תביעת רכוש, תסיעה לסילוק יד, תביעה למשמרות קטינים ותביעת מזונות

 לפני ארבע תביעות שעניינן יידון להלן – תביעת רכוש ; תביעה לסילוק יד ; תביעה למשמורת קטינים ; ותביעת מזונות.

רקע כללי ודיוני

1. הצדדים בתובענות שלפני  נישאו זה לזו על פי ההלכה השרעית בבית הדין השרעי ביום 2.1.06.

מנישואיהם נולדו לצדדים שני הקטינים א.ע., יליד 6.5.07, וע.א., יליד 16.3.10. לשם הנוחות יכונו הצדדים מעתה "האב" ו"האם", לפי העניין.

בלב חלק ניכר מן המחלוקות בין הצדדים מצוי בית המגורים בו התגוררו הצדדים יחדיו ברחוב XXXX בXXX, הידוע כגוש XXX חלקה XX (להלן: "הבית"). הבית נרכש מכספיו של אביו של האב (להלן גם "הסב"), ונרשם על שם האב  לפני הנישואין.

במהלך שנת 2013 עלו יחסי הצדדים על שרטון, עד כדי קרע שהתרחש חודש אפריל 2013. האב עזב את הבית בחודש אפריל 2013, במסגרת דיון והחלטה מוסכמים בצו הגנה שניתן לבקשת האם (לעניין זה השוו: פרוטוקול הדיון מיום 24.4.13 בה"ט 17798-04-13). מאז, כך נראה, לא שב האב להתגורר בבית, בעוד האם המשיכה להתגורר בבית עם הקטינים וממשיכה להתגורר בו עד עתה.

אין מחלוקת כי מועד הקרע בין הצדדים הוא יום 1.4.13 (ראו החלטה בדיון מיום 30.12.14).

1. במהלך שנת 2013 הגישה האם שלוש תובענות – תובענה למשמורת הקטינים (תמ"ש 28890-04-13) ; תובענה למזונות (תמ"ש 4989-06-13) ; ותובענה שעקרה רכוש הצדדים (תמ"ש 35414-06-13).

האב ניהל הליכים הנוגעים לסמכותו העניינית של בית משפט זה בתובענת הרכוש ובתובענה למזונות אולם בסופו של יום אלה נקבעו להידון בבית משפט זה, לאחר מיצוי מלוא ההליכים בערכאות השונות. 

במהלך חודש אפריל 2015 התגרשו הצדדים.

התובענות הועברו לטיפולי במהלך חודש אוקטובר 2015.

במהלך חודש ינואר 2016 הוגשה תביעת האב לסילוק יד מן הבית (תמ"ש 11492-01-16).

1. המחלוקת בין בעלי הדין שלפני משתרעת על פני שנים מספר, ובמרכזה מספר מוקדים עיקריים. האחד -  טענות האם לזכויות בבית (זאת, לצד סוגיות אחרות מתחום הרכוש). השני – תובענת האם למשמורת, לה לא הסכים האב. השלישי – תובענת המזונות (יוער, כי התובענה הוגשה מלכתחילה למזונות אישה וקטינים אולם מזונות האישה נזנחו עם גירושי הצדדים). הרביעי – תובענתו המאוחרת של האב שבה עתר לסילוק ידה של האם מן הבית.

הואיל והצדדים עצמם לא הגיעו לכל הבנה, נקבעה התובענה לשמיעת ראיות. במסגרת שמיעת הראיות נחקרו האב, הסב והאם, ולאחריה הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

הואיל והמחלוקת העיקרית, כך נראה, בין הצדדים נעוצה בסוגיית זכויותיה הנטענות של האם בבית, אפתח תחילה בבירור והכרעה בתביעת הרכוש. בעקבותיה, וכפועל יוצא הימנה אדון בתובענה לסילוק יד, כשלאחריהן תידונה להלן תובענת המשמורת והתובענה למזונות.

 תמ"ש 35414-06-13 (להלן גם: "תביעת הרכוש")

1. תביעת הרכוש, שהוגשה ביום 17.6.13 הוגדרה כתובענה לפירוק שיתוף ביחס לנכסים ולזכויות שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים. למעשה, כעולה מעיון בה, עסקינן בתובענה רכושית לאיזון משאבים.

כתב הגנה הוגש  ביום 1.10.14. במסגרת זאת, בין היתר, טען האב כי על האם לשפותו בגין השימוש הבלעדי שעושה היא בבית ובמיטלטליו מאז נאלץ לעזוב אותו בחודש אפריל 2013.

1. כאמור, מועד הקרע המוסכם על הצדדים הינו 1.4.13.

1. אין בין הצדדים מחלוקת כי נוכח מועד נישואי הצדדים חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק").

הצדדים אף מסכימים, ככלל, כי ייערך איזון משאבים ביחס לזכויות ממקום עבודתם, לרבות קרנות השתלמות, קופות גמל וזכויות פנסיוניות.

המחלוקת לעניין הזכויות בבית

1. אין חולק, כי הבית נרכש לפני שהצדדים נישאו ביום 9.5.04. הערת אזהרה בגין זכויותיו של האב, באותה עת זכות חכירה, נרשמה עוד ביום 11.5.04. בשלב מאוחר יותר, ביום 15.10.13 הומרה זכות החכירה ונרשמה כזכות בעלות (ראו: הסכם רכישה ונסח טאבו שצורפו כנספחים א-ב לכתב ההגנה  ; כמו גם ת/17).

הבית נרכש על ידי האב בתמורה לסך של 103,000 דולר ארה"ב (השער שצויין בהסכם עמד על סך 4.587 ₪ לדולר). מכאן שסכום הרכישה הנומינלי בש"ח, נכון ליום 9.5.04, עמד על סך 472,461 ₪. 

בנוסף אין מחלוקת כי שטחו המקורי של הבית היה כ- 69 מ"ר. כפי הנראה במהלך השנים 2010 עד 2011 הבית עבר שיפוץ מאסיבי והורחב לשטח של כ-  130 מ"ר (להלן גם: "השיפוץ").

מקורות המימון של הוצאות השיפוץ, עלותו והיקפו שנויים במחלוקת.

1. אין גם חולק, כי הצדדים חיו יחדיו בבית בתקופת חייהם המשותפת וזאת לכל הפחות החל מיום 9.8.06 (ראו פסקה 16 לסיכומי האב), וכי כאמור האם ממשיכה להתגורר בבית עם הקטינים עד היום.

1. לטענת האם, היא זכאית למחצית מהזכויות בבית משלושה טעמים עיקריים. האחד, מכוח התחייבות האב כלפיה, שכן לטענתה תנאי להסכמתה להינשא לו היה התחייבותו לרשום את מחצית הזכויות בבית על שמה. השני, מכוח מגורי הצדדים בבית יחדיו במשך שנים כזוג נשוי. השלישי, מכוח השתתפותה במימון שיפוצים מאסיביים שנעשו בבית לשם השבחתו. לפיכך עותרת האם רק בסיכומיה לראותה כבעלת מחצית הזכויות בבית מכח חזקת השיתוף הספציפי ולחילופין לראותה כמחזיקה בנכס כברת רשות ובהתאם לשפותה עבור ההשקעה שביצעה בהשבחת הנכס (פסקות 58 -63 לסיכומי האם, בין היתר). דא עקא, הטענה בדבר שיתוף ספציפי עלתה למעשה מפורשות ובעיקרה בסיכומי האם, בעוד שבכתב התביעה כמו גם בתצהיר העדות הראשית, טענת האם הסתמכה, למעשה על זכאות לקניין מכח החוק דווקא, מטעמים שלא הובררו דיים בכתב התביעה (השוו, למשל: פסקה 21 לתצהיר העדות הראשית ; השוו גם בכתב התביעה).

1. האב מדגיש, כי לשיטתו על האם לעמוד בנטל כבד להוכיח את כוונת השיתוף הספציפי בנסיבות דכאן, בהם הבית נרכש על ידו ובהן האם לא השתתפה כל עיקר בכל התחייבות הנוגעת לרכישתו (לרבות תשלומי משכנתא). האב מכחיש את הטענה לפיה נישואי הצדדים הותנו בשיתוף בדירה גם בהיעדר כל תשתית ראייתית לביסוסה (גם לא בחוזה הנישואין השרעי או בהסכם הגירושין השרעי עצמו). האב מדגיש את משך הנישואין הקצר, כמו גם את משך המגורים המשותפים הקצר בבית (כארבע שנים לשיטתו). האב מדגיש אף כי שיפוץ הבית נעשה ממקורותיו הוא והוא אף לא ביקש מהאם לשאת בהם. האב מדגיש את גרסותיה השונות של האם לעניין הכספים בהם נשאה לטענתה לשם שיפוץ הבית ומבקש שלא ליתן להן משקל של ממש נוכח השוני בהן.

על כוונת השיתוף הספציפי

1. הדין הוא, כי גם בהינתן משטר איזון משאבים מכח החוק, עדיין יכול בעל דין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי (השוו, למשל: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 7.1.10), והאסמכתאות שם).

השאלה האם התקיימה כוונה ספציפית שכזו לשיתוף בנכס מסוים היא שאלה עובדתית [לעניין זה ולנטלים היסודיים בהקשרו השוו, למשל: בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].

