ד. ואח' נ' עד 120 דיון מוגן בע"מ ואח'

מבוא

1. לפניי תביעת התובעת ילידת 15.4.35, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, בתאונה שארעה בסמוך לחצות הלילה ביום ו' 9.3.12 (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 – עד 120 דיור מוגן בע"מ (להלן: "הנתבעת"), וכנגד הנתבעת 2 – הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ שהינה מבטחת אחריותה של הנתבעת (להלן: "הפניקס"), (הנתבעת והפניקס תקראנה להלן יחדיו לשם הקיצור: "הנתבעות").

   פוליסת הביטוח שהונפקה ע"י הפניקס לטובת הנתבעת כוללת בין היתר, כיסוי בגין אחריות כלפי צד שלישי (להלן: "פוליסת הפניקס").

    

2. במועד התאונה התגוררה התובעת ביחד עם בעלה בדירה במבנה דיור מוגן "עד 120" ברמת החייל בת"א אשר הנתבעת הייתה הבעלים, המנהל והמחזיק שלו (להלן: "הדיור המוגן"). על פי הנטען, בשעות הלילה, בעת שהתובעת פסעה בחניון התת קרקעי שבמבנה, בדרכה למעלית המובילה לדירתה, החליקה ונפלה, כתוצאה מכתם שמן גדול, שהשתרע על רצפת החניון (להלן: "כתם השמן").

    

    

   גדר המחלוקות בשאלת החבות

    

3. לטענת הנתבעות, התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") וכי על כן דין התביעה כנגדן להידחות בהעדר עילה.

    

4. למקרה וייקבע כי אין המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, הגישו הנתבעות הודעה לצד שלישי כנגד הצד השלישי 1 – חגי ישראל (להלן: "חגי") המתגורר בדירה בדיור המוגן, (להלן: "הדירה"), וכנגד הצד השלישי 2 – איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"). לטענתן, כתם השמן נוצר כתוצאה מנזילת שמן מרכבו של חגי (להלן: "הרכב"), שחנה בחניה מס' 67 שהועמדה לרשותו ע"י הנתבעות (להלן: "החניה").

   משאיילון ביטחה את השימוש ברכב, (להלן: "פוליסת הרכב"), כי אז המבוקש לקבוע כי גם אם המדובר בתאונה שארעה בשל רשלנות לפי פקודת הנזיקין, הרי שעל פי סעיף 3 (א') 1 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970, (להלן: "פקודת הביטוח") יש להחיל את פוליסת הרכב. לטענתן, בהתאם לסעיף 3 (1) לפקודת הביטוח, הפוליסה מבטחת את: "בעל הרכב הנוהג בו – מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו...".

    

   לחילופי חילופין, לטענתן, על חגי לשפותן בגין אחריותו לאירוע התאונה ועל איילון לשפותן מכח פוליסת ביטוח אחריותו של חגי כלפי צד שלישי בכל הנוגע לדירה (להלן: "פוליסת הדירה").

    

5. לטענת חגי, כתם השמן לא נוצר בשל נזילה מהרכב, ולפיכך דין ההודעה כנגדו להידחות. לחילופין, התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד ולפיכך דין התביעה וההודעה להידחות.

   לטענת חגי, ככל שיקבע כי התאונה אינה תאונת דרכים: הנתבעת התחייבה לבטחו בביטוח אחריות כלפי צד שלישי, במסגרת השירותים שהתחייבה לספק לו, ושעבורם הוא ושאר דיירי הדיור המוגן משלמים סכומים לא מבוטלים מדי חודש בחודשו; הינו נכלל כמבוטח בפוליסת הפניקס; לפיכך, מנועות הנתבעות מלהגיש הודעתן כנגדו ודינה להידחות עקב כך.

   אשר לטענת הנתבעות כי פוליסת הרכב מכסה חבות נזיקית – חגי מצטרף לטענותיהן בעניין זה.

   לחילופי חילופין, על איילון לשפותו מכוח פוליסת הדירה ו/או פוליסת הרכב המכסה גם חבות נזיקית.

    

6. לטענת איילון, דין ההודעה כנגדה להידחות שכן התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד; פוליסות הביטוח שהוצאו לרכב ולדירה אינן מכסות את אחריותו הנזיקית של חגי לאירוע התאונה; לחילופין, יש להחיל את ביטוח הכפל שבין פוליסת הפניקס לפוליסת הדירה.

    

7. אדון תחילה בשאלת סיווג התאונה, וזאת בהנחה כי יקבע שמקור כתם השמן הינו ברכב (של חגי).

    

8. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

    

   האם התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד)?

    

   מבוא

    

9. משהתובעת תבעה בעילה נזיקית בלבד ולא תבעה לחילופין בעילה על פי חוק הפלת"ד, ככל שיקבע כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד – דין התביעה להידחות בהעדר עילה, וכפועל יוצא דין ההודעה לצד שלישי להידחות אף היא.

    

   הכרעה

    

10. קיימת תמימות דעים בפסיקה כי מקום שאדם החליק ונפל כתוצאה משמן שנזל מרכב – יכול ועסקינן בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. עם זאת, יש לבדוק, בדוק היטב, באלו נסיבות ארעה התאונה ובכללן, כמה זמן חלף בין סיום השימוש ברכב לבין התאונה.

     

11. כפי שנקבע בערעור אזרחי 358/83 רחל שולמן נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פד"י מב' (2) 844, (1.8.88):

    "כפי שראינו, שימוש לוואי ברכב מנועי הינו עלייה לרכב וירידה ממנו. כל נזק, הנופל למסגרת הסיכון ששימוש לוואי זה יוצר, יש לראותו כנזק שהשימוש מהווה לו גורם ממשי. על-כן נזק גוף, שנגרם לאדם בשל פתיחתה או סגירתה של דלת המכונית, הוא נזק הנגרם עקב השימוש במכונית... בדומה, תיקון הרכב או טיפול אחר בו (החלפת גלגל, סיכה, רחיצה) הוא שימוש לוואי בו. על-כן כל נזק, הנופל למסגרת הסיכונים שתיקונים יוצרים, נגרם עקב התיקון... טעינה ופריקה הן שימושי לוואי. על-כן כל נזק, הנופל למסגרתו של סיכון שטעינה ופריקה גורמים, נגרם "עקב" הטעינה והפריקה. על-כן, אם נפרק שמן ממכונית, וכתוצאה מהפריקה השמן מתפזר על הכביש או המדרכה, ומשתמש אחר בכביש או הולך רגל נפגעים מהחלקה, יש לראות בפגיעה זו נזק "עקב" השימוש ברכב מנועי (ראה אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 20, 31) "...עצם הריחוק בזמן שבין שימוש ברכב לבין אירוע הפגיעה המזיקה אינו שולל את הקשר הסיבתי המשפטי; ברם, יכול ריחוק כזה להוות הוכחה לכך כי השימוש לצורך המטרה שנקבעה לו הסתיים, וכי האחריות לנסיבות התרחשות הפגיעה עברה לצד ג'..."(סעיף 26 לפסק הדין).

     

12. בחקירתו הנגדית נשאל חגי האם במועד התאונה נהג לנסוע ברכב בימי ו' בשבוע והוא השיב: "בדרך כלל לא". (עמ' 174 לפרוטוקול). קב"ט הנתבעות, מר ניר סטויצקי, (להלן: "ניר") נחקר בשאלה האם בדק מתי חגי החנה את הרכב בחניון עובר לתאונה, והוא השיב כי לא מצא לנכון לבדוק זאת בסרט הווידאו, שכן לדבריו אין הדבר מעניינו.

