א. א. נ' מדינת ישראל

1.כאשר התובעת סירבה לדרישת אחותה להתאשפז לצורך קבלת טיפול נפשי, ואף תקפה אותה, טלפנה האחות למשטרה והזמינה ניידת על מנת שתיקח את התובעת למוסד פסיכיאטרי. האם רשאית הייתה המשטרה לקחת את התובעת, בניגוד לרצונה, אל המוסד ושם לכפות עליה חתימה על טופס הסכמה לאשפוז באמצעות איום של מעצרה? בשאלה זו עוסק פסק דין זה.

כתב התביעה

2.בכתב התביעה המתוקן תוארה הגרסה העובדתית הבאה: ביום 15.8.2011 הסתתרה התובעת בדירת אמה ב-XXX, המצויה באותו בניין בו היא עצמה מתגוררת, לאחר שאחותה ח' (להלן: ח'), אשר ביקשה להתנכל לה על-ידי השמתה באשפוז פסיכיאטרי, הזעיקה למקום את המשטרה. שלושת השוטרים שהגיעו לדירת האם החליטו, על דעת עצמם וללא שהייתה בידיהם הוראת אשפוז, לקחת את התובעת למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל (להלן: המוסד הפסיכיאטרי). לשם כך הם אחזו בה, ולאחר שהוציאו אותה מדירת אמה, דחפו אותה לארץ והיכו אותה בידיהם וברגליהם. לאחר שהשוטרים אזקו את התובעת היא הוכנסה לניידת והוסעה למוסד הפסיכיאטרי, ושם הכריחו אותה השוטרים - תחת איום במעצר - לחתום על טופס הסכמה לאשפוז. כעשרה ימים לאחר אשפוזה במוסד, היא הופנתה לבית החולים רמב"ם, שם אובחנו שברים בצלעותיה. לאחר מכן היא הוחזרה למוסד הפסיכיאטרי, ממנו היא שוחררה רק ביום 3.10.2011.

3.התובעת טענה כי השוטרים תקפו אותה, עצרו אותה שלא כדין, וגרמו לה לשהות חודש וחצי במחלקה סגורה במוסד הפסיכיאטרי לאחר שהכריחו אותה, בניגוד לרצונה, לחתום על טופס הסכמה מרצון לאשפוזה. נטען כי מעשים אלו של השוטרים מהווים עוולות נזיקיות של תקיפה וכליאת שווא, כהגדרותיהן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). התובעת טענה עוד כי לנתבעת אחריות שילוחית למעשי השוטרים שהצמיחו את העוולות, ולפיכך תבעה ממנה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הכאב והסבל שגרמו לה הפגיעות הגופניות ושלילת חירותה.

כתב ההגנה

4.בכתב ההגנה המתוקן פירטה הנתבעת את גרסתה להשתלשלות האירועים: בשעה 00:30 ביום 15.8.2011 הגיעו שוטרים למקום על מנת לסייע לצוות מד"א לפנות את התובעת למוסד הפסיכיאטרי, בעת שהיא השתוללה ואיימה על אחותה. בהגיעם למקום, שמעו השוטרים מהאחות ח' כי מזה מספר ימים התובעת השתוללה, שברה חפצים ואף תקפה אותה. התובעת עצמה סירבה להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה, השתוללה ואיימה על אחד מהם כי תהרוג אותו. לאור התנגדותה, ניסה השוטר לכבול אותה, אולם היא הגיבה בכוח, נשכה אותו בידו, שרטה ובעטה בו. אף לאחר שנכבלה הגיבה התובעת באלימות למאמצים להכניסה לניידת, ולבסוף הוכנסה אליה לאחר שימוש בכוח סביר. היא הוסעה התובעת לתחנת משטרת זבולון, שם הורה הקצין על הארכת מעצרה ב-24 שעות. מאחר והיא סירבה לשתף פעולה עם השוטרים והחוקרים, לא השיבה לשאלותיהם, לא יצרה עמם קשר עין וישבה כפופה עם ידיה על שערות ראשה, העבירו השוטרים את התובעת למוסד הפסיכיאטרי, שם היא אושפזה בהסכמתה עד ליום 3.10.2011.

5.הנתבעת הכחישה כי בוצעו העוולות המיוחסות לשוטרים בכתב התביעה המתוקן, והעלתה את הטיעונים הבאים:

(1)אין להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין בנסיבות המקרה;

(2)אף משיקולים של מדיניות משפטית לא יהא נכון לקבוע חבות של המדינה בגין האירוע נשוא התביעה;

(3)על הנתבעת חלה ההגנה שבסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים);

(4)לנתבעת עומדות ההגנות בתובענה על תקיפה שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין;

(5)האירוע והנזקים הנטענים אירעו בשל רשלנותה של התובעת, מעשיה ומחדליה, אשר התבטאו בתקיפת השוטרים, אי-ציות להוראותיהם, סירוב להתלוות אליהם ואיומים עליהם.

דרך הילוכנו

6.בדרך להכרעה נעבור בשש תחנות: תחילה נתאר בקצרה את עברה הפסיכיאטרי של התובעת; לאחר מכן ננתח בהרחבה את הראיות ונקבע ממצאים עובדתיים; בשלוש התחנות הבאות נדון בחוקיות המעצר ובשתי העוולות המיוחסות לנתבעת - תקיפה וכליאת שווא; ובסוף נידרש לשאלת הנזק וסעד הפיצויים.

העבר הפסיכיאטרי של התובעת

7.התובעת, גרושה ואם לשניים, העידה בתצהירה כי היא הוכרה על-ידי משרד הביטחון כנכה, עקב פגיעה נפשית שנגרמה לה במהלך ועקב שירותה הצבאי, וכי אושפזה בעבר פעמים אחדות במוסד פסיכיאטרי. אחותה ח' תיארה בתצהירה את מצב התובעת בקיץ 2011: לדבריה, בחודש אוגוסט חלה התדרדרות במצבה של התובעת, אשר התנהגה באופן חריג וסבלה ממחשבות שווא על אודות מאן דהוא המבקש להרוג אותה ואת בנה, ואף הזמינה ניידת משטרה בתואנה כי הונחה פצצה מתחת לביתה. בסיכום אשפוז של התובעת בתקופה 15.8.2011 - 3.10.2011 במוסד הפסיכיאטרי נרשם כי התובעת מוכרת למערכת הפסיכיאטרית מזה שנים רבות, כי אשפוזה האחרון היה בשנת 2010 מתוקף הוראת אשפוז כפוי עקב מצב מאניפורמי פסיכוטי שלווה בתוקפנות כלפי הזולת, וכי לאחר שחרורה במצב נפשי מאוזן ויציב היא המשיכה במעקב פסיכיאטרי.

