1.ביום 4.10.2009 שמה התובעת פעמיה אל "מתחם התחנה" בתל-אביב, שם התקיים פסטיבל הצילום הישראלי. התובעת נתקלה באחד המחסומים שהוצבו בכניסה למתחם, מעדה ושברה את הקרסול. בשל כך הגישה את התביעה הנזיקית המונחת לפניי.
רקע
2.התובעת, ילידת שנת 1963, ביקשה כאמור לבוא בשעריו של פסטיבל הצילום הישראלי, אשר נערך בשלהי שנת 2009 ב"מתחם התחנה" בתל-אביב. היא הגיעה למקום בשעת צהריים, יחד עם בעלה וילדיה; בני המשפחה רכשו כרטיסים והתקדמו לעבר הכניסה למתחם, כשהם צועדים זה בעקבותיו של זה – התובעת בַּמְּאַסֵּף – באחד מבין שלושה מסלולים שיצרו המארגנים באמצעות מחסומים ארעיים. או-אז נתקלה התובעת ב"רגל" של אחד המחסומים. היא נפלה אפיים ארצה, ונגרם לה שבר בקרסול.
3.בתצהירה של התובעת תוארו נסיבות הנפילה כך:
"בכניסה לפסטיבל היו שלושה מעברים צרים שנוצרו באמצעות מחסומים-גדרות אשר יצרו מעין שבילים המוליכים אל עבר הכניסה.
לאחר שבעלי רכש את הכרטיסים בקופה, ועל מנת להיכנס לפסטיבל, צעדתי לעבר הכניסה, באחד המעברים הצרים שנועדו לכך – המעבר הימני. בעלי והילדים היו לפניי. המדובר במעבר טורי צר. לא הלכנו כחבורה.
בעודי צועדת במעבר, נתקלתי ברגל בולטת של מחסום שהיה מצוי בסמוך לשפת מדרכה, באופן שכתוצאה מההיתקלות נפלתי מהמדרכה לכביש ונחבלתי".
ועוד הוסיפה התובעת בתצהירה:
"אציין כי המדרכה הייתה יותר גבוהה מהכביש, ונוצרו הפרשי גבהים שבזמן אמת לא הייתי יכולה להיות מודעת להם. הקהל הוכוון לצעוד בתוך מעבר צר, מגודר משני עבריו במחסומים, ואני, שצעדתי במעבר הצר, לא הייתי יכולה להבחין ברגל הבולטת של הגדר, שבלטה בעצם לתוך מעבר ההליכה, בסמוך למדרגה הנסתרת – המעבר בין המדרכה לכביש. כתוצאה מהנפילה הזאת נגרם לי שבר תלישה".
4.הנה-כי-כן, התובעת טוענת כי בעודה צועדת בנתיב המגודר משני צדדיו במחסומים, היא נתקלה ב"רגל בולטת" של מחסום, שהוצב בסמוך ל"מדרגה נסתרת" (מעבר בין מדרכה לכביש); כך נפלה. לשיטתה, מדובר במפגע המגלם הפרה של חובת הזהירות כלפי באי הפסטיבל. לעומת זאת, הנתבעות וצד ג סבורות כי גרסת התביעה לא הוכחה – מדובר לשיטתן בגרסה לא עקבית ולא מבוססת – וכי לא קיימת כל התרשלות מצדן.
יצוין, כי הנתבעות וצד ג הודיעו בישיבת ההוכחות כי הן באו להסכמה בכל הנוגע לחלוקת האחריות ביניהן, ככל שבית המשפט יקבל את התביעה (עמוד 39 לפרוטוקול). לפיכך, עניין זה אינו נדרש להכרעה בפסק-דין זה.
