י.י. נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

בפניי עתירה מינהלית בה מבוקש לקבוע כי, החל מיום 8.10.1975 ובהתאם להוראת אגף שיקום נכים מס' 66.01 שנושאה: "מענק שנתי לציוד ביתי או השתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל לנכים" זכאי העותר להטבת "מענק שנתי לציוד ביתי" ברמה המוגדלת.

הרקע והצדדים לתובענה

1. העותר – מוכר כנכה צה"ל - נפצע קשה ביום 15.10.1973 במלחמת יום כיפור וכיום דרגת נכותו המוכרת הינה 83% בגין פגימות בשתי הגפיים העליונות וצלקות.

   בועדה רפואית שהתכנסה ביום 8.10.1975 נקבעה לעותר נכות בשיעור של 69%. בשל טעות בחישוב שנפלה באותה החלטה, הועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו המשוקללת של העותר בגין כלל הפגימות והעמידה אותה על 69% נכות.

   ועדה רפואית חוזרת שהתכנסה ביום 9.11.1976, לא שינתה את דרגות הנכות שנקבעו על ידי הועדה הרפואית הקודמת וקבעה כי נכותו המשוקללת של העותר תקבע ל – 69% נכות לצמיתות.

   בחודש נובמבר 2012, פנה העותר אל המשיב, בטענה כי חלה טעות בחישוב אחוזי הנכות. מבדיקת המשיב והועדות הרפואיות, עלה כי אכן נפלה טעות בחישוב דרגת הנכות המשוקללת וביום 17.6.2013 הודיע המשיב לעותר כי דרגת הנכות הנכונה תוקנה ועומדת על 82% בהמשך הסכים המשיב כי הנכות תועמד על 83% (כפי שצוין בהחלטת ועדת הערעור מיום 13.9.2016 במסגרת ע"נ 16856-05-15, פסקה 5ב).

   בעקבות השינוי בדרגת הנכות, קבע המשיב כי ישולמו לעותר הפרשי תגמולים ותוספות מיום 1.11.1976 (שהוא המועד בו דנה הועדה הרפואית האחרונה בעניינו של העותר).

2. בהתאם להחלטות הוועדה הרפואית, נקבעו לעותר ביחס ליד ימין - 65% נכות (לא משוקללת) וביחס ליד שמאל - נקבעו לעותר 30% נכות (לא משוקללת).

     נכות המערער לגבי הפריטים של "פגוע יד ימין" ו"פגוע יד שמאל" יחד עומדת על 80.4%.

3. בתחילה, הוגשה העתירה ביחס לתגמולים ותוספות מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק הנכים") והוראות האגף השיקום.

   בהודעתו לבית המשפט, מיום 8.11.2015, פירט העותר את הרכיבים הבאים בגינם, לטענתו, הוא זכאי לתשלום רטרואקטיבי: השתתפות בהוצאות טלפון לנכים; מענק נישואין; תשלום תוספת למימון צרכים מיוחדים; רכב רפואי; מענק שנתי לציוד ביתי.

4. ביום 13.9.2016, במהלך ניהול ההליך בפניי, ניתנה החלטת ועדת הערעור במסגרת ע"נ (שלום י"ם) 16856-05-15 י. יעקב נ' קצין התגמולים שהכריעה ברוב השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים נשוא העתירה שבפניי, למעט סוגיה אחת.

   לכן, כפי שקבעתי בהחלטה מיום 25.9.2016, השאלה שנותרה במחלוקת בין הצדדים היא – האם העותר זכאי להטבות בגין "מענק שנתי לציוד ביתי" ברמה המוגדלת ואם לאו.

5. הוראת אגף שיקום נכים מס' 66.01 (להלן: "ההוראה") קובעת, בין היתר, את גובה המענק השנתי לציוד ביתי בחלוקה לשתי רמות – רמה 1 ורמה 2, כאשר ההפרש ביניהן הוא 308 ₪.

6. הלכה למעשה, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות שיש ליתן לסעיף 19 לאותה הוראה, הקובעת את הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי ברמה המוגדלת (רמה 2), כדלקמן:

   "נכים בדרגת נכות 80% ויותר, בגין פגיעה ביד, או ברגל (נכות על איבר אחד מביניהם ולא מצטברת על שני האיברים) ישולם מענק שנתי בשיעור גבוה יותר (במקום סיוע ברכישת מדיח כלים ומייבש כביסה, להם היו זכאים בעבר), לפי רמה 2 כמפורט בנספח א' להוראה זו.".

   כפי שיפורט להלן, העותר סבור כי הוא זכאי למענק שנתי לציוד ביתי ברמה המוגדלת היות והוא הוכר כפגוע ידיים בשיעור של למעלה מ – 80% נכות, שכן ההוראה מכירה בשיעור של 80% או יותר בגין פגיעה משוקללת בשתי הידיים גם יחד.

   לעומת זאת, המשיב סבור כי העותר אינו עונה על התנאי הנדרש בהוראה, היות ולפי ההוראה נדרשת הכרה בשיעור של 80% לפחות, ביד אחת בלבד.

