1.בתביעה שלפניי מבוקש סעד של סילוק ידם של הנתבעים. תביעה דומה הוגשה נגד הנתבעים בשנת 2007 והוכרעה בשנת 2009. אין חולק כי הנתבעים הם דיירים מוגנים בדירה המצויה ברחוב אבינועם ילין 8 בירושלים (גוש 30083 חלקה 77 תת חלקה 7) (להלן: הדירה). הנתבעים מתגוררים בדירה משנת 1981.
הרקע הכללי וטענות הצדדים
2.ברקע התביעה שלפניי עומדת תביעה קודמת שהוגשה נגד הנתבעים בשנת 2007 (להלן: התביעה הראשונה). התביעה הראשונה הוגשה על ידי בעלים קודמים של הדירה. בתביעה הראשונה נטען כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שבנו פרגולה בגג הבניין, התקינו מזגנים וביצעו שינויים בדירה ותוספות בנייה ללא קבלת אישור הבעלים. עוד נטען כי הנתבעים גרמו נזק לדירה עקב תוספות הבנייה הנטענות. ביום 22.12.2009 ניתן פסק דין בתובענה (כב' השופטת ר' שלו-גרטל). בפסק הדין נדחו מרבית טענות התובעים שם. כך, דחה בית המשפט את הטענות לעניין תוספת בנייה בגג. בית המשפט קבע כי הבנייה בוצעה עוד טרם נרכשה הדירה על ידי התובעים בתביעה הראשונה, וכי מידע על תוספות הבנייה הועבר אליהם מהבעלים הקודמים של הדירה וכן משמאים שנשלחו לדירה כדי לערוך חוות דעת במסגרת בקשה למשכנתה. ביחס לשינויים שבוצעו בדירה עצמה קבע בית המשפט כי גם אלה בוצעו שנים רבות קודם להגשת התביעה, ובהסכמת הבעלים הקודמים; וכי מכל מקום, מרבית השינויים (ובכללם תיקוני חשמל ואינסטלציה) נעשו לצורך הכשרת הדירה לצורך מגורים, ואין בהם כדי לבסס עילת פינוי. בית המשפט קבע עוד כי התיקונים והשיפוצים שנעשו על ידי הנתבעים השביחו את הדירה ואפשרו מגורים סבירים, וכי השינויים שנעשו קיבלו את אישור הבעלים, בין בכתב ובין בעל פה, חלקם מראש וחלקם בדיעבד. אשר לבניית הפרגולה על הגג קבע בית המשפט כי הסכם השכירות החריג במפורש את גג הבניין מהמושכר. לפיכך, נקבע כי בניית הפרגולה והשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בגג מהווים הפרה של תנאי השכירות. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הוכח שמדובר בשינוי שגרם נזק לדירה או לבניין. בנסיבות אלה, ציין בית המשפט כי לא יורה על פינוי דיירים מוגנים בהיעדר הוכחה על פגיעה הגורמת להפחתה בערך המושכר. בית המשפט ביכר להורות על הסעד המשני שהתבקש על ידי התובעים, והורה לנתבעים להסיר את הפרגולה ולהשיב את המצב לקדמותו. בית המשפט הוסיף, במאמר מוסגר, כי אף אם היה נקבע שקמה עילת פינוי בגין בניית הפרגולה, היה מקום להעניק לנתבעים סעד מן הצדק. בסיכומו של דבר התביעה נדחתה ברובה, והנתבעים חויבו להרוס את הפרגולה ולהחזיר את מצב הגג לקדמותו בתוך 60 ימים.
3.התביעה שלפניי הוגשה בשנת 2013, היינו, כארבע שנים לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. התביעה הוגשה על ידי תובעים אחרים מאלה שהגישו את התביעה הראשונה. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם הזכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה, לאחר שרכשו את הזכויות מהבעלים הרשומים, וכי בשלב זה רשומה לטובתם הערת אזהרה כנגד זכויות הבעלים.
4.בכתב התביעה טענו התובעים כי בניגוד לפסק דינו של בית המשפט בתביעה הראשונה, הנתבעים לא הרסו את הפרגולה ולא השיבו את המושכר לקדמותו. לפי הטענה, במועד הגשת התביעה הפרגולה לא הוסרה ועל גג הבניין, בצמוד לדירה, מצויות תוספות בנייה שנבנו על ידי הנתבעים. לפיכך, לטענת התובעים, משהנתבעים הפרו את פסק הדין ואת התחייבויותיהם לפי ההסכם ולפי הדין, קמה לתובעים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. עוד נטען בכתב התביעה כי לנתבעים ניתנה הגנה מן הצדק במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה, ועל כן, אין הם יכולים ליהנות בשנית מסעד של הגנה מן הצדק על רקע הפרת התחייבויותיהם והזלזול, כך לפי הטענה, בפסק הדין של בית המשפט. יוער כבר בשלב הנוכחי כי טענת התובעים לפיה הנתבעים נהנו מסעד מן הצדק במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה אינה נכונה, היות ובפסק הדין לא ניתנה לנתבעים הגנה מן הצדק. עוד יוער כי במהלך בירור התובענה, ובפרט במסגרת התצהירים והסיכומים השתנתה גרסת התובעים והתפתחו טענותיהם לעניין ביצוע שינויים בדירה.