5.אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר שהתרשמתי מן העדויות שנשמעו לפניי, בחנתי את החומר שהציגו הצדדים ושקלתי את מכלול טענותיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
האחריות
6.בפתח דבריי, אבקש למקד את הדיון. ראשית, דומני כי אין מחלוקת – מכל מקום לא צריכה להיות מחלוקת – על קיומה של חובת זהירות בענייננו. הציבור הרחב, והתובעת בכללו, הוזמן לפסטיבל, וברור כי הנתבעת, מפיקת האירוע, נדרשה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למען ביטחונם ושלומם של המבקרים. בפרט, לענייננו, ברי כי היה על הנתבעת לפעול בסבירות כדי שתתאפשר כניסה בטוחה של המבקרים למתחם הפסטיבל. שנית, דומני כי אין מחלוקת – מכל מקום לא הוכח אחרת – שאירוע הפסטיבל התקיים לאחר שניתנו האישורים הדרושים לכך, ועל יסוד תכנית בטיחות שנערכה על-ידי גורם מקצועי (צד ג, להלן גם: רשגד). בין היתר, ניתנו במסגרת תכנית הבטיחות הוראות לגבי דרכי הכניסה לאירוע. בהקשר זה נקבע, כי יש להציב בכניסה מחסומים, שיאפשרו ויסות ובקרה על כניסתם של המבקרים, וכי שער הכניסה ברוחב 3.30 מ' יחולק לשלושה פתחים (3X1.1 מ'). אין כל בסיס לקבוע, כי עצם ההחלטה לווסת את כניסת המבקרים באמצעות שלושה "מובילים" – מסלולים שנוצרו באמצעות מחסומים ארעיים – הייתה שגויה או לקויה, וכאמור, תכנית הבטיחות בכללותה אושרה על-ידי הגורמים הרלוונטיים (ראו בעניין זה גם תצהירו של מנכ"ל רשגד וכן עדותו של מנכ"ל הנתבעת – עמוד 40 לפרוטוקול). שלישית, התובעת לא טענה – מכל מקום לא הוכיחה – כי המחסומים שבהם נעשה שימוש היו פגומים או יוצאי דופן. אדרבא, בישיבת קדם המשפט מיום 9.2.2014 העידה התובעת כי מדובר במחסומים רגילים "כמו בכניסה לבית המשפט", ובישיבת ההוכחות הוסיפה ואמרה: "אין לי טענה למחסום עצמו" (עמוד 17 לפרוטוקול).
7.כשכל אלה באמתחתנו, ניתן להאיר זרקור על הסוגיה שהיא לב המחלוקת בתיק זה: האם אופן הצבת המחסומים יצר מפגע המהווה התרשלות? כאמור, תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. בקליפת אגוז, מסקנתי זו נעוצה בסיכון הגלום ביצירת תוואי הליכה התחום משני צדדיו במחסומים הניצבים על "רגליים" בולטות, הכולל בתוכו מעבר מהמדרכה אל הכביש (כלומר, מדרגה). מדובר בסיכון צפוי, אשר הנתבעת וצד ג לא נקטו אמצעי-זהירות סבירים למניעתו או לצמצומו. התרשלות זו גרמה לנזקהּ של התובעת (אם כי זו האחרונה נושאת באשם תורם). כך בתמצית, וכעת אפרט.
8.כפי שצוין, לצורך קבלת האישורים הנדרשים לקיום הפסטיבל, התקשרה הנתבעת עם רשגד על-מנת שזו תערוך תכנית בטיחות לאירוע. תכנית בטיחות אכן הוכנה, והתייחסה גם להסדרת דרכי הכניסה למתחם הפסטיבל. כך נקבע, כי בפתח הכניסה יש להתקין "מובילים", וכי לאור נתוני המקום ודרישות המשטרה, יותקנו שלושה פתחי כניסה (3X1.1 מטר). בפועל, אין מחלוקת כי בכניסה לפסטיבל הוקמו שלושה מסלולי הליכה, המגודרים במחסומים ארעיים הניצבים על "רגליים" (המקנות למחסום יציבות). ה"רגליים" בולטות לצדדים, ומטבע הדברים קיים סיכון שאדם הצועד במסלול ההליכה ייתקל בהן. עובדה זו מחייבת נקיטת אמצעי זהירות. כך למשל, יש להציב את המחסומים באופן שיישמר מרווח הולם בין שני צדדיו של התוואי. בהקשר זה העיד מנכ"ל רשגד, כי כאשר מדובר ב"מוביל" שאינו קבוע – כלומר, כזה המוקם אד-הוק באמצעות מחסומים עם "רגליים" – יש להקפיד על רוחב של מטר עד מטר ועשרה, "כדי שניתן יהיה לעבור בצורה בטוחה יותר ולא להיתקל במחסום" (ראו עמוד 45 לפרוטוקול).