     

13. המסקנה המתבקשת הינה כי לא ידוע כמה זמן חלף ממועד חניית הרכב ועד לקרות התאונה. עול הראיה בעניין זה מוטל על הטוען לכך – קרי הנתבעות. נטל זה לא הורם על ידן, על אף שיכלו להרימו לו היו שומרות את סרט הווידאו. (אדרש בהמשך לסרט הווידאו שתיעד בין היתר, את נסיבות אירוע התאונה).

     

14. כפי שנקבע בפסיקה הענפה של הערכאות השונות, לגורם הזמן קיימת חשיבות מכרעת בשאלה האם עסקינן בשימוש ברכב. בכל פסקי הדין נקבע כי ככל שהנפילה ארעה בחלוף זמן מרגע שמנוע הרכב דמם – אין עסקינן בתאונת דרכים. ר' לעניין זה: ת.א (י-ם) 20691/99 ד"ר יפה אשור נ' קרנית (1.9.04); ת.א (פ"ת) פלונית נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ (21.9.16); ת.א. 1069/00 הרפז ניסן ואח' נ' אלגרבלי אלברט ואח' (2.5.01) בו נקבע כי עסקינן בתאונת דרכים וזאת משנקבע כי האוטובוס נעצר לצורך המשך מיידי של הנסיעה וכי נזילת השמן מהאוטובוס ארעה במהלך העצירה הקצרה לצורך המשך מיידי של הנסיעה, נמצא בגדר הסיכונים התעבורתיים הכרוכים בשימוש ברכב. לא כך בעניינינו.

     

15. לסיכום: התאונה אינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד.

     

    שאלת החבות הנזיקית

    מה גרם לנפילת התובעת?

     

16. התובעת ובתה הגב' ה. א. (להלן: "הבת"), העידו כי, הן ובעלה של התובעת ירדו בחניון מרכב נהוג ע"י בעלה של הבת, היו בדרכם למעלית המובילה לדירת התובעת. הבת והבעל פסעו מספר מטרים לפני התובעת שהלכה אחריהם. לפתע, החליקה התובעת ונפלה על עכוזה בגין כתם שמן שהיה במקום ואשר לא הבחינה בו, תוך שהיא בולמת את נפילתה באמצעות שתי ידיה.

     

17. הבת והבעל לא ראו את אופן קרות התאונה, שכן כאמור פסעו מספר מטרים לפני התובעת. עם זאת, שמעו את צעקתה בעת שנפלה, וכן את החבטה על רצפת החניון וראו את התובעת כשהיא יושבת על עכוזה. כן הבחינו בכתם השמן בגינו החליקה.

     

18. עוד באותו לילה דיווחה הבת לעובדי הנתבעת על קרות התאונה, והימצאות כתמי השמן בחניון והצורך בניקיונם, על מנת למנוע פגיעה באנשים נוספים. למחרת היום, בשעה 09:30 לערך, שבה ודיווחה לקבלה על קרות התאונה ונסיבותיה. הבת ירדה לחניון עם אחד מאנשי התחזוקה של הנתבעת, והראתה לו את כתמי השמן והוא הבטיח כי יטפל בניקיונם מידית. כשעה לאחר מכן, ירדה הבת בשנית לחניון וצילמה את כתמי השמן מתחת לרכב, וכן את אלה שהיו ברחבה שבין שני טורי הרכבים החונים במקביל. יאמר כי אותה עת הכתמים טרם נוקו (התמונות שצולמו צורפו כנספח לתצהיר הבת).

     

19. ביום א' 11.3.12, יומיים לאחר התאונה, שוחחה הבת עם ניר אשר אישר בפניה כי ראה את הכתמים וכי הוא דואג לניקיונם בחומרים מתאימים. כן אישר כי התאונה תועדה בסרט וידאו במצלמות הנתבעת שהוצבו בחניון וכי בצילומי סרט הוידאו וראה את התובעת כשהיא מחליקה ונופלת בשל כתם שמן שהיה על רצפת הרחבה בחניון. כלשונו: "ראינו הכל".

     

20. בחקירתו הנגדית העיד ניר כי ראה את התובעת מחליקה על כתם השמן שהיה ברחבה, ולא על כתם השמן שהיה מתחת לרכב. לדבריו, הרחבה משמשת גם כנתיב נסיעה של כלי הרכב, כפי שעולה מהתמונות שצולמו על ידי הבת. בתמונות אלו נראים כתמי שמן מפוזרים, כשסימני צמיגים של כלי רכב שנסעו ברחבה מוטבעים עליהם. כן העיד כי לא השווה בין כתם השמן שמתחת לרכב לבין כתמי השמן ברחבה.

     

21. הבת פנתה לנתבעת במכתב מחודש אפריל 2012, (המכתב, נספח ב' לתצהיר הבת, אינו נושא תאריך), בבקשה לקבל לידיה עותק מסרט הווידאו, אולם מסתבר כי זה לא נשמר, שכן נעשה שימוש חוזר באותו דיסק. לטענת התובעת, עסקינן בנזק ראייתי שנגרם לה, וכי אלמלא כן היה עולה בידיה לבסס בראיה מהימנה את טענתה בדבר נסיבות אירוע התאונה, ובעיקר את טענתה כי נחבלה בשתי כתפיה. יאמר כי התובעת לא נחקרה על טענתה כי בלמה את נפילתה באמצעות שתי ידיה.

     

22. לסיכום: נוכח עדויותיהם של התובעת והבת, ועדותו של ניר שצפה בסרט הווידאו, הריני לקבוע כי התובעת החליקה ונחבלה בשל כתם שמן שהיה ברחבה שבין שני טורי המכוניות.

     

    האם הנתבעות חבות באחריות כלפי התובעת בגין קרות התאונה?

     

23. התובעת הינה דיירת בדיור המוגן. במסגרת השירותים שהנתבעת התחייבה לספק לדיירים, לרבות לתובעת, נכלל, בלא תשלום נוסף, ניקיון השטחים הציבוריים, בכללפ החניון.

     

24. מעדותו של ניר עולה כי אינו יודע מתי נוקה החניון, והאם עובדי הניקיון ניקוהו במועדים שהוא סבר כי היה עליהם לנקותו. לא הובאו יומני עבודה ולא זומן מי מעובדי הניקיון.

     

25. זאת ועוד, לא הייתה כל מניעה לדעת, באמצעות סרטי האבטחה, מתי נוצר כתם השמן ומתי נוקה החניון עובר לתאונה. משהנתבעת לא שמרה את סרט הוידאו, על אף שדבר התאונה נמסר לנתבעת ולניר בסמוך לאחריה, אין לה אלא להלין על עצמה.

     

26. משהנתבעת לא הוכיחה מתי נוצר כתם השמן ומתי נוקה החניון עובר לתאונה – הינה חבה באחריות כלפי התובעת. משהפניקס הינה מבטחת אחריותה – תשאנה הנתבעות, ביחד ולחוד, בפיצוי התובעת.

     

    האם יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת לקרות התאונה?

     

27. כאמור, הבת, הבעל והתובעת ירדו מהרכב והיו בדרכם למעלית, כאשר התובעת הולכת מספר מטרים אחריהם. הבת והבעל שהסתייע בבת בהליכתו, חלפו על פני כתם השמן מבלי שהבחינו בו. התובעת שהלכה אחריהם החליקה לפתע בשל כתם השמן. לדברי הבת והתובעת, הן לא הבחינו בכתם השמן בשל תאורת החניון שלא הייתה מספקת. לטענת הנתבעות, התובעת מיהרה ועל כן, על אף שהחניון היה מואר כדברי ניר, לא הבחינה בכתם השמן, ומשכך יש להטיל עליה רשלנות תורמת.