1. בהקשר זה אף נפסק, כי הגם שבכל הקשור עם דירת מגורי בני זוג, תהא הנטייה להקל על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס הגם שאינו רשום על שמו, עדיין לא יהא בחיי נישואין ממושכים כדי להוביל כשלעצמם למסקנה כי מדובר בנכס משותף. לשם כך יהא על הטוען לזכות להוכיח נסיבות נוספות שמהן ניתן יהא להסיק כוונת שיתוף ספציפית (השוו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו(6) 175). בפסיקת בתי המשפט אף הובעה הדעה, לפיה ככל שעסקינן במגורים בדירה המשותפת במשך שנים רבות, קמה חזקת שותפות בדירת המגורים אף ללא תוספת ראייתית אחרת ממנה ניתן להסיק על אודות כוונת שיתוף ספציפי [השוו: עמ"ש (ת"א) 1037/09 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 8.9.11)  והאסמכתאות שם]. לצד זאת, הובעו דעות אחרות לרבות בבית המשפט העליון לפיהן גם בהינתן מגורים משותפים בדירה, לא יהא בכך בלבד כדי לחייב מסקנת שיתוף גם בדירת המגורים (לעניין זה השוו, למשל: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פסקות 19- 20 לחוות דעתו של כב' השופט י' עמית ; מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.12.12) כן השוו:  שחר ליפשיץ  השיתוף הזוגי  התשע"ו – 2016, 187 – 188 והאסמכתאות שם]. 

1. בכתב התביעה טענה האם, כי הבית הוא בבחינת רכוש משותף שצברו הצדדים. טענה זו נטענה לאקונית בלבד, ללא פירוט הנסיבות הקונקרטיות שלאורן לשיטתה עסקינן בנכס משותף (ראו למשל בסעיפים 8 ו – 24 לכתב התביעה והשוו לסעיף 4 לכתב התביעה). למעשה, עד לסיכומיה לא הבהירה התובעת מדוע לשיטתה יש לה זכות קניין בבית, אלא הדגישה את תחולת הוראות החוק דווקא. בסיכומיה הבהירה האם את הטענה להחלת שיתוף ספציפי בבית בעיקר גלל השקעתה בשיפוצו, כמו גם בגין ההבטחה הנטענת.

1. לא מצאתי ממש בטענות האם לעניין זכויותיה הקנייניות בבית. ראשית אציין, כי טענת האם בדבר כוונה לשיתוף ספציפי, לא נטענה במישור העובדתי כלל. כפי שמגלה עיון בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כמו גם בכתב התביעה, טענה האם כי האב הבטיח לרשום מחצית הבית על שמה כהבטחת נישואין. אין דומה טענה כזו לטענה לפיה עובדתית, התנהגות בני הזוג, פעולתם, או כל נסיבה עובדתית אחרת, מעידים שלמעשה התכוון האב לשתפה בזכויותיו הקנייניות. הוא הדבר גם בכל הקשור עם טענות האם בדבר מעורבותה הפעילה בשיפוץ, טענות שהועלו בתצהירה. יש בכך, לכל הפחות, כדי לא לסייע בקבלת טענת האם.

משך החיים המשותפים

1. הלכה למעשה, לא ניתן לומר כי הצדדים חיו תקופה ממושכת בצוותא. מדובר בפרק זמן בן כשבע שנים לכל היותר (ולא ארבע שנים, כפי שטען משום מה האב), עד ליציאתו של האב את הבית בחודש אפריל 2013. לא נעלם מעיני כי במהלך תקופת החיים המשותפים נולדו לבעלי הדין שני ילדים קטינים, וכי אופיו של השיפוץ היה נרחב עד מאד ודומה שלא ניתן לחלוק על כך שאכן היווה שינוי משמעותי מאד למאפייניו.  אולם ספק אם בתקופה זו כשלעצמה כדי להצדיק הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בבית, אשר נרכש מכספי הסב ללא כל מעורבות של האם ברכישתו.

1. לעניין זה אף יוער, כי הגם שנוהל חשבון משותף, האם עצמה התנהלה באופן שבו דאגה להפריד ולהדיר את האב מחלק מנכסיה, ולטענתה חסכה בנפרד סך של בין 750 עד 1,000 ₪ משכרה החודשי ; סכום שבסופו של יום טוענת כי העבירה לטובת ביצוע השיפוץ (השוו: עמ' 17 לפרוטוקול).

ההבטחה הנטענת לאם למתן מחצית מן הזכויות בבית לאחר הנישואין.

1. טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה. ראשיתה של הטענה, כך נראה, בבקשה למינוי שמאי מיום 4.3.15, שם נטען כי כמתנת נישואין התחייב האב לרשום מחצית מן הבית על שם האם.  אולם לא הוצגה כל ראיה שיהא בה כדי לתמוך בטענה לפיה הובטח לאם כי מחצית הבית תירשם על שמה במסגרת הנישואין. בהעלאתה המאוחרת של טענה עובדתית כה מהותית יש כדי להטיל צל של ממש על מהימנותה.

1. אין מחלוקת, כי הבטחה זו, או דברים בסגנון זה אף לא נרשמו כל עיקר בחוזה הנישואין השרעי ואף לא נזכרו בהסכם הגירושין (השוו: עמ' 15 – 16 לפרוטוקול בדברי האם עצמה ; ראו גם בדברי האב בעמ' 29 – 30 לפרוטוקול ). הדברים אומרים דרשני.

1. לא זו אף זו. עסקינן בתובעת משכילה, בעלת תואר אקדמי, העובדת כXXX (ראו גם עמ' 9 לפרוטוקול). דברים אלה עומדים בסתירה לנוסחו של כתב התביעה, שבו צויין שהתובעת היא עקרת בית ובמשתמע ניתן היה להבין מנוסחו כי האב הדיר בכוונת מכוון את האם נוכח פער כזה או אחר ביניהם (השוו במיוחד: סעיפים 6 עד 8 לכתב התביעה). כבר בכך יש כדי להביע תמיהה. אולם חשוב מכך. לא מצאתי בתצהירה כמו גם בכתב התביעה הסבר של ממש מדוע לא מצאה במהלך החיים המשותפים או אף לפניהם, ככל שאמנם הובטחה לה מחצית מן הזכויות בבית, לערוך הסכם ממון כתוב ומסודר כדין, או לכל הפחות ולו ראשיתו של הסכם כתוב לעניין זה. האם לא ציינה דבר לעניין זה גם בעדותה. הדברים יפים במשנה תוקף במיוחד בהתחשב בהיקפו של השיפוץ לו טוענת האם עצמה ובמיוחד בהתחשב בהיקף הכספים שהושקעו לטענתה בשיפוץ.

1. בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר עסקינן בטענה בעל פה כנגד זכויות במקרקעין ; טענה שהופיעה רק לאחר הגשת כתב ההגנה ; ובמיוחד נוכח הנפקות שיש לייחס להיעדר הסכם ממון לעניין זכויות במקרקעין ביחס לנכס חיצוני ; דין הטענה להידחות.

ההשקעה הנטענת של האם בשיפוץ והשלכתה על סוגיית השיתוף בקניין

1. אין, כך נראה, מחלוקת כי עסקינן בשיפוץ נרחב, אשר כמעט והכפיל את שטח הבית, תוך תוספת קומה (לעניין זה ראו גם ת/6 עד ת/12). אולם לצד זאת, הואיל ואין חולק כי עיקרו של השיפוץ בוצע כפי הנראה על בסיס מזומן, ומאחר שלא הוצגו ראיות מהותיות מטעם איזה מן הצדדים הקשורות עם בעלי המקצוע שביצעו השיפוץ (ואשר איש מהם לא הוזמן למתן עדות על ידי הצדדים), תמונת המצב בהקשרו לוטה במידה רבה בערפל.

מכאן גם כר המחלוקת הנרחב, הנעוץ הן בשאלת עלותו הכוללת והן בשאלת אופן המימון. אפתח תחילה בסוגיית עלות השיפוץ. 

1. באשר לעלותו הכוללת של השיפוץ טען האב כי זו עמדה על סך שנע בין 200,000 ₪ לבין  235,000 ₪  (עמ' 30 לפרוטוקול). מנגד, טענה האם שעלותו הכוללת של השיפוץ הסתכמה בכ- 450,000 ₪. לעניין זה צירפה האם מסמך נושא כותרת "חשבון" מיום 5.1.11, ולפיו עולה לכאורה כי היתרה הכספית לביצוע השיפוץ עומדת על סך 296,200 ₪ וחסרים כ- 80,000 ₪ ( ת/13). ממסמך זה ניתן אמנם ללמוד, כי האב העריך במהלך ביצוע השיפוץ את עלותו בסך כולל הקרוב ל- 380,000 ₪. האב עצמו לא שלל כי מסמך  זה יכול ונערך בכתב ידו ולמעשה ניתן להתרשם מתשובתו בחקירתו הנגדית, כי אישר שהוא עצמו ערך את המסמך, אלא שביקש לראות במסמך זה אומדן כללי גרידא של עלויות, לרבות לדברים שלא בוצעו בפועל (עמ'  30  - 31 לפרוטוקול). גם לו אראה במסמך זה כאומדנה כללית בלבד של האב עצמו, הרי שזוהי ההערכה המדויקת ביותר באשר לעלות השיפוץ המצויה בחומר הראיות, ואשר נערכה עוד במהלך השיפוץ ולא בדיעבד, כחלק מן ההליכים המשפטיים. 