5.הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה תוך שהם מציינים כי הם הרסו את הפרגולה לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. הנתבעים ציינו כי לא ביצעו כל תוספת בנייה חדשה בדירה וכי השיבו את המצב לקדמותו בהתאם להוראת פסק הדין. הנתבעים טענו עוד כי התובעים מושתקים מהעלאת טענות ביחס לשינויים במושכר, שטיבם הוכרע בהליך הקודם (למעט לעניין הפרגולה). הנתבעים הוסיפו כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם ביחס לדירה, וכי ככל שהם רכשו את הנכס הרי שהוא נרכש במצבו הנוכחי, ועל כן הם אף מושתקים מלטעון כנגד הסכמות שניתנו בעבר (ואף הוכרו ככאלה בפסק הדין בתביעה הראשונה). הנתבעים הוסיפו כי התביעה הוגשה ללא עילה שבדין, ומתוך מטרה לפנותם כדי שהתובעים יוכלו לבנות במקום בית דירות. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה פרסום על שיווק בית דירות תחת השם "פנינת גאולה". בנסיבות אלה נטען כי יש לדחות את התביעה, ולחלופין, עתרו הנתבעים לסעד מן הצדק נוכח מצבם הכלכלי הקשה והעובדה שזוהי דירת מגוריהם היחידה.
6.הלכה למעשה, התובעים לא הכחישו את העובדה שהם מעוניינים להרוס את הבניין כולו ולבנות תחתיו בניין חדש המשווק לציבור. עוד בקדם המשפט הראשון מיום 31.12.2013 (שנשמע לפני כב' השופטת ש' רנר, טרם מינויה לבית המשפט המחוזי), הצהיר בא כוח התובעים לפרוטוקול כך: "מאחר והתובעים מעוניינים למעשה להרוס את הבניין כולו וממילא עילת צורך עצמי[] תקום להם, אני מוכן להציע דיור חלופי לנתבעים ומבקש שבית המשפט יאפשר לנו תקופה של כחודשיים שלושה על מנת לנסות למצות את המהלך. במידה ולא אנו נעמוד על המשך ניהול ההליך" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-12). בהמשך להודעה זו נעשו מספר רב של ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה. בכלל זאת, ארבעה קדמי משפט הוקדשו לניסיונות חוזרים ונשנים למציאת דיור חלופי לנתבעים, והצדדים אף ערכו מספר סיורים כדי לבחון דירות פוטנציאליות. בסופו של יום, הצדדים לא הגיעו לעמק השווה. משכך, התקיים דיון הוכחות וניתן פסק דין זה.
דיון והכרעה
7.השאלה העומדת להכרעה היא אם התובעים הוכיחו התקיימותה של עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר בשל טענות לשינויים שבוצעו במושכר. אקדים ואציין כי לגישתי, דין התביעה להידחות.
8.התובעים התייחסו בכתב התביעה, ומאוחר יותר במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמם, לשינויים שבוצעו במושכר. תחילה הוגשה התביעה בטענה כי הפרגולה לא הוסרה. בהמשך נוספו טענות גם באשר להרחבה של הדירה בצד ימין של הגג; מצלמה שהותקנה על גבי תוספת הבנייה; סגירת המעבר אל הדירה תוך התקנת שער; סגירת המדרגות תוך מניעת גישה חופשית אל הגג וכן בניית מחסן בצד השמאלי של הגג. בתצהיר צוין עוד כי אף אם הפרגולה פורקה, חלקיה נותרו על הגג או מצויים בתוך המחסן שנבנה על הגג. לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים (שהוגש על ידי תובע 1) צורפו תמונות המעידות, לטענת התובעים, על השינויים שבוצעו בדירה ובגג. בשל אלה טענו התובעים להפרה של הוראות פסק הדין בתביעה הראשונה, וכן להפרה של הוראות סעיף 7 להסכם השכירות, הקובע כך:
"השוכר מתחייב לא לתלות שלטים או ... להתקין פרסומת מכל סוג שהוא, בלי הסכמת המשכיר בכתב. כן אסור לשוכר להשתמש בחצר המושכר לצורך אחסנה או אחזקה של כלי רכב או מטלטלין אחרים כלשהם.
הוא הדין לגבי החצר, הגנה או גג הבית ושטחים אחרים של הבית מאחר ואלה אינם נכללים במושכר הנדון ונמצאים בחזקתו של המשכיר"
בסיכומי התובעים הועלתה טענה נוספת, ולפיה יש להורות על פינוי הנתבעים גם בשל הפרת סעיף 3 להסכם השכירות, האוסר על ביצוע שינויים במושכר ללא קבלת הסכמת המשכיר בכתב.