     

28. משהבת והבעל חלפו על פני כתם השמן ולא הזהירו את התובעת מפניו – חזקה כי לא הבחינו בו. משכך, סבירה בעיני טענתן כי לא ניתן היה להבחין בו בשל תנאי הראות ועל כן, הנני לדחות את טענת הנתבעות כי יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת לקרות התאונה.

     

    האם חגי היה מבוטח, או אמור היה להיות מבוטח בפוליסת הפניקס? היה והתשובה חיובית- האם עומדת לנתבעות עילת תביעה כנגדו?

     

    גדר המחלוקת

     

29. לטענת חגי, בהסכם מיום 26.1.09 שנחתם בינו לבין הנתבעת (להלן: "ההסכם"), התחייבה האחרונה לבטחו בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. התחייבות זו נכללה במסגרת השירותים שהתחייבה לספק לו, ושעבורם הוא ושאר דיירי הדיור המוגן משלמים סכומים לא מבוטלים מדי חודש בחודשו. לטענתו, הינו נכלל כמבוטח בפוליסת הפניקס, ולפיכך מנועות הנתבעות מלהגיש הודעתן כנגדו ודינה להידחות עקב כך.

     

30. לטענת הנתבעות, משחגי לא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הפניקס – אין יריבות חוזית או ביטוחית בינו לבינה. בהיעדר ההודעה, מנוע חגי מלטעון טענות חוזיות או ביטוחיות נגד הפניקס, שעה שההודעה הוגשה כנגדו בעילה נזיקית. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי לא התחייבה לבטח את הדיירים וכי לא ביטחה אותם. לטענתה, כחלק מהשירותים הניתנים לדיירים, ניתן גם ביטוח צד שלישי למרכז ולא לדיירים, וביטוח כזה נערך לנתבעת על ידי הפניקס. הנתבעת לא התחייבה לבטח את דיירי המרכז, ואף לא ביטחה. גם לא סביר, כי יינתן כיסוי ביטוחי לרשלנותו של כל דייר.

     

    הוראות ההסכם ופוליסת הפניקס

     

31. אביא להלן מהוראות ההסכם:

    • "והואיל והלקוח הביע את רצונו להתגורר במרכז ולקבל את השירותים שיינתנו על ידי 'עד 120'...מעת לעת, והכל על פי תנאי הסכם זה" (עמ' 1 להסכם);

    • "עד 120 תספק ללקוח את השירותים משך כל שהותו במרכז בין אלו המסופקים ללא תשלום ובין אלו המסופקים תמורת תשלום והכל כמפורט בנספח ב'. (להלן לפי העניין: 'השירותים')... " (סעיף 3.3 להסכם);

    • "נספח ב' להסכם ישראלי יעל וחגי מיום 26.1.2009.

      השירותים הניתנים לדיירי מרכז עד 120 ברמת החייל וכלולים בתשלום דמי האחזקה החודשיים.

      ...

      ביטוח צד ג' של המרכז, ביטוח מבנה המרכז (כולל יחידת הדיור) למעט החפצים, הציוד והריהוט של הלקוח" (נספח ב' להסכם, להלן: "ההסכם").

       

32. אביא להלן מהרשימה לפוליסה:

    • "שם המבוטח: עד 120... (להלן 'המבוטח ראשי');

    • "מבוטחים נוספים: ו/או עד 120 הוד השרון...ו/או משכיר המבנים ו/או כל מי שהמבוטח הראשי התחייב לבטחו ו/או להוסיפו לשם המבוטח ועשה כן קודם קרות מקרה הביטוח כפוף לאישור המבטח מראש" (עמ' 1 לרשימה).

       

      הכרעה

       

33. אקדים ואומר כי מצאתי לקבוע, כי: הנתבעת התחייבה לבטח את חגי בביטוח אחריות כלפי צד שלישי; כי התחייבותה מחייבת גם את הפניקס, גם אם חגי אכן לא בוטח על ידה כפי שהתחייבה הנתבעת; לפיכך, מנועות הנתבעות מלזכות בסעד כלפיו ודין הודעתן כנגדו להידחות.

     

34. הוראות ההסכם הינן ברורות ואינן משאירות מקום לספק בשאלה האם הנתבעת התחייבה לבטח את חגי בפוליסת ביטוח בגין אחריותו כלפי צד שלישי. מרבית השירותים המפורטים בנספח ב' להסכם הינם שירותים שהנתבעת התחייבה לספק לחגי ללא תשלום נוסף. ביניהם נכלל ביטוח אחריותו של הדייר כלפי צד שלישי.

     

35. עיון ברשימה לפוליסת הפניקס מעלה כי זו כוללת מספר פרקים ובכללם: ביטוח אש מורחב; התמוטטות מבנים; ביטוח אובדן תוצאתי; רעידת אדמה; אחריות כלפי צד שלישי; אחריות מעבידים; אחריות מקצועית בגין רשלנות רפואית ועוד.

     

36. לו אכן כל שהתכוונה הנתבעת לציין הינו כי היא עצמה מבוטחת, נשאלת השאלה מדוע מצאה לנכון לפרט בין השירותים הניתנים לחגי, בלא תשלום נוסף, אך ורק את ביטוח צד ג' של המרכז וביטוח המבנה של המרכז והדירה, ולא מצאה לנכון לציין את שאר רכיבי הביטוח, כדוגמת ביטוח אחריות מקצועית של הצוות הרפואי?

     

37. טענת הנתבעת, כי הביטוח הנכלל בשירותים הינו ביטוח שנערך לנתבעת עצמה על ידי הפניקס ולא ביטוח צד שלישי של דיירי הדיור המוגן, אינה מתיישבת עם השכל הישר ועם לשון הנספח.

     

38. הנתבעת התחייבה "בנשימה אחת" לבטח את מבנה המרכז, כולל יחידת הדיור, תוך שהיא מדגישה כי אינה כוללת את חפציו של חגי. דהיינו, הנתבעת הדגישה את שאינה מבטחת, והבהירה את שהינה מבטחת.

     

39. עוד בכתב הגנתו טען חגי "...כי אין כל בסיס להודעה ששלחה נגדו שולחת ההודעה זאת מאחר ששולחת ההודעה התחייבה לבטחו בביטוח אחריות כלפי צד ג' בהסכם הדיור המוגן..." (הדגשה במקור, מבוא לכתב ההגנה).

     

40. חגי עמד על טענתו זו לאורך כל הדרך, לרבות בתצהיר עדותו הראשית בו נטען כדלקמן:

    "13. מעבר לכל האמור לעיל, אני מופתע שהדיור המוגן וחברת הביטוח המבטחת אותו ושהיא גם בעליו מצאה לנכון לצרף אותי לתביעה זו. בנספח ב' להסכם ההתקשרות שלי ושל רעייתי עם הבניין כתוב שחור על גבי לבן כי: השירותים הניתנים לדיירי מרכז עד 120 ברמת החייל וכלולים בתשלום דמי האחזקה החודשיים כוללים: ניקיון יום יומי ואחזקה של השטחים הציבוריים ובנוסף אם לא די בכך: ביטוח צד ג' של המרכז, ביטוח מבנה המרכז...

    14. כלומר הנתבעות התחייבו לבטח בביטוח צד ג' את המרכז במסגרת השירותים שהם מספקים לי ושעבורם אנחנו הדיירים משלמים סכומים לא מבוטלים מדי חודש בחודשו. כיצד זה ייתכן שחברת הביטוח (שהיא גם הבעלים של הדיור המוגן) תובעת אותי על נזק שהיא התחייבה לבטח אותי מפניו ואכן ביטחה??

