-
לפניי תביעה לתשלום כספי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, כך לטענתה, בעת שהיתה עצורה בתחנת המשטרה בעיר אופקים ביום 4/4/10.
מיהות הצדדים
-
התובעת, הגב' מ.פ., ילידת 1964, אזרחית מדינת ישראל, הותקפה לטענתה, ונפגעה עקב אשמתו של שוטר ממשטרת ישראל בתחנת המשטרה בעיר אופקים, ביום 4/4/2010.
-
הנתבע מס' 1, אברהם פרוחט, היה ראש מחלקת סיור במשטרת אופקים במועד קרות האירועים (להלן: "השוטר פרוחט" או "השוטר") ואילו הנתבעת 2 הינה משטרת ישראל.
-
בהתאם לבקשת המדינה נמחקה התביעה כנגד השוטר פרוחט והתביעה למעשה נותרה רק כנגד משטרת ישראל, היא הנתבעת.
טענות הצדדים
טענות התביעה
-
לטענת התובעת, במועד הרלוונטי, ב-4/4/10 בשעה 21:00 לערך, הותקפה היא ע"י אנשים זרים בסמוך לביתה. לטענת התובעת, אנשים אשר נכחו ברחוב באותם רגעים הזעיקו את המשטרה, ועם הגעתה של המשטרה היא אזקה אותה בידיה וברגליה. לטענתה, השוטר פרוחט קילל אותה וצעק עליה ואף כיסה את פניה במעין שקית.
-
לטענת התובעת, היא נכנסה ללחץ והיסטריה כתוצאה מהתנהגות השוטר, ולפתע בעת ששהתה במעצר, חשה במכה חזקה בסנטר שגררה אחריה נפילה ואיבוד הכרה וכאשר שבה אליה הכרתה, חשה היא בכאבים נוראיים ופניה לא הפסיקו לדמם.
-
לטענת התובעת, השוטרים אשר נכחו במקום, לא רק שלא סייעו לה ולא שעו לזעקותיה אלא אף לעגו לה ודרכו על אצבעותיה במתכוון.
-
לטענתה הנתבעת באמצעות שוטריה עוולו כנגדה בעוולה של תקיפה, הפעילו כוח מופרז שלא לצורך ותקפו אותה פיסית.
-
כמו כן טענה התובעת כי פציעתה ביום האירוע, היתה בשל כך שהנתבעת לא קבעה נהלי בטיחות ופיקוח מתאימים ו/או לא נהגה בדרך זהירה וסבירה כפי שמתבקש היה.
טענת הנתבעת - משטרת ישראל
-
לדברי הנתבעת, במשטרה התקבל דיווח על אשה הצועקת על עוברים ושבים ומנסה לחנוק אותם. נוכח קריאה זו, הגיעה למקום ניידת משטרה ובה שוטרת, , לשעבר מכונה חיה גולייב, וכיום חייט מורד אשר איננה עובדת כיום כשוטרת (להלן: "השוטרת לשעבר" או "הגב' מורד") ואף השוטר פרוחט.
-
לטענת השוטר, במקום נכחה אישה צעירה וכן התובעת אשר תקפה אותה, וסביבם היתה התקהלות. הצעירה אשר הותקפה הסבירה לשוטר כי התוקפת הינה אמה והיא שיכורה ומטופלת פסיכיאטרית. זאת ועוד, לטענתו נדף מהתובעת ריח חריף של אלכוהול וכל ניסיון לשוחח עמה עלה בתוהו, היות והיא צעקה והשתוללה.
-
בסופו של דבר, ובהעדר כל שיתוף פעולה מצד התובעת, אזקו השוטרים את האישה המשתוללת, דהיינו - התובעת, הן בידיה מאחורי הגב והן ברגליה, והעלו אותה לניידת כאשר בני משפחתה מסרבים לעלות עמה ולהתלוות אליה בטענה כי היא תוקפת אותם.
-
עם הגיעם לתחנה, הועברה התובעת לחדר המתנה, אשר גם בו המשיכה היא לצעוק ולהשתולל. בסופו של דבר נתקלה היא בספסל בחדר ההמתנה, נפלה על הרצפה ונחבלה.
-
כעולה מכתב ההגנה, ככל הנראה התובעת נחבלה בפניה, היות ולטענתם דם החל לזלוג מסנטרה. כמו כן עולה כי למקום הוזעקה מיידית ניידת מד"א אך התובעת סירבה לקבל טיפול רפואי.
-
לטענת הנתבעת, בני משפחתה של התובעת, הגיעו לתחנה והודיעו כי הם אינם מעוניינים להגיש תלונה כנגד התובעת היות והיא אינה אחראית למעשיה עקב מצבה הפסיכיאטרי וכן מאחר והיא שיכורה, והיא פונתה משם באמבולנס פסיכיאטרי לקבלת טיפול מתאים, והכול בתאום עם בני משפחתה.
-
בעיצומו של דיון ההוכחות, במהלך החקירות הנגדיות, העלתה הנתבעת טענה לפיה, נפילתה של התובעת בתחנת המשטרה, יתכן ונבעה ממצבה הרפואי הקודם, כשכן לטענת הנתבעת מתוך תיקה הרפואי ניתן להסיק כי התובעת סבלה מהתעלפויות וסחרחורות טרם האירוע וללא קשר לנסיבות העובדתיות שהיו מעת מעצרה ועד לנפילתה.
רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת
-
ביום 4/4/2010, בסמוך לביתה ברחוב הושע באופקים, נעצרה התובעת ע"י השוטר פרוחט ושוטרת נוספת אשר הגיעה עמו בניידת המשטרה, נאזקה בידיה וברגליה כאשר האזוק בידיה הינו בעת שידיה מאחורי גבה. יצוין, כי אין חולק כי ניידת המשטרה הגיעה למקום וזאת לאחר שהוגשה תלונה ע"י גורם לא ידוע למוקד 100, על אירוע במקום.
-
אין חולק באשר למצבה הנפשי והמנטלי של התובעת עובר למעצרה: התובעת שתתה אלכוהול בכמות כזו או אחרת לפני האירוע, היא הודתה בכך בפני במהלך עדותה ואף השוטרים טענו כי ריח אלכוהול נדף ממנה. כמו כן, אין חולק כי התובעת הינה בעלת עבר פסיכיאטרי (ראו סעיף 8 לתצהיר הבעל וסעיף 9 לתצהיר בתה).
-
אין חולק, כי בעת שהיתה התובעת מצויה בתחנת המשטרה, והיא אזוקה בידיה וברגלה, נגרמה לה פגיעה פיסית מסוימת. גם לשיטת הנתבעת אשר שינתה בדיון ההוכחות את קו הגנתה וטענה להתעלפויות מהן סבלה התובעת, ואשר לפני כן, כבר בחוות דעתה, טענה כי הנכות לה טוענת התובעת איננה כתוצאה מנפילתה זו אלא מנפילה אחרת, גם לשיטתה, בעת המעצר, התובעת נפלה על פניה, ונפגעה עד כדי כך שנזל על הרצפה המון דם (כעולה מעדויות השוטרים ותצהיריהם) והיה צורך בקריאה לפינוי רפואי. כל זאת ארע בעת שהותה של התובעת כשהיא אזוקה בידיה וברגליה בחדר המעצרים בתחנת המשטרה, חדר המכונה מש"ל. מכאן שהצדדים אינם חלוקים בעצם נפילתה של התובעת בתחנה המשטרה, פציעתה בלסת ומציאתה על הרצפה, כאשר היא מדממת.
-
אין חולק כי התובעת נאזקה ע"י השוטר פרוחט בידיה (מאחורי גבה) וברגליה מעת מעצרה ברחוב ובהמשך בעת עלייתה לניידת, וכן עדיין היתה אזוקה בעת שהותה בתחנת המשטרה: על כך ראו האמור בכתב ההגנה, וכן בתצהיר השוטר, סעיפים 10-16. מתוך תצהיר השוטר עולה כי הוא הודה שבמועד בו עיכב ועצר אותה, נאלץ הוא לאזוק אותה בידיה וברגליה מאחורי גבה (ראו סעיפים 11-12 לתצהירו) וכי עד לקרות האירוע בתוך תחנת המשטרה, המשיכה התובעת להתפרע, לטענתו, ונותרה כשהיא אזוקה. למותר לציין כי בתצהירו לא ציין השוטר פרוחט כי שחרר אותה מהאיזוק בידיה ו/או ברגליה לפני נפילתה. ההיפך הוא הנכון, מתוך תצהיר השוטר עולה כי עקב מצבה, הותיר הוא אותה אזוקה הן בידיה והן ברגליה.
-
גם מתוך חקירותיהם הנגדיות של השוטר פרוחט והשוטרת לשעבר מורד עולה כי התובעת אכן נאזקה בעת שהיתה ברחוב ועוד בטרם הועלתה לניידת. כמו כן צוין בפני כי לצורך אזוקה היא אף נעצרה במקום (ראה עדות השוטר פרוחט, בעמוד 31, שורה 29 לפרוטוקול וכן עדות השוטרת לשעבר, מורד, עמוד 41, שורות 29-30, ועמוד 42, שורות 8-9). עוד עולה כי היא נאזקה באופן חריג כשידיה מאחורי גבה (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 27-28), כמו כן מתוך חקירתה של השוטרת עולה כי בעת נפילתה בתחנה היתה התובעת עדיין אזוקה בידיה מאחורי גבה וברגליה (ראו עמוד 45 לפרוטוקול, שורות 8- 26 לפרוטוקול).
-
הן חולק כי לאחר הבאתה לתחנת המשטרה, הושארה התובעת ללא השגחה צמודה, בעוד השוטרים עוסקים בעניינים אחרים (ראו עדות השוטר פרוחט בפני, עמודים 35, שורה 15 ואילך).
-
ביום 8/4/10 הגישה התובעת תלונה על האירוע במח"ש. כנגד הנתבע נפתחו הליכים משמעתיים אשר נסגרו בסופו של יום. ביום 30/11/10 הגישה התובעת ערר על החלטתו של מח"ש לסגור את התיק אלא שההחלטה נותרה עומדת בעינה.
השאלות המצויות שבמחלוקת
-
עיון בכתבי טענות הצדדים ובראיותיהם מעלה כי הצדדים חלוקים באשר לאירוע במהלכו נפצעה התובעת בתחנת המשטרה בעיר אופקים, ולנזק שנגרם לתובעת:
בעוד שהתובעת בכתב תביעתה טוענת כי פציעתה הינה תולדה של חבטה אותה קבלה בסנטר, בעת שראשה היה מכוסה בשק ניילון, בעת היותה אזוקה בידיה וברגליה, בתחנת המשטרה, ורמזה בדבריה לעובדה כי השוטר תקף אותה, טוענת הנתבעת כי פציעתה של התובעת הינה פועל יוצא מנפילה אשר התרחשה בתוך תחנת המשטרה בעת היותה במצב נפשי קשה, כשהיא שיכורה וכאמור אזוקה בידיה מאחורי גבה וברגליה.
במועד דיון ההוכחות טענה הנתבעת כי התובעת סבלה מהתעלפויות ולטענתה הנפילה במש"ל יכולה להוות מעין התעלפות כזו, או לחילופין, טענה הנתבעת, כי הנזק שנגרם לתובעת הינו בשל עילפון אחר, בזמן אחר.