כידוע, כדי שתעמוד לתובעים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, עליהם להצביע על הוראה מפורשת בהסכם השכירות לפיה אי-קיומו של תנאי מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי (ולא אך ביטול של הסכם השכירות) (ראו, למשל, ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809 (1978); ע"א 121/84 בר-עקיבא-מוזס נ' אלף. יוד. בית. דלת. (א.י.ב.ד.) בע"מ, פ"ד לח(4) 673 (1985); להלן: עניין בר-עקיבא-מוזס)). סעיף 7 האמור אינו קובע כך. רק בסיכומים מטעמם ציינו התובעים כי הם מסתמכים על הוראת סעיף 1 להסכם השכירות, הקובע כי :"המבוא לחוזה זה הוא חלק בלתי נפרד מתנאי החוזה ושני הצדדים מסכימים כי כל סעיפי החוזה הם תנאים עיקריים ואי קיום אחד מהם מעניק למשכיר את הזכות לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר".
9.הלכה למעשה, בתצהיר מטעם התובעים רק חלק קטן מן הטענות התייחס לפרגולה – שעמדה במוקד כתב התביעה, בעוד מרבית הטענות התייחסו לבנייה כזו או אחרת שבוצעה על גג המבנה והמדרגות המובילות למבנה. מעבר לקושי הקיים בהתפתחות הגרסה העובדתית של התובעים, עשויים התובעים להיות מושתקים מלהעלות חלק מן הטענות. זאת, כפי שנטען על ידי הנתבעים, בשל קיומו של מעשה בית דין, ולכל הפחות, בשל קיומו של השתק פלוגתא ביחס לעניינים שנדונו והוכרעו בתביעה הראשונה. הואיל והתביעה הראשונה עסקה אף היא בטענות לביצוע שינויים במושכר, ובכללן, טענות להרחבה של הדירה ובנייה על הגג, היה על התובעים להבהיר אם תוספות הבנייה שהם טוענים להן כיום נעשו לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הראשונה, או לחלופין, כי מדובר בתוספות בנייה שהנתבעים נדרשו להרוס בפסק הדין. ככל שמדובר בבנייה שנכללה במסגרת הדיון בתובענה הראשונה (או כזו שניתן היה להעלות טענות לגביה במסגרת התביעה הראשונה), דומה כי התובעים מנועים מלהעלות טענות אלה, לאחר שבית המשפט בתביעה הראשונה דחה את התביעה ביחס לתוספות בנייה וביצוע שינויים במושכר (השוו, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009)). לשלמות התמונה יוער כי הגם שהתובעים לא היו צד להליך הקודם, אין מחלוקת כי הם באים בנעלי התובעים בתביעה הראשונה, לאחר שרכשו מהם את הדירה. למעשה, התובעים בתביעה שלפניי טענו בעצמם כי הם חליפיהם של התובעים בתביעה הראשונה עצמם (ראו, סעיף 10 לכתב התביעה וכן סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית).
שתי הערות משלימות בהקשר זה. ראשית, התובעים נמנעו מהצגת הסכם הרכישה מכוחו רכשו את הבניין מהבעלים הקודמים (הם התובעים בתביעה הראשונה). ההימנעות מהצגת ההסכם רובצת לפתחם של התובעים. זאת, כיוון שניתן להניח שהסכם הרכישה כולל את תיאור הדירה שנמכרה לתובעים, ובכלל זאת, את מצבה לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה, ולאחר אישור תוספות הבנייה על ידי בית המשפט. שנית, התובעים לא הציגו תמונות המשקפות את מצב הדברים לפני התביעה הראשונה ולאחריה. זאת, אף שסביר להניח שתמונות כאלה היו ברשותם. מסקנה זו נלמדת מן העובדה שבפסק הדין בתביעה הראשונה ציין בית המשפט מפורשות שתמונות שהוצגו בהליך צולמו על ידי סאמט, הוא תובע 1 (פסקה 7 לפסק הדין). ככל שהתמונות אינן בידי התובעים, לכל הפחות מצופה היה שיבהירו עניין זה.
10.אבחן כעת את הטענות ביחס לכל אחד מהשינויים שבוצעו על ידי הנתבעים, ואשר נטען כי יש בהם כדי להקים עילת פינוי. אציין בשלב זה כי עילת הפינוי עליה התבססו התובעים היא סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. משכך, עליהם להצביע על כך שהנתבעים לא קיימו תנאי מתנאי השכירות, אשר אי-קיומו מעניק לתובעים את הזכות לתבוע פינוי.
