פלוני ואח' נ' סיני ואח'

התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 1974, נפגע לטענתו בתאונת עבודה מיום 19.10.09 ועתר במסגרת תביעתו לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטיה.

התביעה הוגשה כנגד נתבע 2, מעסיקו של התובע במועד התאונה, וכנגד נתבעים 1 ו-3, הקבלנים והיזמים של עבודות הבנייה שבוצעו בבניין בו ארעה התאונה (להלן: "הבניין").

לתביעה כנגד נתבעים 1 ו-3 הצטרף גם התובע 2, המוסד לביטוח לאומי, ובמסגרתה עתר להחזר התגמולים ששולמו לתובע במסגרת תביעתו לקבלת גמלת נכות מעבודה.

בהתאם לנטען, ביום התאונה עת הועסק התובע כחשמלאי בניין באתר הבנייה ביפו, הוא נפל עת ירד בסולם שהונח בין שתי קומות בבניין כתחליף למדרגות. כתוצאה מהנפילה, נפגע התובע ביד ימין ופונה לבית חולים וולפסון, שם אובחן שבר מרוסק תוך מפרקי בשורש כף יד ימין. התובע אושפז עד ליום 20.10.09, ובמהלך האשפוז נותח ועבר שחזור סגור וקיבוע של השבר באמצעות גבס. בהמשך, ולאחר שהוצגה עמדה לא מספקת של השבר, נותח התובע פעם שניה ועבר שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר על ידי פלטה וברגים.

המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה התובע בתביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה, הכיר באירוע כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% בגין הפגיעה בשורש כף היד והצלקת הניתוחית.

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם, ולאור הפער בין חוות הדעת מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר מוריס אגסי. ד"ר אגסי העריך את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בשיעור של 9.75% בגין תסמונת CTS והגבלת תנועות בשורש כף היד הימנית לפי סעיפים 31 (4) א I ו- 41 (10) ה' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשל"ה – 1975 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי"). כמו כן, קבע המומחה נכות אסתטית בגין צלקת באמה הימנית בשיעור 2% לפי חלק מסעיף 75 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

התביעה שלפניי יסודה בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), וכן בהפרת הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תשל"ט – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שהותקנו מכוחה.

בכתב התביעה, טען התובע בתמצית, כי הנתבעים יחד ולחוד נהגו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיהם שבדין כאשר, בין היתר, לא פיקחו על עבודתו של התובע, חשפו אותו לסיכונים מיותרים בעבודתו, לא דאגו למקום עבודה נקי ממכשולים, לא התקינו סולמות גישה בין הקומות ולא דאגו להעביר לתובע הדרכות בטיחות מתאימות, ובכל אלה הפרו את תקנות הבטיחות בעבודה.

מנגד, הנתבעים הכחישו את עצם התרחשות התאונה, את נסיבותיה ואת חבותם לפיצוי התובע בגין נזקיו, ככל שאלו קיימים.

נתבע 2 טען, כי הוא לא נכח בבניין במועד התאונה הנטענת, וככל שהתרחשה התאונה בשל מכשול שהיה במקום – אין בכך משום הפרת חובה מצידו, שכן הוא לא היה אחראי על יישום כללי הבטיחות בבניין, ואלה היו מוטלים על מזמין העבודה.

הנתבעים 1 ו-3 טענו, כי הם אמנם הבעלים במשותף של הבניין נשוא התביעה, אולם לא היה בינם לבין התובע כל קשרי עבודה ישירים או אחרים, ומי שביצע את העבודות במקום היו קבלני עבודה עצמאיים, שעל טיב עבודתם פיקח המפקח אשר מונה מטעמם, ומכאן שלא חלה עליהם כל אחריות לאירוע או לתוצאותיו.

בנוסף לשאלת האחריות ונסיבות התאונה, חלוקים הצדדים באשר לנזקיו של התובע. להלן אדון בכל אחת מהמחלוקות.

נסיבות התאונה

במסגרת שמיעת הראיות העידו לפניי התובע ונתבעים 1 ו-2, מר אבי סיני ומר ליאוניד פדורוק. תצהירו של נתבע 3 הוגש בהסכמה ללא חקירת עורכו (נ/1).

גרסת התובע

התובע תיאר את נסיבות התאונה בתצהיר עדותו הראשית. התובע ציין, כי עבד כחשמלאי בניין בפרויקט בבניין ברח' שערי ניקנור 29 ביפו. התובע תיאר את הסולם שהוצב במקום ואשר הוביל להתרחשות התאונה כך:

"3. אחד הקבלנים באתר בנה יציקת מדרגות שהיא למעשה הבסיס שעליו נבנות המדרגות לאחר מכן. המדובר בגוש בטון הבנוי האלכסון בין שתי הקומות.

4. על מנת לאפשר מעבר בין הקומות התקין אחד הקבלנים (אינני יודע מי) סולם מאולתר לרוחב כל גרם המדרגות וזה היה המעבר היחידי.

5. זה היה סולם מאולתר עם מרווחים שונים בין השלבים שלו וללא מעקה.

6. ביום 19.10.2009 בזמן שירדתי מהקומה השנייה ובזמן שהושטתי את הרגל קדימה על מנת לרדת ובשל כך שהמרווחים בין השלבים היו לא אחידים ולא מתאימים הרגל שלי פספסה את המרווח, דרכתי על אוויר ונפלתי" (סעיפים 2-6 לתצהיר התובע).

על נסיבות התאונה חזר התובע תחילה במהלך הדיון שהתקיים בתיק ביום 27.10.13, לפני המותב הקודם שדן בתיק עם ראשיתו, ותיאר כך:

"ביום העבודה ירדתי במדרגות, הושטתי את הרגל, בגלל שהסולם היה (מ)אולתר, נפלתי, הוא לא היה תקני. הוא היה מהקרשים, כאילו המרווחים בין המדרגות היו שונים. הסולם היה מונח בשיפוע, מדגים. בגובה של קומה לקומה וחצי. המרחקים בין השלבים היו שונים. לא מדדתי כמה. בערך 10 שלבים. עם מרווחים שונים, כן....

זה היה בסוף יום העבודה, רציתי ללכת הביתה, לא היתה עוד דרך לרדת למטה. לפני כן הייתי למעלה, עבדתי בחשמל, השחלנו חוטים, לא זוכר מה בדיוק עשינו. היה איתי עוד פועל, אלכסנדר טולזניק, שהוא חזר לאוקראינה. רק אני יכול לומר מה היה בתאונה" (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 13-28).

בחקירתו הנגדית לפני כשנתיים לאחר מכן, ביום 28.12.15, הרחיב התובע בתיאור הרקע להתרחשות ומסר שהתאונה ארעה לאחר תקופה ממושכת שבה הוא עבד בבניין: "זה היה פרויקט ממושך... יכול להיות, אולי שנה וחצי, לא יודע להגיד לך בדיוק". לדבריו, הוא ביצע במקום עבודות חשמל מטעם המעסיק שלו, הנתבע 2, ומעולם לא פגש את הנתבעים האחרים, אלא אדם מטעמם בשם "ברוכין(ם)" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 3-6, 18-20).