    ...

    15. צר לי על כך שהנתבעות שאמורות לספק שירותים אלה במסגרת ההסכם מנסות לגלגל את האחריות לפתחי ולהתנער מהתחייבותן לבטחני, שלא לדבר על כך שלא עשו די לתחזוקה נאותה והניקיון של השטחים הציבוריים" (סע' 13-15 לתצהיר עדות ראשית מיום 20.10.15).

     

41. יודגש כי חגי לא נחקר על טענותיו בכל הנוגע להתחייבות הנתבעת לבטחו.

     

42. עיון בהסכם, שנחתם ביום 26.1.09, מעלה כי הינו הסכם אחיד, שנערך על ידי הנתבעת, ומהווה הסכם בינה לבין הדיירים בדיור המוגן. הנתבעת לא זימנה כעד מטעמה את מי שחתם מטעמה על ההסכם, ו/או כל אדם אחר שיכול היה לתמוך בפרשנותה להסכם.

     

43. מהרשימה לפוליסת הפניקס ניתן ללמוד כי הפניקס, אשר לטענת חגי הינה בעלת המניות בנתבעת, (חגי לא נחקר על כך), הייתה מודעת להתחייבות הנתבעת בנספח ב' להסכם, ולפיכך נכתב במפורש ברשימה כי מבוטחים גורמים נוספים אשר "המבוטח הראשי התחייב לבטחו ו/או להוסיפו לשם המבוטח ועשה כן קודם קרות מקרה הביטוח כפוף לאישור המבטח מראש".

     

44. ההתחייבות לבטח את דיירי הדיור המוגן, לרבות חגי, ניתנה למעלה מארבע שנים לפני קרות מקרה הביטוח והנפקת הפוליסה. אמנם, הוספת מבוטח נוסף לבקשת הנתבעת, כפופה, לכאורה, לאישור הפניקס, ברם ההתחייבות מחייבת את הנתבעת והפניקס גם יחד, בין היתר, נוכח טענת חגי שלא נסתרה, כי הפניקס הינה בעלת המניות בנתבעת ועל כן חזקה כי ידעה על התחייבות זו. זאת ועוד, לא נטען ע"י הפניקס כי לו הייתה מתבקשת להוסיף את חגי כמבוטח נוסף היא לא הייתה מסכימה לכך.

     

45. לו הנתבעת הייתה מקיימת את התחייבותה לבטח את אחריותו של חגי כלפי צד שלישי – ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגדו לא הייתה מוגשת, שכן חגי היה נכלל בין המבוטחים על פי פוליסת הפניקס. לא זו אף זו, ככל שהתובעת הייתה מגישה את תביעתה גם כנגד חגי – על הפניקס היה ליתן לחגי כיסוי ביטוחי וייצוג בהגנה כנגד התביעה, וככל שביהמ"ש היה מוצא להטיל על חגי חבות כלשהי – על הפניקס היה לשאת בחיוב זה, מכוח פוליסת הפניקס.

     

46. אשר לטענת הנתבעות, כי היה על חגי להגיש כנגדן הודעה לצד רביעי, ומשלא עשה כן הינו מנוע מלטעון טענה זו כטענת הגנה - אין דעתי כדעתן, שכן עסקינן בטענת הגנה מובהקת הנטענת כנגד תביעה (הודעה), שהוגשה בניגוד להתחייבות בהסכם שבין הצדדים.

    לו תביעת התובעת הייתה מוגשת כנגד חגי בלבד – היה עליו להגיש הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעות על מנת שישפו אותו בגין כל סכום בו יחוב. משהתביעה לא הוגשה כנגדו ומשצירופו לתביעה נעשה ע"י הנתבעות במסגרת הודעה לצד שלישי - טענותיו כלפיהן עומדות לו בהגנתו כנגדן. משמעותה המעשית של ההתחייבות לבטחו הינה – התחייבות הנתבעות כי לא תוגש כנגדו תביעה בגין אותה חבות שהנתבעת התחייבה לבטחו בגינה, והתחייבות זו מחייבת גם את הפניקס שנכנסת לנעליה הצרות של הנתבעת, גם אם לא ידעה עליה.

     

47. הנתבעות עשו שימוש שלא בתום לב בהליכי משפט בעת שהגישו הודעתן כנגד חגי. לו היו פועלות בהתאם להתחייבות הנתבעת על פי ההסכם, הן היו מנועות מלהגיש ההודעה לצד שלישי. משהנתבעת הפרה את התחייבותה להוסיפו כמבוטח נוסף בפוליסת הפניקס- הנתבעת והפניקס אינן זכאיות לכל סעד כלפי הנתבע.

     

48. נדרשתי לאחרונה לסוגיה דומה בת"א (הרצ') 19695-09-12 מיקה איצקוביץ נ' שר יעוץ והדרכה בע"מ (6.2.17) שם נקבע כי:

    "...אל לביהמ"ש לתן סעד לבעל דין המפר בבוטות ובלא כל הסבר התחייבות חוזית, ואף פועל בניגוד לה כלא הייתה, שעה שלו היה ממלא אחריה המחלוקת שבינו לבין הצד השני לחוזה לא הייתה באה לעולם" (ס' 19 לפסה"ד).

     

49. מאחר והתחייבות הנתבעת על פי ההסכם קדמה להפקת הפוליסה – התחייבות זו מחייבת גם את הפניקס, על אף שלא הייתה צד לה.

     

50. המחבר אליאס נדרש בספרו "דיני ביטוח" מהדורה שניה 2009, לזכות השיבוב של מבטח שמקורה בעילה חוזית. לדבריו:

    "חשוב לציין, עם זאת, כי זכותו של המבטח כלפי הצד השלישי כפופה, במלואה, לתנאי החוזה שבין המבוטח לבין הצד השלישי. המבטח, שבא בנעלי המבוטח, אינו רוכש זכויות טובות יותר מאלה שעמדו למבוטח עצמו מכוח החוזה. כך למשל, אם הצד השלישי פטור מאחריות כלפי המבוטח מכוחה של תניית פטור הכלולה בחוזה שביניהם, חל פטור זה גם כלפי המבטח במסגרת תביעת התחלוף. משמעה, הנטל הוא על המבטח לברר עם המבוטח, עובר לכריתת חוזה הביטוח, את מהות קשריו החוזיים עם צדדים שלישיים, ולהתנות את הביטוח, במקרים המתאימים, בחובה שלו להתקשר בחוזים הכוללים תניות פטור כאמור" (עמ' 1101-1102).

     

51. דעתו של המחבר אליאס נסמכת בין היתר, על ע"א 32/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל קרמר ובנו, פד"י מא(2), 603, (20.5.87) שם נקבע כי:

    "...חברת הביטוח חייבת לשפות את המבוטח בשל הנזק שנגרם לו ושעליו היה מבוטח. היא יכולה לחזור לצד ג', רק אם צד ג' חייב בשיפוי של המבוטח במקרה שלנו – צד ג' לא חייב בשיפויו של המבוטח בשל הנזק שנגרם לו, וזאת על-פי ההסכם שבין צד ג' למבוטח. המבטחת אף לא בררה שאלה זו בעת שביטחה את המשיב ואף לא התנתה את הביטוח באי-התקשרות המבוטח בתניה כאמור. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור" (עמ' 608-609).