ההשתלשלות העובדתית ביום 15.8.2011

(א)הסיבה להגעת השוטרים לדירת אם התובעת

8.גרסת התובעת: בתצהיר התובעת נכתב כי בקיץ 2011 הפצירה בה אחותה ח' לפנות לטיפול פסיכיאטרי, ולמרות שהתובעת סירבה, פנתה האחות מספר פעמים למשטרה, על מנת שתגיע לדירתה ותעביר אותה לטיפול. עוד נכתב:

"9. מספר פעמים ח' נדחתה על ידי השוטרים אולם באחת הפעמים שפנתה למשטרה הגיעו השוטרים לדירת אמי שם שהיתי באותה העת.

10. אי לכך והואיל ויש לי פחדים מאשפוז במוסד פסיכיאטרי, לאור אשפוזים קודמים שהיו לי בעבר, התחבאתי בחדר בו התגוררה אמי ואחזתי בה וזאת בטרם הגיעו השוטרים לדירת אמי".

9.גרסת ח': אחותה של התובעת העידה בתצהירה כי על אף שהתובעת סירבה לדרישתה כי תפנה לטיפול נפשי, היא הזמינה ביום 15.8.2011 ניידת מד"א כדי לקחת את התובעת לאישפוז פסיכיאטרי. ח' ציינה כי "מד"א סירבו להיכנס לקחת את א' מאחר ולא היה צו אישפוז", וכי למקום הגיעו שני שוטרים. עוד נכתב בתצהיר:

"16. השוטר מסר לי כי הוא לא ייקח את א' לטיפול במרכז לבריאות הנפש אלא באם אגיש תלונה נגד א' על תקיפה.

17. בלית ברירה ושעה שכבר הזמנתי מספר פעמים את המשטרה אשר סירבה לעשות דבר - הסכמתי להגיש תלונה".

מקריאת המשך התצהיר עולה כי ח' היא שהזמינה את המשטרה למקום:

"31. כל מטרתי בהזמנת המשטרה הייתה כי א' תראה איש אכיפת חוק לובש מדים וכי זה יגרום לה בשפתו ובשפתו בלבד להגיע ולקבל טיפול נפשי אשר סברתי כי היא הייתה זקוקה לו".

בחקירה הנגדית הבהירה ח' כי מד"א הגיעו עוד לפני הגעת השוטרים, והכחישה כי היא הזמינה את המשטרה בגלל שהותקפה על-ידי התובעת:

"היא לא תקפה אותי. היא פשוט הייתה במצב פסיכוטי" (עמ' 9).

וכשנשאלה אם אי-פעם הותקפה על-ידי התובעת, השיבה ח':

"לא שהיא תקפה אותי. פשוט אני אמרתי לה כדי לקחת אותה לטיפול או משהו, סך הכל נגעה לי ככה באצבעות או משהו. לא עשתה לי משהו רציני או נחרץ שהייתי באמת בסכנה. אני בסך הכל רציתי עזרה שיעזרו לי לקחת אותה כדי שניקח אותה לטיפול" (עמ' 9).

כמו-כן נשאלה ח' באם התובעת עיקמה את אצבעותיה ושרטה בפניה, והשיבה:

"היא לא בדיוק עיקמה. היא נגעה ככה. איך שהם כתבו, איך הם פירשו את זה אני לא יודעת" (עמ' 10);

"היא לא שרטה אותי בפנים. סך הכל עם הציפורן נגעה ככה (נוגעת באצבעה על אפה) .... איך שהם פירשו את זה כדי לכסות על עצמם, הם כתבו ככה, כדי לכסות על עצמם" (עמ' 10).

ח' אישרה את ההודעה שמסרה בתחנת משטרת זבולון ביום 15.8.2011 בשעה 1:52, בה נכתב:

"אני רוצה לציין שכל הסופ"ש הזה היא (התובעת - א"ג) היתה אצלינו בדירה 13 כי היתה בחרדות. ב-14/8/11 בבוקר היא קצת עיקמה לי את האצבעות ביד וזה הכל בגלל המצב הנפשי שלה שהתדרדר והחמיר. הזמנתי שוטרים ב-14/8/11 והגיעו ואמרו לי מבחוץ שאנחנו ניקח אותה לטיפול. אמרתי שאני חסרת אונים ולא יכולה לקחת אותה לבד. אח"כ עוד פעם הזמנתי שוטרים ושוב לא נכנסו ואמרו לי שאני לא רוצה להגיש תלונה אז הם הולכים והלכנו. אני אמרתי להם שהיא במצב פסיכוטי. פעם שלישית הזמנתי שוטרים ואמרו לי שבלי צו אישפוז לא יכולים לגעת בה. הזמנתי את מד"א ומד"א באו יחד עם השוטרים שהיו בפעם השלישית. מד"א לא רצו להיכנס ואז השוטר נכנס. היא התנגדה לצאת איתו ... השוטר ניסה לאזוק אותה והיא התנגדה. ניסינו לעזור לשוטר".

10.גרסת השוטר: השוטר עלי פארס (להלן: השוטר עלי), שהגיע עם ניידת לדירת אמה של התובעת, כתב בדו"ח הפעולה ביום 15.8.2011 בשעה 01:30 (ההדגשה הוספה - א"ג):

"הגעתי למקום ע"מ לסייע לצוות מד"א בלפנות בחורה חולת נפש בשם א' אשר משתוללת בבית ומאיימת על אחותה ח' ומי שנמצא בבית. לאחר שהגעתי צוות מד"א מסר כי אינו יכול לפנותה מכיוון שהיא משתוללת. אחותה מסרה כי היא מעוניינת בהגשת תלונה ושנפנה אותה לטיפול פסיכיאטרי. לאחר שיחה עם זבולון 42 הדר צור הונחתי לעצור אותה לתחנה. הודעתי לא' כי היא עצורה לתחנה אך היא סירבה למעצר והחלה להשתולל בבית ולקלל אותי ולאיים עלי כי תהרוג אותי ...".

בתצהירו מיום 4.9.2016 טען השוטר עלי כי בשל חלוף הזמן אינו זוכר את הפרטים המדויקים של האירוע, אולם הם נרשמו על-ידו בדו"ח הפעולה. בסעיף 4 לתצהירו נכתב:

"4. ביום 15.8.2011 בשעה 1:30 בערך במהלך משמרת הגעתי עם הפקחית מירית בן הרוש (להלן: "הפקחית") לרח' X ב-XXX על מנת לסייע לצוות מד"א בפינוי אישה העונה לשם א' (להלן: "התובעת") אשר משתוללת בבית ומאיימת על אחותה ח' (להלן: "ח'"). צוות מד"א מסר כי אינו יכול לפנותה מכיוון שהיא משתוללת, ח' מסרה שהיא מעוניינת להגיש נגדה תלונה וביקשה שנפנה את התובעת לטיפול מאחר שהיא מסוגלת לפוגע בעצמה ובאחרים שבבית בשל בעיותיה הנפשיות.

5. התייעצתי עם קצין תחנת הסיור וניתנה לי הנחיה לעצור את התובעת גם בשל החשד לביצוע עבירת איומים כלפי ח'".

בחקירתו הנגדית נשאל השוטר עלי לסיבת מעצרה של התובעת והשיב:

"ממה שאני זוכר היו שם איומים ותקיפה וזה מספיק בשביל לעצור אותה. התייעצתי עם קצין היחידה והוא אמר לי לעצור אותה" (עמ' 25).