9.אלא שבענייננו, קיים נתון נוסף במשוואה: מסלול ההליכה שבו צעדה התובעת לא היה כולו במפלס אחד, אלא תחילתו במדרכה והמשכו בכביש או בחניון. המשמעות היא, כי בתוואי ההליכה שיצרו המארגנים נוצר הפרש גובה ("מדרגה"). בהקשר זה יש להבהיר, כי טענתה של התובעת בדבר קיומם של שני מפלסים ב"מוביל" – מפלס המדרכה ומפלס הכביש – נשמעה לכל אורך הדרך: כך במכתב הראשון ששיגרה התובעת לנתבעת על-אודות האירוע (סומן נ/1), כך בכתב התביעה, כך בתצהירים וכך בעדות בבית המשפט. מצאתי את עדותה של התובעת בעניין זה (ובכלל) מהימנה (חרף קשיים מסוימים שיידונו בהמשך), והשתכנעתי כי היא סיפרה דברים כהווייתם, עת שתיארה כי צעדה על המדרכה, נתקלה במחסום ונפלה אל הכביש. זאת ועוד, בעלה של התובע העיד גם-הוא, באופן חד-משמעי, כי במסלול ההליכה היה מעבר מן המדרכה אל הכביש (ראו עמוד 32 לפרוטוקול), וכי הוא נחלץ לעזרתה של רעייתו כאשר הייתה שרועה על הכביש (עמוד 31 לפרוטוקול). לדבריו: "הקופות היו במדרכה, אחרי כן היה שטח פתוח, החלו מעברים, מחסומים על המדרכה שהמשיכו לכביש ובכביש הייתה נקודה של בקרת כרטיסים...". גם עדות זו הותירה רושם מהימן.
10.עיון בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעות ומטעם צד ג מעלה, כי לא נטען בהם שב"מוביל" לא הייתה מדרגה. חרף זאת, בישיבת ההוכחות ביקשו העדים להסתייג מהטענה העובדתית האמורה. כך, מנכ"ל הנתבעת, מר מיכאלי, נשאל בחקירה הנגדית אם "המובילים שהוליכו לסדרן הטוואי שטח שעברו כלל מדרכה וכביש?", והשיב "לא זוכר להגיד למיטב זכרוני לא היתה מדרכה באותה תקופה היה רק כביש" (עמוד 42 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף העד, כי המחסומים מתחברים זה לזה ולכן לא ניתן להניח אותם על שני מפלסים שונים (עמוד 43 לפרוטוקול), וטען שוב – הפעם אף ביתר ביטחון – כי "באותה תקופה לא הייתה מדרכה" (עמוד 44 לפרוטוקול).
11.אלא מאי? טענתו של מנכ"ל הנתבעת, כי באותה עת כלל לא הייתה מדרכה במקום, עומדת בסתירה לא רק לעדותם של התובעת ובעלה, אלא גם לעדותו של מנכ"ל רשגד, מר שמש, אשר לפי התרשמותי מכיר את המקום היטב. זה האחרון הבהיר בעדותו, כי "המדרכה כפי שהיא נמצאת היום הייתה גם במועד האירוע אם כי הייתה צרה יותר, היא הורחבה מאז" (עמוד 45 לפרוטוקול; ראו גם עמוד 46 לפרוטוקול, שם הוא מאשר באופן מפורש כי בין המקום שבו היו הקופות לבין המקום שבו הייתה הכניסה קיימת ירידה – הפרש גובה של 13 ס"מ). עם זאת, גם מר שמש ביקש בעדותו לסתור את הטענה בדבר קיומו של הפרש גובה בתוך ה"מוביל" עצמו. לשאלת בית המשפט השיב, כי "... הדבר אינו אפשרי שכן המרחק מהקופות לשער הכניסה הוא כ- 15 מ' והמובילים הם באורך של בערך 4 מ', והסף של המדרכה רחוק יותר משער הכניסה – בערך 15 מ'" (עמוד 45 לפרוטוקול; ראו גם עמוד 46 לפרוטוקול).
12.דא עקא, שטענה-הערכה זו של מר שמש, מעבר לעובדה שלא פורטה בתצהירו, אין בה כדי לסתור את גרסתם המהימנה של התובעים. בעניין זה יובהר, כי בתכנית הבטיחות לא נכתב שהמובילים יהיו באורך של ארבעה מטרים, אלא באורך של חמישה מטרים לפחות (עמוד 6 סעיף 3 לתכנית). בפועל, מן העדויות וממכלול החומר עולה כי בחר-מי-שבחר להקים "מובילים" ארוכים יותר, וכי מכל מקום, המחסומים הוצבו באופן שחצו את קו המדרכה-כביש. אין בעדויות מטעם הנתבעים כדי לשמוט את הקרקע מתחת לממצא זה, העולה מעדויותיהם המהימנות של התובעת ובעלה ומתיישב עם החבלה שנגרמה לתובעת. יוּער, כי במהלך עדותו התבקש מר מיכאלי, מנכ"ל הנתבעת, להדגים את מיקומה של המדרכה ביחס למובילים (זאת בהנחה שהמדרכה הייתה נמצאת אז היכן שהיא קיימת היום – כזכור מר מיכאלי גרס שהמדרכה הוקמה בשלב מאוחר יותר). בשרטוט שצייר באופן ספונטאני, המדרכה עוברת בדיוק ב"מוביל" הימני, שבו צעדה – ומעדה – התובעת (ראו נ/4). לאחר מכן ביקש לתקן את הדברים, אולם הרושם הראשוני – נותר בעינו.
