פלונית נ' המרכז הלאומי לספורט החורף בישראל – מרכז קנדה במטולה

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת מנפילה שאירעה בעת שהחליקה על הקרח במתקן שמפעילה הנתבעת. עילת התביעה – רשלנות במתן הוראות שימוש במחליקיים.

התביעה, ההגנה, הטענות

1. ביום 8.3.2014 הגיעה התובעת, ילידת 1990, בלוויית שלושה מידידיה, למתחם החלקה על הקרח שמפעילה הנתבעת 1 ("הנתבעת"). הייתה זו הפעם הראשונה שהתובעת ניסתה להחליק על הקרח. לגרסתה, עובד הנתבעת שבדלפק ההשאלה מסר לה מחליקיים פגומים ומסוכנים שאחד מהם לא נסגר היטב על רגלה. לאחר שניסתה לסגרו ולא הצליחה, לרבות בסיוע של אחד מידידיה, היא הודיעה זאת לעובד, ונענתה על ידו שאפשר להחליק כך. התובעת נסמכה על דבריו, החלה להחליק, איבדה את שיווי המשקל ונפלה. היא נחבטה במשטח הקרח, נפגעה בשורש כף יד שמאל (שאינה היד הדומיננטית), אובחן שבר, אשר קובע בגבס, ובסופה של תקופת החלמה נותרה נכות רפואית קבועה שהועמדה לצורך הדיון ובהסכמת הצדדים על דרגה של 9.75%.

    

2. התובעת טוענת שעובדי הנתבעת התרשלו בכך שסיפקו לה מחליקיים פגומים, שלא נסגרו; ושהעובד שבדלפק התרשל בכך שלא מנע את עלייתה למשטח ההחלקה אף שמסרה לו שהמחליקיים לא נסגרים.

    

3. כתב ההגנה כולל בעיקרו של דבר הכחשות, ולחלופין טענה לאשם תורם מכריע.

    

4. מטעם התביעה העידו שניים מידידי התובעת שנכחו עמה באירוע: מר שגיא גלבוע וגב' ריבי גלבוע, וכן התובעת עצמה. מטעם ההגנה העידו גב' מאיה מועלם, משגיחה שהייתה על הקרח באירוע וסייעה לתובעת לצאת מהמשטח לאחר שנפלה; גב' טטיאנה סטולין, מנהלת זירת הקרח (שלא נכחה באירוע); ומר יבגני קניטר, שעבד בדלפק ההשאלה ביום האירוע וזומן לעדות לבקשת הנתבעת, לאחר שלא נתן תצהיר.

    

   דיון והכרעה

    

5. לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי בחומר שהוגש, ושקלתי בדבר, באתי למסקנה שעלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה, ושדין התביעה להתקבל. להלן טעמיי:

    

   האחריות

    

6. גרסת התביעה הייתה עקבית מראשית הדרך. היא התייצבה במשרד באי כוחה יום למחרת האירוע ומסרה גרסה. מכתב התראה (שכפי הנראה נשלח, כטענת התביעה) לא צורף לחומר, אך חזקה שאם הייתה נכללת בו גרסה שונה הנתבעת הייתה מגישה אותו. בכתב התביעה ובתצהירים נטען שהתובעת קיבלה מחליקיים שלא נסגרו; שפנתה לעובד הנתבעת בנושא; ושנענתה על ידו שאפשר להחליק כך. התובעת נסמכה על תשובתו, ונפגעה בעקבות זאת. על גרסה זו שבה התובעת בעדותה. כשנשאלה מה אמר לה עובד הנתבעת, השיבה: "[]הוא אמר שזה לא קריטי כי חלק מהקליפסים כן נסגרים ואפשר להחליק עם הנעליים" (עמ' 11, שורות 18-17, 23-22). מר גלבוע הצהיר: "טרם החלה [התובעת] להחליק, ומשנעלה את הנעליים גילתה כי נעלי ההחלקה אותן קיבלה, לא נסגרות היטב על רגליה. ראיתי את [התובעת] חוזרת לנציג כדי להודיע לו, כי נעלי ההחלקה אותן קיבלה אינן נסגרות על רגליה ואינן בטוחות. שמעתי את הנציג מנחה את [התובעת] להחליק עם הנעליים אותן קבלה, וראיתי את [התובעת] חוזרת מבלי שהחליף לה את הנעליים" (סעיף 4 לתצהירו). גב' גלבוע הצהירה: "ראיתי את [התובעת] חוזרת לנציג כדי להודיע לו, כי נעלי ההחלקה אותן קיבלה לא נסגרות היטב על רגליה. [התובעת] חזרה וסיפרה לי כי הנציג לא החליף לה את הנעליים והנחה אותה להחליק עם הנעליים אותם קיבלה" (סעיף 6 לתצהירה). מר גלבוע לא נחקר בשאלה מה בדיוק שמע שהעובד אמר לתובעת. גב' גלבוע לא נחקרה בשאלה מה אמרה לה התובעת לאחר ההתרחשות. לא התאפשר לבית המשפט להשוות את תשובותיהם לתשובת התובעת בשאלה מה אמר עובד הנתבעת. על חשיבותה של החקירה הנגדית ככלי לבירור האמת אין צריך להכביר מלים. העובדה שמר גלבוע וגב' גלבוע לא נחקרו בנקודה מהותית זו מעוררת שאלה, ופועלת לחובת ההגנה במישור הראייתי.