-
כמו כן, חלוקים הצדדים באשר לשאלת אחריותה של הנתבעת לאירוע במהלכו נפצעה התובעת. בעוד שהתובעת טוענת כי הנתבעת אחראית היתה על שלומה של התובעת וכי בהתנהלותה היא התרשלה כלפיה, טוענת הנתבעת כי לא חלה עליה כל אחריות בגין האירוע במהלכו נפצעה התובעת, וזאת על אף שהתרחש בעת היותה במעצר ובתוך תחנת המשטרה.
-
גם בנוגע לשאלת הנזק חלוקים הצדדים. בעוד שהתובעת טוענת כי בעקבות האירוע נגרם לה שבר בלסת, טוענת הנתבעת כי האירוע לא גרם לכל שבר בלסת של התובעת, וכי הנזק הקיים היום ואשר אובחן ע"י מומחית בית המשפט כשבר בלסת תחתונה השמאלית, נגרם בשל נפילה אחרת ו/או כי לא נגרם לה כלל שבר כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה.
-
יצוין כי למרות שהנתבעת חלקה על ממצאי מומחית בית המשפט לפיה בעקבות נפילתה של התובעת בתחנת המשטרה, גרם לה שבר בלסת, ולמרות שהנתבעת קיבלה את ממצאי המומחית כי נכון להיום ניתן לאבחן שבר בלסת של התובעת, הודתה הנתבעת בדיון מיום 26/2/17 כי מתוך המסמכים הרפואיים, לא נמצא תיעוד רפואי מאוחר יותר לאירוע נשוא התביעה, לפיה נזקקה התובעת לטיפול רפואי בעקבות נפילה אחרת ומאוחרת יותר לאירוע.
דיון והכרעה
-
לאחר ששמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, בחנתי לעומק את החומר הראייתי אשר הוצג בפני, וקראתי בעיון רב את כתבי טענות הצדדים על נספחיהם, הגעתי להחלטה כי הנתבעת, היא משטרת ישראל, חבה באחריות כלפי התובעת בגין האירוע שהתרחש בתחנת המשטרה מיד לאחר מעצרה, ולהלן נימוקי:
תקיפה או נפילה?
-
עסקינן בתביעת נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין. כבר בראשית הדברים יובהר כי את טיעוני התובעת שהותקפה ע"י השוטר פרוחט – והכוונה להשמת שק על ראשה והבאת מהלומה לראשה שגרמה לה ליפול- מצאתי לנכון לדחות, ולהלן נימוקי:
-
התובעת בתצהירה העידה כי היא זוכרת במעורפל שלאחר שהותקפה ברחוב, היא התקשרה לבעלה בהיסטריה. כמו כן, היא זוכרת שהנתבע עיכב אותה, אזק אותה וכיסה פניה בשקית. בעדותה היא לא זכרה לציין את צבע השקית אך טענה כי היא לא היתה שקופה מניילון אלא שקית אטומה (עמוד 19, שורות 11-14).
-
בתחנת המשטרה העידה התובעת כי היא נכנסה ללחץ והיסטריה עקב התנהגות הנתבע, ולפתע חשה מכה חזקה שבגינה נפלה על הרצפה ואיבדה את הכרתה. עת הקיצה חשה בכאבים חזקים בפניה ובכל גופה, והשוטרים שהיו במקום, לא הגישו לה כל סיוע. טענות דומות עולות מפניית התובעת למח"ש, ומתלונתה אליהם, אשר צורפה לחומר הראייתי של התביעה. תלונתה זו נסגרה בסופו של יום.
-
כעולה מתצהיר הבעל, התובעת חוותה התפרצות מסוימת ברחוב ליד ביתם, ועת הגיעו למקום ראו סביבה אנשים, ואף ניידת משטרה. לדבריו, התובעת לא זיהתה אותו ולא את בתם. לדבריו, השוטרים השתמשו בכוח בכדי להכניס את התובעת לניידת, ואזקו אותה בידיים והוא אינו זוכר אם נאזקה גם ברגליים.
-
כעולה מהתצהיר, בעת שהגיע בעלה של התובעת למשטרה עם התעודות של התובעת, לאחר כמספר דקות מקרות האירוע, המחזה שנגלה לו היה כדבריו נורא:
"...מ' שכבה בתוך שלולית דם, חבולה ואזוקה על הרצפה בתוך תא מעצר... השוטרים במקום אמרו לנו שהיא נפלה, אבל כשיצאנו החוצה לעשן ניגש אלינו אחד המתנדבים במשטרה שאמר לנו תזמינו לה אמבולנס וצלמו את החבלות...".
-
למעשה, טוענת התובעת לאורך תביעתה, כי לאחר שפניה כוסו בשק, חשה היא במהלומה חזקה בסנטר אשר גרמה לאיבוד הכרתה ולנפילתה (ראו סעיפים 14-15 לכתב התביעה). הפרשנות שלה לאירוע זה, כעולה מהאמור בכתב תביעתה, וכן כעולה מפנייתה למח"ש המצורפת לכתב התביעה, וכן כעולה מתצהירה, הינן שהחבטה בה היא חשה הינה כתוצאה מתקיפת השוטר פרוחט.
-
הנתבעת, מצידה, הגישה את תצהירו של השוטר פרוחט, אשר עצר את התובעת, אשר ממנו עלו אותן עובדות שתוארו בכתב ההגנה, וכן את תצהיר השוטרת לשעבר מורד אשר היתה עמו בעת האירועים נשואי התובענה.
-
לדבריו של השוטר פרוחט, עקב דיווח על אישה התוקפת עוברים ושבים ברחוב הוזעק הוא למקום, יחד עם השוטרת חיה גולייב. התובעת תקפה אנשים, וכן נדף ממנה ריח חזק של אלכוהול. השוטר פרוחט, לדבריו עצר אותה בגין תקיפה והתפרעות, ואזק ידיה מאחורי גבה. בהמשך, עקב בעיטותיה, אזק הוא אף את רגליה וביקש את עזרת בנה על מנת להעלותה לניידת.
-
לטענתו, כעולה מתצהירו, לא כל עצור נאזק מאחורי גבו, אך נוהל זה הופעל כלפיה היות והיה קיים חשש שהיא תפגע באחרים או בעצמה. שיקול זה לטענתו, היה קיים לדידו גם בעת ששהתה התובעת בחדר ההמתנה בתחנה, וזאת מאחר והמשיכה להסתובב, לקלל ולירוק.
-
לדברי השוטר, משפחתה של התובעת סירבה להצטרף אליהם לניידת, למרות בקשתו מהם, ולמיטב זכרונו בסופו של דבר בנה התלווה אליהם. מתוך עדותו עלה כי התובעת הורדה בחדר ההמתנה, והיא המשיכה להסתובב בו, לקלל, לירוק ולנסות לצאת מדלת החדר. לדבריו, חדר ההמתנה הינו חשוף לכל באי התחנה, חלון זכוכית רחב פרוש לכל רוחבו של הקיר, והוא ממוקם ליד היומן, וליד הכניסה לתחנה, והמקום פתוח מאוד, לדבריו.
-
לצד זאת, לדבריו, רק בשלב מסוים הבחין הוא כי התובעת נתקלה בספסל ההמתנה ונפלה אל הארץ וככל הנראה נחבלה בפניה מאחר ודם החל לנזול מסנטרה. לטענתו, בשלב זה אפשרו הם לבני משפחתה ששהו בתחנה, לגשת אליה ולסייע לה.
-
כמו כן צרפה הנתבעת את תצהירה של השוטרת מורד אשר ממנו עלה כי במועד האירוע התבקשה היא לדבריה ע"י השוטר פרוחט, להתלוות אליו לטיפול באירוע של אישה המשתוללת ברחוב. לטענתה, עסקינן בנוהל עבודה - היות ועסקינן באשה אשר בגינה נפתחה "קריאה", נהוג שתלווה את האירוע שוטרת ממין נקבה אף היא, לנוכח הצורך במגע פיסי עם החשודה, אשר נזקקים לו מעת לעת במקרים מעין אלו. במועד הדיון בפני אף ציינה כי שפתה הרוסית נלקחה בחשבון עת התבקשה להצטרף לאירוע.
-
לטענת מורד, התובעת השתוללה, לא שיתפה פעולה, סירבה להתלוות אליהם לתחנה, ולכן בלית ברירה הם אזקו אותה והכניסו אותה לניידת. לצד זאת בעדותה בפני טענה כי היא ישבה לידה בעת הנסיעה לתחנה וכי התובעת לא השתוללה או סירבה לשתף פעולה במהלכה (ראה עמוד 43, שורות 27-28, וכן עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 3-6).
-
עוד ציינה השוטרת כי בעת שמביאים מעוכב או עצור לתחנה, על השוטרים המעורבים מוטלת התעסקות נוספת כגון מילוי דו"חות, זימון חוקר וכד', כשהכול נעשה בסמוך למרכז השירות ולא ניתן להעמיד שוטר שישגיח באופן צמוד על כל מעוכב.
-
לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ושמעתי את העדים אשר הופיעו בפני ונחקרו, הגעתי להחלטה כי את טענתה זו של התובעת בדבר תקיפתה ע"י השוטר פרוחט, יש לדחות, ואני קובעת כי התובעת לא השכילה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהשוטר פרוחט תקף את התובעת, וכיסה את ראשה בשקית ניילון ו/או הכה אותה עד כדי עילפון.
-
למעשה בסוגיית התקיפה עומדת לפני עדותה של התובעת, אשר הינה עדות יחידה של בעל דין, ומנגד, שתי עדויות השוטרים אשר ליוו את התובעת בתחנת המשטרה ושהו לידה.
-
כבר בפתח הדברים יש לציין כי בחקירתה הודתה התובעת כי שתתה אלכוהול בסמוך לאירוע, גם אם לא זכרה את הכמות המדויקת (ראו עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 16-25), וכן הודתה היא כי מצבה הנפשי היה כה קשה בעת המעצר עד כי בקושי זיהתה את בני משפחתה (ראו עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 26-28). יוצא כי צלילותה הנפשית והמנטאלית של התובעת בעת האירועים לקתה בחסר. לעובדה זו יש כדי להשליך עד מאוד על טיעוניה של התובעת ועל המשקל שיש לתת לדרך בה חוותה את האירועים נשואי התובענה.
-
ויודגש - אמינותה של התובעת אינה מוטלת בספק בעיני, ויש בעובדה הנ"ל כדי להשליך אך ורק על מהימנותה של גרסתה. אכן סבורה אני שלשיטתה של התובעת- אכן ארעה תקיפה מכוונת. ונקל לשער- העובדה כי השוטרים אזקו אותה בידיה וברגליה, לקחו אותה אזוקה וחסרת אונים מהרחוב בו היתה מצויה בקרבת ביתה אל תחנת המשטרה, ושם כלאו אותה בחדר סגור לבדה והושיבו אותה חזור ושנה על הכסא בתקיפות ובכוח עת ניסתה היא לצאת- כעולה מעדויות התביעה וההגנה כאחד- כל אלו חיזקו את תחושתה הסוביקטיבית של התובעת שהיא מותקפת ושמופעלת אלימות כלפיה.
-
התובעת כאמור לא היתה מצויה בצלילות נפשית ומנטאלית בעת מעצרה, ודבר זה הוסיף מן הסתם לתחושות הקשות שחשה בהיותה כלואה על לא עוול בכפה, כך מבחינתה, ובניגוד לרצונה, בתחנת המשטרה, בחוסר אונים מוחלט.