"אני רציתי להביא אותה לאשפוז פסיכיאטרי? לא. אני רציתי לעצור אותה בשל עבירה שהיא עשתה" (שם).

"בשל תקיפה ואיומים כלפי אחותה, שאמרה שהיא מעוניינת להגיש תלונה" (שם).

11.גרסת הפקחית מירית: ביחד עם השוטר עלי הגיעה למקום מירית בן הרוש, שהייתה פקחית בעיריית קריית אתא (להלן: הפקחית מירית). אף היא ציינה בתצהירה מיום 26.10.2016 כי מפאת חלוף הזמן אינה זוכרת את הפרטים המדויקים של האירוע, והפנתה לדו"ח הפעולה שרשמה ביום 15.8.2011. בחקירתה בבית המשפט היא הודתה כי אינה זוכרת מאומה (עמ' 15), וציינה כי "מה שכתבתי זה על-פי הוראות של השותף שלי (השוטר עלי - א"ג) (עמ' 17).

12.התיעוד המשטרתי: בדו"ח אירועים של המשטרה נרשמו שלושה אירועים שהתרחשו בימים 14-15.8.2011:

(1) אירוע מס' 224 בעמדה 21 מיום 14.8.2011 בשעה 18:43, לגביו נכתב:

"תאור: המודיעה מדווחת על אחותה שנמצאת בהתקף פסיכוטי ולא רוצה להתפנות לבית חולים המודיעה נשמעה היסטרית מבקשת דחוף ניידת למקום וניתקה .."

"הערות סיום: אין שום עבירה במקום. המודיעה מצפה שניידת תיקח את אחותה לפסיכיאטר".

(2)אירוע מס' 242 בעמדה 14 מיום 14.8.2011 14 בשעה 19:46, לגביו נכתב:

"תאור: עזרת המשטרה בתקיפה"

"פרטי מודיע: שם: ח'".

(3)אירוע מס' 9 בעמדה 26 מיום 15.8.2011 בשעה 00:18, לגביו נכתב:

"תאור: פבל ממד"א X  קומה X דירה X בת 52 משפחת א' חולה פסיכיאטרית משתוללת בבית, מד"א בדרך דרוש ניידת".

פרטי המודיע: שם: פבל ממד"א".

(4)תקציר אירוע בתיק 333498/2011 שנרשם ביום 16.8.2011, לאחר שהוחלט לסגור את תיק התלונה על התובעת שהוגשה על-ידי ח' מאחר ו"אין עניין לציבור" (ההדגשה הוספה - א"ג):

"ארוע חולת נפש - חולת נפש השתוללה וסירבה להתפנות לבית חולים, תקפה שוטרים ואיימה עליהם במהלך ניסיון לאזוק אותה ולהעבירה לבית חולים פסיכיאטרי".

(ב)ההתרחשות בתוך דירת אם התובעת

13.גרסת התובעת: על שהתרחש מעת שהגיעו השוטרים לדירת האם, כתבה התובעת בתצהירה:

"11. בחלוף רגעים ספורים מכניסת השוטרים לדירת אמי הגיחו לפתע שני שוטרים לחדרה של אמי.

12. השוטר פנה אלי בטון תקיף ומאיים ודרש ממני להתלוות אליהם לניידת על מנת שיקחו אותי לאשפוז במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל.

13. ברצוני לציין כי לא היה בידי השוטרים כל צו אשפוז.

14. בנסיבות ומשלא הציגו בפני השוטרים כל סיבה אחרת לדרישתם להתלוות אליהם, מסרתי להם כי אני מסרבת להתלוות אליהם לצורך טיפול פסיכיאטרי.

15. או אז וללא הסברים נוספים, הסתערו עלי שני השוטרים באלימות רבה תוך כדי הכאתי בכל חלקי גופי, וכל ניסיונותיי להתחמק מהם ולהתנגד להם לא עלו יפה.

16. זאת ועוד, השוטרים כבלו אותי בידיי וברגליי באזיקי ידיים כך שלא הייתי יכולה ללכת בכוחות עצמי שרגליי צמודות האחת לשנייה.

17. עקב כך השוטרים הרימו אותי על ידיהם, בסיוע קרוב משפחה נוסף שהיה במקום עד אשר הגיעו לפתח הבניין שם הטיחו אותי ארצה".

בחקירתה הנגדית לא זכרה התובעת כי באירוע נכח "קרוב משפחה נוסף" (עמ' 7), אולם אחותה ח' העידה כי מדובר בח' א', לו היא קראה על מנת שיבוא להיות עמה (עמ' 11). ח' א' לא זומן למתן עדות בבית המשפט.

14.גרסת ח': בתצהירה תיארה ח' את אשר התרחש בדירתה של אם התובעת, שם הסתתרה התובעת:

"24. ברצוני לציין כי א' אחזה באמי, שהינה כאמור אישה זקנה עיוורת בשנות ה-80 לחייה, והשוטרים הפרידו בגסות רוח בין א' לאמי דבר אשר גרם לאמי, אשר לא הבינה על מה ההמולה, לבכות ללא הרף.

25. ניסיתי להתערב על מנת להרגיע את ההתרחשות האלימה אך ללא הצלחה.

26. השוטרים הלמו בא' ובכוח רב אזקו את א' בידיה וברגליה באמצעות אזיקי ידיים.

27. לאחר מכן הרימו השוטרים את א' בסיוע קרוב משפחה נוסף לכיוון דלת הכניסה לדירה והשוטר אמר לי כי עליי להתארגן ולהגיע באופן עצמאי לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה שאם לא אגיש תלונה איים השוטר כי א' לא תובא למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל ותשוחרר בתחנת המשטרה".

עוד נכתב בתצהיר:

"33. הובא לידיעתי כי בדו"חות הפעולה שערכו השוטרים נרשם כאילו הדירה הייתה במצב הפוך ותריסי הבית היו שבורים אולם המדובר בשקר גס שכן הבית לא היה 'הפוך' ולא היו תריסים שבורים.

34. עוד הובא לידיעתי כי בדו"חות הפעולה נרשם כאילו מפי כי א' משתוללת מספר ימים בבית, שוברת דברים ותקפה אותי אולם דברים אלו לא נאמרו על ידי ...".

15.גרסת השוטר עלי: בתצהירו ציין השוטר כי ראה שהבית מבולגן והתריסים שבורים, וכי ח' וקרוב משפחה של התובעת מסרו לו שהתובעת תקפה את ח' ושרטה אותה באף, שברה חפצים בבית ואיימה שתפגע בה ובאנשים אחרים בבית. עוד נכתב בתצהירו כי כבילתה של התובעת נעשתה לאחר שהיא הגיבה באלימות להודעתו שהיא עצורה. בסעיף 10 לתצהיר תיאר השוטר עלי את הוצאת התובעת מהדירה והסעתה לתחנת המשטרה:

"לאחר שכבלנו את התובעת, היא המשיכה להשתולל ואז נאלצנו להרים אותה בסיוע של קרוב משפחה של התובעת שהיה במקום עד ליציאת הבית, לשם הגיעה ניידת נוספת של השוטרים דוד איזנקוט ואולגה ציאולין ועזרו לנו להכניס אותה לניידת 'זינזאנה' ולפנות אותה מהמקום לתחנת המשטרה, תוך שהיא נושכת אותי, מקללת אותי ומאיימת עלי".