התובע תיאר, כי הסולם הנטען הונח בזווית על יציקת בטון שנבנתה באלכסון כהכנה לבניית גרם מדרגות בין קומת הכניסה לקומת החניון וכי בין הסולם ליציקת הבטון היה מרווח של כמטר: "על יציקת הבטון היה מונח סולם וממנו נפלתי... בין הסולם לאלכסון של הבטון יש אוויר. אני אומר שהסולם היה מונח באוויר, בין הרצפה לבין הקומה העליונה... הסולם היה גדול, די גדול, הוא לא היה מונח על האלכסון של הבטון. אם זה האלכסון של הבטון, הסולם היה בזווית עליו אבל באוויר" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 9-20). בהמשך הדגיש התובע כי היה מדובר "בסולם מאולתר שבנו מקרשים והוא היה כבד" והשלבים בו היו במרחקים שונים זה מזה. התובע תיאר, כי במועד התאונה רגלו נכנסה בין השלבים ועקב כך נגרמה נפילתו (עמוד 23 לפרוטוקול שורות 29-32). התובע הוסיף וציין, כי זו הייתה הדרך היחידה לרדת למטה לקומת החניון מאחר שהכניסה הראשית הייתה סגורה (עמוד 22 שורה 10, עמוד 29 שורות 31-32, עמוד 30 שורה 26 ועמוד 31 שורה 2 עמ' 33 לפרוטוקול שורות 28-29, 32).

התובע הוסיף והמחיש במהלך חקירתו את תיאור מקום התאונה בשרטוט יציקת הבטון והסולם הנטען (ת/2).

לדברי התובע, מיד כשהחל לרדת הוא נפל והתגלגל במורד הסולם: "התגלגלתי. הייתי נופל, כמובן שמתי יד, היד נשברה והתגלגלתי... הייתי בירידה" (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 14-31). בהמשך, כשעומת התובע עם העובדה שתיאור "הגלגול" במורד הסולם לא הוזכר בתצהירו במסגרת תיאור הנפילה, השיב: "אל תנסה לתפוס אותי במילים, אני לא גלגל, לא התגלגלתי 20 פעם... התגלגלתי קדימה, אם נופלים על היד, אתה מתגלגל.... אני מתקן, הרגל שלי לא מצאה את המדרגה הבאה, ירדתי באוויר והתחלתי ליפול. התחלתי ליפול עם היד, ניסיתי לבלום את המכה עם היד והיד שלי נשברה. התנועה הבאה שאתה מתגלגל בגלל המומנט... מצאתי את עצמי למטה" (עמוד 23 לפרוטוקול שורות 12-26).

התובע הוסיף שהנפילה אירעה בסוף יום העבודה, בשעת אחר הצהריים (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 12-13), והתרחשה במעבר שבין "קומת הכניסה לקומת החניון" ולכך התכוון בתצהיר כאשר ציין שירד מהקומה השנייה: "התכוונתי לקומה עליונה ותחתונה, לא היה קשר למספור הקומות" (עמוד 33 לפרוטוקול שורות 20, 27).

התובע ציין שבמועד התאונה עבד עמו עובד נוסף שעבד בקומה העליונה. לדבריו, עובד זה לא היה עד לנפילתו אולם, לאחר הנפילה הוא לקח אותו ברכבו לקבלת טיפול רפואי: "הפועל השני אסף את הכלים, את כל הציוד ולקח אותי לטיפול רפואי... אני חושב שלקח בערך שעה להגיע לבית החולים" (עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 31-32, עמוד 27 שורות 6 , 30-31, עמוד 28 שורות 12-13).

התובע ציין, כי עובד זה עזב את הארץ ולכן לא ניתן היה להביאו לעדות (עמוד 35 לפרוטוקול שורה 9). למעבידו, נתבע 2, הודיע התובע על אירוע התאונה בשעות הערב (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 22-25).

גרסת הנתבעים

מר אבי סיני, נתבע 1, מסר בתצהיר עדותו הראשית שלא פגש את התובע ולא נכח באתר הבניה במועד התאונה, ולראשונה שמע אודותיה כחודשיים לאחר מכן. לדבריו, הוא החזיק בבניין במשותף עם נתבע 3, ושניהם העסיקו מפקח, מר עופר ברוכים, שתפקידו היה לפקח על העבודות שבוצעו בבניין, לרבות פיקוח על הקבלנים שעבדו במקום, וביניהם הנתבע 2 - קבלן החשמל שהעסיק את התובע.

בחקירתו הנגדית, העיד מר סיני שהוא נהג להגיע לבניין מעת לעת לבחון את אופן התקדמות העבודות ועל מנת לשלם לקבלנים, אולם הוא לא היה מעורב בסדרי העבודה ולא פיקח על הבטיחות במקום: "מי ששילם זה אני, מי שקבע זה המפקח, הוא לקח אנשים שהתמחו בבניה ביפו. קבעו את סדר העבודה, מי נכנס קודם, אין מתקדמים, זאת לא העבודה שלי. הוא היה מפקח על העבודה באתר". בהמשך טען מר סיני, כי תפקידו של המפקח היה גם לשמש אחראי בטיחות ומנהל עבודה בפרויקט : "בתור עבודתו כמפקח הוא אחראי על הבטיחות" (עמוד 36 לפרוטוקול שורות 24, 30-32, עמוד 37 שורה 4, עמוד 40 לפרוטוקול שורות 5-7).

בהמשך עדותו מסר מר סיני, שהוא אינו יודע את פרטי התאונה: "ביררתי עם לאוניד את הנושא ועם עופר. עברו חודשיים וכל הפרטים לא היו ברורים, אי אפשר היה לשחזר, הם לא אמרו את התאריך שזה קרה, הם דיברו בעל פה ואי אפשר היה לעשות בדיקה".

מר סיני תיאר, כי במעבר מקומת החנייה לקומה השנייה הייתה יציקת בטון ששימשה כהכנה לבניית גרם מדרגות ובתוך הבטון הונחו מספר שלבי עץ מוחזקים במוטות ששימשו למעבר בין הקומה הראשונה לשנייה. לדבריו הסולם היה בשימוש: "כל הזמן. מהיום הקבלן שביצע עבודות השלד, כדי לעלות מקומה ראשונה לשניה" וכן: "היתה הכנה למדרגות שיתפסו את הסולם. זה לא בדיוק סולם אלא ארבעה שלבים שמוחזקים במוטות וכל הזמן עלו וירדו שם, גם אני הייתי עולה שם. זה לא היה באוויר כמו שהתובע תיאר עם רגליים למטה כי אחרת איך בן אדם ירד הפוך, הרי הוא היה מפיל את הרגליים... כשהקבלן יוצר את הבטון, הוא תופס את השלבים בתוך הבטון.... אפשר להחזיק בקרש או בשלבים עצמם כשאתה יורד, זה קרשים עבים וזה בולט, מחזיקים אותו אחד עם השני. אין דרך לרדת עם הפנים החומה (צ"ל החוצה – ס.ד.ס), זה לא הגיוני גם. אם הוא נפל והחליק בסולם, הוא נפל קדימה ולא בצורה שהוא מתאר" (עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 11-13, שורות 17-18, 30-32).

