תקנה 10 קובעת כי סימן א' לפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי (בקשות בכתב) יחולו על בקשות לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, דהינו, לבקשה יש לצרף תצהיר. תקנה 11 לתקנות קובעת כי בדיון בבקשה יתייצבו המצהירים לחקירה על תצהיריהם.
16.עפ"י ההלכה הפסוקה, בקשה להכרה בחסינות עובד רשות מקומית מפני תביעה אישית שהוגשה נגדו, מחייבת הכרעה מקדמית בהתאם להסדר הייחודי שקבע המחוקק כפי שפורט לעיל. המבחן לעניין זה איננו "מבחן כתב התביעה" החל ביחס לבקשה לסילוק תביעה על הסף, ולפיכך אין להמתין עם בירור העניין עד לתום המשפט ולאחר שמיעת ראיות. יש לקיים בירור מקדמי בעניין זה, בהתאם למסלול הדיוני הספציפי שקבע המחוקק לבקשה מעין זו (רע"א 775/11 פלקסר ואח' נ' מ"י ואח' (פורסם במאגרים) (2014)).
17.בענייננו וכפי שצויין, לא הגיש מי מהנתבעים בקשה להכרה בחסינות לפי סעיף 7א לפקודה ביחס לנתבע. ממילא לא הוגשה בקשה מעין זו בתוך 30 ימים מיום המצאת כתב התביעה ולא צורף תצהיר לביסוס תנאי החסינות, כמתחייב מהוראות הדין שפורטו לעיל. ביחס למועצה, אף לא הומצא אישור של היועץ המשפטי שלה בדבר התקיימות תנאי החסינות לגופם, כך שטענות המועצה בעניין זה לא יכולות כלל לעבור את הסף של העלאת טענת חסינות. הנתבעים התעלמו למעשה לחלוטין מהוראות הדין הברורות בעניין זה. הדבר לא נעשה כלאחר יד מצדם, שכן הצורך בהגשת בקשה כזו חודד להם היטב עוד בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתיק. לא הועלה כל טעם ענייני להתנהלות מעין זו המנוגדת במובהק להוראות החוק המסדירות את הנושא. בנסיבות אלה אינני רואה כל רואה הצדקה כי בית המשפט ייתן לכך יד.
18. יודגש כי אי-הגשת בקשה כמתחייב לעניין הכרה בחסינות, איננה בגדר עניין "פורמאלי" בלבד, אלא פוגעת ברציונלים העומדים ביסוד ההסדר כפי שנקבע ע"י המחוקק בעניין זה. שני טעמים עיקריים לדבר.
ראשית, ככל שהיתה מוגשת בקשה להכרה בחסינות על-ידי הנתבע, היה כאמור צורך לצרף לה תצהיר. במצב דברים זה, היה בידו של התובע לעמוד על זכותו לחקור את המצהיר. ודוק; תנאי ההכרה בחסינות ושאלת המחלוקת בתיק לגופה, אינם חופפים זה לזה. כך, למשל, חריג לחסינות הוא כאשר המעשה העומד לדיון נעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". העלאת הטענה לחסינות במסגרת הסיכומים ומבלי שנושא זה עמד על הפרק במהלך הדיונים, שוללת מהתובע את זכותו לבקש לחקור את הנתבע ולבסס טענותיו במישור זה, לפי כל אחת מחלופות היסוד הנפשי הקבועות בחוק. בפרט כך נוכח עמדת המועצה (כזכור – בסיכומיה), התומכת בטענת הנתבע, שאז, לפי הפסיקה, הנטל על התובע להראות מדוע אין להכיר בחסינות (עניין פלקסר, פסקה 37 לפסה"ד).
שנית, כפי שנקבע בהלכת פלקסר, התכלית העומדת ביסוד המתווה הסטטוטורי שנקבע להעלאה ודיון בטענת חסינות של עובד ציבור, הינה, מניעת "גרירתו" להליך גופו, על ההשלכות השליליות העלולות להיות לכך על תפקודו כעובד ציבור (עניין פלקסר, שם בפסקה 26). זאת רצה המחוקק למנוע בקבעו את ההסדר שלעיל. בענייננו, לכאורה, "מחל" הנתבע על זמנו וטרחתו, בכך שביכר להעלות את טענותיו לחסינות שלא במסגרת בקשה מקדמית אלא לאחר שההליך נגדו התנהל לגופו עד תום. אולם יש לזכור כי הרציונל שעומד בבסיס ההסדר הסטטוטורי להעלאה ודיון בטענת חסינות, נועד לשרת את האינטרס הציבורי הרחב ולא תועלת אישית. לפיכך, ככלל, ובהיעדר נימוקים טובים לנהוג אחרת במקרה קונקרטי, אין מדובר בנושא להעדפה פרטנית.
19.סיכומה של נקודה זו; אין לשעות לטענה בדבר חסינות הנתבע מפני התביעה, לאחר שהנתבעים בחרו שלא להגיש בקשה מתאימה במועד ובדרך הקבועים בדין, ועקב כך אף לא התקיים ליבון ממצא של הסוגיה האמורה. אפשר שבמקרים מתאימים יהיה מקום להאריך, מטעם מיוחד, את המועד הקבוע בדין להגשת בקשה מעין זו תוך חריגה מהשלב המקדמי, אולם הדבר מחייב הגשת בקשה מתאימה והנחת תשתית המצדיקה היעתרות לה בגדר טעם מיוחד, ובענייננו לא התקיים אף אחד משניים אלה. יצויין כי הנתבעים מפנים בעניין זה לפסק של בהמ"ש השלום בת.א (שלום צפת) 3274-10-08 כהן נ' עיריית קריית שמונה (פורסם במאגרים) (2012), בו נאמר ניתן להעלות טענה מעין זו בסיכומים. אולם פסה"ד האמור ניתן עובר לפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין פלקסר, אשר פירט והבהיר את המתווה הדיוני לדיון בטענת חסינות עובד ציבור, ומכל מקום עמדתי בעניין זה שונה, ובפרט בנסיבות הקונקרטיות של ענייננו, כפי שפורט לעיל.
20.לא למותר לציין, כי החסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית בלבד, שאיננה מבטלת את החבות המהותית לפי הדין, ככל שקיימת (עניין פלקסר, פסקה 22 לפסה"ד). משבחרו הנתבעים שלא לפסוע בנתיב המחייב להעלאת טענה דיונית זו, הרי שאין להידרש לה עוד.
המחלוקת לגופה:
21.ומכאן למחלוקת גופה.
22.הדיון בעוולת פרסום לשון הרע כרוך בהכרעה במספר שאלות משנה; ראשית, האם נעשה "פרסום" של הדבר לגביו נטען ללשון הרע. שנית, וככל שהתשובה לכך בחיוב, האם תוכן הפרסום הוא בגדר לשון הרע כמשמעות המונח בחוק. שלישית, דיון בשאלה האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי מבין ההגנות בחוק להן הוא טוען. ורביעית, במידה ונמצאה חבות, מישור הפיצוי. נדון להלן בשאלות אלה כסדרן.