13.דבריו של מר שמש, מנכ"ל רשגד, שצוטטו לעיל – לגבי המרחק של המדרכה משער הכניסה לעומת אורך המובילים שהוא ראה לנגד עיניו (עמודים 45 ו- 46 לפרוטוקול) – אינם מלמדים אלא על כך, ש"מוביל" תקני המקיים את הוראות תכנית הבטיחות כלל לא אמור היה להגיע אל המדרכה, וממילא לא אמור היה לכלול הפרש גובה. לא הייתה כל מניעה להקים את ה"מוביל" במפלס אחד (מסקנה דומה עולה מהתרשים של מתחם האירוע שהגיש מר שמש – סומן נ/7 – וראו במיוחד שרטוט ה"מובילים" בסמוך לכניסה הראשית). ואמנם, בתצהירו של מר שמש נכתב כי "ככל שיש ממש בטענות התובעת באשר לאופן הצבת המחסומים הניידים בפתחים, הרי שהגורם למכשול שהביא לנפילת התובעת טמון בלעדית בחברת בולד ו/או מי מטעמה אשר הציבו בפועל את המחסומים" (סעיף 7 לתצהיר). ודוק: איני נכנס כאן לחלוקת האחריות בין הנתבעות לבין צד ג – כל צד מחזיק בטענות כלפי משנהו, ובסופו של דבר בעלי הדין באו להסכמה בעניין זה, המייתרת הכרעה שיפוטית. אולם, מן הנתונים שלפניי עולה כי האופן שבו הוצבו המחסומים בפועל, ובפרט העמדתם כך שיתחילו במדרכה וימשיכו בכביש (תוך יצירת מוביל דו-מפלסי), לא התבקש מצרכי הבטיחות.
14.בענייננו, כאמור, לא זו בלבד שבתוך ה"מוביל" היה הפרש גובה – מעבר מן המדרכה אל הכביש – אלא שבסמוך לאותו מעבר ניצבה ה"רגל" של אחד המחסומים. זו ה"רגל" שבה נתקלה התובעת. אמת, התובעת אינה יודעת לומר באופן ברור אם המחסום המדובר הוצב כולו על המדרכה, או שמא – מקצתו על המדרכה ומקצתו על הכביש. עדותה של התובעת בעניין זה לא הייתה עקבית (ראו עמודים 11, 14, 17, 19 לפרוטוקול), ואין לגזור מעדותה כי היא ראתה בעיניה מחסום המונח באלכסון (ראו גם עמודים 21 ו- 30 לפרוטוקול). לגבי העדות שמסר בעלה של התובעת, הרי שהוא לא ראה בעיניו את הנפילה (שכן צעד לפני התובעת – ראו עמוד 31 לפרוטוקול). לדבריו, המחסום לא היה כולו על המדרכה, כי אם "חלקו היה על המדרכה וחלקו על הכביש" (עמוד 36 לפרוטוקול). כאשר נשאל כיצד הוא יודע זאת, השיב "ראיתי לאחר התאונה, הסתובבתי וראיתי היכן הרגל היכן המחסום" (עמוד 38 לפרוטוקול). לאחר מכן הבהיר, כי רגליו של המחסום היו על הכביש בצמוד למדרכה (עמוד 38 לפרוטוקול), אולם לשאלת בית המשפט השיב, כי קשה לו לומר אם שתי הרגליים של המחסום היו על הכביש, או שמא רק אחת מהן (עמוד 39 לפרוטוקול).