11.הפרגולה: הנתבעים טענו בתוקף כי הפרגולה הוסרה סמוך לאחר פסק הדין. לטענתם, כל שנעשה כעת הוא אחסון קרשים על הגג, שחלקם שימשו בעבר לפרגולה ומשמשים כעת לבניית סוכה בסוכות. תובע 1 העיד בחקירתו הנגדית כי ביקר בגג וראה שהפרגולה עודנה קיימת. לטענתו, לא יכול היה לצלם את הפרגולה, הואיל וראה אותה דרך סדק שבקיר (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 13-6). תובע 1 לא ציין אם הוא או תובעים אחרים ראו את הפרגולה שלא דרך הסדק. תובע 1 אף לא פירט אם נעשה ניסיון לבחון מקרוב אם הפרגולה נותרה במקומה. כך, למשל, לא נטען שתובע 1 או יתר התובעים פנו לנתבעים וביקשו לראות את המקום. לא נטען שהם ביקרו במקום שוב כדי לבחון אם הפרגולה נותרה במקומה. ממילא, לא הוצגה לעיוני תמונה ממנה ניתן היה ללמוד על קיומה של פרגולה. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לקבל את עמדת הנתבעים לפיה הפרגולה הוסרה סמוך לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה. שוכנעתי מעדותם, שהייתה מהימנה בעיניי, כי לא היו מסכנים את עתידם בדירה, במיוחד לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה. הנתבעים שבו והדגישו את מצבם הרפואי והכלכלי, והבהירו שאין להם קורת גג מלבד הדירה הזו. עדותם של הנתבעים הייתה עקבית, גם כאשר הציגו עובדות שלא היו נוחות מבחינתם. כך למשל, הנתבעים לא הכחישו שהניחו קרשים על הגג, שחלקם פורקו מהפרגולה, ושהם בונים מהקרשים סוכה בסוכות (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 30). הנתבעים לא הכחישו שהוסיפו שלט בשנים האחרונות, שאוסר על כניסה למקום בלי לצלצל באינטרקום (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-17). הנתבע מסר מיוזמתו כי פרט להקמת סוכה הוא גם יושב לפעמים על הגג לשאוף אוויר (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 14-13). העובדה שהנתבעים מסרו מידע רחב על התנהלותם הכללית במקום, על כל רבדיה, תרמה למהימנות גרסתם בכללותה. בשים לב למהימנות הגרסה; על רקע הקושי בגרסת תובע 1; ובעיקר, בשים לב לעובדה שלא הוצגה תמונה המעידה על קיומה של פרגולה (בעוד הוצג מספר לא-מבוטל של תמונות להוכחת טענות הצדדים), לא מצאתי סיבה שלא לקבל את עמדת הנתבעים לפיה הפרגולה הוסרה לאחר שניתן פסק הדין.
כאמור, הנתבעים הודו שהם מציבים על הגג את הקרשים המשמשים אותם לבניית סוכה בסוכות. ספק בעיניי אם עצם הצבת הקרשים מהווה הפרה של הסכם השכירות באופן שמקים עילת פינוי. עיון בתמונות שהוצגו לבית המשפט מעלה שהקרשים הועמדו על מתקן ברזל (שלא נטען שנבנה על ידי הנתבעים) ובאופן שספק אם יש בו כדי להפריע באופן כלשהו לשימוש בגג. גם לא נטען לפניי שעד הגשת התביעה הנוכחית התבקשו הנתבעים להסיר את הקרשים ולא עשו כן. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לקבוע שעצם הצבת הקרשים מהווה הפרה של הסכם השכירות. יחד עם זאת, הואיל וסעיף 7 להסכם השכירות אוסר על הצבת מיטלטלין על הגג, ככל שהנתבעים יתבקשו להסיר את הקרשים, יהא עליהם לעשות כן.
12.המחסן: בכתב התביעה לא נזכר דבר ביחס למחסן. לתצהיר העדות הראשית צורפה תמונה (נספח ו') ונטען כך: "בתמונה ניכר כי נבנה מחסן בצד השמאלי של הגג (הצד המערבי) וכך בקירוי שלא היה חלק מהדירה, נוצר מחסן ובו פלטות, אולי גם חלקים מהפרגולה, רכוש וציוד שכולם על חלק משטח הגג. בניית המחסן, הקירוי, והשימוש כמחסן מהווים הפרה של הסכם השכירות". אציין תחילה כי מטענת התובעים לפיה במחסן מאוחסנים "אולי גם חלקים מהפרגולה" ממילא משתמע שהפרגולה פורקה, ועל כן, ספק אם יש ממש בטענותיהם על הפרת החובה לפרק את הפרגולה. מעבר לכך, וביחס למחסן עצמו, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח שמדובר במחסן חדש שנבנה לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה (ולא כל שכן, שהמחסן נבנה על ידי הנתבעים). בעוד שקריאת תצהיר העדות הראשית מעלה כי הטענה היא שהמחסן נבנה על ידי הנתבעים, בחקירה הנגדית הופנה תובע 1 לפרוטוקול דיון בתביעה הראשונה, ממנו עולה כי עוד בשנת 2008 התייחסו הצדדים לקיומו של מחסן בגג. בתגובה לשאלה זו התנגד בא כוח התובעים וטען לפרוטוקול כך: "הטענה היא לא שהנתבעים בנו את המחסן על הגג. רואים לעין שהמחסן נבנה לפני שנים רבות. הטענה שהם עושים שימוש במחסן הזה שאסור על פי הוראות השימוש" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 18-17). כלומר, בניגוד למה שאפשר שהשתמע מתצהיר העדות הראשית, הטענה שהושמעה בחקירה הנגדית אינה על בניית המחסן, אלא על השימוש בו.