    

7. בעדותה של התובעת התחדדה לראשונה גרסתה בדבר הנסיבות המדויקות שהובילו לתאונה: שניים מתוך ה"קליפסים" של המחליק שננעל על רגל שמאל לא נסגרו (עמ' 9, שורות 18-16). בשלב זה התנגד בא כוח הנתבעות להרחבת חזית בטענה שזו הפעם הראשונה שהתובעת מפרטת מה היה הפגם הנטען במחליקיים ומדוע הם לא נסגרו. כידוע, כתבי הטענות נועדו לתחום את חזית המחלוקת העובדתית במטרה לאפשר לבעלי הדין להיערך מראש להצגת ראיות רלוונטיות, בלא להיות מופתעים בזמן הבירור. מצד אחד, התובעת לא טענה בכתב התביעה או בתצהיר שהקליפסים לא נסגרו, ואף לא התייחסה לשאלה כמה קליפסים היו במחליקיים ובאיזה דגם של מחליקיים דובר. משום כך נמנעה הנתבעת מלהביא ראיות בנושאים אלה. מצד אחר, התובעת טענה מהתחלה שהמחליקיים לא נסגרו. מאחר שהדרך היחידה לסגור את המחליקיים היא להדק את הקליפסים למחברים – עובדה שידועה לנתבעת היטב – היה עליה להסיק שזו טענת התביעה, ולהביא ראיות בנושא. בסיכומו של דבר אני מוצא שאין מדובר בהרחבה של חזית הדיון. יתר על כן, מאחר שלגופו של עניין הובאו ראיות בדבר מספר הקליפסים, והגנת הנתבעת בסוגיה זו לא קופחה, ממילא הרחבת החזית הנטענת (אפילו הייתי רואה בטענה ככזו), לא פגעה בה. קביעה זו מייתרת את הצורך להכריע בטענת התביעה שלפיה ב"כ הנתבעת הכשיר את הרחבת החזית בכך שחקר את התובעת ואת מר גלבוע בעניין.

    

8. התובעת העידה שהיו בערך חמישה או שישה קליפסים במחליקיים, ושהשניים התחתונים במחליק שמאל לא נסגרו (עמ' 10, שורה 10; עמ' 12, שורה 1). מר גלבוע העיד שהוא מאמין שהיו שמונה קליפסים, אך הוא לא זוכר (עמ' 13, שורה 1); ושהוא חושב ששלושה מהם לא נסגרו, שניים למעלה ואחד באמצע (עמ' 14, שורה 10).

    

9. מספר הקליפסים ששימשו לסגירת המחליקיים בדגם שהתובעת נעלה הוא נתון חשוב. הוא התברר לראשונה בחקירתה של גב' מועלם, בעקבות שאלה של בית המשפט. גב' מועלם, המשגיחה ששהתה על הקרח בזמן האירוע וסייעה לתובעת להתפנות ממשטח ההחלקה לאחר שנפלה, העידה שיש דגם עם שני קליפסים ושיש דגם עם שלושה (עמ' 27, שורה 26). מר קניטר, שעבד בדלפק ביום האירוע, תמך בגרסתה, והציג בעדותו תצלום של מחליקיים עם שלושה קליפסים (עמ' 1 לבמ/1; עמ' 31, שורות 8-7; עמ' 35, שורות 8-5). סביר להניח שהתובעת נעלה מחליקיים עם שלושה קליפסים (ולא עם שניים), שהרי העידה ששניים לא נסגרו והיתר כן. גם מר גלבוע העיד ששני קליפסים או שלושה לא נסגרו, ושחלק כן נסגרו. ממילא לא סביר שהתובעת הייתה עולה להחליק כשכל הקליפסים פתוחים.