בנסיבות אלה, ובמיוחד בהתחשב בהערכתו של האב עצמו כעולה מת/13, מסתברת יותר המסקנה שעלות השיפוץ הכולל אמנם היתה קרובה יותר להערכתה של האם, מאשר לזו של האב. בהינתן כאמור, שהאסמכתא היחידה לעניין עלותו הכוללת של השיפוץ היתה ת/13, עת הצדדים שניהם ביכרו שלא להציג ראיות כוללות באשר לעלות זו, יש מקום לקבל את האומדנה שנערכה במסמך הנ"ל כמשקפת באופן המדויק ביותר את עלותו של השיפוץ ולקבוע, כי עלות השיפוץ עמדה על כ- 380,000 ₪.

מכאן, שבערכים נומינליים, הושקע ברכישת הבית ובעריכת השיפוץ סך של כ- 850,000 ₪ (בשתי פעימות – האחת עם רכישת הבית על ידי האב, כאמור, והשניה בשנים 2010-2011 כפי הנראה).

1. מכאן, לאופן הנשיאה בשיפוץ. לשאלה זו השלכה גם על עצם בחינת כוונת השיתוף הספציפי, שכן לשיעור הכספים שיש לייחס לאם עצמה מתוך עלותו הכוללת של השיפוץ יכול ותהא השלכה על עצם בחינת זכויות הקניין הנטענות שלה בקשר עם הבית.

1. לטענת האב, סך כל הכספים שהשקיע בשיפוץ עמדו על כ- 235,000 ₪ בחלוקה הבאה: 135,000 ₪ שקיבל מאביו לצורך כך (להלן: "כספי הסב"); כ- 55,000 ₪ כספי פיצויים שפדה בשנת 2010 לשם כך ; והלוואה נטענת מאדם בשם ר.ג בסך של 47,000 ₪.

האם, לעומת זאת, טוענת כי השקיעה לצורך השיפוץ כספים כדלקמן: 20,000 ₪ מתוך כספי הלוואה שנטלה מתוך כספי קרן השתלמות שלה ביום 21.4.11 (פסקה 16 לתצהיר ; ת/21 ו-ת/22) ; 75,000 ₪ שחסכה באופן מצטבר מתוך שכרה החודשי והעבירה אותם, כפי הנראה לטענתה במזומן, לאמה (פסקה 18 לתצהיר וכן עמ' 17 לפרוטוקול) ; 50,000 ₪ שניטלו כהלוואה מן החשבון המשותף ביום 1.12.10 (פסקה 22, ת/25 – ת/26) ולצד זה סך כולל של 73,000 ₪ שמשך לטענתה האב מתוך החשבון המשותף חמישה ימים לאחר מכן, ביום 6.12.10 (פסקה 23 לתצהיר וכן ת/28-ת/29) ; עוד טוענת האם כי מכרה זהב שקיבלה כמתנת חתונה בסך 50,000 ₪ לשם מימון השיפוץ אולם בחקירתה הנגדית טענה כי התמורה בגין מכר הזהב עמדה על סך 80,000 ₪ (פסקה 24 לתצהיר אל מול עמ' 11 – 12 לפרוטוקול).

1. נוכח הקביעה, לפיה עלות השיפוץ עמדה על סך כ – 380,000 ₪ נשאלת השאלה מה דינם ומה מקורם של הכספים שהושקעו בו. כזכור, לטענת האב, הוא הוציא ממקורותיו כ- 235,000 ₪. גם לו הייתי קובע כממצא עובדתי כי זהו אמנם המצב בפועל, הרי שנוכח עלות השיפוץ עדיין נותרה גם לשיטת האב יתרה של כ- 145,000 ₪ מתך עלות השיפוץ שלא זכתה על ידו לכל הסבר באשר למקורה. לעניין זה, ובהתחשב בתחולת החוק לענייננו,  לכל הפחות ההנחה היא שעלות זו מומנה מכספיהם המשותפים של הצדדים.

אולם למעשה, שוכנעתי כי רק כספי הסב  עומדים לבדם כמקור חיצוני שנוצל לצורך השיפוץ.

1. בכל הנוגע לכספי הסב שוכנעתי כי העברה זו בוססה די הצורך בראיות (השוו: נספחים ה1-ה2 לכתב ההגנה, סעיף 7 לתצהיר הסב מיום 15.6.16 כמו גם דבריו בחקירתו הנגדית בעמ' 45 – 48 לפרוטוקול, נספחים ו-ז לתצהיר האב מיום 25.2.15). באשר לשאלה האם מדובר בהלוואה או במתנה, מקובל עלי בעיקרו הסברו של הסב לפיה נוכח מערכת היחסים עם יתר אחיו של האב, דאג להחתים את האב על תצהיר הלוואה, ללא מערכת קונקרטית של מועד להשבתה. מדבריו של הסב עצמו עולה (גם אם דברים אלה לא נאמרו במפורש) כי ראה בכספים אלה כמתנה דה-פקטו (השוו גם: עמ' 45-46 לפרוטוקול). גם האם אישרה בחקירתה הנגדית כי מעולם לא נדרשה לשלם דבר מה לאביו של האב (עמ' 18 – 19 לפרוטוקול). לפיכך אני קובע, כי כספים אלה, בסך של 135,000 ₪ הועברו לאב לצורך השיפוץ ממקור חיצוני, באמצעות האב.

1. באשר לטענה בדבר פדיון כספי פיצויים ב"מנורה מבטחים".  בתצהירו לא פירט האב את שיעור הכספים שנפדו (סעיף 4 לתצהיר מיום 25.2.15). האב צירף למעשה רק את פירוט מצב החשבון ב"מנורה מבטחים" מיום 31.12.13, לאחר הפדיון, שאיננו מאפשר להבין מה היה סכום כספי הפיצויים שנמשכו ומה עמד שיעורם כדי תקופת החיים המשותפים במועד משיכתם (ראו נספח ב' לתצהיר הנ"ל).  תדפיס הקופה שצורף כנספח ח2'  לכתב ההגנה איננו מסייע אף הוא להבהרת תמונת המצב העובדתית, מאותו הטעם. בחקירתו הנגדית הבהיר האב כי סך הכספים שמשך לעניין זה עמד על כ- 55,000 ₪ (עמ' 33 לפרוטוקול). כך או אחרת, ברי, כי ככל שקופה זו נפדתה לצורך השיפוצים, יש להביא בחשבון, לכל הפחות, את מחציתם של כספים אלה, כדי תקופת החיים המשותפים, ככספים שהוצאו מן הקופה המשותפת.

אולם משלא הוצגו להלכה או למעשה ראיות של ממש לכל הפחות באשר לשיעור הכספים, תכליתם או יעדם, אין ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי אמנם הוצא סכום כסף כלשהוא מתוך כספי הפיצויים של האב, על חשבון השיפוץ.

1. לבד מן האמור, טען האב שנטל הלוואה מחבר עלום בסך של 47,000 ₪ (ראו למשל בסעיף 7 לתצהיר מיום 25.2.15). אולם האב לא ביקש לזמן למתן עדות את החבר, ואף לא הציג כל אסמכתא בדבר קבלת כספים אלה או יעדם (לעניין זה השוו גם דבריו בעמ' 33 – 34 לפרוטוקול). הדברים, דומני, מדברים בעד עצמם. לא ניתן לקבל אך על יסוד טענה לאקונית, ומבלי שאותו חבר יוזמן למתן עדות, את טענת האב.

1. לעניין זה, ולסיכומם של דברים עולה, כי מתוך כלל המקורות שציין האב כמקורותיו של השיפוץ, ניתן להכיר רק בכספי הסב, ע"ס 135,000 ₪ מתוך כלל עלות השיפוץ, ככספים שהתקבלו במקורם, ממקור חיצוני.

יוצא, אפוא, כי מתוך עלות השיפוץ הכוללת (380,000 ₪), לא עמד האב בנטל להצביע על מקורותיהם של 245,000 ₪. לפיכך, ובהתחשב בתחולת החוק על מערך הזכויות של הצדדים, ברירת המחדל היא להכיר בסכום זה כסכום שהוציאו הצדדים במשותף, ומכאן לייחס מחציתו, בסך נומינלי של 122,500 ₪, לזכות השקעת האם בשיפוץ.

1. לצד זאת, עומדות טענות האם בדבר כספים שלשיטתה היא שילמה במישרין ממקורותיה החיצוניים או המשותפים לאב, לצורך השיפוץ, כפי שפורט לעיל. אבחן טענות אלה כסדרן, בכדי לראות האם יש בהן כדי לשנות את המסקנה דלעיל.

1. סך של 75,000 ₪ שחסכה האם מתוך שכרה בבית אמה. האם לא הציגה כל ראיה או אסמכתא לכך והדברים אומרים דרשני. אולם גם לו אניח כי אלה הם פני הדברים, ברי כי מדובר בכספים שככל שאמנם השקיעה האם בעצמה למטרת השיפוץ, מלכתחילה היו בבחינת כספים אשר הוציאה האם מן הקופה המשותפת, גם אם חסכה אותם בנפרד.

1. הלוואה ע"ס 20,000 ₪ מיום 21.4.11 מתוך קרן ההשתלמות של האם. לעניין זה, גם אם אמנם הוכחה נטילת ההלוואה כשלעצמה, לא הבהירה האם בראיות לכאורה מה היה יעדם של הכספים. לפיכך, אין מקום להכיר בהם כתשלום ממקור עצמאי על חשבון השיפוץ.