    

    

    

    

   תמצית טענות העותר

7. הפרשנות כי "פגיעה ביד" (כאמור בסעיף 19 להוראה) משמעה שקלול הנכויות בשתי הידיים, שהוגדרו על ידי המשיב כ"פגיעת יד ימין" או "פגיעת יד שמאל", עולה בקנה אחד עם הגיונם של דברים. פרשנות המשיב לסעיף 19 בהוראה, לפיה "בגין פגיעה ביד" משמעו קטיעת יד ימין עם פרק הכתף בלבד, אינה סבירה. ברור כי הסעיף בהוראה אינו מתייחס לשתי הידיים או לשתי הרגליים, אלא אוסר על חיבור הנכות בידיים עם הנכות ברגליים.

8. היות ולפי פריט 40(12) א לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התש"ל - 1969 (להלן: "תקנות הנכים") – דרגה של 80% נכות ניתנת רק לגבי קטיעת יד ימין כולה (לרבות פרק הכתף), אזי לפי פרשנות המשיב, ההטבה ניתנת רק לנכים מעין אלו ואפילו לא לנכים קטועי יד שמאל (עבורם קובעות אותן תקנות, רק 70% נכות בשל כריתת היד כולה בפרק הכתף).

9. גם ביחס להפעלה של הגדרה דומה על ידי המשיב הדנה בזכאות לרכב רפואי, חושבו דמי הניידות על ידי המשיב לפי שקלול סך הפגיעות של העותר בשתי הידיים.

10. העובדה כי מאז הקמתו, בחר המשיב ליתן הטבות המבוססות על הוראות פנימיות, אינה הופכת הטבות אלו לעניין של חסד שמרעיף המשיב על נכי צה"ל.

11. אצל המשיב, פגיעה בשתי ידיים "שווה" יותר מפגיעה ביד אחת (ולמשל, נקבע בתקנה 3 לתקנות הנכים כי חיבור של נכויות זוגיות יחושב באופן קומולטיבי ולא שאריתי - היינו, שתי נכויות בנות 20% ביד אחת, ערכן המצטבר הוא בחיבור שאריתי 38% ואילו שתי נכויות בנות 20% בשתי הידיים "שוות" 40% נכות (חיבור קומולטיבי)) ואין לחרוג מכך בסעיף 19 להוראה. ההיגיון הוא, שבהינתן פגיעה באחד מאיברים זוגיים, יכול האיבר האי - זוגי לפצות במידת מה על הפגיעה, אך פגיעה בשני האיברים מונעת פיצוי שכזה. לכן, בין פגוע שתי ידיים בשיעור של 80%, לבין פגוע יד אחת בשיעור של 80%, אין שוני רלבנטי לעניין הוראה מס' 66.01.

12. העותר זכאי לקבל את התגמול באופן רטרואקטיבי – ברור כי, עובר לתיקון הטעות בחישובי הנכות על ידי המשיב, העותר לא יכול היה להגיש בקשה למתן הטבה הזכאים לה נכים ששיעור הפגיעה שלהם הוא מעל 80% והמשיב גם לא היה מקבל את בקשתו.

    המועד הקובע להוראת אגף 80.23 שנושאה: "מועד תחילת תשלום הטבות – עפ"י הוראות אגף שיקום נכים" הוא מועד הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של העותר וזו התכנסה בשנת 1975 ואין הוראה זו מונעת תשלום הטבות ממועד זה.

13. יש לחייב את המשיב בתשלום הוצאות ושכ"ט לטובת העותר – גם כעת, לאחר שהמשיב שילם לעותר כספים, הוא ממשיך לטעון כי לעותר אין זכאות לתשלום כלשהו ולכן לא ניתן להסיק כי המשיב היה מסכים לשלם את הפרשי ההטבות גם לולא הוגשה העתירה.

14. יש להורות למשיב לשלם לעותר את ההפרשים בהטבת מענק שנתי לציוד ביתי ברמה המוגדלת, בסך 308 ₪ לשנה מיום 8.10.1975 ועד למועד הגשת סיכומי העותר בעתירה, היינו במשך 41 שנים בסכום המצטבר ל – 12,628 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולהורות למשיב לשלם לעותר את המענק ברמה המוגדלת מכאן ולעתיד.

     

    תמצית טענות המשיב

    העותר כלל אינו זכאי להטבת ציוד ביתי ברמה המוגדלת מכוח הוראת אגף 66.01, מהנימוקים הבאים:

15. שיהוי – העותר לא הגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום קבלת החלטת המשיב מיום 21.8.2014, אלא רק כעבור 9 חודשים מיום מתן אותה החלטה.

    בעתירתו, לא הציג העותר בפני בית המשפט את התמונה המלאה ולא צירף את החלטת המשיב מיום 21.8.2014, אלא צירף תכתובת חדשה בלבד מיום 10.2.2015. בעתירה, לא פירט העותר כלל מהן ההטבות בגינן הוא טוען לזכאות להפרשים ורק בהתאם להחלטת בית המשפט, פרט מהן ההטבות בגינן הוגשה העתירה ולמעשה, פְרט להטבה הנוגעת ל"רכב רפואי", העותר מעולם לא פנה אל המשיב בדרישה להחזר רטרואקטיבי בגין יתר רכיבי ההטבות.