15.אם כן, התובעת ובעלה לא מסרו גרסה עקבית ואחידה לגבי מיקומו של המחסום ואופן הצבתו, ואין התאמה מלאה בין תיאוריהם. אולם זאת לדעת: ראשית, התרשמותי הבלתי אמצעית היא, כי הדבר אינו מעיד במקרה זה על חוסר מהימנות, ואף להיפך – התובעת והעד מטעמה לא התאמצו להציג נֶחְרָצוּת מדוּמה, ולא פעלו לגיבוש "חזית אחידה" במקום שכל אחד מהם זכר את הדברים מעט אחרת. שוכנעתי, כי התובעת חוותה אירוע קשה, עת שמעדה ונפלה בלי להבחין במכשול, ומיד אחזו בה מכאובים עזים – כפי שסיפרה בעדותה. נחה דעתי, כי התובעת לא הייתה עסוקה באותו רגע בבחינה קפדנית של האופן המדויק שבו הועמד המחסום – וודאי לא נקטה פעולות כדי לתעד את המפגע ולהכין תשתית ראייתית לתביעה עתידית. על רקע זה, אין תֵמה שהתובעת התקשתה לומר דברים החלטיים לגבי הצורה שבה הוצב המחסום. יתכן בהחלט, כי דווקא הבעל – שאמנם לא ראה את הנפילה עצמה אך הסתובב מיד וראה את מצב הדברים – מדויק יותר בתיאורו (אם כי גם הוא, מטבע הדברים, הקדיש את עיקר תשומת לבו להושיט עזרה לרעייתו).
16.שנית, וזה העיקר, נחה דעתי כי ה"רגל" של המחסום הייתה סמוכה לסף המדרכה. כך עולה מהעדויות שבאו לפניי, כך מתבקש מן העובדה שהתובעת נתקלה ב"רגל" המחסום ונפלה מהמדרכה אל הכביש, וכך הגיוני בהינתן הַמִּבְנֶה של ה"מוביל" (מחסומים העומדים זה לאחר זה, כאשר בנקודה מסוימת קיימת מדרגה בשל מעבר מהמדרכה אל הכביש). לשיטתי, בין אם ה"רגל" של המחסום הייתה ממוקמת על המדרכה בסמוך ל"מדרגה", ובין אם הייתה ממוקמת על הכביש בסמוך ל"מדרגה" – כך או כך – מדובר בהתרשלות.
17.כפי שכבר ציינתי, השילוב שבין "רגליו" הבולטות של המחסום לבין המדרגה שנוצרה בשל המעבר מהמדרכה אל הכביש, יצר סיכון צפוי ובלתי-סביר. בהקשר זה יש להוסיף ולחדד את הנקודות הבאות. ראשית, גם בהנחה שהמוביל הוא ברוחב תקני – כלומר יש מרווח נאות בין שני צדדיו של מסלול ההליכה – אין משמעות הדבר כי הסיכון להיתקלות של רגל-אדם ברגל-מחסום מתאיין. אדרבא, הסיכון קיים ויש ליתן עליו את הדעת, למשל – בהימנעות מהצבת ה"רגל" של המחסום בסמוך להפרש גובה. שנית, ובזיקה לנקודה הקודמת, לא הרי מצבו של אדם הנתקל ברגל של מחסום במפלס אחד, כהרי מצבו של אדם המתנגש במחסום שרגליו ממוקמות ליד מדרגה. הסיכוי שהראשון יוכל לאזן את עצמו גדול בשיעור ניכר מהסיכוי שהשני יצליח להימנע מהשתטחות על הקרקע (כפי שהעידה התובעת: "זה היה שילוב, נתקלתי במחסום, אם מישהו שם לי רגל, אני יכולה לייצב את עצמי. שם לא יכולתי בגלל הפרש הגובה" – עמוד 14 לפרוטוקול; "נתקלתי ברגל, וכן היה הפרש גובה. לו הייתי נתקלת ברגל ולא היה הפרש גובה, הייתי מאזנת את עצמי חזרה. היה שבר תלישה" – עמוד 19 לפרוטוקול). שלישית, כאשר אדם נופל ממפלס-למפלס, הוא חשֹוּף לנזק חמור יותר מאשר אדם הנופל במישור אחד. רביעית, אדם הצועד ב"מוֹבִיל" עלול במידה מסוימת להיות "מוּבָל". כלומר, אדם הפוסע במסלול צר מאזור רכישת כרטיסים אל נקודת ביקורת כרטיסים, בטוּר בעקבות אנשים אחרים, כאשר בשני הצדדים ניצבים מחסומים, אינו צופה בהכרח הפרשי-גובה, ועלול לצעוד "בעקבות העדר" (בהשאלה כמובן), בלי לשים לב למכשולים כאלה או אחרים (ואמנם, התובעת התייחסה בעדותה לכך שלא צָפְתָה כי במהלך התוואי יהיה הפרש גובה – ראו עמודים 18 ו- 20 לפרוטוקול).