פרסום:
23.יסוד הפרסום לא מעורר בענייננו קושי של ממש, וזאת לאחר שמיעת העדויות. בכל הנוגע למועצה, הרי שהיא לא חלקה כי נעשה פרסום מטעמה באמצעות מסירת המודעה המדוברת לעיתון למטרת פרסומה. ביחס לנתבע התעוררה בתחילה מחלוקת וזאת משהנתבע הכחיש בכתב הגנתו כי מתקיים לגביו יסוד הפרסום שבעוולה (ראו סעיף 7 לכתב ההגנה).
24.כבר במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק עלה כי לנתבע היתה מעורבות אישית ישירה בפרסום המודעה. הדבר נלמד מתצהיר שהוגש על-ידי עורכת העיתון, גב' זהבה מוניץ, בהתאם להחלטתי מיום 24.2.15, אליו צורפו העתיקי תכתובות דואר אלקטרוני שהתקיימו בינה לבין הנתבע (באמצעות מזכירתו). עולה מהם, כי הנוסח שפורסם, לרבות אופן העריכה, הועברו לעיתון מטעם הנתבע. עורכת העיתון העבירה תחילה בחוזר נוסח מתוקן, ובמענה התקבלה הודעת מזכירת הנתבע בזו הלשון: "דימי מבקש בנוסח זה שתהיה הכתבה", ובצירוף הנוסח כפי שהועבר במקור לעיתון. המודעה פורסמה בנוסח הנ"ל כפי שהועבר לעיתון, בשינוי קל שיצויין בהמשך. גב' מוניץ זומנה לעדות ע"י התובע, ואישרה בעדותה את הדברים.
בחקירתו הנגדית של הנתבע עלה כי הוא זה שניסח – אישית – את ההודעה (עמק 57-58, ש' 27-29). נוסח ההודעה הועבר על-ידו בדואר אלקטרוני למזכירתו, וזו שלחה אותה עבורו למערכת העיתון (עמ' 59, ש' 5-6; עמ' 60, ש' 1-8).
עולה אפוא כי פרסום ההודעה היה בגדר יוזמה של הנתבע; הוא אשר כתב את נוסח ההודעה; והוא שהעביר אותה לעיתון באמצעות מזכירותו, לצורך פרסומה בעיתון. בנסיבות אלה, ברי כי מתקיים יסוד הפרסום אף לגביו אישית והוא נושא באחריות לגביו, ככל שתקבע (ראו סעיף 11(א) לחוק). יצויין כי חרף הראיות הברורות בעניין זה, ראה הנתבע לטעון בסכומיו כי מזכירתו, ולא הוא באופן אישי, העבירה לעיתון את ההודעה שפורסמה, טענה שהמעט שניתן להגיד עליה הוא שמוטב היה שלא נטענה.
לשון הרע:
25.סעיף 1 לחוק לשון הרע קובע לאמור:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
ההגדרה מורכבת מארבע חלופות, כאשר החלופה הראשונה היא מעין הגדרת סל שמתארת את מהותה של לשון הרע בפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות. שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים.
26.השאלה האם פרסום מהווה לשון הרע נבחנת לפי אמות מידה אובייקטיביות, לאמור - מה ההשפעה שעשויה להיות לפרסום על האופן בו נתפס הפרט בעיני הבריות. השאלה היא מהי המשמעות של הפרסום בעיני הקורא הסביר והרגיל (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333(1989)). המבחן איננו תחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט מהפרסום, ובה במידה אין הבחינה תלויה בכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)).
27.בענייננו, סבורני כי יש בפרסום לשון הרע נגד התובע, בכל אחת מחלקיו אליו מפנה התובע, וברושם הכולל העולה ממנו.
28.חלק מהמודעה מאזכר כאמור את התובע בשמו באופן ספציפי. מדובר בפסקה השנייה, הרביעית והחמישית של המודעה. מצוין בהן כי נגד התובע קיימות תלונות העומדות בפני בדיקה מעמיקה אצל האחראי על המשמעת בנציבות שירות המדינה ומבקר המדינה. כן מצוין כי התובע ואדם נוסף זומנו לחקירה במשטרה, כאשר הדברים מובאים מיד לאחר דיווח אודות אירוע של זריקת אבנים על רכב ראש המועצה, באופן היוצר את הרושם לזיקה בין התובע לבין אותו אירוע של זריקת אבנים. העובדה כי לא נאמר בלשון מפורשת כי התובע זומן למשטרה כחשוד במעורבות בזריקת האבנים, אין בה כדי לשנות לעניין זה; המסר העולה מנוסח ההודעה, נוכח סמיכות הדברים והרצף בקריאתם, הוא, כי כך הדבר. יצויין כי בנוסח המקורי של ההודעה כפי שנכתבה על-ידי הנתבע והועברה לעיתון, נרשם בהמשך לדיווח על זריקת האבנים, כי "בסוגיה זו זומנו לחקירה מר סבג וחבר המועצה מר אורי זכריה" . נוסח זה שונה בסופו של דבר על-ידי העיתון עצמו, כפי שעלה מעדותה של גב' מוניץ, וזאת לאחר שהעיתון לא הצליח לברר האם התובע נחקר בנושא זה (עמ' 52, 30-31). אולם אף לאחר השינוי האמור, הרושם המתקבל מקריאת המודעה נוכח הרצף בין הפסקאות וזיקה התוכנית ביניהן, הוא, כי התובע נדרש להיחקר במשטרה בקשר לאירוע זריקת האבנים. בהמשך הכתבה, בפסקה האחרונה, מצוין מכתב חריף שהוצא לתובע על-ידי יו"ר המועצה הדתית, המודיע לו כי הוא פועל בניגוד לתקנות שירות המדינה ומורה לו להפסיק זאת.
בכל אותן אמירות לעיל, יש משום לשון הרע נגד התובע. הפרסום מציג את התובע כמי שהוא מושא לתלונות וחשדות בתחום תפקודו כעובד ציבור. כן מוצג התובע כמי שזומן לחקירה במשטרה בהקשר של אירוע פלילי ואלים של זריקת אבנים, באופן שמתפרש אצל הקורא הסביר כחשד למעורבות של התובע באותו אירוע. התובע אף מוצג כמי שננזף על-ידי הממונה עליו בשל פסול במעשיו. אמירות אלה מטילות כתם הן על מקצועיותו של התובע והן על יושרתו. יש בהן כדי להשפיל ולבזות אותו בעיני הבריות. מדובר לפיכך בפרסום שהוא בגדר לשון הרע לפי ההגדרה שבחוק.