-
אלא שעקב מצבה הנפשי הנסער של התובעת בעת קרות האירוע, כמו גם העובדה ששתתה אלכוהול, ולנוכח העובדה כי עדותה הינה עדות יחידה של בעל דין, וזאת מול שתי עדויות הנתבעת- של השוטר פרוחט ושל השוטרת לשעבר מורד, אשר הכחישו אירוע כזה מכל וכל בעדותם- מכל אלו סבורתני שהתובעת לא הצליחה להרים את נטל הראייה לכך שאירוע כזה של כיסוי ראשה בשקית והכאתה עד כדי עילפון אכן ארע בפועל:
-
התובעת טוענת כי פניה כוסו בשק, אך לא היתה לכך כל ראייה או עדות. עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, ומצבה הנפשי הנסער בעת קרות האירועים, כמו כן בהיותה שתויה, כפי שהודתה בפני במהלך עדותה שלה- כל אלו מחלישים את גרסתה באשר לטיעונים אלו, וזאת על אף שעדותה היתה אותנטית עד מאוד בעיני.
-
השוטר פרוחט אשר עצר את התובעת הכחיש אירוע תקיפה מכל וכל, ועדותו היתה מהימנה בעיני עד מאוד: השוטר תיאר את האירועים כהווייתם, באופן מפורט, והיה נראה כי הוא פעל ע"פ הנוהל הרגיל השגור בעבודתו, ולא היה נראה שאירוע זה היה חריג עבורו. הנ"ל דיבר באופן שליו, רהוט, רציף וסדור, שאלות התובעת לא בלבלו אותו כלל והוא היה בקיא אף בפרטים הקטנים של האירוע. ביחס לשאלות אשר לא ידע להשיב עליהן הודה הוא בכנות שאינו זוכר או הביע את הסתייגותו מהן.
-
הנ"ל תאר את אירוע המעצר בפרוט, ועת נשאל בחקירתו על יחס תוקפני מצדו כלפי התובעת השיב השוטר פרוחט כלהלן:
"ש. ...היה שלב שאתה אומר לה ....תירגעי או שארגיע אותך?"
ת. אני לא רואה את זה בשום מקום. לשאלת בית המשפט מה אמרתי לה כשהשתוללה אני משיב שאני לא זוכר. מן הסתם ניסיתי לדבר איתה, מהניסיון שלי אני לא מתנסח באופן הזה" (עמוד 38, שורות 25-27).
-
בהמשך, עת נשאל הוא האם יכול להיות שהתובעת, באופן חריג, העלתה את סף חמתו בצעקותיה, והאם ייתכן ששם לה שקית על הראש, השיב השוטר בשלילה נחרצת (ראו עמוד 38, שורות 28-31 לפרוטוקול). בעדותו אף הסביר שעיכובים ומעצרים הינם בסה"כ דבר שבשגרה, ואין כל רציונאל לכך שדווקא אירוע זה יוציאו משלוותו ויגרום לו לחרוג מנוהל העבודה הרגיל. השוטר טען ש-"אבוי לנו אם המשטרה היתה נבהלת ממקרה כזה...", והדגיש שביומיום הוא נתקל במצבים קשים פי כמה וכמה (עמוד 37, שורות 9-12).
-
תשובתו של השוטר הינה סבירה ומתקבלת על הדעת בעיני. בעת עדותו התרשמתי כי אין עסקינן בשוטר הנוטה לאבד את העשתונות במהירות, התרשמתי מניסיונו, וכן מקור רוחו. עדותו של השוטר כמו גם הסבריו על האירוע היו מהימנים בעיני, ונוצר הרושם כי באירוע זה התובעת לא הצליחה להוציא ממנו יחס חריג לרעה.
-
עדות השוטרת לשעבר, הגב' מורד, אף היא היתה אמינה בעיני עד מאוד. יודגש כי חלפו כשבע שנים מאז קרות האירוע, והשוטרת כבר לא עובדת במשטרה מזה זמן רב, ולא אמונה על נוהל המעצר והעיכוב השגורים מזה שנים. לצד זאת, השוטרת לשעבר הפגינה בקיאות מלאה באירוע ובדרך בה היא התנהלה מול התובעת, והדרך בה זכרה ותארה את השתלשלות העניינים התיישבה היטב עם תיאור הדברים ע"י עמיתה, אשר ליווה עמה את האירוע, השוטר פרוחט, ועם הכתוב בתצהירה:
"....היתה התקהלות כזו, יכול להיות המשפחה, הבחנו באשה שמשתוללת על הרצפה, כשאני מדברת על השתוללות זה עם הידיים, אשה שכורה...ניסיתי לבקש ממנה להרגע... לא היתה תגובה ולא היה עם מי לדבר..." (עמוד 40, שורות 22-24).
-
בעדותה הכחישה השוטרת את תקיפת התובעת ע"י השוטר מכל וכל, וכן שוכנעתי כי השוטרת אכן היתה בעת האירוע בסמיכות לתובעת כל העת. יש לשער כי לו ארע אירוע כה חריג של תקיפת התובעת ע"י השוטר הוא לא היה נשכח ממנה, או לחילופין היה גורם לה לתאר את השתלשלות העניינים באופן אחר. עת נשאלה האם זכור לה ששמו שקית על ראשה של התובעת השיבה היא בשלילה נחרצת:
"...
ש. התובעת אומרת ששמו שקית על ראשה. זכור לך דבר כזה?
ת. לא. זה לא נכון בוודאות.
ש. אולי את לא זוכרת?
ת. לא, בוודאות אני זוכרת שלא. הייתי זוכרת דבר כזה..." (ראו עמוד 47, שורות 15-19).
-
כאמור, חלפו כשבע שנים מאז קרות האירועים נשואי התובענה, אך השוטרת טענה כי הטראומה עודנה חקוקה בה והיא זוכרת את האירוע היטב: "...אני כבר 7 שנים אחרי האירוע הזה..." ובאותה נשימה : "... אני זוכרת את הנפילה הזו כאילו זה קרה אתמול, כי אירוע הדם היה לי קשה וטראומטי" (ראו עמוד 46 לפרוטוקול, שורה 18).
-
ניכר כי האירוע חקוק היטב בזיכרונה וכי היא היתה ערה לכל הפרטים במהלכו. אין לי ספק כי לו היה מתרחש אירוע כה חריג כמו הכאת התובעת, היתה העדה יודעת לספר על כך היטב.
-
כיסוי ראשו של עצור בשק והכאתו עד לנפילתו ועד כדי צורך בטיפול רפואי הינם אירוע חריג לכל הדעות, שלא לומר פלילי, וסבורתני כי לו היו כך הדברים בפועל היה לזה תיעוד נוסף על פני השטח, או עדות כלשהי מטעם הצדדים על כך. זאת ועוד- העובדה שגב' מורד אינה מועסקת כשוטרת במשטרה כיום ולמעשה מזה שנים, מוסיפה כמובן לאמינות עדותה בעיני ולאמינות גרסתה.
-
התנהלות המשטרה באירוע דנא הינה רחוקה מלהיות אופטימלית, כפי שיפורט בהמשך, לצד זאת, יש להניח כי לו היה מתרחש אירוע של כיסוי ראשה של אזרחית שנעצרה והובאה לתחנה בשקית אטומה, והכאתה עד כדי עילפון, ועד כדי אובדן הכרה וצורך בפינוי באמבולנס- או אז היו לכך אי אלו ראיות.
-
כאמור לעיל - מצבה הנפשי הנסער של התובעת בעת אירוע הנפילה מחזק את חוסר יכולתו של בית המשפט לקבוע עובדות מוגמרות על סמך גרסתה של התובעת, וזאת למרות שגרסתה של התובעת הייתה אוטנטית בעיני עד מאוד, ואין לי ספק כי כפי שהתובעת תארה בפני את האירועים, כפי שהיא חוותה אותם באופן סובייקטיבי.
-
פרט לטענות התובעת, ועדותה, היא לא הציגה בפני כל חומר ראייתי נוסף לטיעונים אלו בדבר תקיפה. היות ולא הוצגה בפני אף לא ראשית ראייה לכך שהתובעת הותקפה, אין לי אלא לדחות את טענותיה כי השוטר פרוחט תקף אותה, שכן דבר זה לא הוכח ואף לא הובאה בפני כל ראשית ראייה לצורך כך.
-
אמנם - בחקירות הנגדיות עלתה הסוגיה בדבר נחיצות ו/או חוקיות מעצרה של התובעת, אך משטענות אלו לא נטענו כלל בכתב התביעה, אין לו לבית המשפט אלא להותיר סוגיה כבדת משקל זו מחוץ לפסק דין דנא ובעניין זה מקבלת אני את טענת הנתבעת כי יש לדחות את טענות התובעת בעניין זה על הסף.
-
ויודגש - נקל לשער מדוע הגיעה התובעת למסקנות בדבר אלימות השוטרים כלפיה - לא רק מצבה הנפשי הנסער כמו גם הקונטקסט של האירוע כולו היה אלים ותוקפני מבחינתה ומנקודת ראותה ובהינתן מצבה הנפשי הסוער, מהרגע בו הגיעו השוטרים אל התובעת אשר עמדה ברחוב, ועד למעצרה והבאתה לתחנה.
-
בית המשפט במהלך הדיון בתובענה זו הרים גבה לא פעם ולא פעמיים, והשתאה על הקלות בה נעצרה התובעת, כאשר לא ברור כלל מתוך העדויות שהוצגו, בפני מה היו החשדות כלפיה בעת מעצרה ואיזוקה, ומה החטא שחטאה בו, ומה החשד בו החשידוה אשר בגינו נעצרה היא ע"י השוטרים. הרושם שנוצר למשמע עדויותיהם של השוטרים, הוא כי התובעת נעצרה אך ורק על מנת לאוזקה ולהביאה לתחנת המשטרה, על מנת להירגע עקב מצבה הנפשי הסוער. למעשה, לא ברור מדוע התובעת נאזקה כפי שנאזקה, ואף בתחנה לא ברורה מהות היחס כלפיה. לצד זאת, וכאמור לעיל, התובעת היתה בעת האירוע נשוא התובענה במצב נפשי נסער, ולא בהכרח יציב, ולא מן הנמנע כי היא פירשה לא נכון את המציאות ואת הדברים כפי שאירעו, ומכאן ועד לקביעה כי המשטרה תקפה אותה ובמזיד- הדרך ארוכה.
-
לפיכך, בהתאם לכל האמור, אני קובעת כי התובעת כשלה מלהוכיח טיעוניה בדבר תקיפה, וקובעת אני כי האירוע היה כפי שטענה והודתה הנתבעת, וכפי שעולה מכתב ההגנה, קרי כי התובעת נפלה בהיותה אזוקה בידיה וברגליה בחדר בו היתה כלואה בתחנת המשטרה, לאחר מעצרה.
סמכותו של בית משפט לדון בטענת התרשלות הנתבעת בשמירה על גופה של התובעת
-
ראשית, יש ליישב מאין שאב בית המשפט את סמכותו לדון בתובענה זו, וזאת על אף דחיית טענת התביעה העיקרית, לפיה הותקפה היא ע"י שוטר בתחנה.
-
את טענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות היות ולא הוכחה התקיפה הנטענת על ידה אני דוחה מכל וכל. עיון בכתב התביעה מעלה כי כבר בכתב תביעתה, סעיף 26 סיפא, טענה התובעת כי האירוע במהלכו נחבלה ונפצעה התובעת הינו כתוצאה מכך שהנתבעת "לא נהגה בדרך שגורמים זהירים, סבירים ונבונים היו נוהגים בנסיבות העניין...".