16. העותר כלל אינו זכאי לתשלום הטבות באופן רטרואקטיבי – מדובר בהטבה מכוח הוראת אגף ובהתאם להוראות אגף השיקום (סעיף 8 ו – 11 להוראת אגף שיקום נכים מס' 80.23 "מועד תחילת תשלום הטבות – עפ"י הוראות אגף שיקום נכים"), הרי שהטבות הכרוכות בהגשת בקשה, תינתנה אך ורק מיום פניית הזכאי לקבלתן.

    לעומת זאת, הטבות הניתנות באופן אוטומטי (כדוגמת ההטבה נשוא העתירה), ניתנות מיום הועדה הרפואית שקבעה את דרגת הנכות המזכה באותה הטבה. החלטת קצין התגמולים בדבר שינוי דרגת נכות העותר (בעקבות תיקון הטעות בחישוב דרגת הנכות) ניתנה ביום 17.6.2013, לפני מתן פסק הדין בעניין בעע"מ 7335/10 קצין התגמולים משרד הבטחון נ' משה לופו (פורסם בנבו, 29.12.2013) ובכל הנוגע לעותר, חלה הוראת אגף 80.23. כפי שנפסק באותו עניין, הוראה 80.23 תקפה בכל הנוגע לבקשת העותר. אין מחלוקת כי הטעות שנפלה בחישוב דרגת הנכות הינה טעות חישובית, בתום לב ובמקרה דנן לא מתקיימים החריגים להלכה, לפיה הטבות לא ניתנות באופן רטרואקטיבי (כפי שנקבעו בעע"מ 292/84 בודיק נ' ראש אגף השיקום ובעע"מ 7942/14 פלוני נ' קצין התגמולים).

17. מענק שנתי עבור ציוד ביתי בשיעור מוגדל, מוענק רק לנכים שנכותם המוכרת היא בגין פגיעה ביד אחת או ברגל אחת בדרגת נכות של 80% ויותר ולא בגין פגיעה בשתי הידיים במצטבר.

    בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לעותר, לא נקבעה לו נכות ביד אחת העולה כדי 80% נכות ולפיכך, הוא אינו עומד בתנאי ההוראה המזכה במענק שנתי ברמה המוגדלת.

18. נוסח סעיף 19 להוראה 66.01 מדבר בעד עצמו - הסעיף מציין במפורש כי על מנת להיכלל בו, על הנכות בגין איבר אחד להיות 80% נכות ומעלה. ככל שקטיעה ממפרק היד או הרגל מזכה ב – 80% נכות על קטיעה, קיימת זכאות לקבלת המענק המוגדל. ההוראה נוקטת בלשון "יד" (ולא "ידיים") ומציינת באופן ברור כי מדובר על איבר אחד ולא על שני איברים. היינו, קטיעת יד אחת המקנה 80% נכות, או רגל אחת המקנה 80% נכות.

    פרשנות העותר כי הכוונה לנכות מצטברת בשתי הידיים, אינה מתיישבת עם נוסח ההוראה כאשר העותר למעשה "אונס" את נוסח ההוראה בכדי שיתאים לצרכיו האישיים.

19. אין להשליך מהוראת אגף מס' 56.02 בעניין "רכב רפואי" למקרה דנן ואין עניינה של הוראה אחת מתאים להוראה אחרת. בנוסף, מפרק א' של הוראת רכב רפואי עולה בבירור, כי כאשר הכוונה להעניק רכב רפואי בגין דרגת נכות "ללא שקלול", נכתב הדבר בצורה מפורשת בהוראה (למשל, סעיף 30ה(2)).

    מכאן נלמד, כי כאשר לא נכתב במפורש התנאי "ללא שקלול", הרי שהכוונה לדרגת הנכות המוכרת שקבעה הועדה הרפואית. הסעיף הרלבנטי בהוראת הרכב בעניינו של העותר, הוא סעיף 30ג(2), לפיו זכאות לרכב רפואי בנפח מנוע 2000 סמ"ק הינה ל"נכה קטוע יד או נכה פגוע יד בעל נכות מוכרת של 50% ויותר בגין פגימה ביד אחת וגילו מעל 50 שנה". לעותר נכות ביד ימין בלבד בשיעור של 65% לפי סיכום חשבונאי ו – 52.4% נכות בהתאם לחישוב משוקלל וגילו הינו מעל 50 שנים. הזכאות לרכב רפואי לפי סעיף זה, הינה לפי דרגת נכות משוקללת ומאחר וזו עומדת על 52.4%, הרי העותר עומד בקריטריונים שלה. במסגרת הוראת הרכב, מפרט המשיב כל איבר ואיבר בנפרד ונפקותו לצורך קבלת ההטבה. כאשר ההוראה מאפשרת זכאות ל – 2 גפיים, היא מציינת זאת במפורש (למשל, סעיף 30ב(2), 30ב(3)).