     

52. ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי הפניקס כנגד חגי הינה בגדר תביעת תחלוף. הזכות להגשתה מותנית בכך שעובר להפקת הפוליסה, המבוטח לא התחייב כלפי צד שלישי, שהוא ו/או מבטחתו לא יגישו נגדו תביעה. ככל שההתחייבות ניתנה לאחר כניסתה לתוקף של הפוליסה – אין היא מחייבת את המבטחת, אך מחייבת את המבוטח. משהתחייבות הנתבעת לחגי ניתנה לפני כניסתה לתוקף – יש בה כדי לחייב גם את הפניקס המנועה מלהגיש את תביעת התחלוף כנגד חגי.

     

53. איני מוצא להידרש לטענות הנתבעות כנגד איילון, שכן גם אם עומדת להן עילת תביעה כנגדה – כל טענה שעומדת לחגי (למבוטח) כנגד צד שלישי (הנתבעות), עומדת גם למבטחת (איילון). משמצאתי כי הנתבעות היו מנועות מלהגיש הודעתן כנגדו – דין ההודעה כנגד איילון להידחות מאותו טעם.

     

54. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, משעה שהפניקס טענה כי חגי אינו מבוטח בפוליסת הפניקס, ברי כי לא יכלה לטעון לביטוח כפל. משכך, איני נדרש לשאלה האם פוליסת איילון בגין אחריות כלפי צד שלישי חלה בנסיבות.

     

55. למעלה מהצורך אדון להלן במחלוקת, האם הוכח כי התאונה ארעה בגין השמן שנזל מהרכב (של חגי).

     

    האם התובעת החליקה משמן שנזל מהרכב (של חגי)?

     

    האם נזל שמן מהרכב?

     

56. לדברי ניר, למחרת התאונה נוקה החניון מכתם השמן וביום א', יומיים לאחר התאונה, שוב הבחין בנזילה מהרכב. לכן, פנה לחגי, עוד ביום א', בבקשה לתקן את נזילת השמן מהרכב, אולם לא מסר לו כי התובעת נפלה בגין כתם שמן.

     

57. אין חולק כי לראשונה נודע לחגי על הקשר הנטען בין התאונה לרכב, בעת שקיבל לידיו את ההודעה לצד שלישי שהוגשה ביום 23.6.14, כשנה לאחר הגשת תביעת התובעת, ולמעלה משנתיים לאחר קרות התאונה. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר חגי כי ניר מסר לו ששמן נוזל מהרכב. לפיכך: "...לצורך בדיקת הנזילה נשכבנו על רצפת החניון והסתכלנו מתחת לרכב. מתחת לאגן השמן היו טיפות שבהתחלה חשבתי שהן מהמזגן, אך כשנגעתי באגן השמן הוא היה שמנוני. אם הייתה נזילה ממשית הייתה מצטברת שלולית גדולה מתחת לרכב, באותו מקום, מה שלא היה ולא נברא" (ס' 4 לתצהיר).

     

58. עם זאת, הודה חגי בתצהירו כי פנה עם הרכב למוסך מורשה שם "...נמצא שישנו סדק מינורי באגן השמן. זכור לי במפורש שמנהל העבודה במוסך אמר לי שאין צורך להחליף אך התעקשתי להחליף אותו, וזכור לי שמה שידעתי הוא שזה ליכלך את החניון..." (ס' 5 לתצהיר).

     

59. כאמור, למחרת התאונה צילמה הבת את כתמי שמן ברחבה, וכן מתחת לחלקו הקדמי של הרכב. במהלך חקירתו הנגדית של חגי, הוצגו בפניו התמונות והוא התבקש לאשר כי הכתם שנראה בתמונה מתחת לרכב הינו כתם שמן. תשובותיו סתרו זו את זו, תוך שמחד הוא מודה כי הכתם שנראה בתמונה מתחת לרכב ואשר עליו הצביע ניר, הינו אכן שמן, אולם מאידך טען כי לא הייתה נזילת שמן מהרכב, וכי עסקינן ב"הזעה של שמן" (עמ' 175 לפרוטוקול). מכרטיס הטיפולים של הרכב (נספח 1 לתצהיר חגי) עולה כי ביום 18.3.12, (9 ימים לאחר התאונה), בוצעה בדיקת נזילות שמן; הוסר אגן השמן ממקומו; וככל הנראה הוחלף. בגין כך, שולם למוסך סך של 1,450 ₪ בצירוף מע"מ.

     

60. שוכנעתי, לאור תצהירו ועדותו של חגי; בהסתמך על התמונות; כרטיס הטיפולים של הרכב; ועדותו של ניר, כי הכתם שנראה מתחת לרכב הינו שמן שנזל מאגן השמן של הרכב.

     

    האם הוכח כי התובעת החליקה בשל נזילת השמן מהרכב?

     

61. יאמר, כי התובעת והבת טענו כי אינן יודעות מה מקור הנזילה, וכי אינן יודעות האם מקורה ברכב. יוזכר כי התובעת, בעלה וחגי מתגוררים בדיור המוגן.

     

62. כאמור, לדברי ניר, עוד ביום א', יומיים לאחר התאונה, דהיינו ביום 11.3.12, פנה לחגי והראה לו את כתם השמן שמתחת לרכב. לדבריו: "...פנינו לדייר חגי ישראלי בבקשה לתקן את הנזילה ואכן הנזילה תוקנה" (ס' 9 לתצהיר עדות ראשית). הצהרה זו תואמת כאמור לתצהירו ועדותו של חגי. ברם, סבורני כי אין די בכך כדי לקבוע כי כתם השמן בגינו החליקה התובעת ונפלה, מקורו ברכב ולא בכלי רכב אחר.

     

63. מכרטיס הטיפולים עולה כי חגי פנה למוסך לראשונה ביום א' 18.3.12, דהיינו שבוע ימים לאחר שניר פנה אליו, ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי נזילת השמן מהרכב הייתה אמורה להימשך, שכן לא תוקנה. לדברי חגי, "סמוך לאחר אותה שיחה עם הקב"ט, בהזדמנות הראשונה כשיצאתי עם הרכב מהחניון נסעתי ישירות למוסך הדקל...צריך להיות ברור שאם הייתה נזילה משמעותית של שמן, שנמשכה למעלה משבוע ימים וגרמה שלוליות בכל רצפת החניון – לא צפוי היה להיוותר כלל שמן במנוע ולא יכולתי להגיע למוסך – מה שכאמור לא היה ולא נברא" (סע' 5-6 לתצהיר עדות ראשית).

     

64. עדותו של חגי כי באותו מועד לא נמסר לו שהתובעת נפלה בגין כתם שמן לא נסתרה, מה גם שניר לא טען אחרת. על כן, הדעת נותנת כי חגי לא ראה בהילות בתיקון הנזילה, וסבירה בעיני טענתו כי לו עסקינן היה בנזילה משמעותית, היה נגרם נזק משמעותי למנוע הרכב בשל נזילת השמן במהלך כל אותו שבוע.

     

65. לא נטען, ולא הובאה כל ראיה כי לאחר שנוקו כתמי השמן ברחבה ביום 11.3.12 נראו כתמי שמן נוספים ברחבה. חזקה כי לו כתם השמן בגינו החליקה התובעת נגרם בגין נזילת שמן מהרכב (רכבו של חגי) – כתמי השמן היו מתפזרים ברחבה במהלך אותו שבוע, בשל נסיעת כלי הרכב בחניון, כפי שניתן לראות בתמונות שצולמו למחרת התאונה. יודגש כי כתמי השמן ברחבה כפי שצולמו ע"י הבת למחרת התאונה הינם רבים ומפוזרים על פני שטח נרחב יחסית.