נתבע 2, מר לאוניד פדורוק, מסר בתצהיר עדותו הראשית שהינו חשמלאי מוסמך במקצועו ובתור שכזה הוזמן על ידי נתבע 1, מר סיני, לבצע עבודות חשמל בבניין. לדבריו, הוא העסיק את התובע כחשמלאי משנת 2005, ובמסגרת עבודתו ביצע עבודות חשמל בבניין. מר פדורוק ציין, כי במועד התאונה הוא לא נכח במקום "כי נסעתי להביא חומרים" (עמוד 10 לתצהירו), ולכן פרטי התאונה אינם ידועים לו. מר פדורוק טען, כי אינו יודע מדוע התובע נדרש להגיע למקום שבו ארעה התאונה שכן: "לא בוצעו באותו מקום אף עבודות חשמל" (סעיף 7 לתצהיר).

גם מר פדורוק תיאר בתצהירו רמפה מבטון שנועדה לשמש כהכנה לגרם מדרגות, כשמצדיה קירות (סעיפים 6 ו- 11 לתצהיר). מר פדורוק הפנה לתמונות של המדרגות שלטענתו נבנו במקום התאונה הנטען.

בחקירתו הנגדית, העיד מר פדורוק כי בבוקר יום האירוע הוא העביר לתובע הדרכה ועזב את המקום: "כמו תמיד, עשיתי הדרכה, נתתי את כל הפקודות ועזבתי את השטח. התובע הוא חשמלאי מוסמך. כל הזמן היה עושה את העבודות שלו במקצועיות ובבטיחות. כל הזמן הוא היה מקבל הדרכה מדויקת וגם כל השרטוטים והפקודות של העבודה" (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 25-30).

מר פדורוק מסר בעדותו, כי התובע ביצע במועד התאונה עבודות גמר בקומה העליונה של הבניין, וחזר על כך שבמעבר שבין הקומה העליונה לתחתונה היתה יציקת בטון אשר בתוכה הטביעו שלבי עץ ששימשו למעבר. לדברי מר פדורוק היה מדובר במעבר בטיחותי: "הבניין היה בשלבים של הגמר ובגלל זה באותו יום נתתי לו הוראות לסיים עבודות גמר גם בקומות העליונות... בחדר המדרגות היתה רמפה מבטון. הוא היה צריך לעלות על הבטון עם חלקים בתוך הבטון היו כמו קרשים כדי שזה לא יזוז. הקרשים עשויים מעץ שמייצקים אותם בתוך הבטון... כדי שתהיה אפשרות לעבור מצד לצד באופן בטיחותי". בהמשך עדותו ציין מר פדורוק, כי מדובר במעבר צר שבצדיו יש קירות, כאשר הירידה מתבצעת עם הפנים קדימה (עמוד 41 לפרוטוקול, שורות 1-9, וראה גם בעמוד 44 שורות 22-23, עמוד 45 שורות 1-9).

מר פדורוק הוסיף וציין שהתובע התקשר אליו בערב התאונה וסיפר לו על נפילתו בבניין: "ידעתי על התאונה הזו רק ממה שסיפר התובע... הוא התקשר אלי מאוחר בערב שהוא נמצא בקופת חולים והוא נפל". בהמשך הוא מילא טופס בל/250 על סמך הדברים שמסר לו התובע: "רשמתי הכל מפיו" (עמודים 42-43 לפרוטוקול, שורות 22 ו-30, ושורות 2 ו-8 בהתאמה).

נתבע 3, מר אברהם ריש, ציין בתצהיר עדותו הראשית את דבר בעלותו המשותפת בבניין, וכן את העובדה שאינו מתגורר בארץ כ- 25 שנים ומעולם לא שמע על התאונה. מר ריש חזר על טענתו שאין לו כל אחריות להתרחשות האירוע.

התובעים ונתבע 2 ויתרו על חקירתו הנגדית של מר ריש (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 25).

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוגשו, ראיתי לקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה.

מתיאור התובע את אירוע התאונה עולה, כי הוא נפל עת דרך בין שלביו של סולם עשוי קרשים אשר הונח לדבריו מעל יציקת בטון ששימשה כהכנה לבניית גרם מדרגות במעבר בין הקומה העליונה לקומה התחתונה בבניין.

הנתבעים 1 ו-2 לא הכחישו בעדותם כי במעבר שבין הקומות אכן הייתה יציקת בטון אולם לטענתם לא הונח עליה סולם אלא מדובר היה בכפיסי עץ שהוחזקו במוטות והוטבעו ביציקת הבטון על מנת לשמש מעבר בין הקומות. חרף השוני בתיאור "הסולם" הנטען בין גרסת התובע לבין זו של הנתבעים הרושם הוא שמדובר בסולם שתיאר התובע בגרסתו ובמקום בו אירעה נפילתו כנטען.

עדות התובע הייתה עקבית וסדורה וגם הסתירות עליהן הצביעו הנתבעים - כך למשל בעניין המרווח הגדול הנטען על ידי התובע שבין הסולם ליציקת הבטון או האופן שבו נפל תוך כדי גלגול במורד הסולם - הינן סתירות שוליות, אשר אינן פוגעות בגרעין עדותו בכל הנוגע לתיאור נסיבות הנפילה.

בנוסף, גרסתו של התובע נתמכת בתיעוד הראשוני שנערך סמוך לאחר האירוע, ובין היתר סיכום האשפוז מיום 19.10.09 בו נרשם מפי התובע: "לדיבריו ביום קבלתו נפל מסולם – גובה כ 2 מטר ונחבל ביד במנגנון של היפראקסטאנציה" (נספח 1 לתצהיר התובע). מדובר בתיאור ראשוני של נסיבות התאונה סמוך לאחריה.

התובע עומת במהלך חקירתו הנגדית עם השעה המופיעה על גבי מסמך הקבלה לאשפוז – 20:34, והפער הניכר בינה לבין שעת התאונה הנטען על ידו (16:30) וכן על כך שלא הוצג על ידו טופס הקבלה למיון שיתמוך בגרסתו כי פנה לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר התאונה.

התובע השיב, כי עשה את דרכו ממקום התאונה ישירות לבית החולים, וכי "לקח בערך שעה להגיע לבית החולים". הסברו של התובע מתקבל על דעתי והנתבעים מצדם לא הציגו כל מסמך אחר הסותר את דברי התובע בהקשר זה, הגם שיכלו לעשות כן כשבידם טופס ויתור על סודיות רפואית.

גם בטופס התביעה לגמלת נכות מעבודה נרשמה מפי התובע גרסה דומה: "נפלתי בחדר מדרגות מסולם בגובה כ-2 מטר, כאשר ירדתי מקומה שניה" (נ/3).