    

10. אף שנתגלתה סתירה בין עדותה של התובעת לעדותו של מר גלבוע בדבר מספר הקליפסים שבמחליקיים, ושהגרסה המפורטת בנושא התבררה לראשונה בחקירה, לוז גרסתם של עדי התביעה היה אחיד, עקבי ולא נסתר: התובעת ומר גלבוע העידו ששני קליפסים לא נסגרו; שהתובעת ניגשה לעובד הנתבעת שבדלפק וביקשה להחליף את המחליקיים; שהלה הנחה אותה שאפשר להחליק כך; שלפני שעלתה לקרח התובעת אמרה שהמחליק השמאלי לא יושב טוב על רגלה; ושעל אף שנכתב בתצהירים שהתובעת נפלה "מיד", בפועל היא הספיקה להחליק דקות מספר וכמחצית הסיבוב לפני שנפלה. את הסתירה בעניין מספר הקליפסים ניתן להסביר בחוסר זיכרון של פרטים אלה, כשהרושם שהתקבל היה שהעדים לא זוכרים במדויק ומשיבים בזהירות שמא זיכרונם בוגד בהם בנקודה זו.

     

11. גרסת התובעת אכן מעוררת תהיה: מדוע שעובד הדלפק, כמי שאמון על יישום הוראות הבטיחות מטעם הנתבעת, ישיב לתובעת שאין מניעה להחליק כשאחד המחליקיים לא נסגר היטב? האם הגיוני שיאשר לתובעת לעלות למשטח ההחלקה כששניים (מתוך שלושה) קליפסים פתוחים? מר קניטר העיד שלא ייתכן שהשיב כך (עמ' 31, שורות 30-29). עדותו מקובלת עלי.

     

12. ברם, ואף שמדובר בתהייה שהגיונה בצדה, עלה בידי התביעה להתגבר עליה במישור הראייתי. ראשית וכאמור, גרסת התביעה נתמכה בעדות של שלושה עדים. התובעת דבקה בגרסתה, ושני עדים נוספים שתמכו בה לא נשאלו על חילופי הדברים עם עובד הנתבעת. גרסתם לא נסתרה. שנית, אף שהתרשמתי שמר קניטר לא אמר לתובעת שאין מניעה להחליק כששני קליפסים לא נסגרים, הוכח שבאותו יום עבד בדלפק ההשאלה עובד נוסף. בהקשר זה העיד מר קניטר שווידא שהוא עצמו אכן עבד באותה משמרת באמצעות עיון ברשימת הנוכחות (עמ' 32, שורות 32-29; עמוד 33, שורות 2-1, שורות 10-8). משלא הציגה הנתבעת את רשימת הנוכחות שבחזקתה ובידיעתה הבלעדית, יש להסיק שאדם נוסף עבד בדלפק לצד מר קניטר, אדם שזהותו ידועה לה. הנתבעת לא זימנה אדם זה לעדות, והדבר פועל לחובתה ומחזק את גרסת התביעה במישור הראייתי.

     

13. ניתן היה להבין שהתובעת תטען לנפקות הראייתית של אי הצגת רישומי הנוכחות בעקבות חקירתה של גב' סטולין, שנשאלה אם אפשר לדעת מי עבד באיזו משמרת, ואיך היא יודעת שמר קניטר אכן עבד ביום האירוע (עמ' 20 סיפה; עמ' 21, שורות 3-1; עמ' 22 סיפה ועמ' 23 רישה). מר קניטר נחקר בישיבה נפרדת, לאחר שלא התייצב לישיבת ההוכחות הראשונה. היה באפשרות הנתבעת לבקש להתיר לה להגיש את רשימת הנוכחות לישיבה הבאה, שבה ייחקר מר קניטר, וכן לבקש להעיד את עובד הדלפק הנוסף (ככל שהיה כזה). היא לא ביקשה לעשות כן. העובדה שהנתבעת לא ניצלה הזדמנות להתמודד עם טענה צפויה זו מגדילה את המשקל הראייתי שיש לייחס לאי-חשיפת רשימת הנוכחות, ולחוסר הניסיון להעיד את עובד הדלפק הנוסף (ככל שהיה כזה).

     

14. מצדה של התובעת מונחת אפוא גרסה עקבית שנתמכה בעדות של שני עדים, שניים מהם לא נחקרו בנקודה מהותית שבמחלוקת. מנגד, מצד ההגנה, מונחת תהיה ספקולטיבית בשאלה מדוע שתינתן תשובה כזו. כמה אפשרויות באות בחשבון: ייתכן שעובד הדלפק התעצל. ייתכן שהקל ראש. ייתכן שלא הבין את התובעת. קשה להעריך בדיעבד. אין לפסול מראש את האפשרויות הללו כבלתי הגיוניות שעה שגרסתם של עדי התביעה לא נסתרה, ושאותו עובד לא הובא לעדות.