1. הלוואה ע"ס 50,000 ₪ מן החשבון המשותף ומשיכה בסך 73,000 ₪ חמישה ימים לאחר מכן. לעניין זה, מלמד עיון בתדפיס העו"ש שצירפה האם, כי אמנם נמשכו מתוך החשבון המשותף 73,000 ₪ ביום 6.12.10, אולם משיכה זו כללה, כך נראה, למעשה גם את תקבול כספי ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שניטלה בסמוך לכך. לפיכך, סך הכספים שהועבר לשיטת האם במהלך חודש דצמבר 2010 מתוך החשבון המשותף כלל גם את כספי ההלוואה ועמד על סך 73,000 ₪.

מכל מקום, כספים אלה, כך או אחרת, הינם כספים שגם לשיטת האם הוצאו מתוך הקופה המשותפת, ולא הושקעו ממקורותיה העצמאיים. בנסיבות אלה, מה לי תכלית ההוצאה, עת לכל היותר ניתן יהא לקבוע כי הם הוצאו במשותף על ידי הצדדים.

1. כספי מכירת זהב. אלה הם, למעשה, הסכומים העיקריים בהקשרם טוענת המבקשת שהוצאו ממקורותיה החיצוניים, שכן נתקבלו על חשבון תמורת מתנה שקיבלה. לעניין זה יוער, כי גם הסב (אביו של האב) אישר, כי כמתנת חתונה קיבלה האם  כ- 400 גרם זהב (עמ' 45 לפרוטוקול). אולם גם אם סעיף 5 לחוק מדיר מבין כתלי הזכות לאיזון בפקיעת נישואין מתנות שכל אחד מן הצדדים קיבל, הרי שהאם לא הבהירה בכל דרך מדוע יש לראות בתמורה שקיבלה לפי הנטען בגין הזהב שהתקבל מלכתחילה כמתנה, ואשר מכרה במהלך החיים המשותפים, כנכס עצמאי שלה. לפיכך, וללא קשר לסכום התמורה שקיבלה האם לטענתה, הרי שיש להביא כספים אלה בחשבון, ככל שהוצאו, ככספים  משותפים.

לעניין זה, וגם לו מסקנתי היתה שונה,  יש להוסיף את הסתירה המהותית שנתגלעה בדברי האם בכל הנוגע לסכום התמורה. בעוד שבתצהירה טענה האם שסכום התמורה עמד על 50,000 ₪, בחקירתה הנגדית  טענה האם מפורשות כי סכום התמורה עמד על 80,000 ₪ (השוו סעיף 24 לתצהיר אל מול עמ' 11-12 לפרוטוקול). הסבר של ממש לסתירה זו לא ראיתי, גם לא בסיכומי האם. בהתחשב בכך שלא הוצגה כל ראיה חפצית באשר לעצם מכירתו של הזהב כמו גם לתמורה שנתקבלה בגינו, ובהתחשב בסתירה המהותית דלעיל, אין ניתן לקבל את טענת האם ביחס לזהב שמכרה, גם אם אמנם נמכר.

בנסיבות אלה, לא יכולה טענת האם ביחס לכספי מכירת הזהב לשנות לטובתה, את מסקנת הביניים, לפיה לבד מכספי הסב לא הוכחה השקעה נפרדת של איזה מן הצדדים, במובחן מהשקעה משותפת, בגין מכלול עלות השיפוץ.

1. פועל יוצא של מכלול האמור לעיל הוא הקביעה לפיה מתוך סכום כולל של כ- 380,000 ₪ שהוציאו הצדדים בגין השיפוץ, 135,000 ₪ התקבלו ממקור חיצוני לצדדים (והם כספי הסב). בעיקר עלות השיפוץ, בסך נומינלי של 245,000 ₪,  יש להכיר כהשקעה משותפת ממקורות של הצדדים עצמם. בנסיבות אלה ניתן לייחס לאם השקעה עצמאית בגין השיפוץ בכמחצית מן ההוצאה המשותפת ממקורותיהם של הצדדים עצמם (סך נומינלי של כ- 122,500 ₪).

סיכום ביניים - האם בנסיבות אלה הוכחה כוונת שיתוף ספציפי?

1. הצדדים חיו תחת אותה קורת גג במשך כשבע שנים בלבד, וכאמור קבעתי כי אין בתקופה זו (גם בהינתן הולדת שני ילדים משותפים במהלכה) די כדי לשמש ראיה מכרעת, ולבטח שלא ראיה עצמאית, בדבר שיתוף ספציפי בבית.

האם לא הוכיחה כי הובטחו לה זכויות קניין בבית כתנאי לנישואיה ולמעשה הן הסכם הגירושין והן חוזה הנישואין שוללים זאת.

האם לא ערכה הסכם ממון ולא התייחסה בעדותה כלל לסוגיה זו, חרף הנפקות שיש לייחס לה וחרף העובדה שנטל השכנוע מוטל לפתחה.

האם אף לא טענה מפורשות בתצהירה או בכתב התביעה (במובחן מטענת ההבטחה או טענת ההשקעה בשיפוץ), כי התנהלות האב מלמדת על כוונתו לשתפה באופן ספציפי בבית, חרף הוראות החוק והיות הבית בבחינת נכס חיצוני.

הגם שהצדדים ניהלו חשבון משותף, האם עצמה טענה אף היא כי הדירה את האב מחלק משכרה, אותו חסכה בנפרד במזומן בבית אימה.

מנגד, הוכחה השקעת האם בת כ- 122,500 ₪ נומינלית במהלך השנים 2010 עד 2011, כך נראה, למטרת הרחבת ושיפוץ הבית.  זאת, כחלק מהתנהלותו הכלכלית המשותפת של התא המשפחתי באותן השנים ולא בהכרח ממקורות חיצוניים של האם. סכום זה מהווה, נומינלית, כשביעית מסכומה הכולל של ההשקעה ברכש הבית ובשיפוצו גם יחד. בהתחשב במכלול האמור לעיל, לרבות עלותו הכוללת של הבית (שאין על אודותיה מחלוקת) ; כמו גם בעלותו הכוללת של השיפוץ עצמו כפי שקבעתי דלעיל ; לא מצאתי בהשקעה זו (לרבות בצירוף למשך המגורים המשותפים) די כדי ללמד זכות קניין של האם בקשר עם הבית. לפיכך, טענת התובעת לזכויות בבית נדחית.

תשלום לאם גלל השקעתה בבית ופרי השבחתו, מכח החיים המשותפים

1. אמנם קבעתי לעיל, שאין מגיעות לאם זכויות קניין בבית. אולם מכאן לא ניתן לגזור מסקנה לפיה אין קנויה לאם זכות כספית כזו או אחרת, בקשר עם השקעתה זו. לעניין זה עותרת האם בסיכומיה (ככל שייקבע כי אין לה זכות קניין בבית), לפצותה כדי שווי ההשבחה בגין הנכס, פרי השקעתה, וזאת מכח דיני הרשיון (ראו גם בפסקה 42 לתצהיר עדותה הראשית מיום 1.3.15). האם טוענת כי יש לראות בהחזקתה בבית מכח החזקה כברת רשות. האם איננה טוענת כי עסקינן ברשיון בלתי הדיר, אלא טוענת שמכח אינטרס הציפיה שלה יש לפצותה בגין השקעתה במקרקעין אשר השביחה את ערך הבית עצמו, ולצד זאת אף להתנות את פינויה בחיובו לשלם לה פיצויים אלה. מנגד, והגם שהסוגיה עלתה בסיכומי האם, ולמעשה יכול היה האב לטעון לעניין זה בסיכומיו, האב לא טען בסיכומים כי מגיע לאם סכום כלשהו – בין אם בגין השקעותיה בבית ובין אם גלל השבחתו.

1. הצדדים שניהם השקיעו במשותף סכום ניכר כאמור לעיל בגין השיפוץ. כספי הסב (אשר אף לא הגיש כל תביעה כנגד הצדדים בגין כספים אלה), בדומה לתמורת מכר הזהב, שימשו לאחר שהתקבלו אצל האב לצורך ההשקעה המשותפת של הצדדים בשיפוץ. בנסיבות אלה מוקשית בעיני המסקנה לפיה תצא האם "כשידיה על ראשה", עם תום מערכת היחסים הזוגית ביניהם. האם מציעה כאמור בסיכומיה את הפתרון מתחום דיני הרשיון. במקרה אחד למשל, הסתמך אמנם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים על שיקולים מתחום דיני הרשיון כשקבע זכאות כספית לבעל דין בדיון סביב זכויות הקשורות עם נכס מקרקעין [השוו, למשל: תמ"ש (י-ם) 50424-05-11 א.א נ' ג.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.6.12) ; כן ראו אזכור הסוגיה, לאחרונה, בתמ"ש (ב"ש) 62162-03-14 ד.א נ' ד.ש (מצוי במאגרים המשפטיים ; 6.3.17)].

1. במקרה אחר, הסתמך בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע על הדין לפיו בנסיבות בהן השבחת נכס המקרקעין היתה פועל יוצא של פעולת הצדדים (לרבות אם מהשקעת נכס בר איזון או מהשקעת משאבים משותפים), ולא פרי תנודות השוק גרידא, יש לראות בעצם ההשבחה בבחינת נכס בר איזון, שיש לערכו בהתאם להוראות החוק (תמ"ש (ב.ש) 43199-06-11 פלוני נ' אלמונית  (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.6.13) ; לעניין זה אף השוו: תמ"ש (י-ם) 66080-11-15 ע.א.ג נ' נ.א.ג (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.12.16ׂ ) והאסמכתאות שם].