חיזוק נוסף לגרסת התובע נמצא בעדות מעבידו, נתבע 2, מר פדורוק. מר פדורוק העיד, כי התובע דיווח לו על התאונה ביום בו אירעה בשעות הערב (עמוד 43 לפרוטוקול שורות 1-2) ולמחרת, דיווח לו על התאונה לדבריו, גם העובד הנוסף שעבד עם התובע בבניין במועד קרות התאונה (עמוד 42 לפרוטוקול שורות 23-26, 29-30). בדיווח על התאונה סמוך לאחר קרותה הן מפי התובע והן מפי העובד הנוסף שהסיע את התובע לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר אירוע התאונה יש משום חיזוק של ממש לגרסת התובע. אציין, כי לא מצאתי בעצם מסירת הדיווח למעסיק מספר שעות לאחר התרחשות התאונה משום גורם המפחית ממשקל גרסת התובע ומקובל עלי הסברו, כי: "כשקורה דבר כזה, אתה לא חושב להתקשר למעביד מיד לאחר התאונה ולהגיד לו כך וכך... רציתי לקבל טיפול ורק אחרי הטיפול שהייתי רגוע עם גבס ביד, כן הודעתי" (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 23, 25).

מר פדורוק אף תיאר את אופן הירידה מרמפת הבטון באופן זהה לתיאור שמסר התובע, היינו, עם הפנים קדימה (עמוד 45 לפרוטוקול שורות 6-7) זאת, בניגוד לגרסת נתבע 1.

הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי התובע נמנע מלזמן לעדות את העובד הנוסף שעבד עמו בבניין במועד התאונה – אלכסנדר קלסניק (עמוד 42 לפרוטוקול שורות 6-7). בעדותו הסביר התובע כי עובד זה "עזב את הארץ. אם הוא היה פה הייתי מביא אותו" (עמוד 26 לפרוטוקול שורה 3, עמוד 35 שורה 9) ומנגד, אף הנתבעים ובפרט נתבע 2, המעביד של שניהם, לא הביאו עד זה והרי נתבע 2 היה מעסיקו ולכן מטבע הדברים מצויים בידיו פרטיו.

זאת ועוד, הנתבעים אף לא השכילו לזמן לעדות את המפקח – מר עופר ברוכים – ומי שלטענתם היה האחראי על הבטיחות בבניין על מנת שישפוך אור על מיקום המעבר ותקינותו. יצוין, כי בשלב מוקדם של ההליך צורף מר ברוכים כנתבע נוסף, אולם בהמשך ההליך ובהסכמת הצדדים נמחקה התביעה כנגדו.

הלכה היא, כי בעל דין הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו, כי לא היה באותן עדויות או ראיות לסייע לו בהוכחת טענותיו (ראו לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602-603 (1990) וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993)).

בענייננו, ההימנעות מזימונו של המפקח, מר ברוכים, אשר פיקח על העבודות במקום והיה לדברי הנתבעים גם האחראי על הבטיחות - פועלת לחובת הנתבעים.

לסיכום, על בסיס העדויות וחומר הראיות עלה בידי התובע לשכנע באמיתות גרסתו ביחס לנסיבות התאונה ולא מצאתי סתירות שעשויות להפריך את ליבת גרסתו או לקעקע את מהימנותה.

אף תמונות שצירף נתבע 2 לתצהירו אינן מסייעות, שכן אינן משקפות את תמונת המצב בעת התאונה ואין מדובר בתמונות שצולמו בזמן אמת, אלא לאחר שגרם המדרגות הושלם (נספח לתצהיר הנתבע 2).

כשאלה הם פני הדברים, הרי שגרסת התובע כי נפל מסולם אשר הונח על יציקת בטון משופעת במהלך עבודתו עבור הנתבעים, היא גרסה שהוכחה בעדותו של התובע ואף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי שנמצא לעדות זו סיוע וחיזוק של ממש בתיעוד הסמוך לאחר התאונה בבית החולים ובתביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי וכן, בעדות המעביד, נתבע 2 לו נמסר דיווח על התאונה סמוך לאחר שזו אירעה. גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. לאור האמור, מצאתי, כי התובע הרים את הנטל המוטל על כתפיו והוכיח את נסיבות התאונה.

לאחר שקבעתי שהוכחה גרסתו העובדתית של התובע לקרות התאונה, עלי לבדוק האם בנסיבות אלה יש כדי להטיל אחריות על כתפי הנתבעים.

שאלת האחריות

אחריות הנתבעים 1 ו-3

כעולה מעדותו של נתבע 1, הנתבעים 1 ו-3 היו הבעלים של הבניין, היזמים של פרויקט הבניה ומזמיני העבודה. נתבעים 1 ו-3 הם שהתקשרו עם הקבלנים לביצוע העבודות בבניין, ובהם נתבע 2, מעסיקו של התובע וזאת בעזרת מפקח מטעמם (עמוד 36 לפרוטוקול שורות 16-17, וכן שורות 30-32): "מי ששילם זה אני, מי שקבע זה המפקח.. קבעו את סדר העבודה, מי נכנס קודם, איך מתקדמים.." (עמוד 37 לפרוטוקול שורות 24-25).

תקנות הבטיחות מתוות את המסגרת הסטטוטורית שבה יש לילך, על מנת לשמור על הבטיחות במקום בו מבוצעות עבודות בניה, כדוגמת העבודות שבוצעו באתר הבניה בו אירעה התאונה.

תקנה 1 לתקנות הבטיחות מגדירה "מבצע בניה" כ: "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו". תקנות הבטיחות מטילות על מבצע הבניה חובות שונות לצורך הבטחת הבטיחות בעבודה.

תקנה 2(א) קובעת, כי "מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינה".

תקנה 2(ב) קובעת, כי על מבצע הבנייה להודיע למפקח העבודה האזורי את פרטיו של מנהל העבודה. כן, נפסק שככלל, ייחשב היוזם והמטפל בארגון ובהוצאה לפועל של עבודות הבנייה כמבצע בנייה (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פד"י לו(2) 692 (1982)).

מעדותו של נתבע 1 עולה, כי נתבעים 1 ו- 3 פעלו באורח המאפיין התנהלות של מבצע בנייה: התקשרו עם קבלני משנה לביצוע העבודות בפרויקט ומינו מפקח מטעמם לפיקוח אחר ביצוע העבודות. לפיכך, לטעמי, יש לראותם כ"מבצע בניה" כהגדרת מונח זה בחוק.

בעדותו, טען נתבע 1, כי המפקח – מר ברוכים, שימש בפרויקט גם כמנהל עבודה וכאחראי על הבטיחות בבניין: "מי שקבע זה המפקח... הוא היה מפקח על העבודה... הוא אחראי על הבטיחות" (עמוד 36 לפרוטוקול, שורות 30-32, עמוד 37 שורה 4), ובהמשך: "עופר ברוכין, הוא גם היה מפקח וגם מנהל עבודה, הכל, הוא ניהל הכל.." (עמוד 40 לפרוטוקול שורה 2).

אלא שטענת הנתבעים כי היה באתר הבניה מנהל עבודה ומי שפיקח על הבטיחות בבניין אינה מתיישבת עם עדות קודמת שמסר נתבע 1, מר סיני, לפיה תפקידו של מר ברוכים התמצה בניהול סדר העבודות ופיקוח על טיבן בלבד: "מר ברוכים היה המפקח על טיב הבנייה. מי שפיקח על בטיחות העבודות – כל קבלן שעבד הוא אחראי היה על הבטיחות של העבודות" (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 27.10.13, שורות 25-28) וראה גם עדותו של מר ברוכים מאותו דיון: "אני פיקחתי על טיב הבנייה... כל אחד היה צריך להביא איתו מנהל עבודה והיה גם אחראי על הבטיחות" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורה 31, עמוד 6 שורות 1-2).