20. ביחס לפרשנות אותה יש להעניק להטבות מכוח הוראות אגף השיקום – אין מדובר בתגמולים לפי חוק הנכים, אלא בהטבות לפנים משורת הדין, מכוח הוראות אגף השיקום ופרשנות העותר מהווה הרחבה שאינה עולה עם נוסחה המילולי של ההוראה ולא עם תכליתה.

21. אף אם תתקבל פרשנות העותר לעניין מענק שנתי לציוד ביתי, אין כל מקום לחייב את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד – העתירה הוגשה כעתירה כללית מבלי שהעותר פירט את ההטבות להן הוא טוען; לוּ היה פונה העותר למשיב בבקשה מדויקת לתשלום רטרואקטיבי של ההטבות, הרי שלגבי חלק מההטבות, היה נענה בחיוב ללא צורך בפניה לבית המשפט, כפי שנעשה לאחר שהעותר הודיע לבית המשפט ולמשיב בגין מה הוגשה עתירתו; רוב העתירה נדחתה ולמעשה התייתר הצורך ליתן בה הכרעה שיפוטית.

22. לחילופין, גם אם יקבע כי העותר זכאי לתשלום ברמה המוגדלת, אין לחייב את המשיב בתשלומי הפרשי הצמדה וריבית בגין אותו חיוב.

    דיון

     

    לאחר שעיינתי בכתבי הבי – דין שהגישו הצדדים, ולאחר שקיימתי דיונים בעתירה, אני סבור כי יש מקום לקבל את העתירה ברובה, הכל מהטעמים שיפורטו להלן.

    טענה מקדמית – סילוק העתירה על הסף

    1. ראשית, יש לדון בטענה המקדמית שהעלה המשיב. כאמור, המשיב טוען, כי דין העתירה סילוק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. על פי הטענה, לעתירה צירף העותר את מכתבו מיום 10.2.2015 וטען כי לא קיבל עליו מענה.

       לטענת המשיב, ביום 21.8.2014 נשלח לעותר מענה במסגרתו הוברר לו היטב כי אינו זכאי להפרשים בגין רמת ניידות. העותר לא הגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום קבלת החלטת המשיב מיום 21.8.2014 כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, אלא כעבור 9 חודשים מיום מתן ההחלטה (10.5.2015).

       לאחר עיון מדוקדק בתכתובות בין העותר למשיב, אני סבור כי יש לדחות את טענת המשיב ביחס לשיהוי.

       מכתבו של המשיב מיום 21.8.2014 עוסק בתשובת המשיב רק ביחס להפרשים בגין רמת הניידות וכלל אינו עוסק בהטבה נשוא העתירה - מענק שנתי לציוד ביתי - ולפיכך לא ניתן למנות את המועד להגשת העתירה ביחס למענק שנתי לציוד ביתי ממועד זה.

       לעומת זאת, פניית העותר באמצעות בא כוחו מיום 10.2.2015 (נספח 13 לעתירה) להעביר לידיו חישוב מדויק של כל אחד ממרכיבי הזכאות של העותר, לאור תיקון אחוזי הנכות ביחס לתגמולים חודשיים וצרכים מיוחדים (סעיף 7.2 לאותו מכתב), לא נענתה על ידי המשיב ובהתאם לאמור בסעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט – 1959 יש לראותו כמי שסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים ולפיכך, העותר לא השתהה בהגשת העתירה.

       מעבר לכך, אין לקבל טענה לשיהוי שעה שהעותר לא ויתר על זכויותיו, וממילא לא נטען כי נגרמה פגיעה באינטרסים ראויים של המשיב או של צדדים שלישיים, או שנגרם למשיב נזק ראיתי או אחר, כתוצאה מהשיהוי הנטען (ראה לעניין זה: עת"מ (מחוזי ת"א) 18691-08-15 פלוני נ' מדינת ישראל (אגף שיקום נכים במשרד הביטחון) (פורסם בנבו, 8.12.2016)).

       האם העותר זכאי להטבה של "מענק שנתי לציוד ביתי" ברמה המוגדלת?

    2. המסגרת הנורמטיבית העיקרית המסדירה את זכויותיהם של נכי צה"ל היא בחוק הנכים והתקנות שהותקנו מכוחו, הדן בזכויותיהם של מי שהוכרו כנכים בשל פגיעה שנגרמה להם במהלך ועקב שירותם בצה"ל.

       במקביל לזכויות שנקבעו בחוק הנכים, גיבש משרד הביטחון מערכת מקיפה של הטבות שהוסדרה לאורך השנים בנהלים פנימיים ואין להן עיגון בדין, הנושאים את הכותרת "הוראות אגף".

       מטרתם החברתית של אלו, היא פיצוי והכרה בתרומתם ובהקרבתם של אלה שנקראו לשרת בכוחות הביטחון ונפגעו בזמן ועקב השירות (בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 296, 308-307; רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' גלעד דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 506-505, 552 (2005).

       על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לתגמולים ולהטבות ראו: עע"ם 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני (פורסם בנבו, 30.5.16, להלן: "עניין פלוני")).

    3. הוראת אגף השיקום מס' 66.01 עוסקת בנושא: "מענק שנתי לציוד ביתי או השתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל לנכים".