1. בשים לב לכך אבחן את טענות הצדדים בענייננו. אין מחלוקת כי השיפוץ שנערך לבית, איננו שיפוץ "סתם". עסקינן בהרחבה ניכרת של הבית, אשר למעשה לא ניתן לחלוק על כך שמבחינת אופיו, שינה את פניו. ברי שההשקעה בבית הובילה גם להשבחתו. מן המפורסמות, כי בית מגורים הוא בבחינת הנכס העיקרי שבו משקיעים בני זוג את עיקר תשומותיהם ומשאביהם, ובבסיס השקעה זו גם ציפייה סבירה שהשקעה זו תוביל להשאתה. כאשר מדובר בהשקעה ניכרת בפעולות נרחבות ביחס לבית, הדרת האם מזכותה להנות מפירות ההשבחה תוביל בנסיבות העניין לתוצאה בלתי צודקת.

1. בין כך ובין כך, דומני שמגמת הדברים והמסקנה ברורה – גם אם אין לאם זכות קניין ביחס למקרקעין, יש לראות בהשבחה בגין שווי הבית כנכס בר איזון. האיזון עצמו צריך להתבצע במישור האובליגטורי, בהתאם להוראות החוק, ביחס למועד הקובע.

1. לשם כך, כעתירת האם עצמה, יש אמנם למנות מומחה בתחום שמאות המקרקעין, על מנת שיישום, בין היתר, את שווי השבחת הבית בגין השיפוץ במועד הקובע לעניין איזון המשאבים, ותוך שימת לב בין היתר, לעלות השיפוץ כפי שקבעתי לעיל. 

1. סיכומם של דברים – בכל הנוגע לבית, אני דוחה את טענת האם לזכויות קניין בו. מנגד, ובהתחשב בהוראות החוק, משיש לראות בשווי ההשבחה כנכס בר איזון,  אני קובע כי האם זכאית למחצית משווי ההשבחה נכון למועד ביצוע האיזון, וזאת על פי קביעת שמאי, שימונה להלן.

דמי שימוש בבית

1. במסגרת סיכומיו כמו גם בכתב ההגנה עתר האב לחייב את האם בדמי שימוש בגין המשך מגוריה בבית מיום 10.4.13 עד עצם היום הזה, על דרך האומדנה,  בשיעור של כ-4,000 ₪ לחודש ובגין שימוש במיטלטלין שבבית בסך 600 ₪ לחודש. הגם שטענה זו עלתה בכתב ההגנה, למעשה לא הגיש האב כל תובענה לחיוב האם בדמי שימוש ראויים, שכן התובענה היחידה שהוגשה מטעמו היא התובענה לסילוק ידה של האם, במסגרתה לא נתבע כל סעד כספי וממילא אף לא שולמה אגרה בגין סעד כספי שכזה.

1. האב עצמו ביקש כאמור, להסתמך אך על אומדנה בלבד לשם חיוב האם בדמי השימוש מקום בו חזקה שיכול היה להגיש תובענה ובמסגרתה לבקש, כבדרך המלך, מינויו של מומחה מטעם בית המשפט (לעניין זה השוו: תקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

1. ודוק: טענת האב אף לא נטענה מפורשות כטענת קיזוז, ולא ניתן ללמוד  מנוסח הטענה על אודות היותה הודעת קיזוז של ממש כנגד כל חיוב כספי שבו יחוב, ככל שיחוב, האב ( זאת, בין אם במפורש ובין אם מכללא ; לעניין זה השוו: סעיפים 14 – 17 לכתב ההגנה בתביעה הרכושית).

1. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להידרש לגופה לטענת האב לתשלום דמי שימוש ראויים. זאת, מבלי למנוע מהאב לפעול כהבנתו בדרך של הגשת תובענה מתאימה. הגם שכבר עתה ראוי יהא לציין, כי רק בחודש ינואר 2016 הוגשה התובענה לסילוק יד במסגרתה הצהיר האב כי הוא מבטל את הרשות שניתנה לאם .

1. באשר לטענת שווי השימוש במיטלטלין, משאורה על פירוק השיתוף בהם, משהאב ביכר להסתמך על אומדנה בלבד ללא כל יסוד לאומדנה זו, ונוכח הנמקותיי לעיל (היפות גם לענייננו) אף לא מצאתי מקום לקבל טענת האב בגדרי תובענה זו לחיוב האם בדמי שימוש ראויים במיטלטלין. במאמר מוסגר יצויין, כי במיוחד בהתחשב באופי המיטלטלין במחלוקת (כפי שפורטו גם בסעיף 12 לכתב הגנתו), טוב היה לולא היתה מועלית טענה זו מלכתחילה.
2. סיכומם של דברים – לא מצאתי  להידרש בגדרי התובענות שלפני לטענות האב באשר לדמי השימוש במקרקעין, כמו גם במטלטלין.

הטענות לעניין הרכב

50. לצדדים רכב מסוג מזדה 3 שנת יצור 2007 שנרכש בסכום של 55,000- 60,000 ₪ לטענת האם (עמ' 14 ש'  13 לפרוטוקול) ובסכום של 70,000 ₪ לטענת האב (עמ' 37 ש' 3 לפרוטוקול). הרכב רשום על שם האב (ת/43) ונמצא בחזקת האם, לגביו הצהירה כי לא נעשה בו כיום שימוש בהיעדר רשיון רכב תקף (עמ' 14 ש' 16).

1. האם עתרה בסיכומיה כי יש מקום להורות על פירוק השיתוף ברכב בדרך של מכירתו בשוק החופשי בהליך של כינוס נכסים. האב זנח בסיכומיו טענות בהקשרו של הרכב, ובנסיבות אלה יינתן צו לפירוק השיתוף ברכב כמבוקש.

מיטלטלין

1. הצדדים מסכימים כי יש להורות על פירוק השיתוף במיטלטלין. משהותירו הצדדים את אופן ביצוע פירוק השיתוף במיטלטלין לידי בית המשפט, אני קובע כי זה יבוצע בהתאם לשיטת "שתי הרשימות", כאשר האב יערוך את הרשימות והאם תבחר אחת מביניהן.

איזון משאבים בזכויות הכספיות של הצדדים

1. ככלל, הצדדים מסכימים כי יש לערוך את איזון המשאבים בזכויות הצדדים בהתאם להוראות החוק. לשם כך עותרים שניהם למינויו של אקטואר לשם ביצוע האיזון כאמור.

כבר עתה יוער, כי האם עצמה מכירה, בין היתר, בזכות לאיזון כספי קרן השתלמות שפדתה ביום 21.4.13 כך שאין מחלוקת שעל סכום זה להיכלל בין גדרי האיזון (סעיף 73.ג לסיכומיה).

1. לצד זאת, עתרה האם להכיר גם בזכותה לאיזון כספים שמשך התובע ממנורה מבטחים, בסך של כ- 55,000 ₪ לפי עדותו כמפורט לעיל. אכן, יש מקום לבחון האם היתה זכאות לאם לאיזון כספים בגין משיכה זו, כדי תקופת החיים המשותפים ועד למועד ביצוע האיזון.
2. עוד עתרה האם להורות לאב להשיב מחצית מסכום של 14,000 ₪ שמשך האב מן החשבון המשותף ביום 4.4.13 ולהביאם בחשבון במסגרת האיזון. האב לא התייחס לטענה זו בסיכומיו ובנסיבות אלה יש מקום להביאם בחשבון כמבוקש במסגרת האיזון.

1. בסעיף 79 לסיכומיו טוען האב, כי יש להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים גם סך של 45,000 ₪ כ"מוהר" במסגרת הליך הגירושין. האב לא הצביע על כל מקור נורמטיבי כזה או אחר, שהימנו יש לראות בתשלום חיוב כספי אישי המושת על אחד מבעלי הדין בעת עריכת הגירושין כחלק מן ההליך בדין האישי, כעל נכס בר איזון לפי הוראות החוק. בנסיבות אלה איני מקבל טענה זו.

1. סיכומו של דבר – לשם עריכת איזון הזכויות הכספיות ימונה אקטואר בהתאם להנחיות שתינתנה. האקטואר יביא בחשבון בין היתר את הסוגיות שהועלו לעיל. 

תמ"ש 11492-01-16  (להלן: "תביעת סילוק היד")

58. האב עותר לסילוק ידה של האם מהבית. אין מחלוקת כי עזב את הבית במהלך חודש אפריל 2013 ומאז עושה האם, המתגוררת בו עם ילדיהם הקטינים, שימוש בלעדי בבית ובמיטלטלין המצויים בו.

59. לטענת האם בכתב ההגנה, הצדדים עברו להתגורר בבית מיום 9.8.06 עד ליום 1.4.13 אז גרש אותה התובע עם ילדיהם מהבית. יחד עם זאת, האם איננה מתכחשת לכך שלמעשה שבה בחודש אפריל 2013 להתגורר בבית, ובו היא מתגוררת עד היום.

60. למעשה, נוכח הכרעתי ולפיה לאם אין זכויות קניין בבית, ובנסיבות בהן גם האם עצמה, כמפורט לעיל איננה טוענת לרשות בלתי הדירה להתגורר בו, כך או אחרת דין התביעה לסילוק יד להתקבל בעיקרה.

61. השאלה שיש לשאול קשורה בטבורה למועד לביצוע הפינוי ולתנאיו. כאמור לעיל, האם עצמה טוענת כי יש לפצותה בגין  ההשקעה שהובילה להשבחה בנכס כתנאי לביטול הרשיון.  אף אני קבעתי, כי האם עצמה השקיעה לכל הפחות מחצית מסך של 245,000 ₪ במסגרת שיפוץ הבית וכי היא זכאית לאיזון השבחת הבית כחלק מאיזון המשאבים.