(ג)שימוש בכוח מחוץ לדירה ועד כניסה לניידת

16.גרסת התובעת: בתצהירה העידה התובעת כי מחוץ לבניין היא הוטחה ארצה על-ידי השוטרים. עוד כתבה:

"18. לאחר מכן גררו אותי השוטרים בכח לפינה כלשהיא ושם בעוד אני שרועה על הארץ חסרת אונים וכשאיני יכולה להניע את גפיי בחופשיות לאחר כבילתן, החלו השוטרים להכות אותי ללא הרף, כשהם הולמים בי בידיהם וברגליהם בכל חלקי גופי ובעיקר באזור בית החזה.

19. כשסיימו להפליא בי את מכותיהם העלו אותי השוטרים אל ניידת משטרתית בה הושמתי בתוך מעין תא מעצר ומשם נסענו אל תחנת המשטרה 'זבולון'".

בחקירה הנגדית לא נשאלה התובעת על סעיפים 19-17 בתצהירה, בהם תיארה את הפעלת הכוח כלפיה לאחר שהוצאה מדירת אמה כשהיא אזוקה.

בסעיף 23 לתצהירה ציינה התובעת כי עם קבלתה לאשפוז במוסד הפסיכיאטרי היא דיווחה לרופאים כי הוכתה על-ידי השוטרים ונחבלה בבית החזה, אולם רק ביום 25.8.2011 היא הופנתה לבית החולים רמב"ם.

17.גרסת השוטר עלי: כמתואר לעיל, בתצהירו ציין עלי כי הגיעה ניידת נוספת ובה השוטרים דוד אייזנקוט (להלן: השוטר דוד) ואולגה ציאולין (להלן: השוטרת אולגה), שעזרו בהכנסת התובעת לניידת, אולם לא ציין מאומה בנוגע להפעלת כוח כלפי התובעת בטרם הוכנסה לניידת. בחקירתו הנגדית הוא אמר כי אינו זוכר שהתובעת נחבלה באירוע זה, והכחיש כי ספגה ממנו וממירית מכות שהביאו לשבירת צלעותיה (עמ' 27-26).

18.גרסת השוטרת אולגה: בעוד השוטר עלי והפקחית מירית כתבו בתצהיריהם כי לאחר שהוצאה התובעת מהבית הגיעה ניידת נוספת ובה השוטר דוד והשוטרת אולגה, העידה השוטרת אולגה בתצהירה כי רק לאחר שהיא הגיעה למקום, הגיע השוטר דוד בניידת נוספת (ההדגשות הוספו - א"ג):

"4. ביום 15.8.2011 בשעה 1:10 בערך במהלך משמרת שמעתי ברשת הקשר המשטרתית שניידת 424 (השוטר עלי פארס) מבקש סיוע מאחר וישנה בחורה (התובעת) משתוללת והשוטר עלי פארס לא מצליח להכניס אותה לניידת.

5.כשהגעתי למקום הבחנתי בשוטר עלי פארס, בשותפתו הפקחית מירית בן הרוש ובתובעת אשר שכבה על המדרכה כאשר ידיה ורגליה אזוקים ומסרבת לקום ולהיכנס לניידת. ניסיתי לשכנע אותה לקום אך היא סירבה.

6. לאחר מכן הגיעה למקום ניידת של השוטר דוד אייזנקוט עם "רכב זינזנה", יחד עמו הרמנו את התובעת מרגליה וידיה, הכנסנו אותה לתא והיא הובלה לתחנת המשטרה".

(ד)ההתרחשות בתחנת המשטרה

19.גרסת התובעת: בסעיף 20 לתצהירה תיארה התובעת את שהתרחש בתחנת המשטרה:

"ברחבת החנייה של תחנת המשטרה נעצרה הניידת והוחזקתי בתוך התא שברכב המשטרתי במשך כשעה תמימה עד אשר הוסעתי ישירות למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל".

20.תיעוד משטרתי: השוטר דוד קלמן (להלן: השוטר קלמן) רשם ביום 15.8.2011 את המזכר הבא:

"הלילה בהיותי חוקר תורן בתחנת זבולון התקבל אירוע של חולת נפש בשם א' א' ... שעצורה ונמצאת בתוך ניידת בתא עצורים במצב ככל הנראה פסיכוטי. ניגשתי לניידת, נכנסתי פנימה וניסיתי ליצור קשר ולדבר עם עצורה א', לציין כי הנ"ל ישבה על רצפת הניידת בתא העצורים, לא ענתה לי כלל ולא יצרה עימי קשר עין, ניסיתי לתקשר איתה ולשאול מספר שאלות ללא מענה, ישבה כפופה עם ידיה על שערות ראשה ככל הנראה במצב פסיכוטי, בשלב זה לא ניתן לחקור אותה, הועברה בהנחיית קצין תורן אורן רוזן לבית חולים טירת הכרמל לצורך אבחון ואשפוז".

באותו לילה מילא הקצין התורן אורן רוזן טופס "דו"ח קצין ממונה/קצין משטרה" באופן הבא:

"בתאריך 15/8/11 בשעה 01:45 במקום ת. זבולון הובא בפני החשוד שפרטיו רשומים לעיל ...

2. X לאחר ששמעתי את העובדות מפי השוטר ... עלי פארס

X לאחר שעיינתי בחומר שכלל דוח פעולה..

4. ..

X שוכנעתי שקיים יסוד סביר כי החשוד ביצע עבירה של תקיפת שוטר + איומים והחלטתי היא:

X לעצור את החשוד לאחר שמצאתי כי קיימת עילת מעצר כדלקמן: x סיכון בטחונו של אדם ..

... הודעתי לחשוד על החלטתי לעוצרו לתקופה של עד 24 שעות ועל הנימוקים להחלטתי.

.

X הסברתי לעצור את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו ועל מקום הימצאו לאדם קרוב אליו ולעו"ד שינקוב בשמו.

X הסברתי לעצור את זכותו להיפגש עם עו"ד בכפוף להחלטה בדבר דחיית הפגישה.

.

מסרב לחתום

.

X העצור ביקש להודיע על מעצרו לעו"ד סניגוריה ציבורית ולאדם הקרוב אליו אחותה ח'".

באותו מועד הקצין התורן אף רשם זכ"ד כדלקמן:

"בתאריך הנ"ל הובאה בפני החשודה א' א' ... הנ"ל חשודה בתקיפת שוטר ואיומים על בני משפחתה. הנ"ל נעצרה לאחר שהתפרעה ותקפה שוטרים. החוקר לא הצליח לחקור אותה, ניסיתי לשוחח איתה ולשאול שאלות. הנ"ל לא מתקשרת ולא עונה, ומנסה לפתוח את האזיקים בידיים. ברצוני לציין כי מדובר בחולת נפש, אשר לדברי משפחתה לא נוטלת כדורים ומצבה הנפשי הדרדר. כמו כן מתפרעת ומשתוללת בתוך הניידת. במצבה הנפשי בשלב זה לא ניתן היה לחקור אותה ולא ניתן לראיין אותה".