29.אשר לכותרת המודעה והפסקה הראשונה בה, בהן צוין קיום חשדות לעבירות על החוק ואי-סדרים אצל "בעלי תפקידים" במועצה הדתית בקצרין;
הנתבעים טוענים כי חלק זה במודעה איננו מתייחס שמית לתובע אלא מציין בכוללניות קיום חשדות נגד בעלי תפקידים במועצה הדתית, וממילא אין הוא מהווה משום הוצאת לשון הרע על התובע. התובע, מאידך, טוען כי תוכן המודעה עצמה מתייחסת נקודתית אליו, ומכאן שקריאה סבירה של הכתבה מעלה את הרושם כי הכותרת והפסקה הראשונה מתייחסות אף הן אליו.
אכן, כותרת המודעה והפסקה הראשונה בה, אינן מציינות את שם התובע אלא מתייחסות באופן כללי "לבעלי תפקידים במועצה הדתית". אלא שבהמשך ההודעה מובא פירוט אודות תלונות וחשדות שונים, באופן המתקשר לכותרתה, וביחס לפירוט זה מצוין שמו של בעל תפקיד אחד במועצה - הוא התובע. ההדגשה של שם התובע במסגרת ההודעה מטעם המועצה, העוסקת כולה באי-סדרים כאלה ואחרים במועצה הדתית, מתקשרת בקריאה סבירה לכותרת ולפתיח של המודעה, באופן שמזהה את התובע כחלק מאותם "בעלי תפקידים" בהם עוסקים הכותרת והפתיח של המודעה. הפסקה השניה בה נזכר שמו של התובע, נפתחת אמנם במילה "בנוסף", ובמובן זה ניתן להבין מהנוסח כי הדברים המובאים במודעה באופן ספציפי ביחס לתובע, הם בנוסף לאותם אי סדרים המיוחסים באופן כללי לנושאי משרה במועצה. אולם אינני סבורה כי יש בכך ליצור חיץ בקישור המשתמע בין ראשיתה של המודעה לבין המשכה המתייחס לתובע. זיהויו של התובע בהודעה כעובד ציבור בכיר במועצה הדתית וייחוס ליקויים להתנהלותו, לצד כותרת המודעה המייחסת חקירות בדבר אי-סדרים של בעלי תפקידים במועצה הדתית, יוצר בעיני הקורא הסביר זיקה בין הכותרת והאמור בפסקה הראשונה לבין התובע. הדברים משתמעים מתוך ההקשר הכולל ואופן הצגת הדברים. בהקשר של דיני לשון הרע, נבחן הפרסום כמכלול לאור כל חלקיו והרושם הכללי הוא הקובע (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 118). אף אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במפורש נגד הנפגע או שהיא משתמעת מהפרסום (סעיף 3 לחוק). כך הדבר בענייננו. יצויין עוד, כי מעדות הנתבע עלה כי הוא עצמו ייחס גם ייחס לתובע אי סדרים בהתנהלותו במועצה הדתית (עמ' 68, ש' 12-19). אף שכוונתו הסובייקטיבית של הכותב איננה המבחן המכריע לעניין קיום לשון הרע בפרסום, בענייננו המסר העולה מההודעה, מתיישב אף עם תפיסתו הסובייקטיבית של מנסח המודעה (הנתבע) בעניין זה. עם זאת, אינני סבורה כי המשתמעות הסבירה העולה מתוך המודעה הינה כי האמור בכותרתה ובפסקה הראשונה בה, מתייחס ספציפית לתובע בלבד, כפי טענתו. כאמור לעיל, ההתייחסות הספציפית לתובע מובאת בהמשך בנוסף להתייחסות הכללית בתחילת המודעה "לבעלי תפקידים". בנסיבות אלה, קריאה סבירה של המודעה איננה משמיעה כי אף האמירה הכללית מתמקדת בתובע בלבד, להבדיל מהיותו חלק מהמכלול הנוגע למועצה הדתית.
30.המסקנה היא כי המודעה, על חלקיה השונים כפי שפורטו לעיל, מהווה בגדר פרסום לשון הרע על התובע.
הגנות:
31.הנתבעים טוענים לשורה של הגנות: פרסום מוגן לפי סעיף 13(9) לחוק; הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק; הגנות תום הלב לפי סעיפים 15(2), (3), (4), (6) ו- (11) לחוק.
32.אדון להלן בכל אחת מההגנות הנ"ל.
פרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק:
33.הגנה זו נטענה על-ידי הנתבע בלבד. לטענתו, המודעה הינה בגדר פרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק, שזו לשונו:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
......
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין הוא שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
34.לטענת הנתבע, כשלוח של המועצה קיימת לו רשות אינהרנטית להוציא הודעות בשמה וליידע את תושבי המועצה על המתרחש בתחומה, ולפיכך עומדת לו הגנה זו.
35.ההגנה הקבועה בסעיף 13(9), כיתר ההגנות הקבועות בסעיף 9 לחוק, היא הגנה מוחלטת. בהתקיימה, אין חבות לפי החוק, וזאת אף אם הפרסום גופו לא היה אמת, ואף אם נעשה מתוך זדון. ההגנה הנ"ל נסבה על פעולות של בעלי תפקידים ציבוריים במסגרת מילוי תפקידם לפי חוק. היא נועדה: "לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא בגין תביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו במילוי תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאויימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן" (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (פורסם במאגרים) (2017).
36.ניתן לראות כי קיים דמיון בין ההגנה הנ"ל, הייחודית לדיני לשון הרע, לבין החסינות הכללית העומדת לעובד ציבור מתביעת נזיקין לפי סעיף 7א' לפקודה, כפי שחוקק בשנת 2005, כאשר שתי החסינויות מבוססות על רציונלים דומים. עם זאת, אין זהות בין השתיים. כך, בהתקיים יסודות ההגנה לפי סעיף 13(9) לחוק, היא חלה ללא חריגים, בעוד שהחסינות לפי סעיף 7א' כפופה לחריגים הנוגעים ליסוד הנפשי של המבצע (עשיית המעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור").
37.תחולת ההגנה מותנית בקיום אחת מהחלופות הבאות: א). פרסום שהמפרסם חייב היה לעשות על-פי דין. ב) פרסום שהמפרסם חייב לעשות עפ"י הוראה של הסמכות המוסמכת לכך כדין. ג) פרסום שהמפרסם רשאי היה לעשות עפ"י היתר של הרשות המוסמכת לכך כדין. נוכח גורפות ומוחלטות ההגנה בסעיף 13(9) לחוק, קבעה ההלכה הפסוקה כי יש לפרשה וליישמה באופן דווקני ולא מעבר למתחייב מלשון הסעיף (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215; עניין מולקדוב לעיל, פסקה 51).