-
כמו כן, משטענה התובעת לנפילתה בשטח תחנת המשטרה ואילו הנתבעת טענה לנסיבות שהביאו לנפילה ונסיבות אלו, הובאו עובדות אלו לפתחו של בית המשפט לצורך הכרעה, ומשהתברר לבית המשפט כי טענות הנתבעת עולות כדי חשד לרשלנות, אין ספק כי בית המשפט רשאי וחייב אף לדון בטענות הנתבעת ולבחון, האם פציעתה של התובעת והנזק שנגרם לה, הוא פועל יוצא מהתנהלות הנתבעת כמפורט בכתב הגנתה של הנתבעת והאם יש בהתנהלות זו, רשלנות של הנתבעת בפיקוח ובשמירה על התובעת.
-
למותר לציין כי טענה זו כבר הובאה לידיעת הנתבעת בדיון בפני כבוד השופט גד גדעון בפרוטוקול הדיון מיום 10/13/16, עמוד 1 לפרוטוקול, שורות 19-21, עת קבע הוא כלהלן: "...בית המשפט אומר שגם אם לא תוכח טענתה כי הותקפה ע"י שוטר, עדיין על פני הדברים היא נחבלה בהיותה בתחנת המשטרה כאשר היא אזוקה ובאחריות המדינה...".
-
דה עקא, שהמדינה בחרה, וסיבותיה עמה, להתעלם מאמירתו של כבוד השופט גד גדעון, ולהתעלם מטענת התובעת בדבר אחריותה הבסיסית של הנתבעת כלפי מי שהיתה מצויה במשמורתה.
-
כך או כך, לבית המשפט דנא הסמכות לדון בטענת הרשלנות כפי שעולה מכתב התביעה של התובעת ומטענות הנתבעת עצמה, גם לאחר שדחיתי את טענת התקיפה אותה טענה התובעת.
סיבת נפילתה של התובעת בתחנת המשטרה
-
משקבעתי כי התובעת נפלה ונחבלה בפניה, עקב נפילה בתחנת המשטרה ולא עקב תקיפתה יש לדון ולקבוע מה גרם והביא לנפילתה של התובעת.
-
כאמור לעיל, טענה הנתבעת בדיון ההוכחות כי קו הגנתה החדש הינו שהתובעת סבלה מהתעלפויות וסחרחורות, והפנתה בעדויותיה וסיכומיה לתיקה הרפואי של התובעת ולכן טענה כי נפילתה בתוך תחנת המשטרה, כלל לא קשורה להיותה עצורה ו/או אזוקה ו/או עקב מצבה הנפשי הסוער.
-
המשטרה הרחיבה על כך בסיכומיה וטענה כי מהחומרים הרפואיים בתיק ומעדות התובעת וביתה ניתן להקיש כי התובעת סובלת מבעיה רפואית הגורמת לה לאובדן שיווי משקל, נפילות והתעלפויות, ללא התערבות גורם חיצוני, והפנתה לדיווחים של התובעת בפני מומחית נוירולוגית מיום 25/8/10 ובו דיווחה על אובדן הכרה.
-
לא רק זאת אלא שהנתבעת אף טענה כי תיאור נסיבות נפילת התובעת מפיה תואם באופן ברור את התיאור שמסרה לרופאיה ארבעה חודשים לאחר האירוע נשוא התביעה, ולפיו סבלה היא לפתע מאירועים של חושך בעיניים ולאחריו נפילה, והפנתה לעדות התובעת בעניין, והרחיבה וטענה כי התובעת "...חיפשה פרשנות לחושך הפתאומי שתקף אותה וככל הנראה היתה זו ביום האירוע הפעם הראשונה שנתקלה בכך והיא אכן היתה משוכנעת לפרשנותה שהחושך הפתאומי הינו תוצאה של הכיסוי שהושם על ראשה...", כך כעולה מסיכומי הנתבעת.
-
קו הגנתה של המשטרה, כפי שהציגה אותו לראשונה בדיון ההוכחות ואחר כך בהרחבה בסיכומיה, אינו ברור כלל ועיקר, ומעל לכל אינו סביר: האמנם מתעתדת המשטרה לטעון כי התובעת, בהיותה אזוקה בידיה ורגליה, וכאשר היא מנסה בכל כוחה להשתחרר מאיזוקה ומצויה ללא כל השגחה בחדר סגור, ומועדת בו על ספסל אשר היה בו, הינה נפילה כתוצאה מאובדן הכרה פתאומי אשר ממנו סובלת התובעת חדשות לבקרים, וללא כל קשר לסיטואציה הנסיבתית שלהלן?
-
כאמור לעיל, אין חולק כי האירוע התרחש בעת שהתובעת שהתה במשמורת המשטרה כשהיא אזוקה בידיה וברגליה, בחוסר אונים מוחלט, ובתלות תנועתית מוחלטת בסובבים אותה.
-
על אף החומר בתיקה הרפואי של התובעת ולאחר שעיינתי בכל המסמכים שהובאו לפניי, ושמעתי את העדויות ותצהירי השוטרים, אני קובעת כי הוכח בפניי ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי נפילתה של התובעת בתחנת המשטרה, היתה עקב איזוקה שמנע ממנה תנועה חופשית או הגנה על עצמה בעת נפילה, וכן בשל היותה במצב נפשי סוער.
-
טענת הנתבעת כי נפילתה באותו היום בתחנת המשטרה היתה בשל התעלפויות ממנה סבלה היא בעבר, נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי וללא כל קשר לסיטואציה הנסיבתית, ואני דוחה אותה. אין ספק וזאת אני קובעת לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובעיקר את עדויות השוטרים ועיינתי במסמכים כולם, כי ההסתברות שהתובעת נפלה כתוצאה מעילפון כזה או אחר, הינה נמוכה עד אפסית. מאידך, הטענה כי התובעת נפלה בתחנת המשטרה כתוצאה מאזוקה בידיה מאחורי גבה וברגליה, כשהיא במצב נפשי סוער, כאשר השוטרים בתחנה מודעים ורואים את מצבה ובוחרים שלא שחררה מאזוקה, ולהשאירה עצורה ואזוקה, היא מתקבלת יותר על הדעת.
-
נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח בפניי ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי נפילתה של התובעת בתחנת המשטרה היתה כתוצאה ממעצרה, איזוקה, הותרתה בחדר המש"ל, ללא השגחה צמודה על אף ניסיונותיה החוזרים ונשנים והבולטים לצאת מחדר המש"ל, כשהיא במצב נפשי סוער, ואף שיכורה ברמה כזו או אחרת.
-
משקבעתי כי פציעתה של התובעת אכן התרחשה בתחנת המשטרה בעת שהיתה מוחזקת בעל כורחה בתחנת המשטרה כשהיא אזוקה בידיה מאחורי גבה, ואזוקה ברגליה, וכשהיא מצויה במצב נפשי סוער עד מאוד, ולטענת הנתבעת אף בהיותה שיכורה- וכי נפילתה היתה בשל גורמים אלו ולא בשל עילפון כזה או אחר, יש לבחון האם הנתבעת מילאה את חובתה כלפי התובעת באופן בו שמרה ופיקחה עליה? התשובה לכך בענייננו היא למרבה הצער- שלילית.
אחריות משטרת ישראל כלפי עצורים
-
כדי לבסס את טענת אחריות המדינה שומה עלי לברר תחילה, האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין משטרת ישראל כלפי מי שמוחזק במעצר כדין והאם הופרה החובה.
-
לכאורה אחריות זו הינה דבר מובן מאליו- אדם מוחזק במשמורת כלשהי, קל וחומר כשהוא מוחזק בה שלא מרצונו, וקל וחומר כשהוא מוחזק בה בחוסר יכולת פיסי מוחלט לדאוג למילוי צרכיו הבסיסיים וכשהוא אזוק בידיו וברגליו- על פניו מתבקש שחוסר אונים מוחלט זה של האדם יוביל לאחריות מוחלטת של האדם אשר במשמורתו הוא מצוי כלפיו. דה עקא שעניין כה מובן מאליו ומתבקש זה אינו נהיר כלל וכלל לנתבעת, ולכן יש לפנות לאסמכתאות משפטיות כאלו ואחרות בנושא.
-
מזה שנים רבות נקבע בפסיקה כי על המדינה, שירות בתי הסוהר והמשטרה, קיימת חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם, הפיזיים והנפשיים של אסירים הנתונים במשמורת [ראו: ע"א 1892/95 אבו סעדה ואח' נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704 (1997); ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר (17.7.2013)].
-
ב- ע"א 1892/95 נקבע ללא עוררין כי למשטרה ולשב"ס חובת זהירות כלפי שמצוי תחת המשמורת שלה.
-
לחובה זו המוטלת על רשויות אכיפת החוק יש גם עיגון חקיקתי: סעיף 1(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, קובע כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971, קובע כי "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש".
-
בע"א 8650/08 הדגיש כבוד השופט מלצר כלהלן:
"אחריות ישירה זו שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי אזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה – וככלל זה הזכויות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) – מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, אינה רק עניינו של האסיר, זהו עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה".
-
קיומה של חובת זהירות מושגית בין המדינה לבין מי שמוחזק במשמורת כדין על ידי רשויות האכיפה אינה עוד במחלוקת. עם זאת ברי כי אין להטיל על המדינה אחריות לכל נזק שייגרם למי שמוחזק על ידה. חובת הזהירות וחובת השמירה המוטלות על המדינה משתרעת רק על הגנה מפני סיכונים שניתן היה לצפותם. כך למשל, כאשר ניזוק עציר או אסיר כתוצאה מהתנהגות עבריינית של צד שלישי, אין להטיל על המדינה אחריות אלא אם ניתן היה וצריך היה לצפות את אפשרות האירוע המזיק.
-
כך למשל בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001), שעסק באחריות של אגד לנזק שנגרם למבקר בתחנה נאמר כי:
"...בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על-ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה".
ומן הכלל אל הפרט:
-
האמנם היתה אחראית המשטרה על התובעת בעת האירוע נשוא התובענה? סבורתני כי אין כל חולק כי התשובה לכך הינה חיובית וחד משמעית. מהרגע בו נאזקה התובעת, נלקחה ע"י השוטרים לתחנה, הוגדרה היא כעצורה, ואלו הם פני הדברים כעולה מתצהיר הנתבע. משכך- הלוא אין כל חולק כי היא מצויה במשמורת של המשטרה.
-
ויודגש - אין חולק כי התובעת היתה אזוקה בידיה , מאחורי גבה וברגליה לאורך כל מעצרה ואף במהלך נפילתה בתחנת המשטרה.
-
הן השוטר והן השוטרת שהתלוותה אליו לאירוע התייחסו לנוכחות משפחתה לצד התובעת לאורך האירוע. לצד זאת, אין כל חולק כי לא על נוכחות בני המשפחה, אם היתה, היה על המשטרה להיבנות, ומהרגע בו אזקה אותה המשטרה- ואף באופן חריג אזקה היא אותה מאחורי גבה וברגליה- כעולה מתצהיר הנתבע- משאלו הם פני הדברים - היה על המשטרה להשגיח עליה באופן מוגבר, לסייע לה.