(ה)העברה למוסד הפסיכיאטרי

21.גרסת התובעת: התובעת תיארה בתצהירה את חתימתה על טופס אשפוז מרצון במוסד הפסיכיאטרי תחת איום השוטר:

"21. במרכז הרפואי לבריאות הנפש נדרשתי על ידי אחד השוטרים אשר ליוו אותי לחתום על אשפוז בהסכמתי ולא איים השוטר כי הוא יעצור אותי ולא ישחרר ממני את האזיקים אשר לחצו על עצמותי.

22. בלית ברירה, תחת איום השוטר, וכשאני נאנקת מכאבי אזיקי הברזל, נאלצתי לחתום כי אני מסכימה להתאשפז מרצון".

22.תיעוד משטרתי: רס"מ איוב טרביה רשם ביום 15.8.2011 שני מזכרים. מזכר אחד הופנה אל תיק החקירה, ובו נרשם כי שוחח עם המוסד הפסיכיאטרי, ונמסר לו כי התובעת מאושפזת וטרם נבדקה על-ידי רופא. במזכר השני, שהופנה למוסד הפסיכיאטרי, נכתב (ההדגשה הוספה - א"ג):

"בהמשך לשיחה הטלפונית שלנו, הנ"ל משוחררת ממעצר. המשך טיפולכם הרפואי מקצועי".

23.תיעוד המוסד הפסיכיאטרי: בסיכום האשפוז בתקופה 15.8.2011 - 3.10.2011 נכתב (ההדגשה הוספה - א"ג):

"הובאה היום למיון מרכזנו ע"י המשטרה לצורך בדיקה לאחר תלונה של אחותה על תוקפנות פיזית. הסכימה להיבדק".

(ו)קביעת ממצאים עובדתיים

24.ממכלול העדויות בעל פה ובכתב מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: בחודש אוגוסט 2011 ביקשה ח' לגרום לאשפוזה של התובעת במוסד פסיכיאטרי. בהיעדר הסכמה של התובעת להתאשפז מרצון, פנתה ח' פעמים אחדות למשטרה בבקשה כי תפעל להעברת אחותה למוסד, אולם בקשותיה סורבו. ביום 14.8.2011 בערב טלפנה ח' למשטרה והודיעה כי התובעת נמצאת במצב פסיכוטי, אולם המשטרה לא נענתה לבקשה לפנות את התובעת לטיפול פסיכיאטרי. ביומן האירועים המשטרתי צוין כי "אין שום עבירה במקום" וכי ח' "מצפה שניידת תיקח את אחותה לפסיכיאטר". רק לאחר שח' התקשרה פעם נוספת וטענה כי הותקפה על-ידי התובעת והתקשרה אף למד"א, פנה נציג מד"א למשטרה בסמוך לחצות וביקש שתגיע למקום ניידת, בנימוק שהתובעת "משתוללת בבית". רק אז נשלחה למקום ניידת ובה השוטר עלי והפקחית מירית.

הודעתה של ח' בתחנת המשטרה ודבריה בחקירה הנגדית מבססים את העובדה כי בסמוך להגעת השוטר עלי והפקחית מירית לדירת התובעת, ח' הותקפה על-ידי התובעת, אשר שרטה אותה ועיקמה את אצבעותיה. עוד עולה כי התקיפה של ח' נבעה מהמצב הפסיכוטי בו הייתה התובעת מצויה ומסירובה להתאשפז במוסד פסיכיאטרי, בניגוד לרצונה של ח'. בעת שהתקבלה ההחלטה לשלוח ניידת עם שוטר ופקחית לדירה בה נמצאה התובעת, היה ידוע למשטרה כי התובעת תקפה את ח' וכי ח' דורשת שהמשטרה תיקח את התובעת למוסד פסיכיאטרי. מעדות השוטר עלי עולה כי בעת הגעתו לדירה עדיין לא היו בידיו הוראות ברורות באשר לאופן בו עליו לנהוג בתובעת - האם לעצרה או להביאה לטיפול פסיכיאטרי, כפי שביקשה ח'. רק לאחר שהגיע למקום, הוא התקשר לקצין התורן וקיבל הוראה לעצור את התובעת עקב חשד לביצוע עבירה של איומים כלפי ח' ולהביאה לתחנת המשטרה. בשלב זה, לא ניתנה לשוטר עלי הוראה להעביר את התובעת למוסד פסיכיאטרי. הוא הודיע לתובעת כי היא עצורה מבלי לומר לה את סיבת המעצר, ודרש מח' להגיע לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה על תקיפתה. הודעת השוטר לתובעת כי היא עצורה גרמה להתנגדותה האלימה לביצוע המעצר, שהובילה להפעלת כוח כלפיה לשם איזוקה והוצאתה מהדירה אל הניידת.

כתגבורת הוזעקו למקום השוטרת אולגה והשוטר דוד. אף אחד מארבעת אנשי המשטרה שנכחו בשטח לא מסר עדות באשר לשימוש בכוח שהופעל כלפי התובעת מחוץ לבניין לאחר שכבר הוצאה מדירת אמה, למעט האמור בתצהירה של השוטרת אולגה, אשר ציינה כי היא ראתה שהתובעת שכבה על המדרכה. להתרחשויות מחוץ לבניין לא ניתן ביטוי בדו"חות הפעולה ובמזכרים השונים. משלא מסרה הנתבעת כל גרסה עובדתית שסתרה את הגרסה העובדתית בתצהיר התובעת, לגבי הטחתה לרצפה מחוץ לבניין והכאתה בבית החזה על-ידי השוטרים, ובאת-כוחה אף נמנעה מחקירה נגדית של התובעת בנוגע להתרחשויות מחוץ לבניין, הנני מקבל את גרסת התובעת, וקובע כי הפעלת הכוח כלפיה, בעקבות התנגדותה למעצר, כללה הטחתה למדרכה והכאתה בבית החזה. גרסה זו מקבלת חיזוק לא רק מעדות השוטרת אולגה שראתה את התובעת שרועה על המדרכה, אלא אף מתעודת ההפניה למיון של הפסיכיאטר ד"ר ומוש מהמוסד הפסיכיאטרי מיום 25.8.2011, בה צוין כי ישנה המטומה בחלק התחתון של שד שמאל וקיים "חשד לחבלה בבית החזה", ומסיכום מיון בבית החולים רמב"ם מאותו מועד, ועל-פיו קיימים שברים בצלעות בצד שמאל.