מעדותם של מר ברוכים ונתבע 1 בדיון שהתקיים ביום 27.10.13 לפני המותב הקודם עולה, כי מר ברוכים מונה לפקח על טיב העבודות והתקדמות הבנייה ותו לא. המסקנה הנובעת מכך היא, שנתבעים 1 ו-3 לא מינו מטעמם לא מנהל עבודה ולא גורם שתפקידו היה לפקח על בטיחות העבודות באתר ולוודא את קיומן של תקנות בטיחות ובין היתר, שמקום המשמש למעבר בין הקומות יהיה בטוח לשימוש העובדים באתר. בכך, הפרו הנתבעים את חובתם כמבצעי הבנייה למנות מנהל עבודה ולדאוג לבטיחות העבודה באתר.

כעולה מהעדויות, איש מהנתבעים לא טען ולא הסביר לתובע כיצד יש לרדת במעבר הנטען בין הקומות ואף נתגלעה מחלוקת בעניין זה, כאשר נתבע 2 טען, כי "יורדים עם הפנים קדימה" (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 6) ואילו נתבע 1, מר סיני טען: "אין אפשרות לרדת עם הפנים כלפי מטה... לא ראיתי בעל מקצוע שיורד עם הפנים כלפי מטה" (עמוד 39 לפרוטוקול שורות 25-26), מחלוקת זו מעידה כשלעצמה, כי לא היו הנחיות ברורות לגבי אופן הירידה באותו מעבר שכלל לא הוכח שנבדקה בטיחותו לשימוש, ובפרט, כאשר מדובר היה במעבר היחיד האפשרי לקומה התחתונה וליציאה מהבניין (עדות התובע 1: "בקומה הראשונה באים מהשער מהחנייה וכדי להגיע לקומה השנייה צריך לעלות בסולם הזה, הוא היה מונח במקום", עמוד 38 לפרוטוקול שורות 29-30 וכן, עדות נתבע 1 בעמ' 38 שורות 29-30).

משהובהר כי הנתבע 1 היה מודע לקיומו של המעבר האמור ולא דאג למנות מנהל עבודה וממונה בטיחות אשר יבדוק את תקינותו, כשירותו ובטיחותו לשימוש – יש לראותו כאחראי לאירוע התאונה.

סבורתני, כי הנתבעים 1 ו- 3 היו יכולים וצריכים לצפות את אירוע התאונה – היינו, שירידה במעבר בין הקומות שעליו סולם מאולתר, תעמיד בסכנה את שלמות גופו של היורד בו ותחשוף אותו לסכנת נפילה.

בהקשר זה אציין, כי הטענה בדבר מגוריו של הנתבע 3 מחוץ לגבולות הארץ, וכי לא ידע על הנעשה במקום, אינה פוטרת אותו כמבצע הבנייה מלעמוד בדרישות פקודת הבטיחות ותקנותיה.

נתבעים 1 ו-3 חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע גם כבעלי המקרקעין והמחזיקים בו (ראה: אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (עורך: גד טדסקי) 104 (תשכ"ד); דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית (עורך: גד טדסקי) 465 (מהד' 2, תשמ"ד)]; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני (פורסם במאגרים, 14.12.06); ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 125, להלן: "עניין ועקנין").

האחריות המושגית של בעל מקרקעין כלפי מבקר במקרקעין קמה בין אם הנזק נגרם בשל מצב סטטי של המקרקעין ובין אם עקב פעולה אקטיבית עליהם (ראה: ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399 (1981).

החובה מוטלת מהטעם שהמחזיק במקרקעין הוא על פי רוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם, וכן לפעול להקטנת הסיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין. ככלל, עצם הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, שכן:

"אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (עניין ועקנין, בעמודים 125-124).

בענייננו לא הוכח, כי הנתבעים הוציאו מידיהם את השליטה והפיקוח בנושא בטיחות העבודות המתבצעות במקום, לא מינו מנהל עבודה ולא אחראי בטיחות. התאונה אירעה בשל מפגע שהיה קיים במקרקעין עצמם, המעבר בין הקומות בבניין – מכאן שהם אחראים לנזקיו של התובע גם מכח היותם בעלי המקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה פד"י ל (1) 141; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן פד"י נ (2) 111).

אחריות הנתבע 2

כפי שנפסק לא פעם, מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות וכן, לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים, 14.6.2011)).

פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות"), ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שהעובדים יכולים לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע העבודה ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).

בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)).

המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו. עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, סיכונים אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

הנה כי כן, בהתאם לדין ולפסיקה, הנתבע 2 כמעבידו של התובע חב חובת זהירות מושגית אשר בצידה חובת זהירות קונקרטית כלפיו למניעת סיכון לפגיעה בגופו הנובע מעבודתו.

ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד וחובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.

נתבע 2 קיבל על עצמו לבצע את עבודות החשמל בבניין ולשם כך הביא את עובדיו, ביניהם התובע, לצורך ביצוע העבודות להן התחייב כלפי הנתבעים 1 ו-3. כעולה מהראיות, מנהל עבודה כלל לא מונה לא על ידי נתבעים 1 ו-3 ולא על ידי נתבע 2, אשר סבר לדבריו שהמפקח מטעם הנתבעים הוא מנהל העבודה ואחראי הבטיחות בבניין (עמוד 44 לפרוטוקול שורות 2-4).

נתבע 2 טען במסגרת עדותו, כי התובע קיבל הדרכה בבוקר יום התאונה כמידי בוקר: "עשיתי הדרכה שצריך לעשות כל יום... כל הזמן אמרתי לעובדים שלי אותו דבר, לא למהר. הדבר הכי חשוב בריאות. כל הזמן לבדוק איפה אתה שם את הרגל שלך... באותו יום השטח היה בטוח לעבודה, בטיחותי ועשיתי את כל ההדרכות" – יחד עם זאת, בהדרכה אין די שכן, על המעביד מוטלת החובה לוודא שסביבת העבודה בטוחה לעובדיו ובמידת הצורך להסיר מפגעים העלולים לסכן את שלמות גופם.

הנתבע לא טען ולא הוכיח, כי התובע פעל שלא בהתאם להנחיות אשר ניתנו לו. בנוסף, אין אף מחלוקת, כי המעבר על יציקת הבטון היה המעבר היחיד האפשרי לצורך היציאה מהבניין באותה עת. ואולם, לא הוכח, כי מעבר זה, הן בהתאם לגרסת הנתבעים לפיה קובעו בבטון כפיסי עץ מחוברים למוטות ובין לגרסת התובע, כי הונח על הרמפה סולם מאולתר – היה בטוח לשימוש העובדים.