     

15. משהוכח שהמחליקיים שסופקו לתובעת לא נסגרו; שהיא אמרה לעובד שבדלפק שהם לא נסגרים; ושהלה השיב לה שאין מניעה שתחליק כך, בלא שווידא שהצליחה להדקם כנדרש קודם לכן – אין קושי לקבוע שהעובד התרשל, ושהנתבעת כמעסיקתו חבה באחריות שילוחית להתנהגותו. עובד דלפק ההשאלה אמון על נושא הבטיחות מטעם הנתבעת. מתפקידו לתת מענה ללקוחות הפונים אליו בטענה שהמחליקיים לא נסגרים (ראו עדותו של מר קניטר בעמ' 31, שורות 20-19). מקום שעובד כזה מאפשר (ולמצער לא מונע) שימוש במחליקיים שאינם מהודקים כנדרש – לאחר שהדבר הובא לידיעתו – הוא נוהג בחוסר זהירות. התנהגות כזו תורמת להפרת הוראות הבטיחות הברורות שהנתבעת עצמה קבעה בנושא. התובעת, שזו הפעם הראשונה שהחליקה על קרח ואין לה ידע או ניסיון קודם, הייתה רשאית להסתמך על דבריו של בעל תפקיד האמון על סיוע בתפעול המחליקיים ומתן מענה לבעיות בטיחותיות הקשורות בהן. משהוכח שהלה מסר לתובעת מידע מטעה שהסתמכה עליו – כפי טענתה – הרי שהתרשל בהתנהגותו.

     

16. אדרש כעת לטענות נוספות שהעלו הצדדים, ושאינן משנות את מסקנתי. התובעת טוענת שהנתבעת השאילה לה מחליקיים פגומים. טענה זו נטענה ללא פירוט או בדיקה, והיא לא הוכחה. מהעובדה שהמחליקיים לא נסגרו אין להסיק – במישור הראייתי – שהיו פגומים, לבטח בשעה שלא נסגרו כשהיו בחזקת התובעת ובשליטתה בעת התאונה. ייתכן שהמחליקיים היו תקינים, אך לא נסגרו משום שהתובעת לא הצליחה לסגור אותם עקב חוסר מיומנות. התובעת העידה שאינה יודעת לומר אם המחליקיים היו פגומים או שפשוט לא נסגרו כי לא הצליחה לסגור אותם (עמ' 10, שורות 17, 21; עמ' 11, שורה 5). אוסיף כי לנוכח עדויותיהם של גב' סטולין ושל מר קניטר בנושא, הגרסה המסתברת היא שהמחליקיים לא היו פגומים. הסיכוי שבבת אחת שני קליפסים (מתוך שלושה) יתקלקלו אינו גבוה, קושי בתפעול היא מסקנה מסתברת יותר. אלא שכאמור, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה. די בכך שהמחליקיים לא נסגרו, ושהתובעת פנתה לעובד הנתבעת בעניין ונענתה שאין מניעה להחליק כך, כדי להוביל למסקנה שאותו עובד התרשל. ממילא אין בטענה שהמחליקיים "רק" לא נסגרו משום שינוי של חזית הדיון. הסיבה לכך שהמחליקיים לא נסגרו לא ידועה לתובעת, והיא הייתה רשאית לטעון שהם לא נסגרו משום שהיו פגומים. העובדה שהטענה בדבר הפגם לא הוכחה אינה סותמת את הגולל על הטענה החלופית (שאינה עומדת בסתירה לטענה עובדתית אחרת) שלפיה המחליקיים לא נסגרו מטעם שונה. אלו טענות עובדתיות חלופיות שמותר לטעון בצוותא חדא.

     

17. לא נעלם מעיני שגב' מועלם, שדיווחה על האירוע בדוח הפציעה (נספח א' למוצגי הנתבעות), ציינה בדוח: "הלקוחה החליקה לאט ליד המעקה ונפלה על היד. עזרתי לה לצאת מהקרח וקראתי לחובש". גב' מועלם לא ציינה שהתובעת אמרה לה שהמחליקיים לא נסגרו, ואין ראיה מזמן אמת שתומכת בגרסת התובעת זולת עדותה שלה ועדות ידידיה. ברם, וכפי שקבעתי לעיל, גרסת התביעה לא נסתרה, ויתכן שהתובעת לא ראתה לומר לגב' מועלם את הסיבה לנפילה.

     

18. הנתבעת מבקשת להסתמך על חלק מדוח הפציעה שכתב החובש, עובד הנתבעת שטיפל בתובעת לאחר שפונתה ממשטח הקרח (העמוד הראשון והרישה של העמוד השני של דוח הפציעה, נספח א' למוצגי הנתבעת). התובעת מתנגדת לקבילותו של חלק זה של הדוח בטענה שמדובר בעדות שמיעה. אכן, הדברים שכתב החובש הם עדות שמיעה שאינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה בלא להעידו. הואיל והחובש לא זומן לעדות, דין ההתנגדות להתקבל, ויש להתעלם מהדברים שכתב.