       סעיף 2 לאותה הוראה, קובע כי: "הוראה זו באה לקבוע את הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי, או להשתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל לנכים ואת דרכי הטיפול למימושם." והיא "מעגנת סיוע המוענק בנוסף לקבוע בחוק." (סעיף 3).

       בסעיף 5 להוראה נקבע העיקרון לפיו: "נכה שדרגת נכותו 20% ויותר זכאי למענק שנתי לציוד ביתי, אשר יבוצע ע"י מערכת המידע הממוחשבת, ללא צורך בפניית הנכה.".

       להשלמת התמונה יצוין, כי ההוראה קובעת אפשרות להעניק החזר חד פעמי המהווה השתתפות ברכישת מקרר, טלוויזיה, מכונת כביסה ותנור בישול ואפיה לנכה שדרגת נכותו 10% - 19% בתנאים מיוחדים (סעיף 7 להוראה).

       לעניין הזכאות למענק השנתי לציוד ביתי - ככלל, בסעיף 18 להוראה 66.01 נקבעה הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי (רמה 1) ל"נכה שדרגת נכותו 20% ויותר".

       סעיף 19 לאותה הוראה – המהווה, כאמור, את סלע המחלוקת בין הצדדים לעתירה - קובע את הזכאות למענק שנתי גבוה יותר (רמה 2) כדלקמן:

       "נכים בדרגת נכות 80% ויותר, בגין פגיעה ביד, או ברגל (נכות על איבר אחד מביניהם ולא מצטברת על שני האיברים) ישולם מענק שנתי בשיעור גבוה יותר (במקום סיוע ברכישת מדיח כלים ומייבש כביסה, להם היו זכאים בעבר), לפי רמה 2 כמפורט בנספח א' להוראה זו."

       נספח א' להוראה קובע, כי גובה המענק השנתי לציוד ביתי עבור רמה 1 הוא 696 ₪ וגובה המענק השנתי עבור רמה 2 הוא 1,004 ₪. דהיינו, ההפרש בין שתי רמות המענק הוא 308 ₪.

    4. כאמור, הצדדים מציגים עמדות מנוגדות ביחס לפרשנות סעיף 19 להוראה.

       מחד, לעמדת העותר, הדרישה ל – 80% נכות באותו סעיף, כוללת גם את האפשרות לנכות משוקללת בשתי הידיים המגיעה כדי 80% לפחות.

       לעומת זאת, לדעת המשיב, ההוראה כוללת רק דרגת נכות של לפחות 80% ביד אחת או ברגל אחת בלבד ולצורך הסעיף, לא ניתן לקחת בחשבון נכות משוקללת בשתי הידיים או בשתי הרגליים גם יחד.

    5. במחלוקת בין הצדדים ביחס לפרשנות אותו סעיף בהוראת אגף, אני סבור כי יש לקבל את עמדת העותר, ולפרש את סעיף 19 להוראה ככזה שאינו אוסר על חיבור הנכות בשתי הידיים, אלא אוסר על חיבור הנכות בידיים עם הנכות ברגליים. להלן נימוקיי:

    6. ראשית – ככלל, יש לפרש את הסעיף שבמחלוקת באופן מרחיב ולא באופן מצמצם.

       כידוע: "אשר לחוקי הנכים – ובהם חוק התגמולים – גישת בית-המשפט היא, מאז-ומקדם, כי יש לפרשם ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה – בענייננו: עם נכי צה"ל – להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחֲלו" (ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) חשין (2002)).

       ברע"א 10758/06 קצין התגמולים - משרד הבטחון נ' ראובן יעקובוביץ' (מיום 11.5.08) נפסק:

       "פסיקה בעניינם של נכי צה"ל היא סוגיה רגישה. הרצון היוקד בקרבו של כל אחד מאתנו הוא לסייע להם ככל שניתן ולגמול להם על המחיר הכבד ששילמו בגופם וברוחם. בהתאם לכך, הגישה לפיה על מלאכת הפרשנות של חוקי הנכים להיעשות מתוך מגמה מרחיבה ומתוך רצון להיטיב עם אוכלוסיית הנכים בכלל ועם נכי צה"ל בפרט, עוברת כחוט השני לאורך פסיקתו של בית משפט זה...".

       גישה פרשנית זו מבוססת על חובת המדינה לדאוג לבניה שנפגעו תוך כדי ועקב שרותם. יחד עם זאת, יש לפעול במסגרת הכללים הידועים כדי שניתן יהיה להעניק את אותה מידת ורמת עזרה לכל הנפגעים בהתאם לצרכיהם ורמת פגיעתם (ראה: פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי הש' בוסתן בעת"מ (מרכז) 34155-07-15 אמנון טל נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (פורסם בנבו, 2.3.2017)).