בנסיבות אלה כאשר המעבר היחיד האפשרי לצורך היציאה מהבניין הוא מעבר על גבי יציקת בטון משופעת, שהינה הכנה לבניית מדרגות, אך במקום מדרגות על העובד ללכת על שלבי עץ, שלא הוכח מה היה המרחק ביניהם והאם הותקנו באופן בטיחותי, הינו מצב בו נתבע 2 כמעסיק סביר היה צריך לצפות את התרחשות התאונה וסכנת הנפילה והיה עליו לפעול לשם מניעתה בעצמו או באמצעות פנייה לנתבעים 1 ו-3 מחזיקי המקום.

במצב דברים זה, נפילה במהלך ירידה במעבר הנטען אינה בלתי סבירה שמעביד לא היה יכול לצפות אותה מראש. לפיכך, סבורתני, כי לנתבע 2 במקרה שלפני אחריות ממשית להתרחשות התאונה.

לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות ולנוכח המתואר לעיל, מסקנתי היא כי על הנתבעים מוטלת אחריות לאירוע ולקרות התאונה.

כאשר נגרם נזק שאינו ניתן לחלוקה על ידי קבוצת מעוולים שפעלו במשותף, חל סעיף 11 לפקודת הנזיקין והמעוולים ימצאו אחראים יחד ולחוד. הנתבעים 1 ו-3 ונתבע 2 הם מעוולים במשותף וחייבים כלפי התובע ביחד ולחוד. המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהם לנזק. מושג זה פורש כמתייחס למידת האשמה ההדדית והמוסרית ובמסגרתו מוטל על בית המשפט להעריך את משקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001)).

על יסוד הראיות שלפני הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין הנתבעים 1 ו-3 מצד אחד ונתבע 2 מצד שני, בשווה. אחריותם של נתבעים 1 ו-3 לנוכח היותם מחזיקי המקרקעין אשר שטחם אירעה התאונה וחובתם כלפי העובדים בשטחם לדאוג לסביבת עבודה תקינה ובטוחה לרבות חובת פיקוח והחובה לוודא מינויו של מנהל עבודה ואחראי על הבטיחות באתר. לעומתם, נתבע 2 אחראי מכח היותו מעבידו של התובע וחובתו מתוקף כך לדאוג לסביבת עבודה תקינה ובטוחה.

משנקבעה אחריותם של הנתבעים, יש לדון בטענתם, כי לתובע אשם תורם מכריע להתרחשות התאונה.

אשם תורם

הנתבעים טוענים, כי התובע פעל באופן רשלני, סיכן את עצמו באופן בלתי סביר וירד במעבר שלא לצורך ולפיכך, יש לייחס לו אשם תורם בלעדי ולחלופין מכריע להתרחשות התאונה (סעיפים 17 ו- 31 לסיכומי הנתבע 2, וסעיפים 32-34 לסיכומי הנתבעים 1 ו-3).

שני המבחנים המקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, היינו - האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (עניין ועקנין שלעיל).

בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991), להלן: "עניין קרבון").

מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע:

"...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" (עניין קרבון שלעיל, בעמוד 598; ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, פיסקה י' (פורסם במאגרים, 10.3.2009),; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה, פיסקה 7 (פורסם במאגרים, 23.12.2009)).

אשם תורם ייזקף לחובתו במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן ישי נ' לוי (פורסם במאגרים, 19.2.2001), להלן: "עניין בן ישי").

עם זאת, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)).

עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (עניין בן ישי לעיל).

בענייננו, נוכח האמור בפסיקה ולאור נסיבות המקרה, לא מצאתי שיש מקום לייחס לתובע כל אשם תורם לקרות התאונה.

התובע ביצע את עבודתו בהתאם להוראות העבודה אשר ניתנו לו על ידי נתבע 2 ולא הוכח, כי חרג מהנחיות אלה. כמו כן, אין מחלוקת שהתובע נאלץ לעבור במעבר בין הקומה העליונה לתחתונה שהיה המעבר האפשרי היחיד בין הקומות ונפל עקב הימצאו של סולם מאולתר על גבי יציקת הבטון שנועדה לבניית גרם מדרגות במקום. לא היה מצופה כי התובע יפעל אחרת בנסיבות אלה ולפיכך לא מצאתי מקום להשית עליו כל אשם תורם לקרות התאונה.

משהכרעתי בשאלת האחריות אעבור לכימות הנזק.

הנזק

בעקבות התאונה נפגע התובע ביד ימין, ידו הדומיננטית. ממקום התאונה פונה התובע על ידי העובד הנוסף שעבד במקום לבית חולים וולפסון, שם נבדק ואובחן כסובל משבר ריסוק תוך פרקי בשורש הרדיוס התחתון של כף היד. תחת הרדמה מקומית, עבר התובע שחזור סגור וקיבוע של היד בגבס ושוחרר לביתו. חמישה ימים לאחר מכן, פנה התובע לבית החולים תל השומר והתלונן על כאבים ביד. לאחר הסרת הגבס, נמצא שהתובע סובל מנפיחות ומעיוות באמה הימנית של היד. התובע נותח והשבר קובע באמצעות פלטה וברגים. לאחר אשפוז בן יומיים שוחרר התובע לביתו. בהמשך, טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק.

לתביעתו צירף התובע חוות דעת רפואית של ד"ר מאיר נסינג, מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית. המומחה העריך את נכותו המשוקללת של התובע בשיעור של 19% בגין מצב לאחר חבלה לשורש כף יד ימין (CTS) המלווה בהגבלת תנועה ובצלקת ניתוחית רגישה למגע.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר משה קמחין. בבדיקתו מצא ד"ר קמחין, כי השבר נראה מחובר, הצלקת הניתוחית אינה רגישה למגע, וכי טווח התנועות של שורש כף היד מוגבל בצורה מזערית. ד"ר קמחין העריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% בהתאם לסעיף 41 (10) ה' לתקנות המוסד לביטוח לאומי בגין הגבלה מזערית בתנועות שורש כף היד.

יצויין כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה וכי הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי העריכה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 14.5% בגין הפגיעה בשורש כף היד והצלקת הניתוחית.

לנוכח הפערים בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם שני הצדדים, מונה ד"ר מוריס אגסי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה וכירורגיה של היד. המומחה בדק את התובע ועיין במסמכים הרפואיים השונים, לרבות צילום הרנטגן שבוצע ביום 9.7.12 כחודש טרם בדיקתו אשר מלמד לדברי המומחה על "איחוי גרמי מלא של עצמות הרדיוס בעמדה טובה; חוסר איחוי עצמות השבר בסטילואיד האולנה". המומחה העריך את נכותו התפקודית המשוקללת של התובע בשיעור של 9.75% בגין תסמונת CTS והגבלת תנועות בשורש כף היד הימנית לפי סעיפים 31 (4) א I ו- 41 (10) ה' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. כמו כן, קבע המומחה נכות אסטתית בגין הצלקת הניתוחית באמה הימנית בשיעור של 2%.

עוד קבע המומחה, כי בעקבות התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר מוחלט למשך כחצי שנה (5.4.10-20.10.09), וכן באי כושר חלקי לתקופה של כחודשיים נוספים (1.6.10-5.4.10).