     

66. ככל שהנתבעת הייתה שומרת בידיה את סרט הווידאו, ניתן היה לראות מתי החנה חגי את הרכב עובר לתאונה. עסקינן בנזק ראיתי של ממש שנגרם לחגי, שעה שלמעלה משנתיים לאחר התאונה נמסר לו על הקשר, לכאורה, שבין קרות התאונה לנזילת השמן מהרכב.

     

     

67. לפיכך, מצאתי לקבוע כי הנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכחת טענתן כי כתם השמן בגינו החליקה התובעת נגרם בגין נזילת שמן מהרכב, ולא מרכב אחר, שנסע במקום.

     

    האם על איילון לשפות את הנתבעות מכוח פוליסת הרכב?

     

68. לטענות הנתבעות, על איילון לשפותן מכוח פוליסת הרכב המכסה לטענתן, חבות אחרת בשל נזק גוף שנגרם על ידי, או עקב, שימוש ברכב מנועי. משמצאתי כי הנתבעות מנועות מלהגיש הודעתן כנגד חגי ומבטחתו, וכי לא הוכח שמקור כתם השמן ברכב – איני נדרש לטענתן.

     

    שאלת שיעור הנזק

     

    הנכות הרפואית

    מבוא

     

69. לטענת התובעת, היא החליקה קדימה בחוזקה ונחתה על האגן, תוך שהיא מנסה, באופן אינסטינקטיבי, לבלום את נפילתה באמצעות שתי ידיה. לטענתה, כתוצאה מהתאונה נחבלה בכתפייה; ידייה; עכוזה; ירכה הימנית; וכי נגרמו לה קרעים בגידים בשתי כתפיה.

     

70. לאחר בדיקה ראשונית ע"י הרופאה התורנית בדיור המוגן, הופנתה התובעת לחדר מיון, בשל חשד לשבר בכתף ימין. בבדיקתה בחדר המיון בביה"ח איכילוב אובחנה בין היתר, הגבלה קשה בתנועות כתף ימין. לאחר טיפול שוחררה עם מתלה לכתפה הימנית והוראות להמשך מנוחה וטיפול רפואי.

     

71. ביום 11.3.12 נבדקה התובעת ע"י רופא קופ"ח שהפנה אותה לטיפולי פיזיותרפיה ולבדיקת US של הכתפיים. בבדיקה שבוצעה ביום 8.4.12 אובחן קרע גדול מאד של גיד סופראספינטוס הימני, וקרע בגודל 1.7 ס"מ באותו גיד משמאל. בבדיקת MRI שבוצעה ביום 23.4.12 לכתף ימין, הודגם קרע באורך 4 ס"מ בגיד סופראספינטוס, וקרע באורך 3.5 ס"מ של האינפראספינטוס. גם גיד הסובסקפולריס נמצא קרוע ואובחן קרע של הגיד הארוך של הביצפס. בסיכום קרע מסיבי בגיד השרוול המסובב, ובגיד הביצפס. נמצא כי המצב אינו בר תיקון וכי יש צורך בהחלפת כתף מסוג REVERSED TSR בבדיקת EMG מיום 26.6.12 אובחנה תסמונת כפית קשה משמאל ומתונה מימין. התובעת הופנתה למרפאת לכירורגיית יד.

     

    חוות דעת המומחים

     

72. התובעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר שלמה ברונק, מומחה בכירורגיית אורתופדית. המומחה מצא, בחוות דעתו מיום 5.5.13, כי נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 25% לפי סעיף 41(4)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בגין הגבלת תנועות בפרק כתף ימין. כן מצא כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 15% לפי סעיף 41(4)(ב) בגין הגבלת תנועות בכתף שמאל עד לגובה השכם. ד"ר ברונק מצא כי הפגיעה בשתי הכתפיים נגרמה בגין התאונה.

     

73. התובעת נבדקה מטעם הנתבעות על ידי פרופ' יעקב נרובאי, אורתופד. המומחה מצא, בחוות דעתו מיום 27.2.14, כי נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10% לפי סעיף 42(1)(ד)(ɪ) בשל הפגיעה בכתף שמאל. פרופ' נרובאי הבהיר כי לא מצא את אותן מגבלות תנועה, כפי שמצא ד"ר ברונק בבדיקתו את התובעת. אשר לכתף שמאל – זו כלל לא נפגעה ולא נחבלה בעת הנפילה, וכי לו היה נגרם קרע בגיד בכתף שמאל, התובעת הייתה סובלת מכאבים או הפרעות מיד בסמוך לאחר התאונה, ולא רק מספר שבועות לאחריה. פרופ' נרובאי ציין כי אצל למעלה מ- 54% מבני הגילאים 60 ומעלה נמצא בבדיקות קרע בקופסית המסובב ללא שום סימפטומטולוגיה, ולכן לדעתו אין קשר בין תלונותיה לבין התאונה.

     

74. נוכח המחלוקת שבין מומחי הצדדים, מונה ד"ר חנן טאובר, אורתופד, כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. בבדיקתה על ידי המומחה ביום 14.7.14 התלוננה התובעת על כאבים בשתי הכתפיים. לדבריה, מאחר וכתף ימין כאובה ומוגבלת, היא נעזרת יותר בכתף שמאל, אולם שתי כתפיה כואבות במידה שווה. לדבריה, היא מתקשה להרים את שתי הידיים; סובלת מכאבים בלילות; לא מסוגלת להרים חפצים לגובה. ד"ר טאובר קבע כי בגין התאונה נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בכתף ימין בשיעור של 25% לפי סעיף 42(1)(ד)(ɪɪɪ) (חלקי) לתקנות. אשר לנכות בכתף שמאל – מדובר במצב ניווני שהתפתח אמנם לאחר התאונה, אך לא נגרם בגינה, שכן התובעת נחבלה בכתף ימין בלבד.

     

75. לבקשת התובעת, נחקר ד"ר טאובר על חוות דעתו. לדעתו, הקרע בכתף שמאל הינו קרע ניווני. עם זאת, בהנחה כי התובעת נחבלה בשתי ידיה הינו מעריך כי הקרע הוחמר בגין התאונה, והיה מקום לקבובע כי נכותה בכתף זו בגין התאונה הינה בשיעור של 10%.

    לטענת הנתבעות, אין בסיס לקביעה זו, הן משום שהמומחה כתב בחוות דעתו כי התובעת נפלה על שתי ידיה, והן משום שבתיק הרפואי שהוגש ע"י התובעת אין כל תלונה של התובעת בגין כתף שמאל.

     

    הכרעה בדבר נכותה הרפואית של התובעת

     

76. אמנם התובעת לא התלוננה מיד בסמוך לאחר התאונה על כאבים ופגיעה גם בכתף שמאל, אולם הדעת נותנת כי משהכאבים בכתף ימין היו חזקים – התמקדו תלונותיה והטיפול בה בכתף זו. אוסיף ואומר שעדות התובעת כי בלמה את נפילתה בשתי ידיה לא נסתרה והיא אף לא נחקרה בעניין זה. בלימה בשתי ידיים הינה תגובה אינסטינקטיבית בעת נפילה לאחור. הוסף לכך את הנזק הראייתי שנגרם לתובעת, גם אם בתום לב, ושאינו מאפשר לה לבסס בראיה ניצחת את טענתה בדבר נסיבות נפילתה.

     

77. בדיקת האלטראסאונד שבוצעה לתובעת ביום 8.4.12, חודש לאחר התאונה, אבחנה קרע בשתי הכתפיים. הקרע בכתף שמאל היה קטן, בעוד שהקרע בכתף ימין היה גדול. העובדה שהתובעת לא התלוננה על כאבים בכתף שמאל אלא רק בימין, מתיישבת עם חומרתם השונה של הממצאים.