    7. לא נעלמה מעיני טענת המשיב, כי במקרה דנן לא מדובר על תגמולים לפי חוק הנכים ותקנותיו, אלא בהטבות לפנים משורת הדין, מכוח הוראות אגף השיקום ופרשנות העותר מהווה הרחבה בלתי סבירה, שאינה עולה עם נוסחה המילולי של ההוראה ולא עם תכליתה לאור סוג ההטבה. אולם, אני סבור, אין להבחין בין תגמולים לפי חוק הנכים לבין הוראות אגף השיקום לעניין אופייה המרחיב של הפרשנות שיש ליתן לסעיפים והוראות אלו. כבר נפסק כי, מכוח עקרון השוויון, יש לגזור דין שווה בין אם מדובר בהטבות הניתנות מכוח החוק, ובין אם מדובר בהטבות מכוח הוראות מינהל פנימיות ואין להפלות בין השניים.

       כך, בבג"צ 43/72 ישראל עמבר נ' שר הבטחון, פ"ד כו(2) 63 (1972), נקבע לעניין אפליה בתשלומים על פי הנחיות מינהליות פנימיות, כי:

       "אחד היסודות של הצדק ושלטון החוק, שאין להפלות בין אדם לאדם במצב שווה ולכן גם לא בין נכה, ואם המדינה מוצאת לנכון לתת הטבות מסוימות לנכים מסוג מסוים, אינה יכולה לסרב ללא סיבה הגיונית לשלם אותן הטבות לנכה אחר מאותו סוג, וזה אף-על פי שאין על המדינה חובה לפי חוק לשלם הטבות כאלה.".

       כך, גם בעע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' יוסי נאמן (פורסם בנבו, 6.10.2009), פסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל, נפסק כי אין השתיים - הטבות מכוח חוק הנכים או מכוח הוראות מינהל פנימיות - חסינות בצורה שווה מביקורת שיפוטית:

       "אכן, הרשות המינהלית מחויבת לעמידה בנורמות מסוימות בכל פעולותיה, יהיה סיווגן אשר יהיה. משכך, בין אם נראה בהוראות אגף השיקום תקנות, ובין אם מדיניות הנעשית לפנים משורת הדין או הוראות מינהל בעלות אופי גמיש, אלה וגם אלה אינן חסינות מביקורת שיפוטית ואם מתברר כי נפל בפעולות הרשות פגם כגון שהן מפלות, בלתי סבירות או מבוססות על מטרות זרות או שיקולים בלתי רלוונטיים, עשוי הדבר להוביל לפסילתן...". בנוסף, השאיפה היא לקיום הרמוניה פרשנית בין הוראות לפי חוק הנכים לבין הוראות אגף השיקום וכבר נפסק, ביחס לפרשנות הוראות אגף השיקום, כי:

       "כזכור, הוראות אלו הן בגדר הנחיות מינהליות, שאותן – ככל נורמה משפטית אחרת – יש לפרש על פי לשונן ותכליתן ... תוך התחשבות במאפייניהן הייחודיים (עניין אורט; ראו גם יואב דותן הנחיות מינהליות 163-161, 442-440 (1996)).... הענקת פרשנות דומה לחיקוקים (במקרה זה – לטקסטים משפטיים) המקיימים ביניהם קשר נורמטיבי מגשימה את עקרון ההרמוניה החקיקתית, שלפיו יש לפרש דבר תחיקה "באופן שהפירוש שינתן לו יביא לשילובו בדברי החקיקה האחרים כאילו היו גוף אחד" (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 98 (14.5.2012); וראו: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, [פורסם בנבו] פסקה 33 (19.10.2014); ע"א 5964/03 עיזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס(4) 437, 524 (2006); בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970)" (ראה: עניין פלוני שאוזכר לעיל, פסקה 39, ההדגשה הוספה – י.ש.).

    8. שנית – בחינת לשון ההוראה מול יישׂוּמה, מלמדת כי יש להעדיף את הפרשנות המרחיבה. כאמור, סעיף 19 נוקט בלשון "נכים בדרגת נכות 80% ויותר, בגין פגיעה ביד, או ברגל" (ההדגשה הוספה – י.ש.). בחינה מעמיקה של סעיף זה מול תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל – 1969 (להלן: "תקנות הנכים") מלמדת, כי התנאי הנדרש בסעיף, בהתאם לפרשנות המצמצמת של המשיב, מוביל לכך שהדרישה בסעיף לדרגת נכות של 80% ביד אחת, אפשרית ליישׂום רק במצב יחיד של קטיעת יד ימין כולה כולל פרק הכתף (בהתאם לפריט 40(12) א בפרק הראשון לתוספת לתקנות הנכים).

       לעומת זאת, לגבי יד שמאל, האפשרות של 80% נכות כלל אינה קיימת, היות וגם לגבי קטיעת יד שמאל קובעות תקנות הנכים רק 70% נכות בשל קטיעת היד כולה בפרק הכתף (שם).

       דהיינו, קבלת פרשנות המשיב תוביל לזכאות למענק שנתי מוגדל בגין נכות ביד, בהתייחס לאפשרות אחת בלבד - פגיעה ביד ימין שהיא למעשה קטיעה של יד ימין כולה.

       מנגד, סעיף 19 נוקט באפשרות המרחיבה של "פגיעה ביד", ואינו נוקט במינוח המצמצם של "קטיעת יד".

    9. מן הראוי לציין בהקשר זה, כי אף המשיב ציין בהליך משפטי אחר, כי לטעמו קיים הבדל בין "פגיעה" לבין "קטיעה".