     

19. התובעת מייחסת בסיכומיה משקל רב לעובדה שהנתבעת לא זימנה לעדות את החובש. היא מבקשת להסיק מכך שאם היה מובא לעדות הוא היה מסייע לתובעת, ולכן הנתבעת לא זימנה אותו. בגדר למעלה מהצורך אומר שאיני רואה את הדברים כך. אומנם הוכח שהיה באפשרות הנתבעת לאתר את פרטי החובש ולזמנו לעדות הגם שאינו עובד בה יותר. אולם מדובר באירוע שקרה לפני שלוש שנים. הסיכוי שהחובש יזכור את עובדות המקרה ויעיד דבר מה החורג מהדברים שכתב בדוח בזמן אמת נחזה להיות נמוך (כעולה גם מעדותה של גב' מועלם, שלא זכרה הרבה), ודומה שניתן היה לייחס משקל דווקא לדברים שנכתבו בדוח בזמן אמת. אלא שכאמור, התובעת מתנגדת לקבילותם והדין בסוגיה זו עמה.

     

20. הנתבעת מדגישה שהתובעת טענה שלא הייתה משגיחה על הקרח, ועובדה זו התבררה כלא נכונה. אכן, גרסת התביעה בנושא זה לקתה בחוסר דיוק, אך איני סבור שיש בכך כדי להעיד שהתובעת לא העידה אמת בעניינים אחרים.

     

    אשם תורם

     

21. הנסיבות שהוכחו מצדיקות לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור ניכר. הוכח שהוצגו ברחבי המתחם הוראות בטיחות המתייחסות באופן מפורש לחובה לסגור את המחליקיים כהלכה: שלט הכולל תצלומים המדגימים כיצד יש לנעול את המחליקיים (עמ' 2 לבמ/1); שלט נוסף שבו נכתב: "הקפד על קשירה הדוקה של שרוכי הנעליים" (עמ' 5 לבמ/1); מערכת כריזה שבה נאמר בין היתר: "יש [...] לקשור את הנעליים היטב" (מוצג ב' למוצגי התביעה. יצוין שהקלטה של הכריזה לא הוצגה); והנחיות שנכללו בכרטיס קבלת הנעליים שבהן נכתב בין היתר: "נא לקשור את הנעליים היטב" (מוצג ג' למוצגי ההגנה). מר קניטר העיד שהיה גם מסך שבו הוקרן סרטון המציג הוראות בטיחות והדגמות, אך לא הציג את הסרטון עצמו. התובעת התעלמה מהוראות הבטיחות הללו.

     

22. אף שניתן לקבל את הסתמכות התובעת, שאינה מנוסה, על דבריו של איש מקצוע האמון על בטיחות השימוש במחליקיים, התובעת העידה שכאשר עלתה לקרח "הנעליים לא היו סגורות באופן בטוח" (עמ' 11, שורה 26); וש"ברגל ימין הכל היה בסדר. הנעל ישבה כמו שצריך על הרגל. ברגל שמאל הנעל היתה משוחררת כך שיכולתי לזוז בתוך הנעל" (עמ' 11, שורות 31-30). מר גלבוע העיד שהתובעת אמרה משהו בנושא לפני שעלתה לקרח (עמ' 15, שורה 12, 26). רק התובעת הייתה יכולה לחוש את חוסר היציבות שנגרם מכך שהמחליק לא נסגר היטב. היא אכן חשה בו, הייתה ערה לו, ואף שיתפה את ידידה בנושא. הסכנה הטמונה בהחלקה עם מחליק לא מהודק – כששניים מתוך שלושה קליפסים פתוחים – עולה במפורש מהוראות הבטיחות, ואמורה להיות ברורה מאליה לאדם סביר החב בחובת זהירות כלפי עצמו, ומתעתד לעסוק בפעילות מסוכנת מעצם טבעה לאדם חסר ניסיון. בנסיבות אלו היה על התובעת להימנע מלהחליק עד שהייתה מצליחה להדק את המחליקיים כנדרש, ולמצער להסיר את חוסר היציבות שחשה ברגל שמאל. תחת זאת היא עלתה להחליק. אף שברגיל הייתה התובעת רשאית להסתמך על תשובה של בעל מקצוע בנושא, מקום שמתקבלת תשובה שעל פני הדברים מעוררת תהיות לנוכח מידע שמצוי בידיעתה הבלעדית של התובעת, לא היה מקום שתקבל את התשובה ככזה ראה וקדש. על התובעת, כאדם סביר, מוטל נטל להיזהר ולהגן על עצמה מפני סיכונים צפויים, במיוחד לנוכח אופי הפעילות והסיכון המובנה הכרוך בה. מאחר שאין חולק שהרגישה שאינה יציבה ואף על פי כן החלה להחליק, יש מקום לקבוע כי הפרה את חובת הזהירות כלפי עצמה ולזקוף לחובתה אשם תורם.