הנתבעים טענו בתצהיר העדות הראשית ובחקירה הנגדית כי המחסן הוא של דיירים אחרים, כי הם עצמם אינם עושים בו שימוש, כי הוא היה במקום עוד טרם כניסתם לדירה וכי אינם יודעים מי בנה אותו. הנתבעים הוסיפו כי המחסן אינו בשליטתם ועל כן אינם יכולים לפרק אותו. עדותם בעניין זה לא נסתרה, והתובעים לא תמכו טענתם ביחס לשימוש שנעשה במחסן בראיה ברורה כלשהי. משכך, לא עלה בידם להפריך את טענות הנתבעים לפיהן עשו בעבר שימוש במחסן לצורך הצבת הקרשים לסוכה, אולם הפסיקו את השימוש לאחר שהבעלים הקודם של הנכס ביקש מהם להוציא את הקרשים מהמקום (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20-16). זאת ועוד, מפרוטוקול הדיון בתביעה הראשונה, שהוצג בחקירה הנגדית וסומן נ/2, עולה שקיומו של מחסן הוזכר עוד בתביעה הראשונה. משכך, והואיל והתובעים לא טענו שנודע להם על שימוש חדש שנעשה במחסן, ספק אם התובעים אינם מושתקים מהעלאת העניין האמור.
13.השער והמצלמה: הנתבעים לא הכחישו קיומם של שער ומצלמה במקום. הנתבעים טענו כי השער היה במקום לפני שהם התגוררו בדירה (ראו, למשל, בעמ' 17 לפרוטוקול, שורות 32-31 וכן בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 7-1, 31-26). עוד טענו הנתבעים בהקשר זה כי השער לא הוצב על שטח הדירה אלא סמוך לה, וכי הוא נועד להרתיע ולמנוע כניסה של אנשים שאינם דיירי הבניין. הנתבעים הבהירו כי השער אינו נעול עם מפתח, אלא עם בריח בלבד. בעניין זה שוכנעתי כי כוונת הנתבעים הייתה שהשער סגור, אך אינו נעול. הלכה למעשה, תובע 1 העיד שצילם תמונות במקום (אשר צורפו לתצהיר העדות הראשית), וכי התמונות של השער הפתוח צולמו על ידו לאחר שעלה דרך השער עם בנו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 30-22). הדבר מלמד על כך שהשער היה פתוח ושלא הייתה בעיית גישה דרכו. זאת ועוד. התובעים לא הציגו ראיה כלשהי המעידה על כך שמדובר בשער שנבנה לאחרונה. כך למשל, לא הוצגו תמונות המעידות על שינוי בין המצב שהיה בעבר והמצב כיום.
14.לעניין המצלמה נטען בתצהיר הנתבעים וכן בחקירתם הנגדית כי היו בעבר מקרים שבהם הגיעו למקום עבריינים, עלו במדרגות וניסו לפגוע בביתם הצעירה של הנתבעים. לפיכך, החליטו הנתבעים להתקין מצלמה במקום ולהציב שלט קטן שאוסר על הכניסה למי שאינו מורשה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 22-17). לא הובהר בדיון בדיוק מתי הותקנה המצלמה והוצב במקום שלט, אך כפי הנראה הדבר נעשה בשנים האחרונות (שם, בשורות 22-19). לא שוכנעתי שהצבת המצלמה והשלט במקום מהווים הפרה של הסכם השכירות, ומכל מקום, לא שוכנעתי כי הצבתם מהווה עילה לפינוי הנתבעים. זאת, ממספר טעמים. ראשית, לשונו של סעיף 7 להסכם אוסרת על תליית שלטים או סימנים או התקנת פרסומת מכל סוג שהוא. לא הונחה תשתית מספקת להוכיח כי הצבת שלט קטן האוסר על כניסת זרים למקום או הצבת מצלמה עולים כדי שלטים, סימנים או פרסומת. ניסוח הסעיף מלמד כי ככל הנראה הכוונה הייתה לשלטים גדולים שמטרתם העיקרים פרסומת, או כאלה שיש בהם כדי לשנות את חזית המושכר או לפגוע בה. ספק אם הצבת שלט קטן עולה כדי הפרה של הסעיף האמור. שנית, גם אם הייתי נכונה להניח כי הצבת השלט והמצלמה נכללים בגדרי סעיף 7 להסכם, באופן שחייב הסכמת הבעלים בכתב טרם הצבתם, ספק אם הנתבעים ידעו במועד הרלוונטי מיהו בעל הבית ממנו יכולים היו לקבל הסכמה בכתב. הגם שהנתבעים לא טענו שניסו לקבל את הסכמת התובעים או את בא כוחם של הבעלים הקודמים, הם טענו שלא ידעו שהתחלפו הבעלים. הנתבע טען בעדותו כי: "הפרגולה הייתה מבעל הבית הקודם. לא ידעתי שיש בעל בית חדש. הייתי ממשיך לשלם לו את השנתי ולא ידעתי שהתחלפו בעלי בתים" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 15-14). בהמשך עדותו ציין הנתבע כי הוא מוסיף לשלוח את השיק עם דמי השכירות לעו"ד אורדן (שייצג את הבעלים בעבר) וכי השיקים אינם נפדים (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 11-9). גם תובע 1 אישר בעדותו שהיה סכסוך משפטי בשאלת הבעלות וכי התובעים אינם רשומים כבעלים של הנכס. תובע 1 אישר שהוא עצמו לא גובה דמי שכירות מהנתבעים ולא בא לגבות דמי שכירות מהם; וכן אישר שהתב"ע והיתר הבנייה משנת 2015 לא נרשמו על שמו (עמ' 10-9 