-
בענייננו, התובעת נעצרה ע"י הנתבעת ונאזקה אזוק יוצא דופן- אף לטענתו של השוטר אשר אזק אותה, ובאופן שמנע ממנה לחלוטין לנוע בחופשיות, ושלל ממנה כמעט לחלוטין את יכולת התנועתיות שלה. ובעודה מתנגדת היא למעצרה, ומנסה לבעוט בידיה וברגליה, הובאה היא לתחנה, ושם הושמה בחדר לבדה וללא השגחה צמודה.
-
לא רק מצבה הפיסי היה חסר אונים באופן כמעט מוחלט - בהיותה אזוקה, אלא שאף מצבה הנפשי והמנטאלי של התובעת היה לוקה בחסר, והדבר היה ניכר לעיני כל הנוגעים בדבר: מצבה הנפשי והמנטאלי של התובעת בהגיעה לתחנת המשטרה היה ידוע לשוטרים שנכחו באירוע: שניהם טענו בעדותם לעובדת היותה שיכורה, לא צלולה נפשית, תוקפת אף את בני משפחתה, משתוללת, צועקת, ומתנגדת למעצרה. השוטר פרוחט אף טען בתצהירו כי בני משפחתה התנגדו לעלות עמה על הניידת בשל מצבה ומתוך חשש כי היא תפגע בהם. יוצא כי שני השוטרים טענו יחדיו בפני כי לא ניתן היה לתקשר עימה כלל:
"...התרשמתי שהיא לא מתקשרת בכלל, לא בעברית ולא בשום שפה. זו ההתרשמות שלי" (ראו עדות השוטר פרוחט, עמוד 30, שורות 23-24), ואילו השוטרת לשעבר מורד טענה כלהלן:
"...היא לא הסכימה, השתוללה, נזרקה על הרצפה באיזשהוא שלב, התיישבה על הרצפה, זו אשה שיכורה, אני מנסה להסביר סיטואציה של אשה שיכורה שמשתוללת... עם הידיים, לא לרצות לבוא, לא היתה הסכמה ואינטראקציה בינינו ובינה כמו עם אדם נורמטיבי. היה צורך להעלות אותה לניידת... היא לא הסכימה וכל הזמן ניסתה לברוח..." (עמוד 41, שורות 4-8).
-
התנהגותה זו כעולה מעדויות השוטרים התמשכה גם עם הגיעם לתחנה: אף בהיותה בחדר בתחנת המשטרה ניסתה התובעת להמשיך ולהתנגד, והדבר היה גלוי לעיני כל. לא רק החלון השקוף אותו תארו השוטרים בעדויותיהם תרם לכך שהשוטרים ראו את התנהגות התובעת. כפי שעולה בבירור מעדויות ומתצהירי השוטרים, התובעת שבה וקמה וניסתה לצאת מהחדר חזור ושנה. לטענת השוטרת, כעולה מתצהירה, כל העת ניגשו היא והשוטר אליה והשיבו אותה למקומה בספסל, והתובעת מצידה שבה וקמה וניסתה לצאת. כעולה מעדות השוטר פרוחט לשאלה האם כשהיא קמה והיה צורך להושיב אותה הוא קם אליה השיב הוא בחיוב ופרט כלהלן:
"כן, מספר פעמים. לשאלת בית המשפט כמה זמן מאז שהיא הגיעה ושמנו אותה בחדר עד שראינו שהיא פצועה, אני משיב שאני לא זוכר, אבל עברו כמה דקות טובות. לשאלת בית המשפט אם קמתי אליה יותר מכמה פעמים, אני משיב שקמתי אליה יותר מפעם אחת..." (עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 4-7).
-
דבר זה אף עלה בבירור בעת חקירת השוטרים בפני במהלך דיון ההוכחות. כעולה מעדות השוטר פרוחט:
"...כשהיא קמה והיה צריך להושיב אותה עזבת את היומן ובאת אליה?
כן, מספר פעמים....קמתי אליה יותר מכמה פעמים...." (ראו עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 4-8).
וכעולה מעדות השוטרת לשעבר מורד:
"ש. את אומרת שהיא ניסתה לקום מהספסל, מישהו הושיב אותה?
ת. כן, כל פעם נכנסנו ובקשנו ממנה להתיישב. אני זוכרת שניסינו להושיב אותה מספר פעמים והיא קמה...הושבנו אותה ויצאנו, המשכנו לטפל, שוב היא קמה וניסתה לצאת... זה התנהלות של מספר דקות..." (עמוד 45 לפרוטוקול, שורות 27-30).
-
בנסיבות אלו, בהן התובעת שבה וקמה, נהדפת מדי פעם חזרה ע"י אחד השוטרים, וחוזר חלילה, שבה ומדדה ברגליה הכבולות לכיוון הדלת, ומנסה ללכת בכוחות עצמה ולצאת, חזור ושנה, כשהיא במצב נפשי סוער עד מאוד, בין באם מצבה הסוער נבע מבעיות נפשיות כנטען ע"י השוטר פרוחט ובין אם בשל היותה שיכורה כטענת השוטרת, בנסיבות אלו נפילתה על הספסל המצוי בחדר, אשר היווה מכשול לרגליה, היתה אך עניין של זמן, ובגדר דבר צפוי ביותר.
-
למותר לציין כי מתוך עדויות השוטרים עולה כי אף השוטרים היו מודעים למצבה הנפשי הקשה עד מאוד בעת ששהתה במעצר, והראייה היא שאף הם נגשו מידי פעם לחדר על מנת להושיבה, ככל הנראה היות וחששו כי היא תיפול. ויוזכר- לשאלת בית המשפט מה היה מצוי בחדר בו שהתה התובעת השיבה השוטרת "אני משיבה שספסל של כסאות בצד, מדפסת ושתי דלתות" (עמוד 44, שורות 28-29).
-
צא ולמד כי נפילתה של התובעת היתה צפויה ביותר בנסיבות המתוארות, ועל השוטר הסביר היה לצפות אותה: ולמעשה, היה ניכר כי בעדותם התקשו השוטרים להסביר מדוע על אף מצבה הנפשי הקשה של התובעת כפי שתואר על ידם בהרחבה בתצהיריהם ובעדותם, הכיצד למרות זאת הושארה היא בתחנה בחדר, לבד, כאשר בחדר מצויים חפצים, ובעודה משתוללת. כפי שהעיד בפני השוטר פרוחט:
"...
ש.כשהיא היתה בתחנה היא היתה בחדר לבד?
ת.כן.
ש.אדם במצבה של התובעת, עם בעיות פסיכיאטריות, ואתה אומר שהיא משתוללת ונעה ולא יושבת במקום ורוצה לקום ולשבת, ואנחנו מושיבים אותה, אתה לא שם לה שמירה צמודה לידה או כשהיא אזוקה, ואתה עוד אומר שעצרת אותה מחשש שהיא תפגע בעצמה? למה לא שמת לה שמירה צמודה לידה?
ת.כי מאחר וציינתי גם בדוח שהיא יורקת, אין צורך או לא ראיתי לנכון להושיב אדם איתה, כל עוד היא תחת עיניים פקוחות שלי ואין באפשרותה לברוח, ובשלב הזה אין באפשרותה לפגוע באף אחד. אני מסביר למה לא הצמדתי לה אדם אחר. אני לא נוהג לציין זאת בדוחות פעולה. לא רק אני, זה בכלל.
ש.וגם לא מצאת לנכון, אתה עוצר אדם, מביא אותו לתחנה אזוק ברגליים ובידיים כאשר הידיים מאחור, והיא במצבה לשים אותה בחדר המתנה שם ממתינים המתלוננים?
ת.לא רק, גם. מקבלי שירות מהמשטרה.
ש.היא לא מקבלת שירות מהמשטרה, לא מצאת לנכון לשים אותה במקום אחר עם שמירה ויותר בטוח?
ת.אין מקום אחר, המקום היחיד שאפשר בהמשך זה תא המעצר.
ש.למה לא הזמנת לה עזרה רפואית בשלב לפני שהיא נפלה?
ת.כי היא לא היתה צריכה טיפול רפואי בשלב הזה. לשאלת ביהמ"ש בדבר טיפול פסיכיאטרי, אני משיב שזה עדיין לא השלב שאני מזמין טיפול, אני לא מסתמך רק על דברי המתלוננים, אני לא באמת יודע אם היא מטופלת פסיכיאטרית או לא" (עמודים 37-38, שורות 25 ואילך).
-
אף השוטרת התקשתה בעדותה להסביר הכיצד ואיך הותרה התובעת בחדרון לבד וללא השגחה:
"...ש.כשהגעתם לתחנה, איפה היא היתה?
ת.במש"ל, מין חדר זכוכית, זה סוג של חדר, זה היה חדרון כזה שממתינים שם לחוקר תורן ושם אנחנו שמים את המעוכבים והעצורים.
...ש.היא ישבה שם, איפה פרוחט היה?
ת.אני יכולה להגיד שהוא טיפל בדוחות, יצא לזמן חוקר תורן, הוא היה ראש משמרת. הוא היה ביומן, בכל השטח הזה...היינו אני ופרוחט. היא ישבה על הכיסא מאחורי הזכוכית הזו....הייתי בחוץ, זימנו חוקר, דוחות...לשאלת ביהמ"ש מה אני ספציפית עשיתי בזמן שפרוחט מילא טפסים, והתובעת בחדר, אני משיבה שאני מאמינה שעמדתי שם. לשאלת ביהמ"ש כמה זמן מהרגע ששמנו אותה בחדר עד הנפילה, אני משיבה שזה היה מספר דקות, רבע שעה 20 דקות. לשאלת ביהמ"ש אם התובעת היתה לבד בחדר, אני משיבה שכן. לשאלת ביהמ"ש מה היה פיזית בחדר, אני משיבה שספסל של כיסאות בצד, מדפסת ושתי דלתות, יש שם שני משרדים....שוטר בזמן שהוא מעכב/עוצר, אני חושבת שזה היה כבר בשעות ערב או לילה, צריך לזמן חוקר מש"ל על מנת לגבות תלונה או עדות, שוטר יש לו מספר התעסקויות כמו לזמן את החוקר להגיע, למלא דוח פעולה, להודיע למוקד 100, כמה דברים במקביל שעושים. ראש משמרת, במיוחד כשמדובר בשח"מית, עושה את הדברים לבד....
ש.ידוע לך למה לא שמו שוטר שישגיח עליה צמוד?
ת.אין צורך לשים שוטר. לא זוכרת למה לא שמו לידה, כמו שאמרתי שלושה שוטרים בתחנה, זה גם חדר כזה.
ש.ידוע לך למה לא הורידו מעליה את האזיקים בתחנה?
ת.היא משתוללת והשתוללה, כמה פעמים היא קמה, הושבנו אותה מספר פעמים, דפקה בזכוכית, לשאלת ביהמ"ש האם האיזוק לא היה על מנת להעלות אותה לניידת ולהביא אותה בתחנה, והאם בשעה כשהיא היתה בחדר מזכוכית היא היתה לבד, אני משיבה שזה חדר פתוח, היא יכלה לצאת ממנו.
ש.את היית שם, למה צריך שהיא תהיה אזוקה, כשאת עומדת לידה ויש שוטר?
ת.מחשש שהיא יכולה לקום ולברוח, מחשש שלהזיק לעצמה, להרביץ, היא בעטה. בן אדם שיכור... אני שוב אומרת, לא היתה דרך לתקשר, היא לא תקשרה, לא בעברית ולא ברוסית.
ש.את אומרת שהיא ניסתה לקום מהספסל, מישהו הושיב אותה?