38.בענייננו טוען הנתבע כאמור כי פרסום המודעה נעשה בתוקף תפקידו של ראש המועצה וכחלק מסמכותה וחובתה של המועצה להביא לידיעת תושבי המועצה מידע בעל חשיבות ציבורית הנוגע לתפקוד גורמים ציבוריים בתחומה. אינני רואה לקבל טענה זו. כפי שצויין לעיל, את ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק יש לפרש באופן דווקני, ובלי לחרוג מהאיזון העדין בין האינטרסים הנוגדים העומדים ביסוד דיני לשון הרע ומערך ההגנות שנקבע בהן. משכך, על המבקש לחסות תחת ההגנה להוכיח קיומה של איזה מהחלופות הקבועות בחוק. חלופות אלה דורשות מקור סמכות שבדין וזיקה בינו לבין הפרסום שנעשה. עיון בפסיקה שעסקה בסעיף זה מעלה כי נדרשה זיקה ממשית בהקשר זה. המקרים בה נמצאה תחולה לסעיף הם מקרים בהם הפרסום נעשה כחלק אינטגראלי מהפעלת סמכותו על-פי דין של עובד הציבור. כך למשל נפסק, באשר לדברים שנאמרו על-ידי ראש מועצה במסגרת של ישיבת מועצה, כי הם אינם חוסים תחת ההגנה הנ"ל, מקום בו מושא ההתבטאות לא היה חלק מסדר יומה של המועצה באותה ישיבה (ראו: פסה"ד בע"א 1233/07 (מחוזי נצרת) יעל אשל נ' דני עטר (פורסם במאגרים) (2008), שבקשת רשות ערעור עליו נדחתה על-ידי בית המשפט העליון ברע"א 8629/08 דני עטר נ' יעל אשל (פורסם במאגרים) (2011ׂ)). לא די היה אפוא באמירת הדברים ע"י ראש המועצה במסגרת של ישיבת מועצה, קרי – במסגרת הכללית של מילוי תפקידו, אלא נדרשה זיקה ישירה בין הדברים שנאמרו לבין הנושאים שהיו על סדר יומה של הישיבה הספציפית (ראו גם: עניין מולקדוב לעיל, שם הוחלה ההגנה על דברים שנאמרו ע"י עובדת הרשות לניירות ערך במהלך ביצוע תפקידה הקונקרטי ברשות; כן השוו ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' עדנה ארבל, פד"י נו(5) 254, 264, שם הוחלה הגנה מוחלטת אחרת הקבועה בסעיף 13(5) ביחס לנושאי משרה מעין שיפוטית, ביחס לדו"ח שנערך ע"י פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה).
39.בענייננו, אינני סבורה כי מדובר בפרסום הבא בגדרי איזה מהחלופות הקבועות בסעיף 13(9). הנתבעים לא הצביעו על כל מקור חוקי המחייב את הפרסום או על היתר של רשות מוסמכת לעשייתו. אין מדובר בפעולה שהיא חלק מחובות הנתבעים לפי דין או שמקיימת זיקה ישירה וממשית לאיזה מחובות אלה במובהק. בהקשר של דיני עשיית לשון הרע, אין מקום לטעמי לקבל את הגישה העולה מטענות הנתבעים, לפיה יידוע הציבור על הנעשה בתחום המועצה הוא חלק אינהרנטי מפעילות המועצה והנתבע בשמה, ולפיכך כל פרסום בעניין זה הוא מוגן הגנה מוחלטת מפני חבות בעוולת פרסום לשון הרע. משמעות קבלת הטענה, הינה, כי כל העברת מידע יזומה לכלי תקשרות מטעם גוף ציבורי כלשהו, אף שהדבר איננו נעשה בזיקה להפעלת סמכות קונקרטית של אותו גוף או דיווח על הפעלת סמכות כזו, מוגנת באופן מוחלט מתביעת לשון הרע. זאת, אף אם מדובר במידע שקרי ואף אם מאחורי הפרסום עומדת כוונת זדון. הדבר איננו מתיישב עם הצורך לעמוד בקפדנות ובדווקנות על גדרי ההגנה הנ"ל, כפי שנקבע בפסיקה שאוזכרה לעיל, ומעניק הגנת יתר החורגת מהרציונל העומד בבסיס הסעיף.
הגנת אמת בפרסום – סעיף 14 לחוק:
40.הגנת "אמת הפרסום" קבועה בסעיף 14 לחוק, שזו לשונו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"
הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב של המושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: האחד, מדובר ב"אמת" השני, מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית כפי שהוכחה במשפט. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. הנטל להוכחת ההגנה הוא על הטוען לה, כלומר על הנתבעים.
41.בכל הנוגע לתנאי השני הקבוע בסעיף 14 לחוק, בדבר קיומו של עניין ציבורי בפרסום, אין מחלוקת בין הצדדים כי הוא מתקיים והתובע לא טען לעניין זה.
42.מוקד העניין הינו אפוא האם הוכחה אמת בפרסום. בעניין זה יש להבחין בין חלקי הפרסום השונים, לגביהם טען התובע ללשון הרע.
43.כותרת המודעה והפסקה הראשונה: כאמור לעיל, בכותרת המודעה מצוין כי "משרד הדתות וגורמים נוספים חוקרים חשד לעבירות על החוק ולאי סדרים אצל בעלי תפקידים במועצה הדתית בקצרין". בפסקה הראשונה להודעה צוין כי "המועצה יחד עם משרד הדתות בודקים חשד לאי סדרים בקרב בעלי תפקידים במועצה הדתית קצרין". כפי קבעתי לעיל, קריאת הכתבה כמכלול משמיעה כי הדברים נוגעים אף בתובע.
44. להוכחת טענתם בדבר אמת בפרסום, ביקשו הנתבעים להגיש כראיה שני דו"חות – דו"ח של מבקרת המועצה אשר לפי הנטען עסק במועצה הדתית, ודו"ח מחודש אוגוסט 2013 שנערך על-ידי משרד רוה"ח גולדברג, פרושן ושות', אשר מונה מטעם אגף הפיקוח במשרד הדתות לביצוע בדיקה במועצה בחודשים פברואר-אפריל 2013 (להלן – דו"ח רוה"ח).
45.התובע התנגד להגשת הדו"חות הנ"ל כראיות, בטענה לאי-קבילותם בהתבסס על סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992 (להלן – חוק הביקורת הפנימית). בהחלטתי מיום 27.12.15 קיבלתי את הטענה בכל הנוגע לדו"ח מבקרת הפנים של העיריה, וזאת נוכח הוראות החוק הברורות בעניין זה הקובעות כי דו"ח מבקר פנים איננו קביל כראיה בהליך משפטי. אשר לדו"ח רוה"ח, קבעתי באותה החלטה כי הכרעה בטענת אי-הקבילות מחייבת הנחת תשתית ראייתית באשר למהותו של אותו דו"ח ושאלת תחולת חוק הביקורת הפנימית לגביו, ולפיכך הנושא יוכרע בסיום ההליך.
46. לאחר בחינת הנתונים שהובאו לעניין זה וטענות הצדדים, מסקנתי היא כי לא הונח בסיס מספק לטענה בדבר אי-קבילות דו"ח רוה"ח. הטענה מתבססת כאמור על סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, הקובע כי "דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך למשמש בהליך משמעתי". סעיף זה חל על-פי לשונו, על מסמכים שהוציא או ערך מבקר פנים. השאלה העולה בענייננו הינה האם משרד רוה"ח שערך את הדו"ח המדובר שימש לעניין הבדיקה שערך במועצה הדתית, בגדר מבקר פנים.
