חן ואיתי גינדי ישראל בע"מ נ' ג'יי. אפ. ג'יי. אינטרנשיונל טריידינג בע"מ ואח'

לפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

מבוא:

1. המקרקעין נשוא התביעה הינם מגרש 106 על פי תכנית בנין עיר הר/1/1920 (להלן: "התכנית"), המהווה מגרש תמורה במסגרת איחוד חלקים מחלקות 30-31, 33 ו 66 בגוש 6524 בשטח 2,876 מ"ר (לעיל ולהלן: "המקרקעין").

    

2. בהתאם לתכנית ניתן לבנות על המגרש 2 בנייני מגורים רוויים בני 10 קומות כל אחד אשר יכילו בסה"כ 73 יחידות דיור (באחד 36 יח"ד ובשני 37). הבניינים יבנו מעל מרתפי חניה משותפים.

    

3. בהתאם ללוח ההקצאות המהווה חלק בלתי נפרד מהוראות התוכנית, התובעת והנתבעים זכאים במשותף למלוא הזכויות במקרקעין. בהקשר זה - התובעת הינה בעלת הזכויות הרשומות ב 6.648% וכן, הינה בעלת זכויות מכח עסקאות -הנתמכות בחלקן בהערות אזהרה - באופן שנכון למועד כתיבת החלטה זה הינה בעלת למעלה מ – 76% מהזכויות הכוללות במקרקעין.

    

4. במסגרת התביעה מבקשת התובעת לפרק את השיתוף במקרקעין על דרך מינוי כונס נכסים מטעם ביהמ"ש ומכירת הזכויות למי מבעלי הזכויות במגרש שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, לחלופין לכל המרבה במחיר, בכפוף לזכות סירוב שתינתן לבעלי הזכויות במגרש ולחלופי חילופין (בהתאם לאמור בסעיף 16 לתביעה) – פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין בהתאם לקבוע בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"). הנני מוצאת לציין כי במסגרת סיכומיהם הסכימה התובעת להצעת בית המשפט והעמידה את הסעד לפירוק שיתוף על דרך מכירתם במכירה פומבית ובלא זכות סירוב.

    

5. הנתבעים מנגד, מתנגדים לפירוק השיתוף על דרך מכירת המקרקעין ומעלים שתי טענות מרכזיות חלופיות- טענתם הראשונה נסבה על הסעד הנתבע במסגרת התביעה. לטענת הנתבעים, המנגנון של מכירת הזכויות תוך מתן זכות סירוב ראשונה, אינו מנגנון הקבוע בדין ומשכך, דין התביעה – סילוק על הסף. בהתאם לטענתם השנייה של הנתבעים, אין מקום להורות על פירוק השיתוף על דרך מכירת המקרקעין, אלא שבנסיבות בהן ניתן לבנות על המקרקעין שני בניינים ובהם מספר גדול של יחידות דיור, הרי שיש להורות על פירוק שיתוף בדרך של חלוקה בעין וזאת, על ידי הקמתם של הבניינים- בפיקוח בית המשפט- ולאחר מכן, חלוקת יחידות הדיור בין השותפים למקרקעין על דרך רישום בית משותף.

   באשר לטענתם זו מוסיפים הנתבעים וטוענים כי סירובה של התובעת לדרך פירוק השיתוף המוצעת על ידם ועמידתה על פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין מהווה התנהלות חסרת תום לב וזאת, בנסיבות בהן טענה דומה הועלתה על ידי התובעת עצמה בהליך משפטי מקביל הנדון בפני בית המשפט המחוזי בת"א 54109-02-14, באשר למגרש נוסף עליו חלה אותה התכנית.

    

   במאמר מוסגר אציין באשר למיהות הנתבעים כי - התביעה הוגשה כנגד כלל בעלי המקרקעין הרשומים, מלבד התובעת. מרבית הנתבעים – בין משום שהסכימו לתביעת התובעת ובין משום שמכרו זכויותיהם לתובעת – הסכימו לתביעה או למצער לא הביעו התנגדותם לתביעה. הנתבעים אליהם מתייחסת החלטה זו כאל "נתבעים" הינם אלו אשר התנגדו לתביעה במתכונתה ואשר העלו הטענות לעיל, דהיינו - הנתבעים 2, 3, 7, 10, 12, 13, 14, 15, 18, 19, 20, 21, 23, 26, 28, 29, 32, 33 ו – 34 (לעיל ולהלן: "הנתבעים").