לפרוטוקול, עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 26-4). בנסיבות אלה, ספק אם היה לנתבעים ברור מול מי הם אמורים להתנהל, מי בעל הבית ומי אמור לאשר שינויים כאלה ואחרים. שלישית, אף בהנחה שהצבת המצלמה והשלט מהווים הפרה של סעיף 7 להסכם השכירות, אין בכך כדי להצדיק פינויים של הנתבעים מהדירה. כאמור, התובעים הסתמכו בהקשר זה על האמור בסעיף 1 להסכם השכירות, לפיו מסכימים הצדדים כי "כל סעיפי החוזה הם תנאים עיקריים ואי קיום אחד מהם מעניק למשכיר את הזכות לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר". בפסיקה נקבע כי תניה גורפת מעין זו תקפה ומחייבת בין הצדדים לעניין עילת הפינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, אולם, יש לפרשה כאילו נאמר בה שבעל הבית רשאי לבטל את החוזה רק לאחר מתן ארכה לדיירים, אלא אם יוכח כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות (ראו, עניין בר-עקיבא-מוזס, בעמ' 690-689). בעניין שלפניי לא נטען שמדובר בהפרה יסודית, ואף לא נטען שהתובעים פנו לנתבעים קודם להגשת התביעה וביקשו להסיר את המצלמה והשלט (ואוסיף עוד כי ספק אם שתיקת התובעים בעניין לא יצרה מצג של הסכמה מצידם; השוו, ת"א (ירושלים) 13599-08 המשלחת הדתית הרוסית של הפטריארכיה של מוסקבה נ' משולם (14.7.2013)). המסקנה היא שגם אם מדובר היה בהפרה של הסכם השכירות, לא היה הדבר מקים עילת פינוי, כי אם חובה של התובעים ליתן ארכה לנתבעים לתקן את ההפרה. כזו לא ניתנה לתובעים ועל כן, אין בה כדי להקים עילת פינוי.
15.תוספות בנייה: התובעים טענו להרחבה של הדירה מצד ימין. עמדתם בעניין זה לא הייתה ברורה. מחד, בתצהיר העדות הראשית נטען שהדירה הורחבה על ידי הנתבעים ללא הסכמה. מאידך, בחקירה הנגדית נשאל תובע 1 האם יש בנייה שהוא טוען לקיומה, והוא השיב: "אני טענתי שיש בניה? אנחנו ראינו שהוא משתמש בגג, שם דברים והיה מחסן" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 3-2). תובע 1 נשאל בחקירה הנגדית אם ראה שבונים בגג, ותשובתו הייתה: "כן". אלא שכשהתבקש לפרט, השיב: "אני לא זוכר תאריך. ראיתי שהם עשו אמבטיה חדשה ושירותים. הם שיפצו את הדירה וגם הרחיבו אם אני לא טועה. אני לא זוכר במדויק אם הרחיבו" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 8-7). כל הטענות האלה לא נזכרו כלל וכלל בכתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית (ובפרט, טענות לעניין אמבטיה ושירותים מתייחסות לשינויים פנימיים בדירה, שכלל לא נתבעו בהליך הנוכחי). משכך, לא הונחה תשתית כלשהי לטענה על ביצוע עבודות בנייה, ובפרט, לא הונחה תשתית ראייתית לכך שמדובר בבנייה מאוחרת לפסק הדין בתביעה הראשונה. בפסק הדין בתביעה הראשונה התייחס בית המשפט באופן מפורש לטענות לגבי תוספות בנייה. כך, למשל, בפסקה 6 לפסק הדין התייחס בית המשפט לכך שבכתב התביעה נטען כי הנתבעים "בנו תוספת בניה על אחד הגגות בצמידות למושכר". בנסיבות אלה, ומשברור שפסק הדין בתביעה הראשונה התייחס לתוספת בנייה על הגג, לכל הפחות היה על התובעים להניח תשתית ראייתית לכך שמדובר בבנייה שלא נכללה בטענות שהועלו והוכרעו בהליך הראשון. זאת במיוחד בשים לב שבפסק הדין בתביעה הראשונה ציין בית המשפט במפורש כי התמונות שצורפו לכתב התביעה צולמו על ידי "אחד בשם סאמט", שסיפר לתובעים אז על הרחבת הבנייה (פסקה 7 לפסק הדין). כאמור, אותו סאמט הוא תובע 1 בתביעה שלפניי. משכך, ברי כי ככל שהוא עצמו צילם את התמונות, ודאי התשתית העובדתית הרלוונטית הייתה ידועה לו מכלי ראשון. על הרקע הזה ברורה עמדתו בחקירה הנגדית לפיה הוא עצמו לא טען שיש בנייה בגג. מכאן גם מתחדד הקושי בכך שהתובעים בחרו להעלות בדיון ההוכחות טענה חדשה לעניין בניית קיר חדש בגג. מעבר לכך שדומה כי תובע 1 לא טען זאת, הטענה עצמה לא נזכרה לא בכתב התביעה וגם לא במפורש בתצהירים. בנוסף לכך, לא הוגשה ראיה המצביעה על כך שמדובר בקיר חדש, ולא נסתרה עמדת הנתבעים לפיה מדובר בקיר ישן, שנבנה בשנותיהם הראשונות בדירה, מטעמי בטיחות וכדי להגן על בנם הבכור (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 32-29). בעניין זה גם הוצגה על ידי הנתבעים תמונה המעידה על כך שאין המדובר בקיר, כי אם בשער ברזל שעליו נתלה ברזנט.