משהגיעה הניידת לתחנת המשטרה באישון לילה, לא הוצאה ממנה התובעת, אלא נותרה אזוקה על רצפת הניידת. השוטר קלמן גבה הודעה מח', שמיזערה את תקיפתה על-ידי התובעת, הכחישה כי אויימה על-ידה והדגישה כי "היא צריכה טיפול נפשי דחוף". הקצין התורן, שלא הצליח לתקשר עם התובעת, רשם בדו"ח הפעולה כי החליט על מעצרה ל-24 שעות. לאחר שהקצין קבע בזכ"ד כי "מדובר בחולת נפש", הוא הורה על העברת התובעת למוסד הפסיכיאטרי לאבחון ואשפוז.

הנתבעת לא הביאה ראיות שיש בהן כדי לשפוך אור על אופן העברת התובעת מתחנת המשטרה למוסד הפסיכיאטרי וקבלתה לאשפוז. גרסתה העובדתית של התובעת, שתוארה בתצהירה, ולפיה בהגיעה למוסד היא נדרשה על-ידי אחד השוטרים לחתום על הסכמה לאשפוז, לא נסתרה. ביודענו כי התובעת התנגדה לאשפוז אותו ביקשה אחותה לכפות עליה, ולנוכח תיאורו של קצין התורן בדבר חוסר היכולת לתקשר עמה, יש לראות את האמור במסמך סיכום האשפוז, לפיו התובעת הסכימה להיבדק, כחיזוק לגרסתה כי היא נאלצה לחתום על הסכמה עקב איום השוטר במעצר באם לא תעשה כן.

רק לאחר שהתובעת חתמה על הסכמה לאשפוז תחת איום המעצר, והיא אושפזה במוסד הפסיכיאטרי, הודיעה המשטרה (במזכרו של רס"מ טרביה) למוסד עוד באותו יום, 15.8.2011, כי התובעת "משוחררת ממעצר". למחרת אף נסגרה התלונה שהגישה ח', מחוסר עניין ציבורי.

אי-חוקיות המעצר

25.שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד כי אותו אדם עבר עבירה בת-מעצר, ואם נתקיימו בנוסף לכך התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), והתנאים הנוספים המנויים בסעיף 24 לו. מסעיף 24(ג) עולה כי אי-עמידה בחובות המוטלות על העוצר, כמו מצב בו העוצר אינו מבהיר לחשוד את סיבת מעצרו, עושה את המעצר למעצר בלתי חוקי. (ע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 41 (2000) (להלן: עניין עיריית רמת-גן)).

בדו"ח הפעולה של השוטר עלי הוא רשם כי הודיע לתובעת שהיא עצורה, ובדו"ח המעצר (שהשוטר הכחיש כי הוא חתום עליו - עמ' 23) נכתב כי הוא הודיע לתובעת שסיבת המעצר הינה "תקיפת שוטרים + איומים + התנגדות למעצר". ברי כי התנגדות למעצר אינה יכולה להיות הסיבה למעצר עליה מודיע העוצר לנעצר, שהרי הודעה לחשוד על סיבת מעצרו הינה תנאי מקדמי לעצם המעצר. מאחר ולפי דו"ח הפעולה, ההודעה לתובעת על מעצרה קדמה להתפרצותה האלימה, הרי אף תקיפת שוטרים אינה יכולה להיות הסיבה למעצר שהושמעה באוזני התובעת. משלא הוכיחה הנתבעת כי השוטר הודיע לתובעת, עובר למעצרה, כי סיבת מעצרה הינה התקיפה שהיא תקפה את ח', לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 24 לחוק המעצרים, המחייב להבהיר לעצור את סיבת המעצר במהלך ביצוע המעצר, ואשר הוגדר בעניין עיריית רמת-גן כ"תנאי מוקדם ונחרץ" לחוקיות המעצר.

26.אולם לא כל פגם חוקי יכול להצמיח תביעה אזרחית נגד המשטרה. נפסק כי לנוכח הרצון להבטיח פעולה תקינה של המשטרה ולמנוע מצב שבו כל פעולה שיש בה סטייה מהוראת חוק תוליד תביעה אזרחית ותגרום למצב שבו יחשוש כל שוטר מלהפעיל את סמכויותיו מחשש לטעות, הכלל הוא שבהערכתה של פעילות משטרתית, בהקשר של תביעת נזיקין אזרחית, ייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות בהן ניתן לומר כי הפעולה, הגם שהייתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות, ובמיוחד כך כשהתנהלה פעילות בסיטואציה דוחקת, אלימה ורוויית מתח, בה שולי הטעות רחבים יותר. (בג"ץ 143/12 ג'ילאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 23 (פורסם בנבו, 20.7.2014); ע"א (מחוזי י-ם) 5001-10 בן גביר נ' אפרתי, פסקה 28 (פורסם בנבו, 25.10.2012)). אף בנסיבות שתוארו לעיל, ניתן לומר כי לוּ כל מחדלי השוטרים היו מתמצים באי-הודעה לתובעת על סיבת מעצרה, בשעה שההחלטה על מעצר עקב תקיפת ח' הייתה סבירה בנסיבות העניין, אזי לא היה באי-ההודעה כדי להצמיח עילת תביעה.

תקיפה

27.לטענת בא-כוח התובעת, המשמעות של קבלת גרסת התובעת לגבי הטחתה למדרכה והכאתה בבית החזה על-ידי השוטרים הינה כי הם ביצעו כלפיה עוולת תקיפה. באת-כוח הנתבעת טענה בסיכומיה כי עומדת לשוטרים ההגנה על-פי סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, המעניק פטור למדינה מאחריות בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית. עם זאת, על-פי הסיפא של סעיף זה ("אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה"), מטריית ההגנה האוטומטית מחיוב מכוח עוולת תקיפה אינה עומדת לשוטרים, ככל שהדבר נוגע לעוולת הרשלנות. בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 125 (1985) הבהיר השופט (כתוארו אז) ברק את היחס שבין עוולת התקיפה לעוולת הרשלנות, ואת האפשרות לתבוע בין תקיפה רשלנית במסגרת עוולת הרשלנות:

"טול, למשל, מזיק, העושה שימוש רשלני בכוח נגד גופו של הניזוק בלא הסכמתו וגורם לו נזק. המזיק לא יימצא אחראי בתקיפה, שכן היסוד של גרימת נזק "במתכוון", הקבוע בפקודה (סעיף 23(א)), אינו מתקיים. אין בכך כדי לשלול מהניזוק זכות לתבוע בגין תקיפה רשלנית, ובלבד שנתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות (ראה: ד' קרצמר, תקיפה וכליאת שוא (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, 1981) 9; ג' טדסקי, "נזקי גוף ללא שימוש בכוח וה,רשלנות הזדונית'" הפרקליט כג (תשכ"ז) 170, 180). תוצאה זו טבעית היא והיא נובעת מהמבנה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין ההוראות בדבר תקיפה, הקבועות בסעיף 23לפקודה, קובעות הסדר שלילי לעניין אחריות בנזיקין בכל מקרה בו יסודותיה של האחריות לתקיפה אינם מתקיימים. באין כוונה, אין אחריות בנזיקין בגין תקיפה, אך אין כל הסדר שלילי לעניין אחריות בנזיקין בגין רשלנות".