    

   דיון והכרעה;

    

6. טרם דיון הסוגיות הנסבות על פירוק השיתוף לגופן, הנני מוצאת לסלק על הסף טענתם המקדמית של הנתבעים ולפיה התובעת עתרה לפירוק שיתוף בדרך שאינה קבועה בדין וזאת, הואיל וביקשה לפרק את השיתוף רק על דרך מכירתם תוך מתן זכות סירוב. הנני סבורה כי בטענה זו אין ממש באשר כפי העולה מהפירוט במבוא, במסגרת סעיף 16 לכתב התביעה עתרה התובעת לפירוק שיתוף לפי סעיף 40(א) לחוק, דהיינו, לא הגבילה הסעד נשוא התביעה רק למכירה תוך מתן זכות סירוב.

    

   מכאן אפנה לבחינת הטענות לגופם של דברים.

    

7. על פירוק שיתוף במקרקעין חולשות הוראות סעיפים 37-45 לחוק המקרקעין.

    

8. כך וראשית, באשר לזכות לעתור לפירוק שיתוף, קובע סעיף 37 לחוק המקרקעין כי:

   "(א)כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף."

    

9. כבר בשלב זה של הדיון וכנקודת מוצא לו הנני מוצאת לציין כי, כבר מקדמא דנא, נטה הדין להתייחס אל הבעלות המשותפת כאל מצב שאינו רצוי ומשכך, פותחו כללים שתכליתם להקל על הבאת יחס השיתוף אל קיצו (יהושוע ויסמן, בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 278 להלן: "ויסמן"). בהתאמה חזרו בתי המשפט ושנו כי יש לעודד פירוק שיתוף מקום בו הצדדים ניצים וכן להקל על ביצועו. "מדיניות זו נבעה מן הניסיון לפיו יחס השיתוף טומן בחובו זרעים של ריב ומדון, ואילו היכולת של בתי המשפט להשכין שלום בין שותפים שיחסיהם נתערערו, מוגבלת למדי. וכן, שיתוף עשוי לעכב את הפיתוח של הנכסים המשותפים, להכביד על מציאת דרכים לשימוש בהם על ידי השותפים, ולסרבל את הביצוע של עיסקאות בנכסים אלה. על כן נתקבל הפירוק של השיתוף כמוצא רצוי שיש לעודדו" (ויסמן, בעמודים 278-279 וכן, ראו ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ, ואח' נ' תמרה פיין, ל(1) 454, (להלן: "פסק דין רובינשטיין"), בעמ' 457).

    

   בהתאמה למדיניות האמורה, נקבע בפסיקה כי "עקרון על" הוא שכל שותף במקרקעין משותפים יכול ורשאי להביא לפירוק שיתוף (רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי נב(4) 625 (1998) להלן: "פסק דין רידלביץ"). יחד עם זאת, בפסק דין רדילביץ, הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי:

   "גם עקרון-על זה נושא על גבו חריגים, כגון במקום שבו נכרת הסכם-שיתוף השולל או המגביל זכות לדרוש פירוק השיתוף; ראו סעיף 37(ב) לחוק. ככל הנראה כפוף עקרון-העל גם לדוקטרינת תום-הלב ולעקרון איסור השימוש לרעה בזכות כהוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, עיקרון שניתן לראות אותו כבנָהּ של דוקטרינת תום-הלב (ראו והשוו: פרופסור י' ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף, סעיף 5.114, בעמ' 280-281 (להלן נכנה אותו – ויסמן בעלות ושיתוף [11]); מ' דויטש קניין (כרך א) [12], בעמ' 597-598; ח' דגן "שיתוף במקרקעין – מוסד חברתי רצוי?" [14], בעמ' 538, ה"ש 176. אבל ראו: ויסמן, שם [11], סעיף 5.113, בעמ' 278-280, וכן דברי השופט לנדוי בע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' פיין ואח' (פרשת רובינשטיין [1]), בעמ' 458). ואולם, בכפוף לחריגים לו – עקרון-העל הוא עקרון-על."