בשאלה זו לא הובאו ראיות ישירות ברורות. רו"ח יוסף גרדי מטעם משרד רוה"ח שערך את הדו"ח, אשר זומן לעדות ע"י הנתבעים, העיד כי בדיקתו נעשתה על סמך מתווה שמגדיר המשרד לשירותי דת שעניינו בדיקת ההתנהלות הכספית ועמידה בתנאי הרגולציה להם מחויב הגוף (עמ' 56, ש' 18-19). הביקורת הוזמנה ממשרד רוה"ח על ידי אגף פיקוח ובקרה של המשרד לשירותי דת. דברים אלה יכולים להתיישב עם מתכונת של ביקורת פנים, ובה בעת עם מתווה של ביקורת חיצונית - רגלוטורית, המופעלת על-ידי גורם ממונה. כך אף עולה לכאורה מהפתיח לדו"ח בו צויין כי הביקורת נעשתה מכוח מינוי "כרו"ח בודק" מטעם המשרד לשרותי דת. לא הובאו ראיות באשר למהות מנגנון הביקורת במסגרתו פעל רו"ח גורדי, מבחינת הגוף המזמין, המשרד לשירותי דת. יצויין כי לסיכומיו צירף התובע לראשונה מסמכים שונים בעניין זה, מבלי להגיש כל בקשה לעניין הבאת ראיות נוספות, וממילא מבלי שהותר לו לעשות כן, ולפיכך אין כל מקום להתייחס למסמכים אלה שלא הוגשו כראיות.
מבחינת הדין, ניתן להצביע על אינדיקציות סותרות בעניין זה. מהוראות חוק הביקורת הפנימית עולה כי המחוקק הגדיר מועצה דתית כגוף המחייב מינוי של מבקר פנימי (סעיף 1(5) לחוק הביקורת הפנימית). בענייננו, כך נראה, לא היה מבקר פנים בתוך המועצה עצמה. לצד זאת, קובע סעיף 170א (ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (החל על מועצה מקומית מכוח סעיף 13(ה) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]), כי מבקר פנים של העיריה יקיים את ביקורתו גם לגבי מועצה דתית שבתחום העיריה. יוצא אפוא כי מבחינת הוראות החוק, ביקורת הפנים במועצה הדתית נעשית על-ידי מבקרת הפנים של המועצה (כפי שאכן נעשה נכון לשנת 2014 במועצה הדתית בקצרין). מנגד יש לציין, כי לפי סעיף 2(ב) לחוק הביקורת הפנימית, "שר הממונה על משרד ממשרדי הממשלה רשאי לקבוע כי מי שרשאי למנות מבקר פנימי באותו משרד רשאי למנות מבקר פנימי לגוף או ליחידה באותו משרד שאינם כפופים למנהל הכללי של המשרד, ולקבוע, במידת הצורך, את סדרי התיאום בין המבקרים הפנימיים שבמשרד." אפשר שמכוח סעיף זה, ניתן היה לראות במינויו של רו"ח גורדי כמינוי של מבקר פנימי במועצה הדתית.
אלא שכאמור לעיל, בעניין זה לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, מכוחה ניתן ללמוד ולקבוע אודות מעמדו של רו"ח גרדי מבחינת חוק הביקורת הפנימית. העובדה כי המשרד לשירותי דת שכר את שירותיו לצורך קיום בדיקה וביקורת בקשר להתנהלות המועצה הדתית, איננה מלמדת כשלעצמה על היותו בגדר מבקר פנים של המועצה, הכפוף להוראות חוק הביקורת הפנימית. בדיקה מעין זו מתיישבת אף עם מתווה של פיקוח רגלוטורי שמפעיל משרד ממשלתי על גופים הנתונים לפיקוחו, כפי שהדבר הוא ביחס למועצות הדתיות, שהמשרד לשירותי דת משתתף בתקציביהן ובעל סמכויות נרחבות ביחס אליהן כקבוע בחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] תשל"א – 1971.
התובע, אשר טוען לאי-קבילות הדו"ח כראיה מהטעם האמור, הוא הנושא בנטל לבסס את טענתו זו. לא למותר לציין, כי הוראת אי-קבילות של ראיה בהליך משפטי, היא בגדר חריג לכלל, ואף מבחינה זו הנטל לביסוסה במקרה קונקרטי רובץ על הטוען לה. בהיותה בגדר חריג שמשמעותו היא מניעת ראיות רלוונטיות מבית המשפט, אף אין לנקוט לגביה בדרך ההרחבה או על דרך של היקש מהוראות חוק אחרות.
47.מסקנתי היא אפוא כי דו"ח רוה"ח מהווה ראיה קבילה. אציין עם זאת, כי אף אם לא היה מדובר בראיה קבילה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה בענייננו, שכן טענת הנתבעים בדבר אמת בפרסום ביחס לחלק במודעה בו אנו עוסקים כעת, הוכחה אף מתוך הראיות הישירות שהובאו במשפט, כפי שיפורט בהמשך.
48.עיון בדו"ח מעלה כי הוא נערך על יסוד בדיקה שנערכה במועצה הדתית בחודשים פברואר – אפריל 2013, בטרם הפרסום מושא ענייננו. תמצות של מסקנותיו נשלח למועצה הדתית במכתב מנכ"ל המשרד לשירותי דת מיום 21.8.14 (נספח א' לתצהיר מבקרת העיריה). במסגרת הדו"ח נבדקו היבטים כספיים ואחרים הקשורים בהתנהלות המועצה הדתית. הדו"ח מצביע על שורה של ליקויים שונים שנמצאו בהקשר זה, ובכלל זה – ליקויים וחריגות בתחום ניהול השכר ותנאי העבודה של בעלי תפקידים; היעדר שעון נוכחות לעובדים ודיווחי שעות לא תקינים; ליקויים בניהול קופה; ליקויים בתיעוד פעילות מחלקות שונות; אי-קיום ישיבות מועצה לפי הנדרש בתקנות, ועוד. בין היתר צוינו ליקויים שכפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות, נוגעים אף למשרת התובע, ובכלל זה – עיסוק התובע בעבודה נוספת מחוץ למועצה הדתית מבלי שהומצא תיעוד על העסקה בעבודה נוספת כנדרש בחוזר מנכ"ל, ליקויים בדיווחי שעות עבודה והעסקה שלא לפי תקן. יצויין כי המועצה הדתית נדרשה לתקן את הליקויים שנמצאו, ובמועד מאוחר יותר (ומאוחר לפרסום) נערכה ביקורת נוספת על מנת לבחון האם הליקויים תוקנו (עדות רו"ח גרדי, עמ' 25-29).