       כך, ברע"א 701/14 אמציה עמפלי נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 7.5.2014) נדונה הסוגיה האם יש להכיר בנכות מיוחדת של המבקש והאם מצבו עונה על דרישות תקנה 5(א)(3) לתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת), התשכ"ו – 1965 הקובעת כי, ההכרה בנכות מיוחדת לפי אותה תקנה היא בגין קטיעת שתי גפיים תחתונות, שעה שרגלו הימנית של המבקש נקטעה, אולם רגל השמאלית נפגעה באופן קשה והמבקש טען כי מצבו "מותאם לקטיעה" ברגל שמאל.

       בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו עונה על תנאי אותה תקנה הדורשת כאמור, קטיעה בפועל של שתי הגפיים התחתונות.

       במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון, טען המשיב (שהוא גם המשיב בעתירה שבפניי), בין היתר, כי: "מקום שחפץ מחוקק המשנה לקבוע דרגת נכות מיוחדת גם במצבים שאינם קטיעה הוא עשה זאת מפורשות, ועל כן אין מקום לפרשנות מרחיבה." (סעיף 4 לפסק הדין).

       כלומר, גם המשיב סובר כי באותו מקום שלא צוינה דרישה מפורשת ל"קטיעה" של איבר, לא ניתן לומר שהסעיף מתייחס רק ל"קטיעה", שכן אילו היה המצב כך, אזי המחוקק היה נוקט במונח "קטיעה" במפורש.

       לפיכך, יש לדחות את טענת המשיב במקרה שלפניי, לפיה סעיף 19 מתייחס למצב פרטני של קטיעת יד ימין בלבד ויש לפרש את הסעיף פרשנות מרחיבה, לפיה ניתן לקחת בחשבון בחישוב דרגת הנכות לצורך אותו סעיף, את הפגיעות בשתי הידיים יחד.

       האם העותר זכאי לתשלום רטרואקטיבי של ההטבה?

    10. במערך ההוראות הפנימיות של אגף השיקום קיימות שתי סוגי הוראות המזכות בהטבה:

        • הטבות הניתנות באופן אוטומטי, ללא צורך בהגשת בקשה, לאור קביעת דרגת הנכות של הזכאי ובכפוף לעמידתו ביתר הקריטריונים המזכים בהטבה.

        • הטבות הניתנות בכפוף להגשת בקשה מתאימה ובהתאם לתנאים ספציפיים הקבועים בהוראה.

          העתירה דנן נוגעת להטבות המשתלמות לזכאי באופן אוטומטי בהתאם לדרגת הנכות, שכן סעיף 5 לאותה הוראה קובע כי הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי "יבוצע ע"י מערכת המידע הממוחשבת, ללא צורך בפניית הנכה." – משמע, מדובר במענק המשתלם באופן אוטומטי.

    11. הוראות האגף מתחלקות בין אלה המעניקות זכויות נוספות לאוכלוסיות הנכים והשארים, לבין אלה הבאות להסדיר את האמור בהוראות המיטיבות – כזו היא הוראה 80.23 שעניינה: "מועד תחילת תשלום הטבות - עפ"י הוראות אגף השיקום".

        על פי סעיף 8 לאותה הוראה, הטבות הכרוכות בהגשת בקשה תינתנה אך ורק מיום פניית הזכאי לקבלן.

        לעומת זאת, לפי סעיף 7 לאותה הוראה, הטבות שנתיות הניתנות באופן אוטומטי (בדומה להטבה נשוא הדין בפניי), ניתנות "מיום הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות להטבות".

    12. בעע"מ 7335/10 קצין התגמולים משרד הבטחון נ' משה לופו (פורסם בנבו, 29.12.2013, להלן: "הלכת לופו") נפסק כי הוראה 80.23 בטלה, אולם ביטולה יחול רק על החלטות חדשות של המשיב אשר ניתנו ממועד מתן פסק הדין ואילך, קרי מיום 29.12.2013. בקשה לקיום דיון נוסף באותו עניין נדחתה.

        בהתאם לכך, טען המשיב בפניי, כי היות והחלטת המשיב בדבר שינוי דרגת נכות העותר ניתנה ביום 17.6.2013 (לפני שניתנה הלכת לופו), הוראת אגף 80.23 חלה ביחס לעותר.

    13. אולם, הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה.

        העותר אינו חולק על כך שאותה הוראת אגף 80.23 חלה בעניינו (כפי שנטען, למשל, בסעיף 18 לסיכומי העותר) והוא מבקש כי ישולמו לו ההפרשים בסך 308 ₪ לשנה מיום 8.10.1975 – שהוא מועד הוועדה הרפואית הראשונה שקבעה את דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לאותה הטבה (שלימים תוקנה, כאמור) - ובמשך 41 השנים האחרונות.

    14. בנוסף, סעיף 12 להוראת אגף 80.23 העוסקת, כאמור, במועד תחילת תשלום הטבות, קובע כי: "אם יש בהוראה אחרת מהוראות האגף סעיף ספציפי המתייחס לתחילת תשלום הטבה – יחול הסעיף הספציפי.".