ת.כן, כל פעם נכנסנו וביקשנו ממנה להתיישב. אני זוכרת שניסינו להושיב אותה מספר פעמים והיא קמה. זה גם לא היה אחד אחרי השני במיידי, הושבנו אותה ויצאנו, המשכנו לטפל, שוב היא קמה וניסתה לצאת. זה התנהלות של מספר דקות..." (ראו עמודים 45-46).
-
הרושם הוא שהשוטרים הותירו אותה בחדר לבד כי זה הנוהל או כי לא העריכו נכון את הסכנה הנשקפת לה, וכן עקב מחסור בכוח אדם בתחנה. כך או כך שני השוטרים הודו כי התובעת היתה במצב לא יציב בעליל וניסתה לצאת מהחדר הסגור חזור ושנה, בעודה מדדה, כבולה ואזוקה.
-
תוצאות הנפילה גם הן היו ידועות מראש. בעוד לאדם הסביר יכולת למזער פגיעה בעת נפילה באמצעות גוננות עם ידיו על ראשו, ובלימת הנפילה עם הידיים, בעניינו, התובעת היתה מנועה מלבלום את הנפילה ולהגן על עצמה ועל פניה, כתולדה ישירה של האיזוק אשר בו היתה היא נתונה. הדבר עלה בבירור בעדותה של השוטרת לשעבר מורד בפני:
"...אני זוכרת את ארוע הנפילה בצורה מאוד ברורה מסיבה אחת, כשראיתי שהכול מתחתיה דם...היא נפלה על הפנים כשהסנטר שלה היה על הרצפה. הכול היה דם ברצפה...". עמוד 46, שורות 6-10).
-
כפי שהשוטרת עצמה תארה - התובעת נחבטה היישר בפניה, בסנטר ובלסת. לא היתה לה כל אפשרות להגן על פניה עם שתי ידיה כי הן היו אזוקות, ולא היתה לה כל אפשרות למזער את הנזק שנגרם לה.
-
האיזוק הכפול והמסורבל - שהיה כזה באופן חריג, כעולה מטיעוני השוטרים אשר טענו כי רק במקרים חריגים אוזקים כך - מנע מהתובעת לנוע בחופשיות, שלל ממנה את חופש התנועה שלה כמעט לחלוטין, והנפילה לפיכך, בעודה מנסה להשתולל ולברוח בחדר סגור ללא כל סיוע- היתה עניין צפוי.
-
סבורתני, כי על המשטרה והשוטרים הסבירים היה לצפות זאת ולפעול למניעת הנפילה: הן בהפחתת או הוצאת חפצים מהחדר אשר היו עלולים לגרום למעידה, והן בהקצאת כוח אדם אשר ישב ליד התובעת וישמור עליה בעודה קמה חזר ושנה מהספסל וצועדת לכיוון הדלת ומנסה לצאת.
-
במידה ושני אלו נבצרו מהמשטרה- כאמור בתצהירה של השוטרת מורד אשר טענה כי אין למשטרה די והותר כוח אדם לשם כך- היה מוטל על המשטרה לשחרר את התובעת מאיזוקה הכובל אשר מנע ממנה את התנועתיות שלה כמעט לחלוטין.
-
ויודגש - אין באף לא אחת מטענות ההגנה של השוטרים: אשר הפנו לכך כי שהו בסמיכות אליה כל העת, וכי חלון החדר בו היתה מצויה היה שקוף, וכי היתה בטווח עיניהם של השוטרים ובסמיכות אליהם – אין בכל אלו בכדי להוציא את המשטרה מידי חובת ההגנה והשמירה על התובעת, במיוחד בעת שהתובעת היתה במצב נפשי סוער כשהיא אזוקה בידיה מאחורי גבה וברגליה.
-
כל שוטר סביר בתחנה צריך ויכול היה לצפות את האפשרות כי עצור, האזוק בידיו וברגליו והמנסה להתנגד למעצרו, יהיה מסורבל עד מאוד ועלול יהיה למעוד. כל אלו נכונים אף ביתר שאת לנוכח מצבה הנסער של התובעת ומצבה הנפשי. בנסיבות אלו השמתה בחדר שבו ספסל היה כמו לשים מכשול בפני עיוור.
-
טענות המשטרה כי התובעת עלולה היתה לפגוע בהם ובעצמה, ולפיכך לא התירו את איזוקה נדחות על ידי: ראשית, כלל לא ברור מדוע לא שחררו השוטרים את איזוקה של התובעת ברגליה. והלוא היא מצויה בתחנת המשטרה ממילא. כמו כן, לא ברור מדוע איזוקה מאחורי גבה לא שוחרר - בעת הגעתם לתחנת המשטרה היה יכול השוטר לאזוק את ידיה מלפנים. בעת שהמשטרה עוצרת חשוד מוטלת עליה בד בבד החובה לשמור גם עליו.
-
והלוא מתוך עדותה של השוטרת עולה כי בעת שהתובעת נעצרה ברחוב והועלתה לניידת, שהתה השוטרת בקרבתה על מנת להשגיח עליה. כך היה אף בניידת. לשאלה מדוע השגחה זו על התובעת לא נמשכה בעת שהייתה בתחנת המשטרה, והלוא מצבה הנפשי הסוער של התובעת נותר כשהיה ואף הוחרף - לא קיבלתי כל הסבר מניח את הדעת.
-
מעת שהחליטה הנתבעת לעצור את התובעת מוטלת היתה עליה החובה לשמור ולדאוג לשלמות גופה של התובעת אשר בגין מצבה, לא יכלה היא עצמה לדאוג לו. למותר לציין כי פתוחה היתה בפני הנתבעת הדרך להזמין אמבולנס פסיכיאטרי לתובעת, כפי שנעשה מאוחר יותר, ולא להורות על מעצרה , כאשר ברור וגלוי הוא שהתנהגותה שהובילה להזמנת המשטרה היתה על רקע נפשי ולא רק רקע פלילי, כפי שעלה בעדות השוטרת לפני.
"עוד פעם, המעצר לא היה בקטע שהיא פלילית או משהו, דווח שיש אשה משתוללת, בורחת ומזיקה לעצמה..." (עמוד 42, שורות 17-19).
-
מן האמור ברי כי קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית וכי על המדינה ורשויותיה הייתה מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים למנוע נזק לתובעת במהלך מעצרה.
-
מעת שהותירו השוטרים את התובעת באיזוקה הן בידיה מאחורי הגב והן ברגליה, כשהיא סוערת ולא מתקשרת עם הסביבה ומנסה בכל כוחה לצאת מהחדר, כאשר בחדר בו שהתה לא היה כל אדם נוסף, ואת הדלתות בחדר בו שהתה ניתן היה לסגור בנקל למספר דקות, דבר שהיה מונע את בריחתה מהחדר, הפרה הנתבעת את חובתה כלפי התובעת להגן ולשמור על שלמות גופה.
-
בהקשר זה יוער כי בעת נפילה, באופן אינסטינקטיבי, התגובה הראשונית לרוב הינה שליחת הידיים קדימה והגנה על הפנים/ראש. בענייננו, בנפילתה זו, היתה התובעת בחוסר יכולת מוחלט לעשות כן, בהיותה אזוקה בידיה מאחורי גבה.
-
נפילתה של התובעת בנסיבות כפי שעלו בחקירות השוטרים ובהתאם למצבה הנפשי כפי שתיאור השוטרים עצמם בעדותם בפניי, היתה צפויה, ובידי השוטרים היתה האפשרות לשמור על שלמות גופה של התובעת ולמנוע את נפילתה באמצעים פשוטים עד מאוד כגון: הצבת שוטר בתוך החדר אשר יהיה צמוד אליה על לסיום מילוי הטפסים ע"י השוטר, סגירת כל הדלתות בחדר בו שהתה, הוצאת הספסל אשר היווה מכשול בפני עיוור, שחרורה מאזוק בידיה או ברגליה שכן שהתה בחדר בגפה, שחרורה מהאזוק בידיה או אזוקה כשידיה מקדימה באופן שהיה מאפשר לתובעת להגן על פניה עם נפילתה.
סיכום בשאלת החבות
-
לאחר שמעתי את עדויות הצדדים כולם ובפרט את עדויות השוטרים אני קובעת כלהלן:
א. פציעתה של התובעת בתחנת המשטרה נבעה מנפילה אשר ארעה בשל קושי תנועתי של התובעת אשר מעדה בעת הליכתה, בעת אשר היתה היא אזוקה ולא יכלה לנוע בחופשיות.
ב. התובעת היתה באותו היום במצב נפשי סוער ולאחר שתייה של משקאות חריפים, ומצב זה היה ידוע לשוטרים אשר הגיעו למקום.
ג. לא הוכח בפניי כי התובעת הותקפה בתחנת המשטרה ע"י אחד מהשוטרים ואף לא הוכח בפניי שהושם לה שק על הראש.
ד.משטרת ישראל חבה באחריות מושגת וקונקרטית כלפי התובעת שהיתה עצורה ותחת משמורתה.
ה.הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי הנתבעת שכן ניתן היה לצפות את נפילתה.
הנתבעת מפנה בבירור ובאופן מפורש בתצהיריה לכך שהתובעת שבה וניסתה לקום ולהתנועע בחדר בו היתה שרויה. משכך, העובדה כי תיפול היתה צפויה למדי. זאת ועוד, בעת נפילתה לא יכלה היא להגן על פניה בעזרת ידיה- דבר אינטואיטיבי אשר אדם הנופל עושה, מאחר וידיה היו אזוקות.
-
הן מצבה הנפשי של התובעת - אשר לטענת הנתבעת היתה שרויה בהתקף אמוק/התקף פסיכוטי, והן מצבה הפיסי- הנתבעת שללה מהתובעת כל אפשרות לנוע באופן עצמאי עת אזקה אותה בידיה וברגליה, חייבו את המשטרה להשגיח על התובעת השגחה יתירה.
-
התנהלות השוטרים בתחנה היתה לא סבירה עת לא שיחררו התובעת מאיזוקה וזו לצד זאת איש מהם, לא השגיח אליה באופן צמוד.
-
כעולה מתצהיר השוטרת מורד, בין התובעת לביניהם הפרידה דלת אשר גם אם לא היתה נעולה, הותירה את התובעת לבדה, ללא כל סיוע.
-
בהנחה שהשוטרים אכן ראו שהתובעת מנסה לצאת פעם אחר פעם - חזקה היתה עליהם לשבת לצידה ולשמור עליה מכל משמר - שלא תיפול ותחבל.
-
נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת ולא שמרה על שלמות גופה, כמצופה ממשטרת ישראל.
-
איני מוצאת לנכון להחיל על התובעת אשם תורם בשאלת האחריות בנסיבות אלו, בשל כל אשר תואר לעיל סבורה אני כי התובעת במצבה הנפשי והפיסי, בהיותה אזוקה, היתה כחומר ביד היוצר, ונתונה לחלוטין לחסדי המשטרה.
מצבה הרפואי של התובעת כתוצאה מהנפילה
-
כאמור לעיל- קבעתי כי הנפילה נשוא התביעה, ארעה בשל קושי תנועתי של התובעת אשר מעדה בעת הליכתה על ספסל בחדר בו נכלאה, בעת אשר היתה היא אזוקה בידיה וברגליה, ולא יכלה לנוע בחופשיות.
-
כפי שצוין לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, מה הנזק שנגרם לתובעת בעקבות נפילתה.