49.מהאמור עולה כי אכן בוצעה בדיקה מטעם המשרד לשירותי דת ביחס למועצה הדתית אשר העלתה ממצאים בדבר אי סדרים במועצה ואצל בעלי תפקידים בה. חלק מאותם אי-סדרים נוגעים אף לתובע ומשרתו. התובע טוען כי מדובר בליקויים "סטנדרטיים" שאינם עומדים בהלימה לדיווח בהודעה אודות אי-סדרים, אולם אין בידי לקבל לשון המעטה זו; זאת, בפרט ביחס לחלק מהמפורט בדו"ח (שאף נלמד מהעדויות שנשמעו הליך), כגון מתכונת של דיווחים לא נכונים מצד העובדים אודות השעות בהן מתבצעת העבודה. על רקע האמור, מסקנתי היא כי האמור במודעה הוא בגדר אמת, אף כשהדברים מתפרשים ככוללים את התובע.
50.יש לציין כי תוכן הפרסום בחלק שהוא מושא דיוננו כעת, נוגע לקיומם של חשדות ובדיקתם. אין התוכן מצביע על קביעה ברורה כי הדברים אכן נעשו. אף פרסום מעין זה יש בו משום לשון הרע, שכן אמירה שעובד ציבור נחשד באי סדרים יש בה כדי לפגוע בשמו הטוב. אולם במישור ההגנה של אמת בפרסום, לא בהכרח נדרש המפרסם להוכיח את אמיתות החשדות עצמם, להבדיל מעצם קיומם. ככלל, חזרה על דברים שנאמרו על-ידי אחר איננה כשלעצמה הגנה בדיני לשון הרע. אולם כאשר קיום החשד שבוטא על-ידי גורם אחר מהווה יסוד עצמאי בפרסום, העובדה שאותה צריך להוכיח המפרסם במסגרת הגנתו היא כי חשדות אלה אכן בוטאו, ואין בהכרח חובה להוכיח את אמיתות תוכן החשדות (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז – 1997), עמ' 237-238; ת.א 1320/97 (מחוזי ת"א – יפו) וינשטוק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2008).
51.כפי שכבר צויין, אף לולא הייתי רואה לקבל כראיה את דו"ח רוה"ח, הרי שתוכן הפרסום הוכח בענייננו בראיות ישירות שהובאו בהליך.
אשר לעצם קיומה של בדיקה מטעם המשרד לשירותי דת בדבר התנהלות המועצה הדתית, ברי כי כזו אכן התקיימה, כעולה מעדותו הישירה של רו"ח גרדי.
אשר לקיומם של אי-סדרים במועצה שנבדקו, הדברים עולים מתוך העדויות שנשמעו, לרבות עדות התובע עצמו. אינני רואה להידרש בעניין זה למכלול המחלוקות שהועלו על-ידי הצדדים, שכן סבורני כי די בדברים שלהלן כדי לבסס את הגנת אמת בפרסום אותה העלו הנתבעים ביחס לחלק בפרסום בו אנו דנים כעת.
כך, מעדות התובע עולה כי במועצה הדתית לא הונהג בעת הרלוונטית שעון נוכחות וכי העובדים נהגו לרשום שעות באופן ידני, ללא התאמה בין הרישום שנעשה לבין השעות בהן עבדו בפועל. ביחס לתובע, הנתבעים הצביעו על אירוע ספציפי בו נכח הוא בדיון משפטי במסגרת אותה עתירה שהגישה העמותה לה הוא משתייך נגד המועצה המקומית, בעוד שבדו"ח הנוכחות שלו במועצה הדתית (נספח 3א' לתצהיר הנתבע) רשם הוא כי שהה באותן שעות עצמן בעבודה. כשנשאל על כך השיב התובע:
"כן הייתי. אחרי הדיון הגעתי לעבודה. הייתי עובד בעבודה שלי וכך זה מצוין, הייתי עובד גלובאלי והייתי מחויב לשעות מסוימים (כך במקור – ע.ג.). גם היום מופיע בדוח הנוכחות שאני לפעמים מתחיל לעבוד לפעמים בשעה 10:00 ולפעמים בשעה 12:00 ולפעמים מסיים בערב". (עמ' 12, ש' 1-3).
ובהמשך:
"ש. אז לא היית ממלא פעם ביום את השעות שלך?
ת. לא, בסוף החודש.
ש. על סמן הזיכרון?
ת. עבדתי גלובלי
ש. אז למה למלא שעות?
ת. יש ךי חוזה גלובלי, חודשי.
ש. כשאתה כותב שאתה עבדת משעה 8:00 עד שעה 16:00 זה בכלל לא בטוח שעבדת באותן שעות?
ת. נכון. אני לא אחראי על ההוראות. אני לא המצאתי את זה, כולם עשו ככה וזה לפי ההוראות של המועצה הדתית". (עמ' 12, ש' 17-26. ההדגשה הוספה).
מר זעפרני, שכיהן כיו"ר המועצה הדתית, אישר את הדברים בעדותו בציינו שהרישום מבחינת השעות כפי שנהג בשעתו במועצה הדתית, לא שיקף בהכרח את השעות בהן בוצעה העבודה בפועל. לפי שעלה מעדותו של העד, מתכונת התנהלות זו הינה תקינה בעיניו, נוכח מאפייני הגוף והעבודה (עמ' 45, ש' 1-7).
מהמפורט לעיל עולה בבירור כי לעת הרלוונטית לפרסום, היו אי-סדרים ביחס לרישום שעות העבודה של העובדים במועצה הדתית, לרבות התובע, כאשר הרישומים שנעשו ע"י העובדים לא היו דיווחי אמת ביחס לשעות בהן בוצעה העבודה בפועל, וזאת ככל הנראה במסגרת נורמה כללית שנהגה במועצה הדתית אותה עת.
כמו-כן, מחקירתו של התובע עלה כי בנוסף להיותו עובד כמזכיר וכמשגיח כשרות במועצה הדתית, הוא עובד אף כמשגיח כשרות כעבודה פרטית (ימים לא סדירים אלא לפי הצורך, בשעות 7:00- 8:00 בבוקר ו- 19:00 -20:00 בערב, עמ' 8, ש' 9-12, עמ' 20, ש' 21-22). כשנשאל התובע האם יש לו היתר לעבוד בעבודה נוספת השיב בשלילה, כאשר לדבריו הגיש בקשה לכך שטרם אושרה (עמ' 10, ש' 20-22; עמ' 21, ש' 21-22). לדבריו, הוא עבד באותה עבודה נוספת בטרם החל לעבוד כמזכיר במועצה הדתית וזאת בידיעת יו"ר המועצה הדתית דאז, דוד זעפרני, שאישר זאת בעדותו (עמ' 37, ש' 1-14). אולם אף אם הדברים היו בידיעת מר זעפרני, עולה כאמור מעדות התובע כי אישור כנדרש ביחס לעבודתו של עובד ציבור בעבודה נוספת, לא היה בידיו.