האב עצמו מודה בכותרת כתב התביעה, שהוגשה ביום 6.1.16 כי "...אינו מסכים עוד להמשך מגורי הנתבעת בביתו כפי שהסכים בעבר ובלשון משפטית – התובע עותר לביטול הרשות שהוא העניק בעבר לנתבעת ולסילוק ידה של הנתבעת מביתו ...." (עמ' 1 לכתב התביעה).

כידוע, פסיקת בתי המשפט מכירה באפשרות להתנות ביטולה של רשות (בין אם הדירה ובין אם בלתי הדירה, בין אם רשות חינם ובין אם בתמורה) להחזקה בנכס מקרקעין וסילוק ידו של המחזיק, בפיצויו.  זאת, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, ולרבות במקרים שבהם השקעתו בנכס הובילה להשבחתו [בהקשרים אלה השוו, למשל, בהרחבה: עמ"ש (מרכז)5174-09-15 א' נ' א' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 19.2.17) והאסמכתאות שם].

62. כאמור, האב עצמו, העותר לביטול הרשיון שניתן לאם, חפץ בסילוק ידה מן הבית.  מנגד קבעתי, כאמור, כי האם עצמה זכאית למחצית משווי ההשבחה. שווי ההשבחה עצמו כפוף לשומה שאיננה מורכבת כל עיקר ויכולה להתבצע בקבועי זמן קצרים יחסית. אף יש להביא בחשבון כי עד להגשת תביעת סילוק היד, למעט טענה לאקונית בדבר הזכות לדמי שימוש, לא נשמעה טענה בדבר ביטול הרשות שניתנה לאם. בהתחשב בטענות האם ביחס לזכויות במקרקעין; בצורך בבירורן בהליך של שמיעת ראיות ; בעצם הקביעה בדבר זכאותה של האם לאיזון שווי ההשבחה ; כמו גם בציפייה אשר עמדה לאם לכל הפחות עד להגשת תביעת סילוק היד; סבורני כי יש מקום לקשור בין סילוק היד המתחייב במקרה זה ובין פיצויה של האם.   משקבעתי גם כי שווי ההשבחה הוא בבחינת נכס בר איזון, דומה כי תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 6א לחוק.

63. בנסיבות אלה, מצאתי מחד שלא להמתין לביצוע האיזון הכולל גם ביתר זכויות הצדדים כתנאי לביצוע סילוק היד. מאידך, הואיל וניתן לכמת את שווי ההשבחה לה זכאית האם בהליך פשוט ומהיר יחסית, הרי שכימות זה צריך לשמש כתנאי הבסיס לפינוי הבית. לפיכך, בהתחשב במשך הזמן שבו התגוררה האם עם ילדי הצדדים הקטינים מאז הפירוד בבית כמו גם בשים לב להשקעתה הראשונית בבית כחלק מן השיפוץ ולהשבחתו של הבית גלל כך, אני קובע כי על האם יהא לסלק ידה מן הבית בתוך 30 יום מעת שישלם לה האב את מחצית שווי ההשבחה הכולל על פי חוות דעת השמאי שימונה לצורך כך.

בזה תבוא לכלל סיום תביעת סילוק היד.

תמ"ש 28890-04-13 (להלן:"תביעת המשמורת")

1. עסקינן כאמור, בשני קטינים, כבני עשר שנים ושבע שנים לערך, המתגוררים עם אימם מאז הפירוד.

1. תסקיר העו"ס  מיום 20.11.14 המליץ מפורשות על קביעת משמורתם של הקטינים אצל אמם. מאז הגשת תסקיר זה לא הוגש מטעם איזה מן הצדדים בתיק זה כל בקשה הימנה ניתן לכאורה ללמוד שהמלצה זו איננה מיטיבה עם הקטינים.

1. האב לא ביקש לחקור את העו"ס על התסקיר ולמעשה בסיכומיו טוען כי לא יוכל להסכים כי ילדיו יגודלו על ידי גבר אחר. לא מצאתי בטיעון זה של האב ממש. שכן אין בו כדי לשמש נימוק לשינוי המצב הנוהג מזה שנים, אשר לכל הפחות כעולה מן התסקיר מיטיב עם הקטינים, ולפיו הילדים גדלים ומתחנכים אצל אימם.

1. האב אף עתר כי לחילופין, ככל שלא תיקבע משמורת הקטינים אצלו, יש להורות על משמורת משותפת בידי הצדדים. גם כאן, לא הוגשה כל תובענה מצד האב והלכה למעשה למעט אמירה לאקונית בסיכומיו, לא הבהיר האב כיצד בדיוק בדעתו לקיים משמורת משותפת ומה נפקות המונח לשיטתו (האם חלוקת זמני שהייה שוויוניים כאשר למעשה עד כה לנים הקטינים במחיצתו רק בכל סוף שבוע שני ; או שמא מדובר באחריות הורית משותפת שהיא, למעשה, ממילא פועל יוצא של הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962). דומה כי טיעון לאקוני זה בסיכומי האב נטען מן השפה ולחוץ, וכאמור, לא מצאתי כל הצדקה לשנות מן המצב הקיים ולפיו הקטינים ימשיכו ויתגוררו עם אימם. זאת, כמובן, מבלי לגרוע מקיומם של זמני שהות עם האב, אשר חיוניים אף הם לשם השאת טובתם של הקטינים.

1. בנסיבות אלה, אני קובע כי משמורתם של הקטינים תהא אצל אימם עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 או עד החלטה אחרת.

1. באשר לזמני השהות עם הקטינים, אלה נקבעו עד כה בהחלטות בית המשפט מימים 17.9.13 ו – 29.4.14. הגם שלאב טענות כעולה מסיכומיו באשר לאופן ביצועם של זמני השהות (גם אם האב אף לא הגיש כל תובענה לאכיפת זמני השהות הללו) , והגם שהאב לא הסכים לקביעת המשמורת אצל האם, למעשה הוא איננו משיג בסיכומיו באופן קונקרטי, ולו לחילופין, על עצם החלוקה של זמני השהות כפי שנקבעה בהחלטות הנ"ל.

1. לפיכך, אני מורה כי זמני השהות בין הקטינים ובין האב יתקיימו כקבוע בהחלטות מימים 17.9.13 ו – 29.4.14.

1. בזה יבוא לכלל סיום הטיפול בתובענת המשמורת.

 תמ"ש 4989-06-13 (להלן: "תביעת המזונות")

1. בכתב התביעה שהוגש ביום 3.6.13 עתרה האם לתשלום מזונות הקטינים בסך 10,050 ₪ לחודש, לא כולל רכיב מדור, עת התגוררה עם הקטינים בבית הוריה.

1. בהחלטה מיום 14.7.14 חויב האב בתשלום מזונות זמניים בסך 2,400 ₪ למן חודש יולי. שאלת החיוב במזונות עבר ממועד הגשת התביעה ועד לחודש יוני 2014 (כולל) נותרה להכרעה במסגרת פסק הדין, נוכח סוגיית הסמכות העניינית שנכון לאותה עת טרם הוכרעה.

טענות האם

1. האם מועסקת כXXXX ושכרה, כנטען בתצהירה מיום 7.6.16, עומד על כ- 10,000 ₪ לחודש, ולצד זאת משתלמת לה קצבת הילדים בסך של 338 ₪ לחודש. לטענתה, ההכנסה המצטברת של הצדדים איפשרה לגדל את הקטינים ברמת חיים גבוהה לה הורגלו גם מכוח סביבת גידולם וחינוכם בסביבה יהודית. לפיכך, לדידה, על האב לשאת במזונותיהם בדרגת "יסאר", דהיינו, מזונות שפע.

1. לטענת האם לאב יכולת להגדיל את שכרו בצירוף עמלות ובונוסים ולראייה, תלוש שכרו לחודש 3/16,  נספח א'12 לתצהיר האב מיום 27.4.16. זאת ועוד, לטענתה לאב הכנסה נוספת שאינה מדווחת בגין עבודתו בעסק של אחיו.

1. האם סבורה כי  לאב משאבים לזון את הקטינים, שלא כפי שמוצג על ידו, וזאת נוכח תוכניותיו להינשא בשנית המצביעות על יכולת לשאת בתשלום מוהר ועריכת חתונה. לדידה, לא עלה בידו להוכיח הוא נושא בהחזר הלוואה להוריו  ואף טען להוצאות מופרזות בגין מחייתו ואירוח הקטינים.

1. מנגד, טוענת האם למצב כלכלי דחוק בו היא מצויה, כך ביחס לחובות בגין שתי הלוואות האחת בסך 30,000 ₪ והשניה בסך 77,000 ₪ כאשר ההחזר החודשי לפירעון עומד על 1,700 ₪ לחודש (סעיף 10 לתצהיר האם מיום 7.6.16).

1. בסיכומיה עתרה האם לתשלום מזונות הקטינים בסך 9,374 ₪ לחודש, לא כולל הוצאות מדור ועתרה לתשלום גם בגין רכיב זה ככל שתתקבל התובענה כנגד לסילוק יד מהבית.