        בהתאם לכך, סעיף 11 להוראה 66.01 קובע הוראה ספציפית לעניין תחילת תשלום ההטבה ולפיו: "הזכאות להחזר השתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל או למענק ציוד ביתי הינה ממועד הוועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הזכאי, ואשר קבעה את זכאותו, ולא מכל תאריך קודם.".

    15. כך או כך, שתי ההוראות הנ"ל קובעות, כי המועד לתשלום ההטבה יהיה ממועד הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הזכאי בה נקבעה זכאותו או דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה.

        לאור זאת, יש לשלם לעותר את ההטבה ממועד זה (כלומר מיום 8.10.1975). כאמור, התאריך 8.10.1975 הוא המועד בו התכנסה הועדה הרפואית בזמנו וקבעה לעותר אחוז נכות, שלימים תוקן.

        גם בהחלטת ועדת הערעור שניתנה בעניינו של העותר במסגרת ע"נ 16856-05-15 נקבע מועד זה כמועד הקובע לתשלום מצד המשיב.

        לאחרונה, בפסק הדין בערעור על אותה החלטה, במסגרת ע"ו (מחוזי י"ם) 35981-09-16 מיום 2.1.2017, צוין (בפסקה 5) כי המשיב הסכים שהמועד הקובע לתשלום יהיה 8.10.1975 וגם במקרה שבפניי, הסכים המשיב כי מקובל עליו שזה יהיה המועד הקובע לתשלום (סעיף 80 לכתב התשובה מטעם המשיב).

        אופן חישוב ההפרשים להם זכאי העותר

    16. כאמור, הצדדים מסכימים כי המועד הקובע לתשלום ההטבה הוא מועד הועדה הרפואית מיום 8.10.1975 (סעיף 16 לסיכומי העותר וסעיף 80 לכתב התשובה מטעם המשיב).

        כעת יש לדון באופן חישוב תשלום ההפרשים למפרע.

    17. תגמולים לנכי צה"ל, המשולמים למפרע מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים, מוחרגים מחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, כך שלא מוסיפים להם הפרשי הצמדה וריבית. התשלום נעשה לפי הסדר השערוך המצוי בחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק הקצבאות") לפיו כעקרון, התשלום הרטרואקטיבי של התגמולים נעשה במונחים ריאליים, השומרים על ערכו של הכסף רק ביחס לחלק מתקופת התשלום למפרע (כאשר ככלל, מדובר על תקופה שמשכה מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ועד לתקרה של 10 שנים מיום הגשת התביעה) ולגבי יתרת התקופה (מתום התקופה הראשונה ועד ליום התשלום בפועל), משולמים לזכאי בערך נומינלי בלבד.

    18. לטענת העותר, חוק הקצבאות אינו חל על זכאותו ויש לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום המיועד של כל סכום ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

        מנגד, עמדת המשיב היא, כי יש לצרף לתשלום הטבות רטרואקטיבי, הפרשי הצמדה בלבד ולא הפרשי ריבית.

    19. בעניין פלוני שאוזכר לעיל, התעוררה, בין היתר, השאלה מהו אופן התשלום למפרע של הטבות הניתנות מכוח הוראות אגף השיקום ונפסק, כי חוק הקצבאות אינו חל על הוראות אגף השיקום שכן:

        "ההטבות שבהן עסקינן אינן ניתנות מכוח חוק אלא מכוח הוראות אגף השיקום, ועל כן פשיטא שאין הן באות בגדר חוק המוזכר בתוספת לחוק הקצבאות." (פסקה 40 לפסק הדין).

        יחד עם זאת, לאור העובדה כי ההוראות לתשלום תגמולים מכוח חוק הנכים הן בעלות קרבה עניינית להוראות אגף השיקום ולאור התכלית המשותפת של חוק הנכים והוראות אגף השיקום בשמירת ערכו של הכסף המשולם לנכים תוך איזון מול צרכים תקציביים, נפסק כי: "יש בכוחה של פסיקת הפרשי הצמדה בלבד לממש תכלית זו." (פסקה 42 לפסק הדין) ולכן תשלום למפרע לפי הוראות אגף השיקום יעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד (פסקה 43 לפסק הדין).

    20. לפיכך, גם אנכי קובע, כי יש להורות על תשלום ההפרשים לעותר למפרע מיום 8.10.1975 בתוספת הצמדה בלבד.

         

        סוף דבר

        1. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי העותר זכאי להטבה למענק שנתי לציוד ביתי ברמה 2 בהתאם להוראת אגף השיקום מס' 66.01.

        2. המשיב ישלם לעותר את ההפרש בסך של 308 ₪ לשנה בתוספת הפרשי הצמדה מיום 8.10.1975 ועד ליום התשלום בפועל.

        3. מיום מתן פסק הדין ואילך, תשולם לעותר ההטבה ברמה 2.

        4. בנסיבות אלו, בהן חלק מהעתירה התקבל וחלק נדחה, יישא המשיב בהוצאות העותר בסך 1970 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 11,800 ₪.

            

            

            

            

           ניתן היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.