מעדותו של זעפרני עולה בנוסף כי נמצאו אי סדרים נוספים במועצה הדתית, שאינם קשורים לתובע, כגון הצמדת רכב לרב העיר שלא לפי הכללים והתקנים המחייבים בעניין זה, הצמדה שבוטלה לאחר הביקורת שנערכה (עמ' 44, ש' 20-32).
יצויין כי התובע טען כי הפרסום בדבר אי סדרים במועצה איננו אמת בשל כך שהמועצה הדתית קיבלה פרס השר למועצות דתיות לשנת 2013 (ת/3). מועד מתן התעודה הנ"ל ביחס למועד הפרסום מושא דיוננו (ינואר 2014), לא הובהר (מר דוד זעפרני נשאל בעניין זה, ולא ידע לומר מועד מדוייק, עמ' 43, ש' 8). מכל מקום, אין בתעודה זו כשלעצמה כדי לאיין את המפורט לעיל, באשר לממצאים שנמצאו בבדיקת התנהלות המועצה.
52.המסקנה מכל המפורט היא כי הפרסום בדבר חשדות לאי סדרים במועצה הדתית, היה בגדר פרסום אמת. אי-הסדרים האמורים התייחסו גם לעבודתו של התובע, ולפיכך נגיעת הפרסום אף אליו, כפי שמשתמע "בין השורות" של המודעה בכללותה, באה בגדר ההגנה של אמת בפרסום.
53.התובע טוען כי כותרת הכתבה בה צוין קיום חשדות "לעבירות על החוק" לצד חשדות לאי סדרים, איננה אמת, שכן היא מתפרשת כקיום חשדות לפלילים, בעוד שהחשדות המדוברים כפי שנסקרו לעיל הינם במישור המנהלי בלבד. אינני רואה לקבל טענה זו. האמירה בכותרת בדבר חשדות "לעבירות על החוק" הינה אמירה כוללנית, שאינני סבורה כי מתפרשת כחשדות למעשים פליליים דווקא, בעיקר כאשר תוכן המודעה ביחס לתובע מתייחס למישור המשמעתי. לכך יש להוסיף כי חלק מנושאי הבדיקה, בדגש על אי-רישום שעות עבודה אמיתיות, עשוי לכאורה לחרוג מעבר לתחום המנהלי גרידא.
54.התובע טוען בנוסף כי אין אמת באמור בפסקה הראשונה בהודעה בדבר קיום בדיקה על-ידי המועצה המקומית (לצד בדיקת המשרד לשירותי דת), שכן בדיקת מבקרת המועצה החלה רק במועד מאוחר לפרסום המודעה, כעולה מעדות מבקרת המועצה (עמ' 68, ש' 12-13). גם טענה זו אינני רואה לקבל. לשון האמירה לפיה "המועצה יחד עם משרד הדתות בודקים חשד לאי סדרים...", הינה רחבה ואיננה מצביעה על בדיקת מבקרת הפנים של המועצה דווקא. בכל מקרה, אף אם חלק זה של הפרסום איננו מדויק במלואו, במובן שלעת הפרסום טרם התקבלה החלטה על עריכת בדיקה סדורה מטעם המועצה עצמה, אינני סבורה כי מדובר בענייננו בפרט המהווה סטייה בעלת משמעות ממצב הדברים כפי שהוכח ואליו התייחסתי לעיל. לא כל פער בין מצב הדברים לאשורו לבין תוכן הפרסום, משמיט את הבסיס תחת הגנת אמת בפרסום, וזאת ככל שמדובר בפרסום שהוא בגדר "פרט לוואי שאין פגיעה של ממש" (סעיף 14 סייפא). בענייננו, בדיקת המועצה נזכרת פעם אחת בתוך הפרסום הכולל, בפסקה הראשונה, לצד הפרסום (הנכון) בדבר בדיקת המשרד לשירותי דת. מדובר בחלק קטן מתוך הפרסום הכולל, שמשקלו איננו רב ואין בו להוסיף מהותית על הפגיעה אשר היתה נגרמת אם היה הפרסום מפורסם בלעדיו.
55.הפסקה השניה במודעה: בפסקה השניה צויין כך: "בנוסף, קיימות תלונות העומדות בפני בדיקה מעמיקה אצל האחראי על המשמעת בנציבות שירות המדינה ובמשרד מבקר המדינה, כנגד מר ברך סבג, מזכיר המועצה הדתית".
גם בעניין זה סבורני כי עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום. זאת, על-אף שלא כל הפרטים המצוינים הינם מדויקים, ועל-אף שמן הראוי היה להבהיר את הדברים באופן מפורש ומדויק יותר, ויש להצר על כך שהנתבע, אשר ניסח את המודעה, לא ראה לפעול כך.
ובמה דברים אמורים? אין חולק כי הועלתה תלונה נגד התובע, וזאת על-ידי הנתבע. מדובר במכתב הנתבע מיום 9.1.14 אל מנכ"ל המשרד לשירותי דת, שהעתק ממנו נשלח בתפוצה רחבה, לרבות למבקר המדינה. תוכן המכתב – תלונה על פעילות פוליטית נטענת של התובע במהלך הבחירות המוניציפאליות בעיר ולאחריהן, כנגד ראש המועצה והמועצה, בעוד התובע הינו עובד ציבור ובניגוד לכללי שירות המדינה האוסרים זאת (נספח 14 לתצהיר הנתבע). בעקבות אותו מכתב ובעקבות כתבה במקומון בה פורסם כי התובע מארגן באותם ימים הפגנה נגד המועצה והעומד בראשה, הוציא ראש המועצה הדתית ביום 12.1.14 מכתב הממוען לתובע, ובו התובע נדרש להפסיק מיידית את כל פעילותו הפוליטית. ראש המועצה הדתית ציין במכתבו לתובע, כי "במידה ולא, אפעל בכל האמצעים העומדים לרשותי בחוק" (נ/4). התובע הגיב לתלונה ביום 14.1.14 (נספח 15 לתצהיר הנתבע). ביום 14.2.14 (לאחר הפרסום מושא דיוננו) נערך שימוע לתובע בפני ראש המועצה הדתית. לפי האמור בסיכום השימוע, הוא נערך בטרם הפסקת עבודתו של התובע במועצה על רקע אותה פעילות פוליטית (נספח 17 לתצהיר הנתבע). בעקבות השתלשלות זו, הודיע הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, עו"ד אסף רוזנברג, במכתב לנתבע מיום 26.5.14, כי ראש המועצה הדתית ערך שימוע לתובע בנושא הפעילות הפוליטית, כי הוחלט בסופו של יום להזהיר את התובע לבל יחזור על מעשיו ולתייק אזהרה זו בתיקו האישי (נספח 19 לתצהיר הנתבע). במכתב ציין הממונה על המשמעת בנציבות, כי: "על אף שנראה כי אפשר היה להחמיר עם העובד ולנקוט כנגדו באמצעי משמעותי יותר", הנציבות סבורה כי בנסיבות ניתן להסתפק בכך, וזאת בשים לב לכך שתלונת הנתבע ענינה אירועים שהתרחשו זמן קצר לאחר שהוחל חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג – 1963 על עובדי המועצות הדתיות, ועוד בטרם הופץ חוזר מנכ"ל בעניין זה.