וראו גם ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 782 (1987) (להלן: עניין כרמלי), בו נפסק כי הסיפא של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, המטיל על המדינה אחריות ברשלנות, אינו מוגבל רק לעילה בעוולת הרשלנות אלא חל גם על עילה בעוולות אחרות שבוצעו מתוך התרשלות.

28.התובעת לא טענה בכתב התביעה המתוקן ובסיכומים לקיומה של תקיפה רשלנית. מעבר לדרוש אציין כי לשם הוכחת קיומה של תקיפה רשלנית, במסגרת עוולת הרשלנות, על התובעת להוכיח כי השוטרים נקטו כלפיה מחוץ לבניין, בטרם הוכנסה לניידת, בכוח בלתי סביר. מאחר ומדובר בטענה מעין-פלילית, הרי במשפט האזרחי כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה זו הינם גבוהים יותר. (ע"א 3564/10 מישאלי נ' קליין, פסקה 14 (פורסם בנבו, 18.4.2012)). בענייננו, לא הובאה כמות מספקת של ראיות שמאפשרת להעריך אם - בהפלת התובעת למדרכה והכאתה על-ידי השוטרים בבית החזה מחוץ לבניין - חרגו פעולות השוטרים מהסביר ומהנדרש על מנת להתגבר על התנגדותה האלימה של התובעת למעצרה ולהכנסתה לניידת. רף הראיות אף הוא לא היה גבוה דיו. ח' הדגישה בחקירתה הנגדית כי "כל המשקל הכבד של האירוע קרה בתוך הבית" (עמ' 12) ואילו התובעת לא התייחסה בתצהירה לטענה בכתב ההגנה המתוקן לפיה לאחר שהיא הוצאה מחוץ לבית, היא המשיכה להשתולל, קיללה ואף נשכה את השוטר. לא ניתן, איפוא, לקבוע כי הוכחה תקיפה רשלנית.

כליאת שווא

29.בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336 (1980) פסק השופט אלון:

"אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם. משום כך מצא המחוקק לנכון לעשות סייג ומשמרת למשמרת למתן הוראת אשפוז ..".

בע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766, 782-781 (1980) הודגש כי המחוקק הישראלי בחר להסמיך לא את בית המשפט ולא כל רשות מעין-שיפוטית או מינהלית אחרת - כי אם את הפסיכיאטר המחוזי למתן הוראת אשפוז אף בעל-כורחו של החולה. עוד נפסק כי כשרופא נותן הוראת אשפוז, עלול הוא להיות אחראי בנזיקין ובפלילים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא, אם הוראתו לא הייתה "נחוצה באופן סביר" מן הבחינה הרפואית-פסיכיאטרית, ואם ההוראה לא בוצעה בתום-לב ובלי זדון.

על הבדלי הדגשים בין החוק הקודם, חוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, אשר בשנת 1991 הוחלף על-ידי החוק החדש - חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש) עמד בית המשפט ברע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.5.2012):

"ככלל, הסדרי החוק הישן נתפסו ככאלה המשקפים את המודל הרפואי-פסיכיאטרי הקלאסי של סוגית האשפוז בכפיה - מודל המטיל את עיקר המשקל בהחלטה על אשפוז כפוי על ההיבטים הרפואיים הנשקפים מהחלטה זו והסכנה לכלל, תוך הזנחה יחסית של ערך חירות הפרט וזכויות המאושפז .... חקיקתו של החוק החדש, נבעה, בין היתר, מרצונו של המחוקק להפיח רוח חדשה בהסדרי הטיפול בלוקים בנפשם, לרבות אשפוזם - רוח המשקפת מתן דגש להיבטים 'המשפטיים' של זכויות החולה וחירותו".

בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289, 309-308 (2000) הסביר השופט חשין את האבחנה בין "אשפוז אזרחי" ו"אשפוז פלילי" הקבועה בחוק החדש, והבהיר בידי מי מצויה הסמכות להורות על אשפוז כפוי:

"32.... שני מסלולים שונים ונפרדים קבע החוק למי שנדרשים לבדיקות פסיכיאטריות ולאשפוז - בכפייה או שלא בכפייה. המסלול האחד הוא המסלול האזרחי - אם תרצו: המסלול המינהלי - ומסלול זה מיועד להסדיר טיפול באנשים שלא ביצעו כל עבירה, אין הם מעורבים בפעילות עבריינית, אך מתעורר צורך לבודקם בדיקה פסיכיאטרית או לאשפזם בשל כך (בין השאר) שעלולים הם לסכן את עצמם או את סביבתם. המסלול האחר הוא המסלול הפלילי, והוא מסלול המייעד עצמו לאנשים המעורבים בפלילים - כפירוטו של החוק - והם חולי נפש או שיש חשש כי חולי נפש הם....

33.המאפיין העיקרי של שני המסלולים, כל אחד מהם לעצמו - המסלול האזרחי מזה והמסלול הפלילי מזה - יימצא בבעלי-הסמכות הקובעים בכל אחד מן השניים. הסמכויות הישירות והעיקריות במסלול האזרחי נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים ובידי הוועדות הפסיכיאטריות ..... שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבעל-הסמכות העיקרי והראשי בו הוא בית-המשפט. ...

34. אשר לפתיחת ההליך: במסלול האזרחי הפסיכיאטר המחוזי מחזיק בסמכות להורות על בדיקה פסיכיאטרית דחופה ובכפייה (סעיף 6 לחוק); על בדיקה פסיכיאטרית לא דחופה ובכפייה (סעיף 7 לחוק) ועל אשפוז כפוי שיימשך עד ארבעה-עשר ימים (סעיפים 9, 10(א) ו-10(ב) לחוק). שלא כמותו של המסלול האזרחי, בעל-הסמכות במסלול הפלילי הוא בית-המשפט, ובית-המשפט הוא שיורה על בדיקות פסיכיאטריות בכפייה ועל אשפוז בכפייה לנאשמים (סעיף 15 לחוק) ולעצורים (סעיף 16 לחוק). ובמקום שבו יש ראיות לכאורה המחשידות אדם בביצוע עבירה; טרם הוגש נגדו כתב-אישום ויש חשש כי חולה נפש הוא, מחזיק בית-משפט בסמכות לצוות כי אותו חשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית כפויה שלא בתנאי אשפוז (סעיף 17 לחוק). כך דין באשר להוצאת צווים למיניהם וכך הוא באשר לזכות ערר עליהם ועיון חוזר בהם, שאף אלה בית-משפט יידרש להם (סעיף 19 לחוק)".