     

23. זאת ועוד: אף שבתצהיר טענה התובעת שנפלה מיד, בפועל התברר שהיא נפלה לאחר דקות מספר של החלקה, בין מחצית לשלושת רבעי סיבוב (עדותו של מר גלבוע בעמ' 15, שורות 10-6). עוד הוברר שלאחר שנעלה את המחליקיים אמרה שהם לא נוחים לה (עמ' 15, שורה 26), ושאמרה זאת שוב לאחר מחצית הסיבוב, או אז ביקשה להשלים את הסיבוב ולצאת מהמשטח (שם, שורה 28). משהייתה התובעת ערה בפועל לסיכון וצפתה אותו טרם התממשותו, היה עליה לנקוט משנה זהירות עד להסרתו. בכלל זה היה באפשרותה לאחוז במעקה בחוזקה ולא להסיר את ידיה ממנו, להסתייע בידיד שהיה צמוד אליה, או לקרוא למשגיחה ולבקש את עזרתה לצאת החוצה בבטחה. לו הייתה התובעת נוקטת את אמצעי הזהירות הללו, סביר להניח שהנזק היה נמנע. על יסוד שיקולים אלה, ראיתי להעמיד את אשמה התורם של התובעת על שיעור גבוה של 40%.

     

24. סיכום ביניים: אני מקבל את גרסת התובעת שלפיה שניים מתוך הקליפסים של מחליק שמאל לא נסגרו; שאמרה זאת לעובד הנתבעת שבדלפק ההשאלה; ושנענתה שאפשר להחליק כך (או קיבלה ממנו מסר דומה). התובעת הסתמכה על תשובה זו; החלה להחליק; ונפלה מאחר שהמחליק לא היה מהודק וגרם לחוסר יציבות בהחלקה. תשובה זו של עובד הנתבעת, שהתובעת הייתה רשאית להסתמך עליה, עולה כדי התרשלות שהסבה נזק. מכלול זה מקיים את יסודותיה של עוולת הרשלנות. הנתבעת חבה בנזק מכוח אחריותה השילוחית להתנהגות העובד. עם זאת, מאחר שהתובעת חשה אי-יציבות ולמרות זאת עלתה להחליק; ומאחר שלא נזהרה במהלך ההחלקה עצמה למרות שצפתה את הסיכון וחשה בו – יש לזקוף לחובתה אשם תורם בשיעור של 40%.

     

    הנזק

     

25. התובעת נחבלה בשורש כף יד שמאל. בו ביום היא נבדקה בחדר המיון של המרכז הרפואי זיו שבצפת, ואובחן שהיא סובלת משבר רדיוס דיסטאלי עם תזוזה. היא טופלה בהחזרה סגורה של השבר וקיבוע בגבס ושוחררה לביתה. כחודש לאחר מכן הוסר הגבס, והתובעת טופלה בפיזיותרפיה. התובעת קיבלה אישורי מחלה עבור 19 יום.

     

26. מומחה בתחום האורתופדיה מטעם התובעת, ד"ר יחזקאל טיטיון, מצא בבדיקה (מיום 29.12.2014) הגבלה משמעותית בתנועת שורש כף היד מלווה ברגישות רבה, ודלדול שרירים המצביע על שימוש לקוי בגפה הפגועה. בדיקת הדמיה העלתה שהשבר מחובר בעמדה לא אנטומית ("חיבור גרוע"). הוא קבע לתובעת נכויות זמניות כדלקמן: 100% למשך 3 חודשים; 50% למשך שלושה חודשים נוספים; 30% לשלושה חודשים לאחר מכן; ומאז נכות צמיתה בדרגה של 10% בגין פגיעה בשורש כף יד שמאל, מצב לאחר שבר ברדיוס דיסטאלי שהתחבר בעמדה גרועה עם זיוות גבי כ-20 מעלות, לפי סעיף 40(11) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956; וכן נכות בשיעור 5% בגין רגישות והגבלה בתנועת שורש כף יד שמאל לפי סעיף 41(10)(ה) לתוספת לתקנות, תוך הדגשה שאין מדובר בכפל נכויות. סך הכול נכות אורתופדית משוקללת בשיעור 14.5%.