המומחה ציין שנכותו של התובע עשויה להגביל אותו בביצוע עבודות פיזיות הדורשות מאמץ גופני קשה ביד הימנית וכן ציין, כי התובע יתכן ויזדקק בעתיד לניתוח להוצאת הפלטה והברגים באם יפריעו לו וכן לניתוח לשחרור העצב המידיאני בתעלה הקרפלית.

שלוש חוות הדעת הוגשו ללא העדת עורכיהן. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ועיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר אגסי המומחה מטעם בית המשפט, אשר חוות דעתו היא העדכנית ביותר, ונסמכת בין היתר על צילום עדכני שביצע התובע עובר לעריכת חוות הדעת ואשר לא עמד לפני המומחים מטעם הצדדים.

מכאן, שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 12%.

הנכות התפקודית

הצדדים חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע לעבור ולהשתכר. התובע טוען, כי בשל טיב נכותו ומקצועו – חשמלאי מוסמך – המחייב עבודה תדירה עם הידיים, נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על נכותו הרפואית ומבקש להעמידה על שיעור של 15%. לטענתו, לאחר התאונה נעדר מעבודתו למשך כחצי שנה, לאחר מכן חזר לעבודה חלקית וביצע עבודות פיקוח בלבד במשך כחודשיים, בהם שולם לו שכר חלקי. לדבריו, הוא התקשה למלא את תפקידו בשל כאבים ומגבלות, ורופא תעסוקתי אשר בדק אותו קבע כי אינו כשיר לעבודה כחשמלאי בניין ובנסיבות אלו הוא נאלץ להתפטר. לטענת התובע, הוא לא מצא עבודה במשך כשלושה חודשים, ובחודש ינואר 2013 החל לעבוד כאיש אחזקה כללי, כששכרו החודשי הממוצע מסתכם בסך של כ- 10,000 ₪.

הנתבעים טוענים מנגד, כי לנכותו של התובע אין כל השפעה ממשית על תפקודו ולראייה, התובע חזר לעבודתו בתחום החשמל וכיום הוא משתכר שכר העולה על שכרו ערב התאונה.

מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, כשההלכה בעניין זה היא שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שבפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות השינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792))

"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי"

(ע"א 4302/08 ד"ר שלמייב נ' בדארנה (פורסם במאגרים, 25.07.10).

עובר לתאונה והחל משנת 2005, עבד התובע כחשמלאי אצל נתבע 2 ובמהלך תקופה זו סיים קורס חשמלאי מוסמך. החל מחודש 4/10 ולאחר תקופת אי כושר בת כחצי שנה בה שהה לדבריו לאחר התאונה , שב התובע לעבודתו, תחילה למשרה חלקית בפיקוח ללא עבודות הכרוכות במאמץ פיזי ולמספר שעות מצומצם והשתכר שכר נמוך יותר ובהמשך חזר לעבודה מלאה. לטענת התובע, הוא התקשה לבצע את עבודתו, ולאחר שלא נמצאה לו עבודה מתאימה אחרת אצל הנתבע, בהמלצת הרופא התעסוקתי שקבע כי איבד את כושרו לעבוד כחשמלאי בניין - הוא התפטר מעבודתו (תצהיר התובע, עמוד 32 לפרוטוקול שורות 17-18). כשלושה חודשים לאחר התפטרותו, החל התובע לעבוד במקום עבודתו הנוכחי.

יצויין, כי עיון בתלושי השכר העדכניים אשר הגיש התובע במועד שמיעת הראיות (ת/1) מלמד שהתובע עובד באופן סדיר ורצוף, בהיקף מלא ושכרו השביח ביחס לשכרו עובר לתאונה.

לטענת התובע הוא איבד לחלוטין את כושרו לעבוד כחשמלאי בניין, עבודה הכרוכה לטענתו בביצוע עבודות קשות של קידוח וכן, פעולות הדורשות הנעה עדינה של ידו הדומיננטית הפגועה (סעיף 36 לתצהירו). בתמיכה לטענתו, מפנה התובע לאישורים שקיבל מרופא תעסוקתי אשר קבע, כי הוא אינו כשיר לעבודתו כחשמלאי בניין (סעיפים 46-47 לתצהיר).

את טענת התובע בדבר איבוד יכולת עבודתו כחשמלאי בניין – אין בידי לקבל. התובע לא צירף לתביעתו חוות דעת מומחה בתחום התעסוקתי התומכת בטענתו לאיבוד מקצוע ואף חוות הדעת הרפואיות שהוגשו אינן תומכות בקביעה כזו. מעבידו באותה תקופה, נתבע 2 ציין בתצהירו, כי התובע חזר לעבוד אצלו כחשמלאי מוסמך והתפטר לאחר שהוצע לו לעבוד כמנהל עבודה (סעיף 23 לתצהירו).

כעולה מחוות דעתו של ד"ר אגסי החבלה בתאונה הותירה אצל התובע הגבלה קלה בתנועות שורש כף היד ותסמונת התעלה הקארפלית ביד ימין. כמו כן, המומחה ציין בחוות דעתו, כי נכותו של התובע באה לידי ביטוי בעבודות פיזיות הדורשות מאמץ גופני קשה ביד הימנית.

לנוכח כל האמור, סבורתני, כי מגבלות אלה מהן סובל התובע מכבידות במידה קלה על התנהלותו ומקשות במידה מסוימת על עבודתו כחשמלאי באופן שאינו עולה על שיעור נכותו הרפואית.

הפסד שכר – עבר

מעדותו של התובע עולה כי הוא נעדר מעבודתו בעקבות התאונה לתקופה של כחצי שנה אשר בגינה לא שולם לו שכר. לאחר מכן, חזר לעבודה חלקית למשך חודשיים נוספים ובהמשך עבד באופן מלא עד להתפטרותו ב 18.9.2012. מעבידו, נתבע 2 לא חלק על הנטען לרבות ביחס לטענה לאי תשלום שכר בתקופת אי הכושר(סעיף 23 לתצהירו). שני הצדדים לא צירפו תלושי שכר או אישור על היעדרות בתקופת אי הכושר הנטענת ואולם, בהיעדר הכחשה מצד המעביד, אשר בידו נתוני שכרו של התובע, אני מקבלת את טענת התובע להיעדרות כנטען. יצוין בנוסף, כי אף המומחה מטעם בית המשפט מצא את תקופת אי הכושר הזו כסבירה לאחר התאונה.

מתלושי השכר אשר צירף התובע לתצהירו עולה, כי עובר לתאונה השתכר התובע סך ממוצע של 4,850 ₪ ברוטו ובשיערוך להיום סך של 5,200 ₪. התובע טען בתצהירו, כי בפועל השתכר סכומים גבוהים יותר מהסכומים הנקובים בתלושי השכר, וחלקם שולמו לו במזומן ללא דיווח לשלטונות. אלא שטענה זו לא הוכחה. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת השתכרות לא מדווחת גבוה במיוחד ונדרשות ראיות שהן "נעלות מכל ספק" (ראה: ע"א 2664/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח צוקרניק (26.12.2006); ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד י"ז 2400 וע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489; ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16.08.09), שם נכתב "הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדוחות מס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו. יחד עם זאת, כאמור, על מי שתובע מכוח טענה הנסמכת על כזב בדיווחי המס מוטל נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן...").