     

78. מקובלת עלי דעת המומחה בחקירתו כי הקרע בכתף שמאל הינו קרע ניווני אשר הוחמר במידה מסוימת בגין החבלה, וכי נכון יהיה לקבוע כי תרומה זו הינה בשיעור של 10%.

     

79. לסיכום: מצאתי לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 32.5%.

     

    הפסדי הכנסה

    גדר המחלוקת

     

80. בעת התאונה, עבדה התובעת כגננת עצמאית ב"גן ****" בגבעתיים – גן אותו ייסדה, ניהלה ועבדה כגננת במשך כ-50 שנה (להלן: "הגן"). לדבריה, עסקינן בגן "מיתולוגי" בגבעתיים, אשר אימהות נהגו לרשום את ילדיהן אליו שנים מראש, לעתים אף בשלב הריונן בשל הוותק הרב של הגן. לטענתה, לאחר התאונה נעדרה מספר חודשים מעבודתה בגן, לאחריהם שבה לעבודתה. לטענתה, עקב מהתאונה נאלצה לסגור את הגן בחודש אוגוסט 2013, וכי אלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד שנים נוספות.

    הוסיפה וטענה התובעת, כי במהלך החודשים הראשונים שלאחר התאונה קיוותה כי טיפול שמרני יביא לשיפור במצבה, ועל כן עברה טיפולים פיזיותרפיים מרובים במסגרת קופ"ח וכן באופן פרטי. כן עברה טיפולי הידרותרפיה ונטלה משככי כאבים רבים לרבות נרקוטיה. ברם, מומחים בהם נועצה, הבהירו לה כי סיכויי ההצלחה לתיקון הקרעים בניתוח הינם נמוכים ולכן נגוזה תקוותה להחלים מפציעתה.

     

81. לדברי התובעת, לאחר התאונה לא רצתה לאכזב את הורי הילדים שנרשמו לשנת הלימודים הבאה, המתחילה ביום 1/9/12, ולכן המשיכה להפעיל את הגן כרגיל, שנת לימודים נוספת, עד ליום 31/8/13. כן הצהירה, כי ההרשמה לשנת הלימודים העוקבת (9/12-6/13) הסתיימה לפני התאונה, ולפיכך לא יכלה לסגור את הגן. עם זאת, בחקירתה הנגדית העידה כי נאלצה להפחית את מספר התלמידים לפחות מ-35 (עמ' 69 לפרוטוקול).

     

82. לדבריה, עד לתאונה תפקדה באופן עצמאי הן בעבודתה כגננת והן בכל פעילויות היום יום, וכי, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, גילה הביולוגי נמוך מכפי גילה הכרונולוגי. לדבריה, מרבית הורי הגן והעובדות סברו בטעות כי היא צעירה מכפי גילה הכרונולוגי, מה שאפשר לה לטענתה, להוסיף ולעבוד עוד שנים רבות אלמלא התאונה.

     

83. לדברי התובעת, שכרה את מבנה הגן מאדם מבוגר שהתגורר בסמוך לו, ומידי שנה חודש הסכם השכירות לשנה אחת נוספת, בלא שניתנה אופציה לשנה נוספת. למרות זאת, התובעת רשמה ילדים לשנת הלימודים הבאה, עוד בטרם נחתם הסכם שכירות לשנה נוספת, זאת נוכח מערכת היחסים המיוחדת והאמון ההדדי ששררו בניהם.

     

84. לטענת הנתבעות, התובעת סגרה את הגן מטעמים שאינם קשורים לתאונה, וזאת מפאת גילה ורצונה לטפל בבעלה. התובעת לא זימנה לעדות את מי מעובדות הגן כמו גם את המשכיר, על מנת שיתמוך בטענותיה. זאת ועוד, טענות התובעת אינן מתיישבות זו עם זו.

     

    הכרעה

     

85. התובעת לא זימנה לעדות את מי מעובדות הגן וכן את המשכיר, על מנת שיתמכו בטענותיה, ולמעשה עסקינן בעדות יחידה של בעל דין. עם זאת, לאחר בחינת הראיות הגעתי למסקנה כי יש ממש בטענותיה, כי סגרה את הגן בגין התאונה.

     

86. מחזורי הכנסותיה של התובעת, לפני הוצאות, לשנים 2010-2012 הינם זהים, ונעו בין 1,858,000 ₪ ל-1,829,000 ₪. מחזורים אלו גבוהים במעט מהמחזורים בשנים 2008-2009. הכנסות התובעת לאחר הוצאות בשנים 2008-2011 נעו בין 1,040,000 ₪ ל- 1,080,000 ₪ לשנה. נתונים אלו מעידים על יציבות בהכנסות ובהוצאות.

     

87. מחזור ההכנסות, לפני הוצאות, לשנת 2013, בגין שנת הלימודים שהסתיימה ביום 31.8.13, עמד על 1,026,000 ₪ בגין שמונה חודשים. כלומר, לו התובעת היתה ממשיכה להפעיל את הגן גם בתקופה שמיום 1.9.13 ועד ליום 31.12.13, מחזור ההכנסות לשנה זו היה מגיע ל-1,539,000 ₪. דהיינו, המחזור היה מגיע ל-83% מהמחזור לשנת 2012 שעמד על 1,851,000 ₪. ירידה זו במחזור, תומכת בטענת התובעת כי הפחיתה את מספר הילדים, אם כי לא בהיקף הנטען על ידה.

     

88. השכר ששולם לעובדות בשנת 2010 עמד על 349,000 ₪, ובשנת 2011 עמד על סך של 358,000 ₪. השכר ששולם ב-2012 עלה ל-421,000 ₪, ובשנת 2013 פחת לכ-395,000 ₪ (חושב על בסיס של שנה קלנדרית מלאה).

    לכאורה, לא היתה הצדקה בשנת 2013 לגידול הנוסף בשכר העובדות, שכן מספר הילדים פחת. ברם, נתון זה מחזק את טענת התובעת כי תפקודה ויכולת עבודתה פחתו משמעותית, וכי עקב כך נאלצה הן להפחית את מספר הילדים והן לשכור עובדות נוספות.

     

89. בחקירתה הנגדית נחקרה התובעת ארוכות בעניין הארכת חוזה השכירות, ונדרשה להשיב לרבות שאלות והשגות שהועלו ע"י ביהמ"ש. לקראת סיום חקירתה, השיבה בחיוב לשאלה האם נכון כי אחד מנכדיו של המשכיר מתגורר במושכר. כן השיבה, בתשובה לשאלות ב"כ איילון, כי לאחר שסגרה את הגן, המשכיר ניסה בתחילה להשכיר את המבנה לשימוש כגן ילדים, אולם משהדבר לא עלה בידיו נכדו החל להתגורר במקום כשנה – שנה וחצי לאחר מכן (עמ' 101 לפרוטוקול). הדעת נותנת כי לו המשכיר התכוון שלא להמשיך להשכיר את המושכר לתובעת, חזקה כי נכדו היה עושה בו שימוש מיד לאחר תום תקופת השכירות.

     

90. ניתן היה להתרשם במהלך עדותה של התובעת, כי עסקינן באישה דעתנית ואינטליגנטית, הנראית צעירה מכפי גילה, ונראה כי אלמלא התאונה אכן התכוונה להמשיך ולהפעיל את הגן לתקופה נוספת.

    נכותה של התובעת הינה נכות רפואית בשיעור גבוה יחסית. נכות זו מגבילה את תפקודה בחלק מפעולות היום יום, לרבות בעבודתה. נראה כי התובעת אכן קיוותה שיעלה בידיה להתגבר על תחלואיה בעקבות התאונה, ומשהדבר לא צלח סגרה את הגן. ניתוח הכנסותיה והוצאותיה לפני ולאחר התאונה, מתיישב עם טענותיה ותומך בהן.