מי שאמון על ארגון אירוע הפתוח לציבור הרחב ועל התוויית כללי הבטיחות בו, נדרש לצפות את כל אלה, ולנקוט אמצעי זהירות מתאימים. זאת מכוח חובת הזהירות המוטלת עליו, ובשים לב להיותו המעריך והמונע הזול ביותר.
18.ואמנם, בענייננו עמדו לרשות הנתבעת וצד ג אמצעי זהירות שעלותם פחותה מתוחלת הנזק (נוסחת הנד – B<PL). עמדתי כבר על האפשרות המסתברת להקים את ה"מובילים" במפלס אחד. אולם, אפילו אם נניח כי אפשרות זו לא הייתה קיימת, או שהיו שיקולים התומכים בהצבת המחסומים בדיוק כפי שהוצבו – ויודגש כי שיקולים כאלה לא פורטו לפניי – הרי שהיה מקום לנקוט אמצעי זהירות אחרים, פשוטים וזולים, כגון הצבת שלטי אזהרה או סימון אחֵר של האזור הרגיש מבחינה בטיחותית.
19.אם בכל האמור לא דיי – ולשיטתי דיי באמור – הרי שקיים נתון נוסף המחזק את מסקנתי. במה דברים אמורים? ובכן, התובעת ובעלה העידו, כי לאחר האירוע נחלצו לעזרתם שני מאבטחים, אשר – כך לפי הנטען – שוחחו ביניהם ואמרו כי התובעת אינה הראשונה שנתקלת במחסום, וכי יש להציב שלט אזהרה (ראו עמודים 22-21 לפרוטוקול; עמודים 35-34 לפרוטוקול). אמנם, זהותם של המאבטחים אינה ידועה ואיש מהצדדים לא זימן אותם למתן עדות. אני נזהר מלזקוף זאת לחובת מי מבעלי הדין, שכן מחד גיסא, התובעת כאמור לא הייתה עסוקה בזמן אמת ב"איסוף ראיות" לצורך הליך משפטי (ראו למשל עמודים 22-21 לפרוטוקול, וכן התייחסות הבעל בעמוד 36 לפרוטוקול), ומאידך גיסא, התובעת לא דיווחה לנתבעת על התאונה בסמוך לאחר התרחשותה (ראו עמוד 13-12 לפרוטוקול), ומנכ"ל הנתבעת העיד כי המאבטחים סופקו על-ידי קבלן משנה. עם זאת, אני נותן אמון מלא בדבריהם של התובעת ובעלה לגבי עצם אמירת הדברים על-ידי המאבטחים, ויש בכך משום תמיכה במסקנה בדבר קיומו של מפגע.
20.סיכום ביניים: אני קובע כי הייתה במקרה זה הפרה של חובת הזהירות כלפי התובעת (כפי שצוין, בכל הנוגע לחלוקת האחריות קיימת הסכמה בין הנתבעת לבין צד ג, וממילא איני נדרש להכריע בכך). כמובן, קיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין הנזק שהוסב לתובעת.
21.האם יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. מעדותה של התובעת עצמה עולה כי היא צעדה ב"מוביל" ללא תשומת לב מספקת למתרחש לפניה (ראו עמודים 14, 19-17, 23, 29-28 לפרוטוקול). טענתה הכללית של התובעת, כי אי-אפשר היה להבחין במפגע – לא הוכחה. כדי לסבר את האוזן נזכיר, כי בני המשפחה של התובעת צעדו באותו הנתיב שבו פסעה התובעת, וכך גם אנשים נוספים, אשר השלימו את הליכתם ב"מוביל" בלי למעוד. עוד יודגש, כי בזמן התאונה היה אור יום (ראו עמוד 23 לפרוטוקול), ולא נטען כי בעת שהתובעת צעדה במוביל הייתה צפיפות מיוחדת, או שדבר-מה חסם את שדה הראייה – זאת גם בהתייחס לאפשרות להבחין כי המחסומים שינו את גובהם (ראו עמוד 28 לפרוטוקול). בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מצאתי כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.
עד כאן לגבי שאלת החבות, ומכאן – לנזק.