-
כמתואר לעיל, בעוד שהתובעת טענה כי נגרם לה שבר בלסת ונכות רפואית כתוצאה משבר זה, טענה הנתבעת כי לא נגרם לתובעת כל נזק בלסת ואף לא נותרה לה כל נכות. לצורך ביסוס טענותיהם הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם.
-
לצורך תמיכה בטענותיה בדבר הנכות הרפואית שנגרמה לה, הגישה התובעת חוות דעת, מאת פרופ' ליפא בודנר, מומחה בתחום כירורגיה פה ולסת, אשר ממנה עולה כי כתוצאה מהנפילה נגרם לתובעת נזק בצורת חבלה עם שבר בלסת ופגיעה בשיניים, היא תהיה זקוקה בעתיד לטיפולי שיניים מידיים ועתידיים, וכי עסקינן בנכות פונקציונלית בסך של 20%.
-
מאידך, הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת נגדית, מאת דר' שלמה ברק, מומחה פה ולסת, חוות דעת אשר קבעה כי כתוצאה מהחבלה הנטענת ב- 4/4/10 לא נגרם כל נזק ללסת ו/או לשיניים. המומחה קבע כי הוא סבור שהשבר בלסת מקורו בחבלה מאוחרת יותר, והפנה להתעלפויות מהן סובלת התובעת בשל מצבה הנפשי, אשר לא מן הנמנע כי בשלהן נגרמה לה נפילה נוספת, אשר גרמה לנזק הנטען.
חוות דעת מומחית בית המשפט
-
עקב הפערים בין חוות הדעת השונות, ועל אף התנגדות הנתבעת, מונתה מומחית מטעם בית המשפט, פרופ' דורית ניצן, אשר מחוות דעתה בפני בית המשפט עלה כלהלן:
"...התובעת נפגעה בפניה כתוצאה מכך לקתה בשבר סובקונדילרי במפרק לסת ימין עם העתקה שלא טופל וגרם להפרעה סגרית משמעותית בצד שמאל. קיים סיפור של נפילת גשר בצד שמאל אך לא נמצאו לו סימוכין במסמכים...".
-
תחת ראש הפרק המסכם קבעה המומחית כלהלן:
"... התובעת סובלת מהפרעה סגרית משמעותית בצד שמאל. לאור המצב קיימות דרכים שונות להחזרת הסגר. הדרך הישירה...התערבות כירורגית פשוטה... הצעת טיפול: ניתוח לסת תחתונה ....2 ימי אשפוז...".
לסיכום קבעה המומחית כי:
"לאור העתקת ראש המפרק שגרמה להפרעה סגרית ואסימטריה של הפנים זכאית התובעת לנכות בשיעור של 10% מותאמת לסעיף 73(1)...".
-
לאחר הגשת חוות דעתה של מומחית בית המשפט הוגשה ע"י הנתבעת בקשה לפסילתה מאחר והמומחית לא התייחסה לחוות הדעת מטעם הנתבעת, וזו לא עמדה לפניה בעת מתן חוות דעתה.
-
בעקבות זאת, הוגשה לתיק בית המשפט ביום 27/10/16 חוות דעת משלימה של המומחית מטעם בית המשפט, אשר התייחסה בכובד ראש לחוות הדעת של הנתבעת ואשר בה התייחסה מומחית בית המשפט לעולה מטיעוני מומחה הנתבעת והפריכה את טיעוניו (כפי שיפורט בהרחבה בהמשך).
-
כפי שצוין כאמור - לטענת מומחה הנתבעת, מצבה הרפואי של התובעת איננו כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה והוא מפנה לכך שבעת הבדיקה במיון לא אובחן שבר. מומחה הנתבעת טוען שהתעלפויות ואובדן הכרה במצבה הנפשי של התובעת הינם עניין נפוץ ולא מן הנמנע כי כתוצאה מאירוע אחר נגרם לה הנזק שנגרם לה.
-
מומחה הנתבעת הפנה לכך שבעת הבדיקה במיון לא היה נראה כל רמז לנזק הנטען, ואילו מומחית בית המשפט התייחסה לטיעונים אלו והפריכה אותם בחוות דעתה.
-
למעשה לאחר האירוע, בעת הטיפול במיון, לא נשלל שבר הלכה למעשה, וניתנה הפנייה לצילום פנורמי. לדבריה המבוכה באשר לצילומי מפרק הלסת היא עניין שבשגרה. כמו כן, בהנחה שנשלל שבר לא היתה מתבצעת הפנייה לצילום, ויש להניח כי הרופא שהפנה אכן רצה לוודא חשד.
-
זאת ועוד, לטענת המומחית, הרופא במיון ציין מכה בסנטר ואף ציין כי תפר חתך. לדבריה גלוי וידוע שמרבית השברים במפרקים נגרמים כתוצאה ממכה בסנטר.
-
המומחית טוענת כי במהלך ארבעת החודשים שחלפו בין הפציעה לבין האבחנה הברורה אין עדות שהתובעת נפלה על הפנים או על הסנטר, ואין כל תיעוד רפואי לכך. לדבריה, היה וארע אירוע כזה, התובעת אינה מתוחכמת דייה בכדי להצליח להסתיר מידע מסוג זה.
-
עוד לטענת המומחית, בעת הבדיקה במיון ציין הרופא כי קיים כאב ונפיחות באזור בלוטת הרוק משמאל. זהו המיקום של מפרק הלסת אך לטענתה בהיותו רופא א.א.ג הוא לא דייק, ואכן, בסופו של יום לא היו כל ממצאים בבלוטת הרוק.
-
המומחית מפנה לכך שהדיאגנוזה בין הבדיקה של מומחה הנתבעת לבין הדיאגנוזה שלה היו שונות, בכל בדיקה שנעשתה, ולהלן בהרחבה:
-
בבדיקה שהיא ביצעה פתיחת הלוע היתה עם סטייה לשמאל שמשמעותה חוסר תנועה במפרק שמאל ואילו בבדיקה שלו עסקינן בפתיחה תקינה.
-
בחוות דעתו תנועת הלסת התחתונה לצדדים תקינות ואילו בבדיקה שלה יש תנועה נורמאלית לשמאל אך אין תנועה לימין, דבר המצביע על פגם בתנועתיות של מפרק שמאל.
-
בבדיקת מומחה הנתבעת הסגר תקין ואילו בבדיקה שהיא ביצעה הסגר פתוח משמעותית בימין, השיניים אינן במגע וזו הסיבה שהיא מתקשה באכילה מאז התאונה כפי שאכן דיווחה.
-
בצילום פנורמי איבחן מומחה הנתבעת רק את קיצור המימד האורכי של צד שמאל ואילו בבדיקה שהיא ביצעה נראה בבירור העתקה של ראש מפרק הלסת הקדמית אשר הינו מצב אופייני לשבר עם העתקה.
-
המומחית מפנה לכך שהבודק במיון איננו כירורג פה ולסת, ורופא שאינו מומחה לעניין לא יוכל לעמוד על הדקויות הקריטיות לתחום זה.
-
יוצא כי המומחית הפריכה את טיעוני מומחה הנתבעת אחד לאחד, במסגרת חוות דעתה המשלימה והכוללת.
-
בהקשר זה יוער, כי מומחה הנתבעת טען בחוות דעתו כי בחודשים שלאחר התאונה לא מן הנמנע כי התובעת חוותה נפילה נוספת, אשר היא זו שהובילה למצבה הרפואי ולשבר, גם אם לא צורפה לכך כל אסמכתא או תיעוד.
-
כפי שצוין לעיל, בעת נפילה, באופן אינסטינקטיבי, התגובה הראשונית לרוב הינה שליחת הידיים קדימה והגנה על הפנים/ראש. בענייננו, היתה התובעת בחוסר יכולת מוחלט לעשות כן בהיותה אזוקה ולכן נקל לשער, כי הדבר החריף את מצבה ואת הנזק ממנו סבלה בעת נפילתה וקבלת החבטה בפניה.
-
היות והנתבעת חלקה על חוות דעת מומחית בית המשפט, בקשה היא לחוקרה נגדית וזאת בהמשך לשאלות ההבהרה שנשלחו למומחית.
-
ביום ה- 26/2/17 נחקרה המומחית מטעם בית המשפט על חוות הדעת שהוגשו על ידה. מתוך חקירתה עלה כי מסקנתה של המומחית לפיה נגרם לתובעת שבר בלסת, כתוצאה מנפילתה, היתה חוות דעת מבוססת ומקצועית לעילא ועילא.
-
חקירתה הוכיחה עד כמה חוות דעתה הינה מקצועית ומבוססת וב"כ הנתבעת לא הצליח לקעקע מהימנותה ומקצועיותה, חרף ניסיונותיו לעשות כן. המומחית אמנם הודתה כי קיימת סתירה בין מומחים שונים, כפי שטענה הנתבעת, דה עקא שלדבריה-
"...יש סתירה בין מומחים, יש מומחה ויש מומחה, יש מומחה שהוא יותר מומחה ויש שהוא פחות מומחה..." (עמוד 50, שורות 16-17).
קביעתה זו של מומחית בית המשפט הינה מקובלת מאוד בעיני, וטענתה כי לא כל מי שבדק את התובעת במהלך שהייתה במיון ולאחר מכן הינו איש מקצוע ספציפי לבעיה הספציפית ממנה סבלה, הינה מתקבלת ביותר על הדעת ועולה בקנה אחד עם ההגדרות של מומחיות והתמקצעות.
-
עוד העידה המומחית כי בבדיקה הקלינית המטופל לא מסוגל בשום צורה שהיא להשפיע על תוצאות הבדיקה, עת עסקינן באבחנות באופן סגירת הלסת ובכך סגרה הגולל על כל אפשרות של קיום מניפולציה או הטיית הבדיקה ע"י התובעת, כפי שאולי התכוונה לרמוז לכך הנתבעת בחקירתה על כך.
לטענתה: "...יש את העניין של סגר שלא נסגר עד הסוף כמו שמסתמן אצל התובעת, את זה לא ניתן לזייף..." (עמוד 50, שורות 19-20). לטענתה אף את הא-סימטריה בפנים לא ניתן לזייף (שם).
-
עת נשאלה המומחית בעדותה על הסתירה בין חוות הדעת שנכתבה במכון פה ולסת, ואשר צורפה לחוות דעתה, בה צוין כי "פתיחה טובה ותנועות טובות..." ו-"מגיעה לסגר טוב", אשר אובחנו ע"י הבודק ב- 1/9/10 וב- 6/10/10, בהתאמה, השיבה היא כי "אין לי הסבר לזה פרט לזה שלמשל הוא כותב "תנועות תקינות", ואז הוא ממשיך וכותב "ממשיכה פיזיותרפיה ללא הטבה.." - ישנן סתירות בתוך הצגת הנתונים..." (עמוד 50, שורות 28-30). דהיינו מומחית בית המשפט, לשאלת הנתבעת אשר ניסתה להוכיח סתירה בין קביעתה לבין קביעות רפואיות אחרות, הראתה כי בתוך הקביעה עצמה שהנתבע ציטט ממנה קיימות סתירות, לכאן ולכאן.