     

91. להערכתי, בהתחשב בגילה של התובעת, נכון יהיה לקבוע כי אלמלא התאונה הייתה ממשיכה להפעיל את הגן שנה אחת נוספת, עד הגיעה לגיל 79 לערך, דהיינו, עד ליום 31.8.14.

     

92. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, לדעתי היה על התובעת לפעול להקטנת נזקיה, ולהמשיך להפעיל את הגן כפי שתכננה מלכתחילה, תוך הקטנת מצבת הילדים; הגדלת צוות הגננות; והפחתת היקף עבודתה שלה בגן. משלא עשתה כן יש לפצותה באופן חלקי בגין הפסדיה.

     

    הפסד הכנסה לעבר

     

93. לדברי התובעת, בעקבות התאונה נאלצה להעסיק מחודש מאי 2012 עובדת נוספת בעלות של 33,926 ₪, וכן נדרשה לתוספת תשלום עבור שעות נוספות לעובדות הקבועות. בעוד אשר בשנת 2011 שקדמה לתאונה, עלות העסקת העובדות הסתכמה בסך של 390,630 ₪, הרי שבשנת 2012 עמדה עלות העסקתן ע"ס של 466,519 ₪.

     

94. מצאתי כי יש ממש בטענת התובעת לעניין זה, ולפיכך הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 75,889 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 4,424 ₪, בסה"כ – 80,313 ₪, בגין הפסד הכנסה עד ליום 31.12.12.

     

95. הכנסות התובעת מהגן בשנת 2011 שקדמה לתאונה, לאחר ניכוי הוצאות, עמדו ע"ס של 1,082,791 ₪ ברוטו. הנני מניח כי אלמלא התאונה הכנסותיה בשנים הבאות היו צפויות להשתוות להכנסותיה שלפני התאונה.

    הכנסותיה בשנת 2013 עמדו ע"ס של 455,612 ₪. לו התובעת הייתה ממשיכה להפעיל את הגן באותה מתכונת מצומצמת, היו הכנסותיה בשנת 2013 מגיעות לכדי סך של 683,418 ₪, והכנסותיה בשנת 2014 עד ליום 31.8.14 היו משתוות להכנסותיה בפועל בשנת 2013, דהיינו מגיעות לסך של 455,612 ₪.

    משמעות הדברים הינה כי בגין התקופה שמיום 1.1.13 ועד ליום 31.12.13 התובעת הייתה צפויה להכנסה נוספת של 399,373 ₪, (ההפרש בין הכנסותיה בשנת 2012 1,082,791 ₪, להכנסות המצומצמות הצפויות בגין כל שנת 2013- 683,418 ₪). בגין התקופה שמיום 1.1.14 ועד ליום 31.8.14 הייתה התובעת צפויה להכנסה של 455,612 ₪, (בהתאמה להכנסה בפועל בשנת 2013) ועל כן סה"כ ההפסד- 854,985 ₪.

    לפיכך, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 854,985 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.13 בסך 17,090 ₪, בסה"כ –872,075 ₪.

     

96. סה"כ הפסד ההכנסה לעבר- 952,388 ₪.

     

    מהי הריבית על פיה יש להוון את נזקי התובעת לעתיד?

     

97. נכון למועד מתן פסה"ד תוחלת חיי התובעת הינה כ-8 שנים נוספות. בהחלטתי מיום 1.1.17 סברתי כי בנסיבות אלו אין מקום להידרש לטענתה שיש להוון את נזקיה לעתיד לפי ריבית נמוכה משיעור של 3%. התובעת, חרף החלטתי, שבה וחזרה בסיכומיה על טענותיה. לא מצאתי מקום לסטות מהחלטתי.

    נא ר' לעניין זה פסק דינו של כבוד השופט ארנון דראל בת.א 53143-09-12 (י-ם) ש' ב' נ' המאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ, (28.3.17), שקבע, לאחר שהובאו לפניו ראיות הצדדים, לרבות חוות דעת ומסקנות ועדת וינוגרד, כי התובע לא עמד בנטל הדרוש כדי להראות שיש לשנות את שיעור הריבית.

     

    נזק לא ממוני

     

98. בהתחשב בשיעור הנכות, אופי המגבלות וגילה של התובעת, מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 150,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

     

    עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

     

    99.שוכנעתי כי בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, נדרשה התובעת לעזרת צד שלישי מוגברת, נוכח קשייה להתלבש באופן עצמאי ולהתקלח ללא סיוע. מגבלותיה באו לידי ביטוי בכל הפעולות הנדרשות במשק הבית, לרבות הכנת אוכל ועבודות בישול וניקיון. התובעת נעזרה וממשיכה להיעזר בבת המגיעה לעיתים תכופות לבית הוריה, ומסייעת בין היתר, בהכנת מזון ועוד. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 20,146 ₪ בגין קנייה בעבר של אוכל מוכן וארוחות במסעדות. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאה זו בסך של 1,000 ₪ לחודש לעבר ולעתיד. בנוסף, עותרת התובעת לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד בסך של כ-200,000 ₪ המחושב לפי הוצאה בסך של 2,240 ₪ לחודש.

     

    100.שוכנעתי כי התובעת אכן נדרשה בחודשים הראשונים שלאחר התאונה להוצאות מוגברות ולעזרת קרובים. כן נתתי דעתי לעובדה כי התובעת זוכה לעזרה ללא שכר מהנתבעת, וכי התובעת לא העסיקה עזרה בשכר מעבר לכך. בנסיבות אלו, מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה, פיצוי בסכום של 30,000 ₪ בגין עזרת קרובים והוצאות מוגברות לרכישת אוכל מוכן ומסעדות.

     

    101.ככל שהתובעת תלך ותתבגר, היא תידרש לעזרת הזולת מוגברת יותר ויותר. על דרך של אומדנה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעתיד, לרבות עזרה בהכנת ארוחות.

     

    102.סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד – 150,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

     

    103.התובעת נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה, חלקם במסגרת קופ"ח וחלקם באופן פרטי, וכן לטיפולי הידרותרפיה, ומשככי כאבים רבים. כן נועצה התובעת במומחים רפואיים. הוצאות התובעת, המגובות בקבלות, מסתכמות בסך של 9,841 ₪.

     

    104.יש להניח כי התובעת תידרש מפעם לפעם להוצאות רפואיות שאינן נכללות בסל הבריאות. על דרך של אומדנה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעתיד.

     

    105.סך כל הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 19,841 ₪.

     

     

     

     

     

    סיכום

     

    106. להלן סיכום נזקי התובעת:

    הפסד הכנסה לעבר-952,388 ₪

    עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד-150,000 ₪

    הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד-19,841 ₪

    נזק לא ממוני-150,000 ₪

    סה"כ-1,272,229 ₪

     

    סוף דבר

     

    107.לפיכך, הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 1,272,229 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל. כן הנני מחייב את הנתבעות להשיב לתובעת את אגרת ביהמ"ש, הוצאות ההקלטה והתמלול, ושכ"ט המומחים הרפואיים, (לא כולל ההוצאות בגין חוות הדעת הכלכלית), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה ועד התשלום המלא בפועל.

     

    כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לכל אחד מהצדדים השלישיים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. בנוסף, תישאנה הנתבעות בהוצאות הצדדים השלישיים בגין שכ"ט המומחים הרפואיים והוצאות ההקלטה והתמלול, כאשר כל הוצאה נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד מועד ההחזר.

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.