הנזק
22.המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר עמוס שינדלר, ציין בחוות דעתו כי בעקבות הנפילה נגרם לתובעת שבר עם תזוזה בבסיס המסרק החמישי בכף הרגל. ביום 12.10.2009 עברה התובעת ניתוח של שחזור וקיבוע. לאחר שבועיים התגלה כי התובעת פיתחה סיבוך של פקקת ורידים עמוקה, והיא נזקקה לטיפול תרופתי. התובעת התלוננה בהמשך על הפרעה תחושתית וכאב, ונמצא כי התפתחה אצלה נוירומה של העצב. ביום 2.8.2011 עברה התובעת ניתוח לכריתת העצב הסוראלי. המומחה קבע כי התובעת נותרה עם "הפרעה צמיתה בתחושה וגירוי של דגם העצב הסוראלי הגורם לתחושת 'זרמים' וכאב בפיזור מהלכו של העצב. מדובר" – כך המומחה – "בהפרעה שיש עימה נכות". את שיעור הנכות העמיד המומחה על 5% בגין העצב הסוראלי, בתוספת 5% בגין הצלקות. יוּער, כי אליבא דהמומחה השבר בעצם המסרק התאחה כדבעי ולא הותיר נכות.
הנה כי כן, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 9.5%. אף אחד מבעלי הדין לא ביקש לחקור את המומחה, ושיעור הנכות הרפואית אינו שנוי במחלוקת.
23.התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נגרמו לה הפסדי שכר. יצוין, כי לתובעת תארים והכשרה בתחום החינוך והפסיכותרפיה, והיא עוסקת שנים ארוכות בתחום של ייעוץ וטיפול בבני נוער בסיכון, הן כעצמאית הן כשכירה. התובעת לא צירפה תלושי שכר שיש בהם כדי להצביע על גריעה מהכנסותיה כשכירה, וגם תשובותיה בחקירה הנגדית לא ביססו גריעה כזו (ראו עמוד 24 לפרוטוקול). לגבי עבודתה של התובעת כעצמאית, עולה מדו"ח השומה לשנת 2009 כי התובעת השתכרה "מעסק" סך של 120,381 ₪. על בסיס הנתונים בדו"ח השומה, טוענת התובעת בתצהיר כי עובר לתאונה היא השתכרה סך של 10,106 ₪ לחודש ("נומינלי"). התובעת טוענת, כי בשנת 2009 עבדה תשעה חודשים בלבד; בשלושת החודשים האחרונים הייתה מושבתת מעבודה עקב האירוע נשוא התביעה. בעדותה אישרה התובעת כי לאחר חודשיים-שלושה היא שבה לעבודה והחלה לקבל גם לקוחות פרטיים (עמודים 25-24 לפרוטוקול). כאשר נשאלה התובעת "בשנים האחרונות אין לך הפסדי שכר. חוץ מהחודשיים הראשונים", היא השיבה ברוב הגינותה "נכון" (עמוד 25 לפרוטוקול). התובעת אישרה גם כי הכנסותיה כעצמאית משתנות מעת לעת – "לעיתים יש לי יותר מטופלים לעיתים פחות" (עמוד 24 לפרוטוקול; ראו גם דו"חות השומה שהגישה התובעת). בשלב מסוים שאלתי-אני "האם לכאבים יש השפעה על הפסדי ההשתכרות", והתובעת שוב השיבה ביושר: "לא אפסיק לעבוד גם אם אהיה נכה לגמרי, אמשיך לעבוד" (עמוד 26 לפרוטוקול).
לאור מכלול האמור, ועל יסוד התרשמותי הבלתי-אמצעית ובחינת חומר הראיות, אני מקבל את טענתה של התובעת כי היו לה הפסדי שכר (כעצמאית) בתקופה הסמוכה לתאונה (תקופה של בין חודשיים לשלושה, עם אפשרות של הדרגתיות מסוימת בחזרה לעבודה). מן הנתונים שהובאו קשה לאמור באופן מדויק את הפסד השכר – נזכיר כי מדובר בנזק מיוחד – אולם סבורני כי הערכה של 38,000 ₪ (בערכי יום פסק-הדין) היא ראויה בנסיבות העניין.