בעניינו לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו זו. מלבד הטענה, לא הובאה כל ראייה לאישושה ונתבע 2, המעביד, הכחישה לחלוטין (ראה עמוד 42 לפרוטוקול שורה 4).

כשלושה חודשים לאחר התפטרותו, החל התובע לעבוד במקום העבודה בו הוא עובד היום. מתלושי השכר שהגיש התובע עולה, כי הוא עובד באופן מלא וסדיר ומשתכר סך ממוצע לחודש של 10,680 ₪ (ת/1).

לאור האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין תקופת אי הכושר המלא בה שהה לאחר התאונה עד לחזרתו לעבודה אצל נתבע 2. בגין פרק הזמן שחלף ממועד התפטרותו ועד מציאת מקום עבודה חדש אין מקום לפיצוי משלא הוכח, כי התובע היה מוגבל במציאת עבודה חילופית ולנוכח העובדה שהפסקת העבודה הייתה על דעתו ומרצונו ולפיכך, אין מקום לניכוי דמי האבטלה ששולמו לתובע בתקופה זו. כמו כן, לא מצאתי מקום לפיצוי התובע בגין הפסדי השכר הנטענים בחודשיים שלטענתו עבד במשרה חלקית משלא הוכח שיעור ההפסד.

מכאן, יש להעמיד את הפיצוי בגין ההפסד לעבר על סך 28,600 ₪ (5.5 חודשים X 5,200 ₪) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה לאותם חודשים 29,200 ₪ (במעוגל).

הפסד השתכרות בעתיד

התובע, יליד 1974, כבן 43 כיום. כאמור, התובע עובד כיום במשרה מלאה ומשתכר סך ממוצע של 10,680 ₪ (תלושי שכר לחודשים 02/15-09/15, ת/1), שכר העולה עשרות מונים על שכרו ערב התאונה.

יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי במשך השנים תהא לפגיעה עקב התאונה השפעה על השתכרותו של התובע, בפרט כאשר לפניו שנות עבודה לא מעטות עד לגיל פרישה. השלכה כזו אפשרית כאשר יתור התובע אחר מקום עבודה, אם יעזוב את עבודתו הנוכחית בשל פיטורין או מכל סיבה אחרת.

בהקשר זה אציין את הפסיקה לפיה יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה גם לאדם שחזר לעבודתו בלא שנגרם הפסד השתכרות בפועל בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ובמציאת מקום עבודה אחר ברמת השתכרות דומה אם יפלט לשוק העבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פ"ד מט (2) 257).

בנסיבות תיק זה, ובשקלול הנתונים לעיל אין מקום, לטעמי, לעריכת חישוב אקטוארי ונכון לאמוד את הפסדי ההשתכרות בעתיד, ככל שהנכות שנקבעה לתובע תשפיע באופן כזה או אחר על תפקודו של התובע והשתכרותו בעבודות מסוימות ובתקופות מסוימות, באופן גלובלי.

בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות שכר התובע, גילו, הנכויות שנקבעו לו והמשמעות התפקודית שעשויה להיות להן בעתיד, מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 120,000 ₪.

הפסד פנסיה

בהתאם להלכה, הפיצוי בראש נזק זה הינו הסך של 14,400 ₪ (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם במאגרים, 31.7.14).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע לא המציא כל ראיות אשר יש בהן כדי לתמוך בהוצאה כספית כלשהי בה נשא בגין עזרת הזולת שהושטה לו לטענתו ובעדותו מסר כי נעזר בבני משפחה בתקופה הסמוכה לתאונה (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 2-5). ואולם, התובע לא זימן לעדות אך אחד מבני משפחתו על מנת לתמוך את טענתו בהקשר זה.

יחד עם זאת, סביר בעיני כי מהות הפגיעה ביד ימין, שהיא ידו הדומיננטית של התובע, הצריכה עזרה בביצוע פעולות מסויימות בתקופה שלאחר התאונה. לפיכך, בשים לב לתקופת אי הכושר, להיות התאונה תאונה בעבודה ולפגיעתו של התובע, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך 8,000 נכון להיום.

הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד

התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות שהוציא עבור טיפולים רפואיים ונסיעות לטיפולים רפואיים, אלא שהתובע לא הוכיח כי הוציא הוצאות רפואיות כלשהן בעקבות התאונה ולא צירף לראיותיו ולו קבלה אחת אשר יש בה כדי להעיד על הוצאות כלשהן בהן נשא.

כאשר נשאל התובע על הוצאותיו, השיב שיש בידיו קבלות חלקיות: "חלק מהקבלות מסרתי לעו"ד שלי וחלק אולי נמצאים בבית", אלא שפועל לא הוצגו אותן קבלות (עמוד 33 לפרוטוקול שורה 7).

בנסיבות העניין, בהתחשב בנכותו של התובע ובטיפולים הרפואיים שקיבל מחד ובהיות התאונה תאונה בעבודה כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בעלות כל הטיפולים הרפואיים לרבות ניתוחים עתידיים מאידך, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 2,000 ₪, נכון להיום.

נזק לא ממוני

בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ימי האשפוז ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 47,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית.

ניכויים

כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע 2, המוסד לביטוח לאומי, שילם לתובע תגמולים בעקבותיה. בהתאם לתעודת עובד הציבור אשר הוגשה על ידי תובע 2 סכום התגמולים ששולמו לתובע עומד על סך של 51,175 ₪, ובשיערוך להיום סך של 59,356 ₪. סכום זה יש לנכות מהפיצויים. בהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי לעיל, על הנתבעים 1 ו-3 להשיב לתובע 2 מחצית מסכום התגמולים.

סוף דבר

התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים כדלקמן:

א. הפסד השתכרות לעבר -29,200 ₪;

ב. אבדן כושר השתכרות - 120,000 ₪;

ג. הפסדי פנסיה - 14,400 ₪;

ד. עזרת הזולת - 8,000 ₪;

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות -2,000 ₪;

ו. נזק לא ממוני - 47,000 ₪;

סה"כ נזק 220,600 ₪. 

בניכוי תגמולי המל"ל 161,244 ₪ 

בהתאם לחלוקת האחריות, הנתבעים 1 ו-3 יישאו בפיצוי התובע 1 בסך 80,622 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 23.4% מסכום הפיצוי וכן, מחצית מסכום הוצאות המשפט (החזר אגרת פתיחת ההליך ושכר המומחים בהם נשא התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ותשלום, כנגד הצגת קבלות.

בנוסף, יישאו הנתבעים 1 ו-3 בתשלום לתובע 2 סך של 29,678 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 23.4%.

נתבע 2 יישא בפיצוי התובע 1 בסך 80,622 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 23.4% מסכום הפיצוי וכן, מחצית מסכום הוצאות המשפט (החזר אגרת פתיחת ההליך ושכר המומחים בהם נשא התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ותשלום, כנגד הצגת קבלות.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.