     

27. אורתופד מטעם הנתבעת, ד"ר ולנטין ז'טלני, מצא בבדיקה (מיום 1.10.2015) כי ציר וצורת שורש כף היד השמאלית תקינים; הגובה של קצה עצם הרדיוס תקין; איגרוף היד והתפיסה העדינה תקינים; אין הפרעות בתחושה ואין דלדול של שרירי כף היד. מצילומי הדימות (שעמדו גם לפני מומחה התובעת) הסיק שהשבר מאוחה; שנותרה זווית גבית קלה של המשטח הפרקי הגורם להגבלה מזערית בתנועות שורש כף יד שמאל, שאינה היד הדומיננטית. ד"ר ז'לטני העריך את נכותה של התובעת ב-5% לצמיתות על הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל בעקבות השבר שגרם לשינוי קל בזווית המפרק לפי סעיף 40(11) לתוספת לתקנות.

     

28. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, והסכימו להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על שיעור ממוצע של 9.75% (החלטה מיום 7.9.2016).

     

29. נתוני הבסיס. התובעת ילידת 16.10.1990. התאונה אירעה ביום 8.3.2014, כשהייתה בת 23 וכחמישה חודשים. כיום היא בת 27 וכחמישה חודשים. לפניה 39 שנים וחמישה חודשי עבודה עד גיל הפרישה (גיל 67). מקדם היוון בשיעור של 3% הוא 277.5205. שיעור הנכות הרפואית הוא 9.75%. על יסוד נתונים אלה אפנה להערכת הנזק.

     

30. הפסדי שכר בעבר. משנת 2011 הועסקה התובעת בחברת די.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ ("יס") כנציגת פניות ציבור. בחודש דצמבר 2014 היא קודמה לתפקיד אחראית משמרת חטיבה, והחל מאפריל 2016 היא משמשת בתפקיד עורכת תוכן. לטענתה, מעבר התפקיד לא נבע מקידום, אלא מקיצוצים שהובילו לביטול התפקיד הקודם. ערב התאונה היא השתכרה 6,539 ש"ח לחודש ברוטו (ממוצע חודשים דצמבר 2013 עד פברואר 2014).

     

31. בעקבות התאונה ניצלה התובעת 15 ימי מחלה בחודש מרץ 2014, וכן הופחתו לה 319 ש"ח משכרה בגין חוסר בשעות. שכרה בחודשים העוקבים לא נגרע. בהינתן שהתובעת מתמידה בעבודתה באותו מקום שנים מספר ועולה בסולם הדרגות, אפשר להניח שתמשיך לעבוד שם גם בעתיד, ושתוכל לפדות את ימי המחלה. בהיעדר נתונים קונקרטיים בדבר שווי יום מחלה לפדיון והסדרי הפדיון הנוהגים במקום עבודתה, ראיתי לפסוק סכום גלובלי ושמרני בגין אובדן שכר לעבר בסך של 1,500 ש"ח נכון להיום.

     

32. אובדן כושר השתכרות. נכון לחודש ספטמבר 2015 (תלוש המשכורת האחרון שצורף לתצהיר) עמד שכרה של התובעת על סך ממוצע חודשי של 7,155 ש"ח ברוטו. מאז התאונה עלה שכרה בסכום ממוצע של כ-616 ש"ח (כ-10%). ב"כ התובעת עותר לחשב את הפסד כושר ההשתכרות לפי בסיס שכר של 8,000 ש"ח ברוטו. בהינתן גילה הצעיר של התובעת, סביר להניח ששכרה יעלה לפחות לסכום זה, ואני מקבל את בסיס השכר המוצע לצורך חישוב לעתיד.

     

33. כזכור, נכותה הרפואית של התובעת הועמדה על שיעור של 9.75%. בתצהירה טוענת התובעת שהיא עודנה סובלת מכאבים בשינויי מזג האוויר ומהגבלה בתנועה. היא נמנעת מפעילות ספורטיבית המצריכה הפעלת יד שמאל, ומתקשה בביצוע פעולות יומיומיות ביד זו. פגיעה ביכולת השימוש בשורש כף היד – אפילו אין זו היד הדומיננטית – ככלל תהיה תפקודית, שכן פעולות רבות מצריכות שימוש בשתי הידיים, ואין צריך להרחיב. התובעת לא נחקרה על תצהירה בהיבטים אלה, ועדותה לא נסתרה. על כן ראיתי להעמיד את דרגת נכונה התפקודית כפי נכותה הרפואית: 9.75%.