16.בסיכומים טענו התובעים כי גרסת הנתבעים לפיה מדובר בקיר ושער ישנים "לא מסתדרת עם הגיונם של דברים". זאת, הואיל ולפי הטענה, אם מצב הדברים היה כזה, סביר להניח שגם השער והקיר היו נתבעים בתביעה הראשונה. אין בטענה זו ממש. ככל שהתובעים ביקשו להוכיח שבניית הקיר מאוחרת לפסק הדין בתביעה הראשונה, לכל הפחות היה עליהם לזמן למתן עדות את מי שניהל את התביעה הראשונה – למשל, את הבעלים הקודם או את עורך הדין שייצג את התובעים שם. דבר זה לא נעשה. אדרבה, תובע 1 אף העיד כי עורך הדין שייצג את הבעלים הקודמים בתביעה הראשונה הוסיף לקבל את דמי השכירות בשמו (ולכל הפחות, שלח מכתב מטעמו). בנסיבות אלה, נקל היה לברר אם עניין זה נכלל בגדר התביעה הראשונה. בנוסף, לא הוצגו תמונות המציגות את מצב הדברים העובדתי לפני התביעה הראשונה ולאחריה. משכך, גם מבחינה עובדתית לא הוכח שמדובר בבנייה שלא נדונה בתביעה הראשונה.
17.בהקשר זה יש להדגיש כי בפסק הדין בתביעה הראשונה קבע בית המשפט כי על הנתבעים להסיר את הפרגולה ולהשיב את מצב הגג לקדמותו. בפסק הדין לא פורטו הפעולות הנדרשות להתבצע כדי להשיב את מצב הגג לקדמותו. התובעים לא התייחסו לעניין זה, ולא טענו להפרה של פסק הדין מעבר לטענותיהם ביחס להריסת הפרגולה. במצב דברים זה, מסתברת יותר המסקנה לפיה פסק הדין התייחס להריסת הפרגולה בלבד. פרשנות זו מתיישבת גם עם העובדה שהסעד האמור נכלל תחת הכותרת "בניית הפרגולה על הגג" (ראו, עמ' 46 לפסק הדין), ויש לבחון את החלק הזה של פסק הדין על רקע הכרעת בית המשפט לפיה תוספות הבנייה נבנו באישור הבעלים הקודמים. בנסיבות אלה, ומשהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח שמדובר בבנייה חדשה, מקובלת עליי טענת הנתבעים כי הקיר היה חלק ממצב הדברים טרום מתן פסק הדין, והם לא נדרשו להרוס אותו.
18.בסיכומי התובעים הועלתה טענה חדשה, שלא נזכרה קודם (ובמהלך החקירות הנגדיות הנתבעים התנגדו לה בשל הרחבת חזית), והיא כי הנתבעים עושים שימוש ייחודי בגג (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 31-30). הטענה התבססה על כך שהנתבע כתב בתצהירו שהגג מוצמד לדירה, וכן על כך שהנתבע העיד שהוא עושה שימוש בגג ומשתמש בשער למנוע גישה ישירה לגג של גורמים לא רצויים.