    

10. באשר לדרכי פירוק השיתוף הרי שמסעיף 38 ואילך, מונה המחוקק את דרכי הפירוק השונות ומוסיף וקובע סדר קדימויות ביניהן. כך, דרך-המלך הקבועה בחוק, היא פירוק לפי מה שהסכימו עליו השותפים (סעיף 38(א) לחוק). באין הסכמה, יש להעדיף פירוק בחלוקה-בעין של הנכס, בהתאם לסעיף 39 לחוק – הכפופה ליכולת – פיזית וחוקית – לחלוקה ולכך שזו לא תפגע ממשית באחד השותפים. אם לשם קנייתה של יכולת כזו נדרשים תשלומי-איזון בין השותפים או רישומה של זיקת-הנאה באיזה מבין החלקים, מוסמך בית-המשפט לצווֹת על אלה (סעיף 39). בהעדר אפשרות לחלוקה-בעין, מוקנית עדיפות לפירוק בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת התמורה בין השותפים, לפי חלקיהם בבעלות (סעיף 40 לחוק).

     

11. כפי העולה מהחוק, פירוק השיתוף על דרך חלוקה בעין, הינה דרך החלוקה העדיפה ופירוק השיתוף על דרך מכירת המקרקעין הינו בבחינת ברירת מחדל. יפות לעניין זה קביעות בית המשפט העליון בפסק הדין רדילביץ הנזכר לעיל, אשר קבע כי עקרון החלוקה בעין הינו עקרון חזק ואף הטעים והסביר את הרציונל העומד בבסיס מעמדו זה:

    "עקרון החלוקה בעין הינו עיקרון "חזק", עיקרון בעל-עוצמה מכל העקרונות האחרים. הוא עמוד-האש, הוא עמוד-הענן, בעקבותיו נלך, ולא נסטה מן הדין אלא במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן כמפורש בחוק. פירוש: נעשה להרחבת הטריטוריה של החלוקה בעין ולהצרת הטריטוריה של המכירה למרבה במחיר. כך יהא בקרקע או בבית סתם. קל וחומר בבית שאנשים דרים בו. כתב פרופסור י' ויסמן בספרו דיני קניין – חלק כללי [13], בעמ' 115 (סעיף 3.12):

    "בעלות במקרקעין מפתחת לעתים קרובות זיקה רגשית של הבעל כלפי הקרקע, נשוא הבעלות. דבר זה נובע, בין השאר, מכך שאין לך תחליף מלא לחלקת אדמה כלשהי שכן אין לך שתי חלקות אדמה שיהיו זהות לחלוטין. כל חלקת אדמה תופשת מקום המיוחד לה על פני מרחב כדור הארץ. המשפט מתחשב בהיבט זה של המקרקעין ומשתדל שלא לנשל אדם ממקרקעיו, ושלא ליצור מצב שבו יאלץ בעל מקרקעין לקבל פיצוי כספי כתחליף למקרקעיו". ובהמשך הוסיף בית המשפט וקבע: "משאב הקרקע הוא מוגבל וייחודי, והחוק מתייחס בכבוד לרצונו של אדם להמשיך ולהחזיק ולו בחלק מן הקרקע שהיה שותף בה בחלקים"

     

    עוד הוסיף בית המשפט העליון וקבע בהקשר לזיקה בין האדם למקרקעיו בע"א 8318/96 בתיה קוצר נ' משה ציתיאת, נג(4) 849 (1999) כי:

    "בבוא בית-המשפט להורות מה הדרך הטובה ביותר לפרק את השיתוף שיש ללכת בה, עליו לבחור בדרך שתגן, ככל האפשר, על האינטרסים של השותפים, כל אחד בנפרד, וכולם יחד. אין זאת בהכרח הדרך הטובה ביותר מבחינה עסקית, כפי שהיטיב לומר זאת חברי כבוד השופט מ' חשין, "(ו)אם ברצונו [של שותף – י' ט'] לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, ינקוט דרכים הראויות לכך. נושא פירוק שותפות במקרקעין לא לכך ייעד עצמו" (עניין רידלביץ [2], בעמ' 645). אכן, לאינטרסים הכלכליים של השותפים יש משקל רב, אולם מולם עומדת השאיפה לשמר, כמידת האפשר, את הזכויות הקיימות של השותפים כמו שהן. לעניין זה יש יתרון לפירוק בדרך של רישום הבניין כבית משותף על פני פירוק בדרך של מכירה. רישום הבניין כבית משותף משמר את זכויות הבעלות של השותפים בחלקיהם במקרקעין – בבחינת "שלי שלי ושלך שלך" – ואינו כופה עליהם להחליף את המקרקעין בכסף – בבחינת "גם לי וגם לך לא יהיה". זאת היא אפוא הדרך הרצויה לחלק את הנכס, כאשר בידי כל אחד מן השותפים נשאר חלקו בנכס – פחות או יותר – ואין הוא אנוס להיפרד ממנו."

     

12. מן הכלל אל הפרט –

    במקרה לפני, הצדדים אינם חלוקים על כך שאת המקרקעין נשוא התביעה לא ניתן לחלק במצבם כפי שהינו היום בעין- דהיינו, בלא לבנות על המקרקעין בניינים ויצירת יחידות דיור- לא ניתן לחלקם באופן שלכל אחד מבעלי הזכויות תוקצה יחידת מקרקעין משל עצמו.

    תימוכין לאמור ניתן למצוא בחוות דעת מומחה בית המשפט – השמאי ארז ישר בחוות דעתו מחודש אפריל 2016, במסגרתה נקבע בסעיף 12.1(א) כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה בעין מאחר ומדובר בנכס המהווה יחידה תכנונית אחת אשר אינו ניתן לחלוקה לפי התכנית. בנוסף, נתמך האמור בתעודת עובד ציבור מאת אדריכלית מוניקה נר ציון- סגנית מהנדס עירית הרצליה לתכנון.

     

13. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם החלופה של בניית בניינים וחלוקתם לאחר בנייתם מהווה חלופה אשר אף היא בגדר פירוק שיתוף בעין. הנני סבורה כי תשובה לשאלה זו הינה שלילית וכי הדרך המוצעת לפירוק שיתוף על ידי הנתבעים אינה בגדר פירוק שיתוף בעין, ההפך הוא הנכון, לטעמי מדובר בדרך המקבעת ומשמרת את השיתוף לאורך זמן באופן המנוגד למדיניות – כפי שפורטה לעיל - ולפיה אין לקבע את השיתוף מקום בו השותפים מעוניינים בפירוקו ויש להורות על פירוק שיתוף ללא דיחוי. יתרה מכך, יש בה בכדי להחריף ולהעצים את השיתוף באשר מדובר בדרך המחייבת, לשם הוצאתה לפועל, המשך השקעת כספים רבים, מנגנוני קבלת החלטות בכל שלב ושלב של הוצאתה לפועל (תכנון, מפרטים, בחירת קבלנים וכיוצא בכך) ופיקוח.

     

    יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעא 5243/09 דב זייף נ' חיותה רג'ואן (09.07.2009) אשר קבע – במקרה בו ביקשו התובעים חלוקה בעין של בניין באופן שכל אחד מהם יוכל לבנות אגף מהבניין וכשהשיתוף נגע רק לממשקים בבנייה המשותפת כאמור כי:

    "אכן, נראה כי התיאום הנדרש בבניית בניין אחד עם שני אגפים אינו תיאום מינימאלי כפי שטוענים המבקשים, אלא נדרש תיאום ושיתוף פעולה בשלבים השונים של הבנייה, כפי שאף עולה מחוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים. כפי שציין בית המשפט לא ניתן לכפות על הצדדים לפעול יחד ולשתף פעולה, שהרי זהו סעד הפוך מן הסעד המבוקש, שהוא כאמור פירוק השיתוף."

    ומהלכת בית המשפט העליון לעניינינו – המשך שיתוף על דרך הבנייה – גם אם לאחריו מפורק השיתוף בעין, מהווה סעד הפוך מהמבוקש – שהוא פירוק השיתוף.

     

14. באשר לטענת הנתבעים ולפיה התנהלות התובעת חסרת תום לב באשר היא היתה זו אשר העלתה חלופת פירוק שיתוף כאמור במסגרת הליך אחר – הרי שאין בידי לקבל הטענה האמורה וזאת, מטעמים כפי שיפורטו להלן.