     

34. אשר להשפעת הנכות התפקודית על כושר ההשתכרות בעתיד – מחד גיסא, התובעת אינה מציינת כיצד נכותה פוגעת בכושר השתכרותה בעיסוק הנוכחי. אין ביטוי לפגיעה בשכר מאז התאונה. חזקה כי מה שהיה הוא שיהיה, וניתן להסיק שהנכות של התובעת תשפיע על כושר השתכרותה במידה לא משמעותית. נזכיר כי אין מדובר ביד הדומיננטית. מאידך גיסא, עסקינן בצעירה שרוב שנות עבודתה לפניה. נכות בשורש כף היד עלולה להשפיע על היכולת להשתמש במקלדת ולבצע פעולות נוספות המצריכות שימוש בשתי ידיים. קשה לנבא במה תעסוק התובעת בעתיד, וכיצד מוגבלותה תפריע לה ותפחית מכושרה להשתכר. חוסר הוודאות המובנה הטמון בהשלכת הפגיעה על כושר ההשתכרות של התובעת הוא רב לנוכח גילה, ומטה את הכף לפסוק סכום הולם. בהתחשב בשיקולים אלה, מצאתי לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 170,000 ש"ח להיום.

     

35. עזרת צד ג' והוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד). התובעת טוענת שנגרמו וייגרמו לה הוצאות רפואיות ופרה רפואיות רבות, לרבות טיפולים אורתופדיים וטיפולים נפשיים עתידיים; וכן הוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפול רפואי. לאחר התאונה הוריה סייעו לה וטיפלו בה בכל תקופת ההחלמה, הסיעו אותה לטיפולים רפואיים, סייעו לה להתלבש, להתקלח, ואף הגישו לה אוכל ודאגו לכל צרכיה. לטענתה, המוגבלות בכף היד תגרור צורך בעזרה בעתיד.

     

36. מצד אחד, ביחס להוצאות עבר, הרי שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בדמות קבלות, ולא הובאו כאלו. אף לא הונחה תשתית לכך שהתובעת תיזקק לעזרה או להוצאות רפואיות, נפשיות או אורתופדיות שאינן כלולות בסל הבריאות. מצד אחר, המומחה מטעם התובעת קבע לה תקופות אי-כושר ארוכות ובהן 100% לשלושה חודשים ו-50% לשלושה חודשים נוספים. המומחה מטעם הנתבעת לא התייחס לסוגיה זו. סביר להניח שבמהלך התקופה שבה שהתה בגבס (כחודש ימים) וזמן מה לאחר מכן נדרשה לסיוע מבני משפחה; שלא נהגה בחלק מתקופה זו ונדרשה להוצאות נסיעה; ושנדרשה להוצאות רפואיות מסוימות כגון משככי כאבים בעבר, והיא עשויה להידרש להם גם בעתיד. הגישה הנוהגת בנושא הוכחת הוצאות כגון דא בקבלות היא ליברלית. סביר גם להניח שהנכות תצריך עזרה מסוימת בעתיד. בשקלול האמור ראיתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי בראשי נזק אלה – לעבר ולעתיד – בסך כולל של 15,000 ש"ח להיום.

     

37. כאב וסבל. כאמור, בעקבות האירוע סבלה התובעת משבר בשורש כף היד, שקובע בגבס. היא צירפה אישורים על 19 ימי מחלה. מומחה מטעמה קבע לה נכויות זמניות כמפורט לעיל. היא סובלת לטענתה מכאבים ומרגישות עד היום, במיוחד במעברי עונות, מוגבלת בתנועותיה, מתקשה לתפקד בפעולות יומיומיות הכרוכות בשימוש ביד שמאל, וממעיטה בפעילות ספורטיבית. בהינתן שיעור הנכות, אופייה, האמור בחוות הדעת ובתצהיר, ולנוכח ההלכה הקובעת שיש להעריך פיצוי בגין כאב וסבל באופן אינדיבידואלי, לפי פרטי המקרה הספציפי ונסיבותיו – ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרם לתובעת על סך של 45,000 ש"ח.

     

38. לסיכום, התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה כדלקמן:

    הפסד שכר לעבר – 1,500 ש"ח

    אובדן כושר השתכרות – 170,000 ש"ח

    עזרת צד ג' והוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) – 15,000 ש"ח

    כאב וסבל – 45,000 ש"ח

    סך הכול – 231,500 ש"ח

     

    סוף דבר

     

39. נמצא שהנתבעת 1 אחראית ברשלנות לנזק שנגרם לתובעת בסך של 231,500 ש"ח. מסכום זה יש להפחית 40% בגין אשם תורם, כך שסכום הפיצוי שהתובעת זכאית לו הוא 139,000 ש"ח להיום (במעוגל). הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סכום זה, וכן את אגרת המשפט, הוצאות העדים כפי שנפסקו בדיון, עלות חוות הדעת הרפואית כנגד קבלה, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

     

    ניתן היום, י"ז בניסן התשע"ז, 13 באפריל 2017, בהעדר הצדדים.