19.אין לקבל טענה זו. תחילה אציין כי צודקים הנתבעים בטענתם להרחבת חזית. טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית (שממילא גם בו הועלו טענות חדשות ושונות מאלה שנטענו בכתב התביעה). רק בחקירה הנגדית ובסיכומים הועלתה לראשונה טענה של שימוש ייחודי. ככל שהתובעים ביקשו למקד את עילת התביעה בעניין זה, היה עליהם לציין את העניין במפורש ולאפשר לנתבעים להתגונן כראוי מפני הטענה. אלא שגם לגופה לא מצאתי ממש בטענה זו. התובעים לא הניחו תשתית ראייתית שתבהיר את טיבה של טענת השימוש הייחודי. כפי שהובהר, השער עצמו היה סגור לפרקים אך לא נעול. משכך, התאפשרה גישה לגג באמצעות השער ואין לומר כי הנתבעים היו היחידים בעלי הגישה לגג. מלמדת על כך העובדה שתובע 1 צילם תמונות של הגג, לאחר שהודה שעלה דרך השער ונכנס לגג. בנוסף, הנתבעים סיפקו הסבר מניח את הדעת מדוע עשו שימוש בשער למניעת כניסה של גורמים עברייניים למקום. הנתבעים גם הציגו תמונות במהלך הדיון מהן נראה כי דיירים אחרים עושים אף הם שימוש בגג. למשל, אותו מחסן שקיים על הגג כולל ציוד שאינו שייך לנתבעים. משכך, ככל שדיירים אחרים ביקשו לעשות שימוש בגג, הדבר לא נמנע מהם (ומכל מקום, לא נטען ולא הוכח כך לפניי). גם לא נטען שהתובעים ביקשו מהנתבעים לחדול מעשיית שימוש כלשהו בגג והנתבעים סירבו. בנסיבות אלה, הטענה לשימוש ייחודי בגג לא הוכחה. אוסיף עוד בהקשר האמור כי התובעים לא הכחישו בסיכומי התשובה שיש לנתבעים זכות לעשות שימוש סביר בגג (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 31-30). בהליך שלפניי לא הוכח שהשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בגג – כדוגמת תליית כניסה וישיבה מעת לעת לשאוף אוויר – הוא שימוש החורג מגדר שימוש סביר. כך למשל, לא נטען שהתובעים ביקשו לעשות בגג שימוש וזה נמנע מהם. לא נטען שדיירים אחרים ביקשו לעשות שימוש בגג והוא נמנע מהם. גם סעיף 7 להסכם השכירות, עליו הסתמכו התובעים, אוסר על הנתבעים לעשות שימוש בגג לצורך אחסנה או אחזקה של מיטלטלין. הסעיף אינו אוסר על תליית כביסה או ישיבה מעת לעת בגג הבית, וספק אם פעולות מעין אלה, בגג שאינו חולק שנמצא בסמוך לדירת הנתבעים, אינו מהווה חלק מהזכות לשימוש סביר בגג – גם בהנחה ששטח הגג הוחרג במפורש מהסכם השכירות (ראו, בעניין זה, למשל, ת"א (שלום חי') 17530-07-09 אבו נ' מפעלי האומן אדן-בכר (1990) בע"מ (14.10.2014)). עיון בתמונות הגג אשר הוצגו לבית המשפט מעלה שמדובר בגג ישן, שיש עליו צינורות, חלקי ברזל חשופים ומחסן ישן. בנסיבות אלה, ספק אם השימוש שנעשה על ידי הנתבעים מנע שימוש דומה מדיירים אחרים, או היווה מטרד עבורם. טענה מעין זו אף לא נטענה.
20.בסיכומי התובעים הועלתה טענה חדשה נוספת, והיא שהקיר והשער נבנו ללא היתר בנייה כדין. לא מצאתי הצדקה לדון בטענה זו, שנטענה, כאמור, רק בסיכומים, ומבלי שהונחה לה תשתית ראייתית כלשהי.
21.המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח הפרה של הסכם השכירות באופן המקים עילת פינוי כנגד הנתבעים. בנסיבות אלה, לא נדרשתי לדון בבקשת הנתבעים למתן סעד מן הצדק, כמו גם בבקשת התובעים ליתן סעד מן הצדק הפוך – כלומר, לקבוע את התנאים שבהם הנתבעים יעזבו את הנכס. הרקע לבקשה זו נעוץ, כפי הנראה, בתוכניות הבנייה במקום ובטענת התובעים לפיה עומדת להם עילת פינוי מחמת צורך עצמי (שלא נתבעה במסגרת התביעה הנוכחית). מטבע הדברים, אינני נדרשת לעניין זה במסגרת התובענה הנוכחית. אציין עם זאת, שבירור ההליך הנוכחי התעכב נוכח המאמצים החוזרים והנשנים להביא את הצדדים להסכמה במסגרתה הנתבעים יעברו לדיור חלוף שיסופק להם על ידי הנתבעים. זאת, בשים לב לרצון התובעים לבנות במקום. המאמצים הרבים לא נשאו פרי. יש לקוות שהצדדים יוסיפו להידבר ביניהם ישירות כדי להגיע להסכמה, שאפשר שיהיה בה כדי לייתר התדיינות עתידית.
22.התביעה, איפוא, נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. בקביעת הסכום האמור נתתי דעתי גם לעובדה שהנתבעים יוצגו על ידי הסיוע המשפטי.
ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ז, 22 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