30.בסיכומיו טען בא-כוח התובעת כי במקרה הנוכחי לא הוצא צו אשפוז, וכי על-פי חוק טיפול בחולי נפש רק פסיכיאטר מחוזי מוסמך להוציא צו אשפוז או בדיקה לאדם כלשהו. הוא הדגיש כי אלמלא השוטרים אשר הובילו את התובעת ללא סמכות חוקית למוסד הפסיכיאטרי וכפו עליה באיומים לחתום על הסכמה לאשפוז, אזי היא לא הייתה מתאשפזת כלל. באת-כוח הנתבעת טענה בסיכומיה כי המשטרה פעלה על-פי סעיף ה(3) לנוהל משטרתי מס' 02.220.161 - "סיוע המשטרה בטיפול בחולי נפש" - המסמיך אותה, ככל שלא התקבל אישור הפסיכיאטר המחוזי, להוביל אדם שנראה חולה למיון על מנת שייבדק על-ידי פסיכיאטר. לראשונה בסיכומיה הובא נוסח הסעיף האמור:

"לא ניתן לקבל את הוראותיו של הפסיכיאטר המחוזי, ונראה היה לממונה על יחידת המשטרה כי שחרור האיש יש בו כדי להוות סכנה לו או לאחרים, יוזמן רופא (כל רופא שהוא), או יילקח למיון בי"ח כללי על מנת שייבדק ע"י פסיכיאטר תורן, כדי שיחליט אם אשפוזו אינו סובל דיחוי".

31.כמתואר בפסקה 24 לעיל, לאחר שנעצרה התובעת והובאה לתחנת המשטרה החליט הקצין התורן להעביר אותה למוסד הפסיכיאטרי. הוא עשה כן ללא פנייה לפסיכיאטר מחוזי או לבית המשפט, ולאחר שקבע על דעת עצמו, על סמך התרשמות בלתי-מקצועית מצפייה בתובעת האזוקה על רצפת הניידת ומכישלונו לתקשר עימה כי "מדובר בחולת נפש". על-פי הוראתו, הובלה התובעת למוסד הפסיכיאטרי, שם אולצה על-ידי אחד השוטרים לחתום על הסכמה לאשפוז. מאחר והחתימה נעשתה תחת איום המשך מעצר, ובניגוד לרצונה של התובעת, אין לראות את האשפוז כאשפוז בהסכמה אלא כאשפוז כפוי שלא כדין, שנעשה על-פי החלטה מכוונת ולא-מקצועית של הקצין התורן, אשר "נעתר" לרצון אחותה של התובעת, ומיד לאחר מכן ביטל את הוראת המעצר וסגר את התלונה (אותה נאלצה ח' להגיש על מנת שרצונה ייענה). יוער כי הוראת הנוהל המשטרתי, שצוטטה "מחוץ להקשרה" לראשונה במסגרת הסיכומים של באת-כוח הנתבעת ולא הוגשה כראיה בשלב ההוכחות, אינה גוברת על ההוראות הספציפיות שבחוק טיפול בחולי נפש ואינה יוצרת עילת מעצר עצמאית נוסף על העילות הקובעות בחוק המעצרים. הובלת התובעת על-ידי המשטרה למוסד הפסיכיאטרי וכפיית הסכמתה לאשפוז בניגוד לרצונה תואמים את ההגדרה של עוולת כליאת שווא בסעיף 26 לפקודה:

"כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות".

32.הנתבעת לא טענה לתחולת ההגנה למי שנתבע על כליאת שווא לפי סעיף 27(3) לפקודה, וממילא לא הוכח כי שלילת חירותה של התובעת הייתה נחוצה להגנתה או להגנת אחרים. מדובר בטענה רפואית, שהוכחתה מחייבת הגשת חוות דעת של מומחה רפואי. מאחר ופעולת המשטרה לא הייתה "בתחום הרשאה חוקית", אף לא חלה הגנת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים.

הסעד

33.בכתב התביעה המתוקן נטען כי האשפוז הכפוי פגע באופן קשה בחירותה של התובעת ובשגרת חייה והסב לה צער רב. לפיכך עתר בא-כוחה לפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לה. באת-כוח הנתבעת טענה בסיכומיה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את שיעור הנזק, וכי אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין מעשי הנתבעת.

34.התובעת שהתה במוסד הפסיכיאטרי למעלה מחודש וחצי. בסיכום האשפוז, עם שחרורה ביום 3.10.2011, נכתב כי עם קבלתה היא הועברה לאגף הסגור של המחלקה לצורך קבלת טיפול, וכי לאורך כל האשפוז היא לא גילתה כל תובנה למצבה הנפשי. לאחר הטבה מסוימת היא הועברה להמשך טיפול ומעקב במסגרת האגף הפתוח, ויצאה בליווי אחותה ח' למספר חופשות שתוארו על-ידי האחות כמוצלחות. לאחר שתי חופשות היא ביקשה להשתחרר מהאישפוז, ושוחררה לאחר שלא נמצאה מסוכנות מיידית ולא נמצאה אינדיקציה להוצאת הוראת אישפוז.

אף אם נניח כי הייתה הצדקה רפואית לאישפוזה של התובעת, זכאותה לפיצוי נובעת מהעובדה שלא הייתה הצדקה משפטית לאישפוזה, אשר נעשה בכפיה ותחת איום ובניגוד להוראות הדין. פיצוי כזה הוכר על-ידי בית המשפט העליון בע"א 7476/09 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם בנבו, 22.8.2012) (להלן: עניין פלוני), בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שחייב את משרד הבריאות, הפסיכיאטר המחוזי והוועדה הפסיכיאטרית המחוזית לפצות את התובע עקב אשפוזו הכפוי שלא כדין. באותה פרשה לא עסק בית המשפט בשאלת עצם ההצדקה הרפואית לאשפוז, והפיצוי שנפסק (5,000 ש"ח לכל יום אשפוז שלא כדין, ו-30,000 ש"ח בסך הכל) נועד לפצות את התובע רק בגין אי-החוקיות ההליכית שדבקה בו, ולא בגלל חוסר הצדקה ענייני באישפוז. אמנם בעניין כרמלי שללה דעת הרוב את הזכות לפיצויים כאשר הייתה הצדקה עניינית לאשפוז, אף אם נפלו בו פגמים הליכיים, ובעניין פלוני הושארה סוגיה זו כולה בצריך עיון; אולם קיים הבדל מהותי בין עניין כרמלי ועניין פלוני, מצד אחד, לבין כליאת השווא והאישפוז הכפוי בענייננו, מצד שני. בעוד שבפרשות האחרות המחדלים היו מחדליהם של הגופים הרפואיים שהוסמכו בחוק להורות על אשפוז כפוי, הרי במקרה שבפנינו כליאת השווא נעשתה על-ידי המשטרה, אשר - כמוסבר לעיל - כלל אינה בעלת הסמכות החוקית להורות על אשפוז כפוי.

34.את הפיצוי אשר ייפסק לתובעת בגין ביצוע עוולה של כליאת שווא, אשר הולם את אופייה של שלילת החירות ואת אורכה, הנני מעמיד על סך 20,000 ₪.

התוצאה

35. אשר על כן, משהוכח כי הנתבעת ביצעה כלפי התובעת עוולה של כליאת שווא, התביעה מתקבלת בחלקה. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(1)20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 8.10.2013, ועד לתשלום המלא בפועל;

(2)אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

(3)שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ז, 05 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.