-
הנתבעת ניסתה לעמת את חוות דעתה של המומחית עם חוות דעת אחרות, וביניהן חוות הדעת של מומחי הצדדים, והקשתה בפניה הכיצד שני מומחים בעלי שם מצאו ממצא קליני אחר ממה שהיא מצאה ( עמוד 51, שורה 11). לכך השיבה המומחית כי אינה מתעתדת להסביר את חוות דעתם, דה עקא ש- "...אני רק יכולה לומר שאספתי את הנתונים שדר' ברק כותב ויש שם הרבה מאוד אי דיוקים, וציינתי אותם במסגרת התייחסותי..." (עמוד 51, שורות 13-14). אי דיוקים אלו פורטו בהרחבה לעיל. הנתבעת ציטטה מחוות הדעת של מומחה התובעת, פרופ' בודנר, מבדיקה מיום ה- 26/6/12 , בה מצא פנים סימטריות ובדיקת מנשך תקין, ועימת אותה על כך. בתגובתה השיבה המומחית על כך ש- "הפנים לא סימטריות, המנשך לא תקין, הנכות לא מוקנית אם הפנים סימטריות או לא, מה שמקנה לה את הנכות זה בעצם ההפרעה הסגרית...הוא כותב סגר תקין, אני לא יודעת על בסיס מה..."(עמוד 51, שאלות 6-7).
-
לשאלת הנתבעת עד כמה חוות דעתה של המומחית מבוססת על סמך הנחת המוצא שנמצא שבר בצילום ביום הארוע במיון השיבה המומחית כי "...זה נתון אחד, היה עניין של מכה בסנטר עם חתך בסנטר...מכה כזו באופן טיפוסי עלולה לגרום לשבר שעליו אנחנו מדברים... דבר שני היתה לה נפיחות באזור..." (עמוד 51, שורות 20-22).
-
בחקירתה הנגדית המומחית הסבירה את אבחנת הרופא במיון, כפי שהבהירה לעיל בהשלמה לחוות דעתה, בכך שבין המומחים בתחום יש לא פעם לא מעט בלבול וכי כמו בכל תחום רפואי, לכל אחד המומחיות הספציפית שלו: "...האאג כותב בלוטת הפרוטיס משמאל, אבל בלוטת הפרוטיס נמצאת ליד האוזן בסמוך למפרק. הפנים הקטנות מחולקות בין 5 קטגוריות, אאג, כירורגיה פלסטית ועוד. כל אחד בתחומו. רופא אאג מטפל בבלוטות הרוק, פה ולסת מטפלים במפרק. הוא אומר שהנפיחות להערכתו באזור הפרוטיס כי הוא לא מאבחן שהנפיחות היא בעקבות ממצא שמתחת לפרוטיס. כי הוא מומחה באאג ולא מומחה לפה ולסת..." (שם).
-
כמו כן טענה המומחית כי "...יש מגוון של נתונים שאספתי אותם ומתוכם הגעתי למסקנה שהשבר בסבירות גבוהה נגרם בארוע הזה. הוא מציין שבר בלסת תחתונה, הכותב, אך לא כותב איפה, אבל היה שבר. לפי כל הנתונים הקליניים הסבירות הגבוהה שהשבר המסתורי היה במפרק הלסת השמאלי..." (עמוד 51, שורות 20-30). סבורתני כי בכך היא הנותנת.
-
לאור כל האמור, מאמצת אני לחלוטין את חוות דעתה המלומדת והמנומקת של מומחית בית המשפט, אשר אף החקירה הנגדית לא הצליחה לערער את מידת מקצועיותה, ומסקנתי היא כי השבר נגרם לתובעת במהלך הנפילה בתחנת המשטרה, וכי נכותה הרפואית הנוכחית של התובעת הינה כעולה מחוות דעת המומחית, בגובה של 10%.
-
את עדותה של מומחית בית המשפט, פרופ' דורית ניצן, מצאתי כעקבית, קוהרנטית ואמינה ביותר. עדותה הותירה בפני רושם מהימן, ועל אף ניסיונות ב"כ הנתבעת לקעקע את חוות דעתה לא עלה הדבר בידו ואני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום פה ולסת הינה בגובה של 10% בלבד.
-
לאור האמור, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שחוות-דעתה של המומחית נבחנה ביסודיות רבה במהלך חקירתה הנגדית ע"י הנתבעת.
-
בנסיבות אלו, ובהיעדר נימוק כבד משקל שלא לקבל את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, הרי שיש לאמצן.
-
כך נקבע לעניין זה בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי [פורסם בנבו] (1988) (כבוד השופט ש' אלוני, בפסקה 4):
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
-
על כלל זה, שלפיו בית המשפט יסטה מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט רק בהימצא נימוקים כבדי משקל המצדיקים לעשות כן, חזר בית המשפט העליון פעמים רבות (ראו למשל: ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 [פורסם בנבו] (2006) כבוד השופט א' א' לוי, בפסקה 22; ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ [פורסם בנבו] (2010), כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 22). נימוקים לסטייה ממסקנות המומחה מטעם בית המשפט לא נמצאו וממילא שאף לא נמצאו נימוקים כבדי משקל לסטייה ממסקנות אלו.
-
לפיכך המסקנה היא, שיש לאמץ את מסקנותיה של המומחית מטעם בית המשפט במלואן ולקבוע כי הנזק הנטען של התובעת הינו כאמור בחוות דעתה המלומדת, וכן ניתן לקבוע כי הבדיקות הרפואיות אשר בוצעו ותועדו לאחר האירוע מראות כי הנזק ממנו סובלת התובעת הינו בגין אירוע הנפילה נשוא התובענה, ולא בשל אירוע מאוחר יותר, וזאת על סמך כל המסמכים הרפואיים הקיימים בתיק וניתוחם המלומד ע"י מומחית בית המשפט.
-
למותר לציין כי הנתבעת בדיון מיום 26/2/17 הודתה כי אין בתיקה הרפואי של התובעת כל תיעוד רפואי המלמד כי התובעת נזקקה לטיפול רפואי כלשהוא בגין נפילה או פגיעה אחרת בלסת . משכך, את טענת הנתבעת לפיה השבר שאובחן לתובעת בלסת, מקורו באירוע מאוחר יותר לאירוע נשוא התביעה, מבלי שיש לנתבעת כל אינדיקציה רפואית לכך, כאשר ברור שככל שהיה נגרם לתובעת דבר בלסת באירוע מאחר יותר היא היתה נזקקת לטיפול רפואי, מוצאת אני כתמוהה עד מאוד. מוטב היה לה לנתבעת, שהיא כאמור משטרת ישראל, לא לטעון טענה זו, אשר מבוססת על השערות וספקולציות, ללא כל אחיזה במסמכים הרפואיים של התובעת.
-
מכל האמור, סבורתני כי הקשר הסיבתי והנסיבתי בין האירוע נשוא התובענה, דהיינו, הנפילה, לבין מצבה הרפואי של התובעת- אינו מוטל בספק וכי לתובעת נגרם שבר כתוצאה מנפילתה בתחנת המשטרה.
-
לאור ההסברים שנתנה מומחית בית המשפט, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיה לפיהן, נגרמו לתובעת 10% נכות צמיתה בגין חבלה בלסת, בעקבות האירוע נשוא התביעה.
-
בשולי הדברים, אבקש להתייחס לטענת הנתבעת לפיה מצבה הנוכחי של התובעת, הינו בשל טיפול "שלא כהלכה" שניתן לה בבית החולים, טענה שכאמור אושרה ע"י מומחית בית המשפט. על פי חקירתה של המומחית (ראה עמוד 54 שורות 1-11) עולה כי התובעת הגיעה לבית החולים עם שבר בלסת, אולם שבר זה לא אובחן ע"י הרופא המטפל (רופא אא"ג) ובשל כך, לא קובעה הלסת העליונה כנדרש. כמו כן טענה המומחית, שככל שהשבר היה מאובחן סמוך למועד האירוע, ניתן היה טפל ולאחות את השבר.
-
סבורה אני כי אין בקביעה זו של המומחית, אשר אף היא מקובלת עליי לחלוטין, כדי לפגום באחריותה של הנתבעת לשבר שנגרם לתובעת כתוצאה מהנפילה, וזאת היות ולא הוכח בפניי כי הטיפול שניתן לתובעת בבית החולים ע"י רופא אא"ג, היה טיפול רשלני, הרי שהנתבעת עדיין אחראית לשבר לנגרם לתובעת במועד האירוע ואף למצבה הנוכחי.
שאלת הנזק
-
במועד האירוע היתה התובעת כבת 51. בעבר, כך לטענתה, עבדה היא כמטפלת בקשישים. לטענת התובעת, כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה נבצר ממנה לשוב לשוק העבודה, ואין ספק כי היתה יכולה לעשות זאת לעשר שנים לפחות. כמו כן, כנטען, כאב וסבל לא מבוטלים, ועליהם עיקר הפיצוי הנטען מתבסס.
-
לצד זאת, התובעת לא עבדה עובר לתאונה, ואילו עד לשנת 2005 עבדה כמטפלת בקשישים. כמו כן, התובעת מוכרת במוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 75% לצמיתות.
הנזק הלא ממוני
-
בהתחשב במהות הפגיעה, הנכות וטיבה, בשים לב לכך שהנכות מתבטאת באי סימטריה של הפנים בהינתן כי ניתן כעת, על פי דברי המומחית לתקן את השבר באמצעות טיפול שמרני, בהתחשב בפגיעה וההשפלה שנבעו מן האירוע, ובשים לב לתקופה שחלפה מאז הפגיעה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 60,000₪ (הסכום נכון ליום פסק הדין).
אובדן השתכרות
-
התובעת כיום כבת 52 שנים. מתוך התיעוד שהוצג לי עולה כי עד לשנת 2005 לערך עבדה התובעת כמטפלת בקשישים ולמעשה נכון למועד האירוע ועד להיות היא מוכרת כנכה בביטוח הלאומי ומקבלת קצבת נכות. בנסיבות אלו, עברה של התובעת, כולל מצבה הנפשי, מלמדים על כושר השתכרות נמוך. בכל הנוגע לנכות הרפואית, מדובר בנכות שעשויה להשפיע על רצף העבודה, אולם לא ברמה גבוהה. בנסיבות אלו, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובלי בסך 30,000 ₪ (הסכום נכון ליום פסק הדין).
הוצאות רפואיות
-
לטענת התובעת זכאית היא לקבלת הוצאות רפואיות לשם טיפולים של עקירות, שתלים וכתרים בעלות כוללת של 43,500 ₪ בהתאם לחוות הדעת מטעמה. דא עקא כי מומחית בית המשפט בחקירתה הנגדית קבעה כי אין היא יכולה להעיד כי בעיותיה של התובעת בשיניים, קשורות לנפילה נשוא התביעה (ראה עמוד 55 שורות 1-8). מסקנתה של המומחית היתה, כי כתוצאה מהנפילה, לא נשברו שיניה של התובעת.
-
נוכח מסקנה זו, אשר כאמור מקובלת על בית המשפט, לא מצאתי לנכון להורות על מתן פיצוי לתובעת בגין טיפולי השיניים הנדרשים לה, שכן לא הוכח בפניי הקשר הסיבתי בין בעיותיה של התובעת בשיניים, לבין הנפילה והשבר שנגרם לתובעת במהלך האירוע נשוא התביעה .
-
לנוכח שיעור הנכות ואופייה ומגבלותיה סמוך לאירוע מצאתי לנכון לפצות את התובעת בגין הוצאות , עזרת הזולת ונסיעות לעבר ולעתיד בשיעור גלובלי של 10,000 ₪.
סוף דבר
-
לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪. עוד תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000 ₪, וכן את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם. הסכום ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין וככל שלא, הוא יישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
-
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י"ז אדר תשע"ז, 15 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