24.לגבי הפסדי שכר בעתיד: כאמור, מעדותה של התובעת עצמה עולה כי כיום אין היא יכולה להצביע על הפסדי שכר בגין התאונה. זאת ועוד, הנכות הרפואית הצמיתה, שיש לה נפקות תפקודית, היא בשיעור נמוך של 5% (אחוזי הנכות הנוספים הם כאמור בגין צלקות). התובעת הדגישה בעדותה: "לא אפסיק לעבוד", ואישרה כי עיקר עבודתה מתבטא בשיח (עמוד 25 לפרוטוקול). עם זאת, משעה שמדובר בנכות תפקודית הכרוכה בכאבים, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, השתכנעתי כי הנכות עלולה בעתיד להשפיע במידה מסוימת על יכולת ההשתכרות של התובעת, ועל כן מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בשיעור גלובאלי של 45,000 ₪ (כדי לסבר את האוזן, חישוב אקטוארי לפי בסיס שכר של כ- 12,000 – בהתחשב בנתונים מהשנים האחרונות – ולפי 5% נכות, בהיוון עד גיל 70 שכן התובעת עובדת כעצמאית, מביא לסכום של כ- 90,000 ₪. מחצית מסכום זה היא 45,000 ₪).
25.לגבי עזרת הזולת, מקובל עליי כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה התובעת לעזרה החורגת מן הרגיל – בין עזרה בשכר לצורך ניקיון (ראו עמודים 26 ו- 30 לפרוטוקול – יובהר כי לא הובאו אסמכתאות לעניין זה), בין עזרה מבני המשפחה שהיא מעבר למקובל (ראו גם התיאור בתצהירו של הבעל, לגבי העזרה שהעניק לתובעת בחודשים שלאחר התאונה, בשל מגבלותיה). יש לציין בהקשר זה, כי מדובר בשבר תלישה בכף הרגל; התובעת עברה שני ניתוחים (הראשון בגין השבר, השני בגין הנוירומה), התהלכה תקופה מסוימת בעזרת קביים, וכמו-כן – בשל הסיבוך של פקקת הוורידים – נזקקה במשך תקופה של כשלושה חודשים לקבל טיפול תרופתי באמצעות זריקות; את הזריקות הזריקו לה בעלה ובת-דודתה. התובעת אמנם שבה לעבודה לאחר חודשיים-שלושה, אולם בתצהיר תיארה כי בשלב הראשון נאלצה לעבוד מהבית וקיבלה מטופלים כשהיא יושבת עם רגל מורמת (בלשונה: "זה היה מאוד מביך ולא מתאים אבל הרגשתי מחויבות למטופלים ומודרכים שלי" – סעיף 22 לתצהיר).
לאחר התקופה הראשונית, העזרה הנדרשת פחתה מטבע הדברים, וכיום, כאמור, מדובר בנכות תפקודית בשיעור נמוך (יודגש, כי השבר עצמו התאחה ולא הותיר נכות). לאור המכלול, ובהיעדר אסמכתאות לגבי עזרה בשכר, מצאתי לפסוק לתובעת, בגין עזרת הזולת, סכום גלובאלי של 7,000 ₪ (בערכי יום פסק-הדין).
26.כמו-כן, ניתן להניח כי היו לתובעת הוצאות בזיקה לטיפול הרפואי שקיבלה, לרבות הנסיעות לטיפולים. אמנם, התובעת לא הציגה אסמכתאות מלאות לעניין זה, אולם בשים לב לחומר שהונח לפניי, מצאתי לפסוק בגין הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) סכום גלובאלי של 5,000 ₪.
27.לגבי הנזק הלא ממוני: לא אחזור כאן על כל האמור לעיל. שוכנעתי, כי התובעת חוותה סבל ממשי בתקופה הסמוכה לתאונה – הן בגין השבר עצמו הן בגין הסיבוך שנוצר לאחר הניתוח. היא נאלצה לעבור שני ניתוחים ונזקקה לטיפולים שונים לרבות זריקות. עדותה של התובעת לגבי הקושי והכאב שחוותה מהימנה עליי ונתמכת בתיעוד הרפואי. כיום, התובעת סובלת מנכות של 5% בגין הפגיעה בעצב, וכן מנכות של 5% בגין צלקות. במכלול הנסיבות, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של 40,000 ₪.
28.הפיצוי המתקבל בגין ראשי הנזק כולם הוא 135,000 ₪. לאחר הפחתה של 25% אשם תורם מתקבל פיצוי בסך של 101,250 ₪. סכום זה ישולם על-ידי הנתבעות וצד ג ביחד ולחוד, בתוספת הוצאות (אגרה, שכר המומחה מטעם התובעת, השתתפות התובעת בשכר המומחה מטעם בית המשפט) ושכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 24%.
ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, 28 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