טענות האב

1. האב החל לעבוד ממחצית חודש דצמבר 2015 בסוכנות "XXXX", ושכרו עומד על סך כ- 7,500  ₪ לחודש, לאחר בונוסים. לטענתו הוא נושא מדי חודש בתשלום של 1,000 ₪ בגין החזר הלוואה שנטל מהוריו בגין מוהר שעליו לשלם לאם במסגרת הליך הגירושין.

1. לטענת האב  היקף החיוב על פי הדין השרעי שיש להחילו הינו דרגת מזונות "כפאייה", דהיינו, מזונות דחק. הנתבע הפנה בסיכומיו לחקירת האם ביחס לצרכי הקטינים והוצאותיהם. לטענתו, לא עלה בידי התובעת להוכיח ההוצאות להן טוענת כשמכל מקום, יש לקחת בחשבון גם את הוצאותיו האישיות שלו ביניהן השתתפות בהוצאות מגורים בבית אביו למן יום עזיבתו את הבית ב-   10.4.13 בסך 1,500 ₪ לחודש, הוצאותיו האישיות בסך כ-2,500 ₪ לחודש ודמי אירוח בעת שהות הקטינים עימו בסך 1,000-1,500 ₪ לחודש.

הכנסות האם והתחייבויותיה

1. שכרה החודשי הממוצע של האם עומד על כ-10,670 ₪ נטו לחודש, כעולה מתלושי שכר לחודשים 5/16-6/15 שצורפו לתצהירה מיום 7.6.16. לכך יש להוסיף את קצבת הילדים המשתלמת לה. האב לא טען בסיכומיו כי הכנסתה גבוהה מזה וחקירתה הנגדית אף לא העלתה דבר מה אחר בהקשר זה (עמ' 22-24 לפרוטוקול). בנסיבות אלה אני מעמיד את הכנסתה הכוללת (לרבות קצבת הילדים) על סך כ- 11,000 ₪ לחודש.

1. האם טענה כי היא מחזירה בכל חודש סך כולל של 1,700 ₪ בגין הלוואות. גם לו אביא בחשבון החזר זה, הרי שעדיין עולה כי שכר של האם לכל הפחות מגיע לכדי השכר הממוצע במשק.

הכנסות האב והתחייבויותיו

1. שכרו של האב עומד על כ-7,600 ₪ נטו לחודש בממוצע, בחישוב ממוצע שכר לחודש מלא  במקום העבודה החדש, לחודשים 1/16-3/16.  עיון בתלושי השכר שצירף האב מחודש מאי 2015 ועד לחודש מרס 2016, הכוללים את מקום העבודה הקודם של האב  (XXX), מגלה כי שכרו הממוצע במקום העבודה הקודם עמדה על כ- 7,300 ₪ לחודש נטו.

לעניין זה וביחס לטענות האם יוער, כי הנטל לשכנע, כי לאב פוטנציאל השתכרות גבוה מיותר, או שכר גבוה יותר בפועל, מוטל לפתח האם. לא ראיתי שהאם עמדה בנטל זה. העובדה שאדם חויב בתשלום כלשהו במסגרת הליך שיפוטי (ולעניין זה הליך הגירושין דינו כהליך שיפוטי), איננה מלמדת בהכרח על יכולת ההשתכרות שלו. הוא הדבר לעניין נסיבותיו האישיות של אדם. גם אם לאדם בן משפחה אמיד, אין בכך כדי לקבוע, מניה וביה, שבעל הדין עצמו מסתיר דבר מה באשר ליכולת ההשתכרות שלו.

ניתנה לאם גם הזדמנות לחקור את האב בחקירה נגדית על תצהירו. למעט סוגיות מתחום המדור, ושאלות מספר לעניין האפשרות שהאב אמנם עובד גם בעסק משפחתי, שאלות שהאב הכחיש, לא העלתה חקירתו הנגדית של האב ממצאים שיש בהם כדי לשכנע כי פוטנציאל ההשתכרות של האב גבוה בהרבה משכרו כפי שהוצג (השוו, עמ' 39,40, 42-43 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, ללא קשר לשאלה האם אמנם חלק מן השכר אמנם כולל בונוסים אם לאו, ניתן בהחלטה לקבוע את פוטנציאל ההשתכרות של האב על סך כ- 7,500 ₪ לחודש.

1. באשר להוצאותיו, טען האב להוצאות אישיות "לא מבוטלות" בסיכומיו ואף הבהיר שהוא משלם סך של 1,500 ₪ לחודש בממוצע עבור האירוח בבית אביו. מכלול הוצאותיו כפי שהבהיר בתצהיר מיום 11.12.14 עומד על סך 6,500 ₪, ובכללן סך של 2,500 ₪ למחייתו האישית והלוואה בסך של כ- 1,000 ₪ לחודש. במיוחד אם אמנם וכשיטת האב, על המזונות להיפסק כמזונות דחק ("כפאיה"), הרי שבוודאי לא ראיתי הצדקה להעדיף את הוצאותיו האישיות של האב, בסכום כפול מן הסכומים המקובלים כצרכי מזונות הכרחיים עבור קטינים, על פני מזונות ילדיו הקטינים.

באשר לדמי האירוח בסך כ- 1,500 ₪ שלפי הנטען בתצהיר האב משלם לאביו, הרי שדברים אלה נסתרו מפורשות במהלך חקירתו הנגדית של הסב (עמ' 48 שורות 29-30 לפרוטוקול וכן עמ' 49  שורות 1-2 לפרוטוקול). הדברים אומרים דרשני.

1. גם אם האב אמנם התארס ועתיד היה להינשא מחדש (ראו למשל עמ' 37,  49 לפרוטוקול) , הרי שגם במקרה כזה ברי כי יש להביא בחשבון את פוטנציאל ההכנסה של התא המשפחתי הבגיר במלואו. בנסיבות אלה, נוכח האמור לעיל ובמיוחד אם לשיטת האב בתצהירו אף יש להוסיף להוצאותיו כפי שפורטו סכומים בסך חודשי של כ- 1,500 ₪ עבור הקטינים עצמם, ברי כי יש בידי האב די הכנסה פנויה על מנת לעמוד בסכום מזונות שישקף את צרכי הדחק של הקטינים, לרבות הוצאות בגין מדורם ואחזקת מדורם.

1.  אולם גם לו אניח ששכרו של האב יכול וגבוה מזה שקבעתי לעיל, אין בראיות שלפני דבר שיצביע על כך שהוא עולה על השכר הממוצע במשק. לכך יש השלכה ככל שבברירת הדין הספציפי עסקינן. אבהיר.

הדין שיש להחיל וצרכי הקטינים בהתאם לו

1. אין מחלוקת כי הדין החל הוא הדין השרעי.

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, ובשים לב לקביעותיי דלעיל באשר לנתוני הכנסותיהם של הצדדים,  אני דוחה את עמדת האם לפיה יש לגזור את מזונות הקטינים בהם יחוב האב כמזונות שפע. כאמור, קבעתי את שכרו של האב על כ- 7,500 ₪ לחודש (מעט יותר משבעים אחוזים משכרה של האם). אולם גם אם אניח, כי פוטנציאל ההשתכרות של האב, בצירוף בונוסים ועמלות, יכול ומגיע כדי שיעורו של השכר הממוצע במשק, ספק בעיני אם יש לראות בכך כבסיס לקביעה לפיה הוא בחזקת אמיד. במיוחד במציאות הכלכלית בת ימינו לא ניתן לראות בשכר ממוצע יסוד לקביעת מזונות שפע על פי הדין השרעי. הדברים יפים במשנה תוקף עת ברי, כי האב עצמו יידרש לשלם לאם את מחצית בגין שווי ההשבחה בנכס ועת פוטנציאל ההכנסה שלו נמוך מזה של האם עצמה.

1. זאת ועוד. לבד מן הנכס מושא המחלוקות בתיק זה, שכאמור אף נרכש ושופץ בסיוע אביו של האב, לא הציגה האם כל ראיה שמכוחה ניתן ללמוד על קיומם של נכסים מהותיים אחרים של האב, שלאורם יש לקבוע את החיוב מתחום מזונות השפע.

1. האם אף לא הציגה כל אסמכתא בדין לתמיכה בטענה לפיה מקום בו אב הוא בעל פוטנציאל השתכרות העומד כדי 7,500 ₪ לחודש (וגם לו היה נקבע כי פוטנציאל זה עומד כדי השכר הממוצע במשק), יש לחייבו בהתאם לדין השרעי במזונות שפע.

פועל יוצא מן האמור, הוא כי נקודת המוצא לפיה יחוב האב לפי הדין השרעי היא מזונות הדחק ("כפאיה"). על פי דין זה, המבחן בדבר שיעור מזונות הקטינים הינו מבחן הנזקקות בלבד.

1. באשר לשיעור מזונות הדחק, ככלל. גם אני שותף לדעה שהובעה בפסיקת הערכאות הדיוניות ולפיה שיעורם של מזונות קיום – קרי מזונות שנועדו לקיים את צרכיו ההכרחיים של קטין – איננו תלוי דינו האישי של הקטין. לעניין זה דין שווה, בין היתר, לקטין יהודי ולקטין מוסלמי (השוו, למשל: תמ"ש (ב"ש) 32288-04-10 פלונים נ' אלמוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 19.11.12) והאסמכתאות שם).

לעניין זה, קבעה הפסיקה חזקה לפיה צרכיו ההכרחיים של קטין עומדים על סך שבין 1300 לבין 1400 ₪ לחודש.  אולם כידוע, כאשר כשבמספר קטינים מדובר אין בהכרח לראות בסכום זה כמכפלה חשבונית גרידא (השוו: ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599).