    טענתם של הנתבעים מושתתת – על סעיף 14 לחוק המקרקעין הקובע:

    "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר"

     

    באשר לתחולת הוראות סעיף 14 לחוק המקרקעין על הליך פירוק שיתוף, חלה במסגרת הפסיקה התפתחות, מקביעת בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט לנדוי בפסק דין רובינשטיין ובהתאם לה:

    "אבל גם סעיף 14 אינו ענין לכאן. תכליתו היא למנוע פעולות של בעל מקרקעין או של בעל זכות אחרת בהם, שמגמתן להציק לזולת בדרך שימוש לרעה בזכות. אין הסעיף יכול לחול על הליך משפטי על-פי פניה לבית-המשפט, שהמחוקק עצמו נתן לו גושפנקה מפורשת בחוק."

    דהיינו – כי אין תחולת לסעיף 14 בהקשר להליך פירוק שיתוף.

    ושינוייה – ולו באופן חלקי ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, נה(1) 199 (1999), במסגרתו הוקנתה לבית המשפט שיקול דעת לעשות שימוש בסעיף 14 לחוק המקרקעין גם במסגרת הליכי פירוק שיתוף, מקום בו נעשה שימוש לרעה בזכות.

    כך, בעמודים 223-224 קובע בית המשפט כי:

    "יתרה מזו, כדעתו של פרופ' ויסמן, הדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות חלה גם על הליך משפטי. איני יכול למצוא כל הבדל בין הפעלת זכות חוקית כלשהי לבין הפעלת הזכות להגיש תביעה בבית-המשפט. מה עוד, שבדרך-כלל הפעלתה של זכות חוקית כרוכה בהגשת תביעה לבית-המשפט. בזאת ואף בזאת אפשר להשתמש לרעה. לכן, לא ירדתי לסוף דעתו של השופט לנדוי שקבע בפרשת ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פיין [8], בעמ' 458, כי "אין הסעיף [14 – י' א'] יכול לחול על הליך משפטי על-פי פניה לבית-המשפט, שהמחוקק עצמו נתן לו גושפנקה מפורשת בחוק". השאלה הנשארת בעיניי היא האם נתן המחוקק גושפנקה להשתמש לרעה בהליך הנדון?! אעיר, דרך אגב, כי – על-אף הניסוח הבוטה – תשובה חיובית לשאלה האחרונה אינה בלתי אפשרית, וזאת לגבי סוגים מסוימים של הליכים, ואף של זכויות אחרות, הנתונים (על-פי המינוח הצרפתי) לשיקול-הדעת המוחלט של בעל הזכות. התוצאה במקרים אלה תהיה כי הטענה של מניע פסול תידחה על הסף, משום שלפי טיב הזכות, אין בודקים את המניעים של בעל הזכות בהפעלתה.

    19. העולה מן האמור, כי מכוח העיקרון הכללי הגלום בהוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין נתון לבית-המשפט שיקול-דעת."

    בדומה נקבע על ידי כבוד השופט חשין בפסק דין רידלביץ באשר לתחולת הוראת סעיף 14 על אותו "עקרון על" הקבוע בסעיף 37(א) כי : "ככל הנראה כפוף עקרון העל גם לדוקטרינת תום הלב ולעקרון איסור השימוש לרעה בזכות כהוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, עיקרון שניתן לראות אותו כבנה של דוקטרינת תום הלב...." (שם, עמ' 632).

    (ראו גם - מיגל דויטש "קניין" כרך א' (התשנ"ז-1997) 597-598.; ע"א (מחוזי ת"א) 3120/00 בלייש נ' אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ, [3/9/12] – וההפניה למאמרה של ד"ר פלפל המופיעה בו).

    עם זאת, נקבע כי בסוגיה ספציפית זו של הזכות לפירוק השיתוף השימוש בעקרון תום הלב יהא מצומצם במיוחד, הואיל ומדובר בדיני קניין, נוכח עקרון העל שתואר לעיל ועל מנת למנוע ערעור יסודות דיני השיתוף ומשכך, אין ליישם עקרון זה כדבר שבשגרה (מיגל דויטש "קניין" כרך א' (התשנ"ז-1997) 598 וכן, פסק הדין בעניין בלייש בסעיף 9).

