשפחה להפחית ממשקלה של עדותו של התובע שהיא מהימנה עלי ומקבלת חיזוקים כאמור לעיל.
שוכנעתי מעדות התובע ומכלול הראיות, כי התובע לא קבל את ההודעה ממשרד הרישוי בדבר התליית הרישיון מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה.
נוכח האמור לעיל, רישיונו של התובע היה בתוקף במועד התאונה ולפיכך קיים כיסוי ביטוחי.
למעלה מן הצורך, טענת התובע, בדבר טעות כביכול ברישומי משרד הרישוי וכפילות לכאורה של העברות שיוחסו לתובע שתוצאתה היא שלמעשה לא היה ניקוד שיצדיק התליית רישיונו של התובע, נדחית. ככל שחלק התובע על הרישום הכפול של העברות המופיע לשיטתו בתעודות עובד הצבור של גב' גלבהואר היה עליו לזמנה למתן עדות כדי לעמתה עם טענותיו. משלא עשה כן, דין טענותיו נגד דרך הרישום בתעודות להידחות.
לסיום
שוכנעתי כי התובע לא ידע בעת התאונה על התלית רישיונו ולפיכך פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת הייתה בתוקף והיא חבה בפיצוי התובע בגין נזקיו ככל שיוכחו.
הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הליך זה בסך של 5,000 ש"ח.
התיק נקבע לקדם משפט ליום 11.5.17 שעה 9:30.
ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ז, 14 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