1. בנסיבות אלה, כאשר לא הונחו לפני צרכים ייחודיים לאיזה מן הקטינים, א. או ע. (לבד מצהרונים), וכאשר חיובו של האב במזונותיהם מגיע אך כדי צרכיהם ההכרחיים, אף לא מצאתי הצדקה של ממש להידרש לבחינה קונקרטית של מלוא הוצאותיהם הפרטניות כפי שטענה להן האם ואשר למעשה נשענו על טענתה שנדחתה, לפיה יש לקבוע את  שיעור המזונות כמזונות שפע.

מנגד, יש גם לדחות את טענת האב לפיה שיעור הצרכים ההכרחיים הקבוע כחזקות קונקרטיות של הערכאות השיפוטיות מביא בחשבון בכל הנוגע לדין השרעי גם את מדורם של הקטינים. כשם שהסכום שנקבע בפסיקה ביחס לקטין יהודי כמשקף את צרכיו ההכרחיים, מתייחס לצרכי המחיה שלו, ואיננו מביא בחשבון בהכרח את הצרכים בגין מדור, הוא הדבר בעניינו של קטין שדינו האישי הוא הדין השרעי – גם במזונות דחק. שכן ברי שהצרכים בגין מחיה נפרדים הם ומתוחמים הם מצרכי המדור. אולם גם מדור ואחזקתו הם צורך קיומי עבור קטין.

1. לצד זאת, הקביעה כי מזונות הקטינים הם מזונות דחק מחייבת גם את ההכרה שצרכיהם בגין מדור יעמדו על הצרכים הקיומיים בהקשר זה, ולא בהכרח על צרכיהם הרצויים או על מדורם הנוכחי. מכאן, עם זאת, אין מתחייבת המסקנה לה ביקש לכוון אולי גם האב לרבות בחקירתו הנגדית, לפיה יש להידרש למדור ולשיעורו כפי השיעור בעיר בה איננה מתגוררים (עמ' 39 לפרוטוקול). עת הקטינים מתגוררים בעיר XXX ולא בXXX יש לגזור את שיעור דמי המדור מאלה הנוהגים XXX. לצד זאת, ברי כי יש להביא בחשבון שיעורים הנושקים לדמי הקיום ברמה שאיננה עולה על הממוצע, לדירה המתאימה למבוגר ולשני קטינים, בסביבת מגורים שאיננה עולה על הממוצע, ותו לא. התובעת ביקשה בסיכומיה להידרש לאומדנה של שכירות בסך כ- 4,000 ₪ לחודש אולם דומני שבנסיבות בהן עסקינן כאמור במזונות דחק, ניתן להעמיד את שיעורו הכולל של המדור החודשי הימנו יש לגזור את חלקם של הקטינים על סך שלא יעלה על  3,000 ₪ לחודש.

1.  בנסיבות אלה, כאשר מביאים בחשבון את מכלול האמור לעיל, לרבות הכנסות ההורים, ואת צרכי הקטינים לאור הדין החל, דומני שנכון יהא להעמיד את סכומם הכולל של דמי המזונות על סך של 3,500 ₪ לחודש (1,750 ₪ לכל קטין), הכוללים גם את מדורם ואחזקת המדור.

בהתחשב בהכנסות ההורים, לרבות הכנסתם הפנויה, דומני כי הקצאת הסכום, העולה כדי מזונות הדחק הנוהגים בדין השרעי, אף מביאה בחשבון את מכלול ההכנסה הפנויה לנפש, בשים לב לקביעת המשמורת דלעיל ולזמני השהייה שנקבעו.

חיוב זה יחל מעת פינוי הבית ואילך, כאשר עד למועד פינוי הבית יעמוד בעינו הסכום שנקצב כמזונות זמניים ואשר איננו כולל מדור, המשקף אף הוא את צרכיהם ההכרחיים של הקטינים.

לכך יש להוסיף את מחצית ההוצאות הרפואיות החריגות ומחצית מהוצאות החינוך (לרבות הוצאות צהרון), בעלות ציבורית ולאחר מיצוי כל הנחה או זכאות, כנגד הצגת קבלות.

1. בסיכומיו, לא טען האב דבר באשר למועד תחילתו של החיוב במזונות. בנסיבות אלה,            וממילא הואיל וככלל תחילתו של חיוב במזונות נקבעת ממועד הגשת התובענה, יחול החיוב במזונות מעת הגשת התובענה (ובלבד שעד מועד הפינוי יחוב האב כדי שיעור המזונות הזמניים בלבד ועל יסוד זה ייערך החישוב).

סיכום אופרטיבי

1. בשים לב למכלול האמור לעיל תובא להלן תמצית הכרעתי האופרטיבית ביחס לתובענות.

ניתן בזה פסק דין חלקי בתמ"ש 35414-06-13 (תביעת הרכוש) כדלקמן:

 א. טענת האם לזכויות קניין בבית  נדחית. לצד זאת, אני קובע כי האם זכאית למחצית

      משווי ההשבחה נכון למועד ביצוע האיזון, וזאת על פי קביעת שמאי, כפי שימונה.

      בטרם ימנה בית המשפט את השמאי, ניתנת לצדדים שהות בת 7 ימים להביע עמדתם

      באשר לזהותו.

 ב. טענת האב לדמי שימוש בבית ובמטלטלין נדחית בגדרי התובענות שלפני.

  ג. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף ברכב, אשר כעתירת התובעת יימכר בשוק החופשי לכל

      המרבה במחיר תוך 60 יום ותמורתו תחולק שווה בשווה בין הצדדים. במידת הצורך,

      יגישו באי כח הצדדים בקשה למינויים ככונסי נכסים בקשר עם מכירת הרכב.

ד.  המיטלטלין בבית יחולקו בשיטת "שתי הרשימות". האב יערוך את הרשימות והאם

      תבחר אחת מביניהן.

              ה.  לשם ביצוע איזון זכויותיהם של הצדדים ימונה אקטואר. הצדדים יודיעו תוך 7 ימים

                    עמדתם באשר לזהות האקטואר ובמידה שלא יעשו כן, ייקבע בית המשפט את זהותו.

            בתמ"ש 11492-01-16 (התביעה לסילוק יד) ניתן בזה פסק דין כדלקמן:

התובענה לסילוק יד מתקבלת באופן שבו על האם יהא לסלק ידה מן הבית בתוך 30 יום מעת שישלם לה האב את מחצית שווי ההשבחה הכולל בגין הבית, על פי חוות דעת השמאי שימונה לצורך כך בתביעת הרכוש.

בתמ"ש 28890-04-13 (תובענת המשמורת) ניתן בזה פסק דין כדלקמן:

אני קובע את משמורתם של הקטינים א. וע. אצל האם עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 או עד החלטה אחרת.

זמני השהות בין הקטינים ובין האב יתקיימו כקבוע בהחלטות מימים 17.9.13 ו – 29.4.14.

בתמ"ש 4989-06-13 (תובענת המזונות) ניתן בזה פסק דין כדלקמן:

א. עד למועד פינוי הבית, כמפורט לעיל, ישלם האב בגין מזונות הקטינים את הסכום שנקבע בהחלטת המזונות הזמניים מיום 14.7.14. סכום זה יהא צמוד למדד שבסיסו נקבע בהחלטה הנ"ל.

ב. החל ממועד הפינוי ישלם האב בגין מזונות הקטינים סך כולל של 3,500 ₪ לחודש (1,750 ₪ לחודש). סכום זה יהא צמוד למדד המחירים לצרכן שבסיסו המדד האחרון שפורסם עד ליום 15.3.17.

ג. סכומים ששילם הנתבע על חשבון חיוב המזונות הזמניים מעת הגשת כתב התביעה יקוזזו

כנגד אסמכתאות מפורשות בדבר תשלום בפועל. ככל שנותרה יתרה, היא תשולם בשניים עשר תשלומים חודשיים שווים ורציפים שיצטרפו לחיוב המזונות השוטף.

ד. כן יישא האב בתשלום מחצית מהוצאות החינוך הקטינים, לרבות מחצית הוצאות צהרון,

חוג אחד וקייטנה אחת לכל קטין בעלות ציבורית, כנגד הצגת אסמכתאות בדבר ביצוע התשלום בפועל ולאחר מיצוי מלוא הזכאות וההנחות להן זכאית האם, ככל שזכאית.

ה. בנוסף,  יישא האב בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי

       הביטוח רפואי לרבות הוצאות טיפולי שיניים וטיפולים אורטודנטיים, משקפיים וטיפולים

נפשיים, כנגד הצגת אסמכתאות בדבר תשלום בפועל. ככל שתתעורר מחלוקת בין ההורים על אודות נחיצות הוצאה, יפעלו הצדדים בהתאם להמלצת רופא משפחה או רופא מומחה, לפי העניין.

ו. קצבת הילדים תתווסף לסכום שנקבע לעיל.

ז. תקופת החיוב היא עד הגיע הקטינים לגיל 18 או עד סיום כיתה יב', לפי המאוחר.

1. בשים לב לתוצאה האופרטיבית לה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.

התובענות למשמורת (תמ"ש 28890-04-13), למזונות (תמ"ש 4989-06-13) ולסילוק יד (תמ"ש 11492-01-16) תיסגרנה.

תובענת הרכוש (תמ"ש 35414-06-13) תובא לעיוני ביום 20.4.18.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.

ניתן היום,  ד' ניסן תשע"ז, 31 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.