    הנני סבורה כי המקרה לפני אינו נכלל במקרים המצומצמים בהם ניתן לעשות שימוש בעקרון תום הלב על מנת למנוע פירוק השיתוף כמבוקש על ידי התובעת. לעניין זה בפרט אינני סבורה כי יש בכך שהתובעת העלתה דרך פירוק השיתוף המוצעת על ידי הנתבעים בתיק אחר, בכדי להפוך התנגדותה לפירוק כאמור בתיק לפני להתנהלות חסרת תום לב. כך, ראשית- לטעמי, על מנת לפתוח הפתח להעלאת הטענה – ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת העדר תום הלב- הנני סבורה כי היה על הנתבעים להראות כי מדובר בנסיבות זהות ולכל הפחות דומות מאוד לנסיבות בתיק האחר. בהקשר זה, כל שנטען על ידי הנתבעים הוא שמדובר במקרקעין עליהם חלה אותה תכנית ואולם, הנתבעים לא ידעו להצביע על זהות בכל הנוגע למספר הבעלים במקרקעין – סוגיה משמעותית בהינתן שלא הרי שיתוף כאמור בין שני שותפים לבין מספר רב של שותפים כפי התביעה לפני וכן, ובכל הנוגע למיהות בעלי המקרקעין. הנני סבורה כי הסוגיה האחרונה- בכל הנוגע למיהות בעלי הזכויות הינה משמעותית במיוחד מקום בו מדובר על פירוק שיתוף בהינתן שהנני סבורה שלגיטימי שבעל זכויות יחפוץ בשותפות עם אחד ולא יחפוץ בשותפות עם אחר ואינני סבורה כי עצם אפשרותו לבור לעצמו שותפיו יש בה בכדי להפוך התנהלותו לחסרת תום לב.

15. בשולי הדברים הנני מוצאת להתייחס לטענת הנתבעים ולפיה מכירת המקרקעין יהא בה בכדי להוביל לנזק מיסויי לנתבעים. לעניין זה הרי שאפתח ואציין כי – בניגוד לסעד פירוק שיתוף על דרך חלוקתם בעין, באשר אליו נקבע על ידי המחוקק כי זה לא יקבע ככל שיהא בו בכדי לגרום לנזק לשותפים, סייג כאמור אינו קיים באשר לפירוק שיתוף על דרך מכירתם.

    יתרה מכך, גם ככל שאצא מנקודת ההנחה כי ככלל יכול שיגרם נזק ממכירת המקרקעין וזאת, לאור חיוב במיסוי בעת מכירה, הרי שראשית, מיסוי הינו אינדיבידואלי ומשכך, כלל לא ברור שיעור הנזק יכול שיגרם למי מן הצדדים ויתרה מכך, לא הוצגה על ידי הנתבעים עלות החלופה ובכלל זה לא ברור האם אמנם מדובר בנזק העולה על עלות חלופת הבניה, הכרוכה בהשקעות כספיות ניכרות נוספות ובסיכונים.

     

16. לאור האמור אין מנוס מקביעה כי דרך פירוק השיתוף במקרקעין נשוא התביעה תעשה על דרך מכירתם בהתאם להוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין, קרי בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל.

     

17. לשם מימוש המכירה, יש בכוונת בית המשפט למנות כונס נכסים, על מנת להקטין עלויות המכירה, מוצע שהצדדים יעבירו לבית המשפט בתוך 15 ימים, רשימה מוסכמת ובה 3 כונסי נכסים, לאחר שיפנו לאלו ויסכמו עמם את פרטי שכרם. ככל שלא תועבר רשימה כאמור, ימונה כונס נכסים לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

     

18. באשר להוצאות, לאחר ששקלתי, משהנתבעים העלו בפני בית המשפט סוגיה משפטית הראויה לדיון וכן, ויתרו לגופם של דברים על הליך הוכחות והסכימו לסכם טענותיהם בלא צורך בחקירות- אינני עושה צו להוצאות.

     

     

     

     

19. לתז"פ לשם מינוי כונס נכסים ביום 5/5/17.

     

20. המזכירות תדוור את ההחלטה לצדדים.

     

     

    ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.