56.עולה אפוא כי אכן הוגשה תלונה נגד התובע (על-ידי הנתבע) בקשר לפעילות המנוגדת לתקנות שירות המדינה, וכי וזו אכן עמדה לבדיקה משמעתית (ואף נמצא בדיעבד שיש בה ממש כנלמד מתוצאות הטיפול בה – אזהרת התובע ותיוק האזהרה בתיקו האישי). במובן זה, תוכן ההודעה משקף אמת.
יש לציין כי העובדה שחלק מהמסמכים המלמדים על המפורט לעיל הינם מתאריכים מאוחרים לפרסום, אין בה כדי לאיין את יסוד האמת בפרסום, שכן זה יכול להיות מוכח אף באמצעות עובדות או ראיות שנתגלו לאחר הפרסום (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (פורסם במאגרים) (2014)).
אולם קיימים אי-דיוקים בהודעה, שכן היא מדברת על "תלונות", בעוד שלפי הנתונים שהובאו מדובר בתלונה (של הנתבע), ועל בדיקתה ("המעמיקה") אף אצל מבקר המדינה, טיפול שאף הוא לא הוכח, להבדיל ממשלוח העתק מכתב התלונה ע"י הנתבע למבקר המדינה. עם זאת, גם בעניין זה סבורני כי אין מדובר במקרה זה באי-דיוקים היוצאים מגדרי פרטי לוואי, שאין בהם כדי לשנות מהותית את הרושם הכללי של הפרסום, או כדי לגרור פגיעה ממשית מעבר לפגיעה הכרוכה בפרסום שאמיתותו הוכחה (שנהר, שם בעמ' 220; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555). לפיכך, ואף שהיה מקום לצפות מהנתבע – ראש המועצה, שכאמור ראה לנסח במו ידיו את המודעה, לדייק באופן הצגת הדברים, אין בכך כדי להצמיח חבות בגין פרסום לשון הרע.
57.הפסקה השלישית במודעה; בפסקה השלישית נאמר בזו הלשון: " ביום שישי, בוצעה זריקת אבנים על שמשת מכוניתו של ראש המועצה. מיד לאחר מכן מצוין בפסקה הרביעית: עוד נמסר כי בתחילת השבוע זומנו למשטרה לחקירה מר סבג וחבר המועצה אורי זכריה.
58.כפי שצוין לעיל בחלק המתייחס לניתוח לשון הרע שבפרסום, הרושם המשתמע מקריאת הדברים באופן הצגתם במודעה, הוא, כי התובע זומן למשטרה לחקירה בקשר למעורבות באירוע זריקת האבנים על מכוניתו של ראש המועצה.
59.להוכחת הגנתם בדבר אמת בפרסום בעניין זה, זימנו הנתבעים לעדות שני בעלי תפקידים במשטרת קצרין, רב פקד ג'קי מלול ורס"ב הרצל מלכה. לפי הסכמה דיונית, ניתן צו לקבלת תיק החקירה של אירוע זריקת האבנים הנ"ל.
60.לאחר עיון בעדויות ובראיות שהוצגו, מסקנתי היא כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם בדבר אמת בפרסום ביחס לחלק זה של הפרסום.
61.ראשית יש לציין כי אי-האמת בפרסום נלמדת כבר מעדותו של הנתבע עצמו, אשר העיד על נסיבות ותוכן התלונה שהגיש במשטרה בעקבות זריקת האבנים על רכבו. וכך העיד:
"ת. הסוגיה בה מדובר זו יצירת אווירת אימים עלי שלוותה באופן פעיל ומאוד לא יפה על ידי התובע, מזכירת מועצה דתית וחבר מועצה אורי זכריה. זה כלל יצירת עתירה מנהלית מפוברקת, הפגנה ויצירת אוירה נוראית שהגיעה למצב שכתוצאה מכך נזרקו אבנים על רכבי. סביב סוגיה זו כאשר נשאלתי במתן עדות לשוטרים ושנשאלתי האם זרקו אבנים אמרתי אני לא יודע, אבל אני יודע שהם היו הגורמים ליצירת אווירה נוראית שהייתה יכולה להביא לתוצאה כזו ויכולה להתפרש כמתן אור ירוק לפגוע בי או במשפחתי וסביב הסוגיה הזו הם זומנו למשטרה..." (עמ' 69, ש' 8-17).
ובהמשך:
"ש. מפנה לסעיף 14 לתצהירך. יש לך ראיה חוץ מהטענה שהתובע קשור באיזה אופן ליידוי האבנים?
ת. לא טענתי שהוא זרק עלי אבנים. הוא דאג לייצר אווירת אימה נגדי באופן אישי לאורך שנה שלמה. חוזר על דברי מקודם." (עמ' 71, ש' 17-18).
מתוך הדברים עולה, כי תלונתו וחשדו של הנתבע לא נסבו על התובע בגדר מי שזרק אבנים על רכבו או היה מעורב בכך באופן אחר, אלא שם התובע הועלה על-ידי הנתבע באופן כללי כמי "שיצר אווירה" בעיר נגדו, לטענתו. אולם לא כך הובאו הדברים בהודעה שראה הנתבע לנסח, ממנה משתמע כאמור כי התובע זומן לחקירה בקשר לאירוע הספציפי של זריקת האבנים ובאופן המשמיע קיום מעורבות מצדו באותו אירוע. זאת, בעוד שאף הנתבע, לפי גרסתו, לא חשד סובייקטיבית כי בכך מדובר.
62.התובע העיד כי הוא לא זומן לחקירה בשלב כלשהו בקשר לאירוע המדובר. לדבריו בעדותו, במהלך חודש ינואר 2014, עובר לפרסום, הוא הוזמן למשטרה לצורך חתימה על אישור העמותה בה הוא פעיל, בקשר לבקשה לאישור הפגנה אותה התכוונו לקיים נגד המועצה, ולעניין זה בלבד (עמ' 13, ש' 9-19). מר אורי זכריה, הנזכר אף הוא במודעה, העיד באופן דומה, כי הוא לא נחקר במשטרה ביחס לזריקת האבנים על רכב ראש המועצה וכי הוא נכח במשטרה רק לצורך חתימה על אישור להפגנה שנוהלה על ידי העמותה (עמ' 28, ש' 25-32; עמ' 29, ש' 1-7). עדויות השניים לא נסתרו, ואף נתמכו בעולה מתיק המשטרה כפי שיפורט להלן, ובנסיבות אלה אני רואה לתת בהן אמון ולקבלן.
63.מעיון בחומר שהוצג מתיק המשטרה, ועדויות אנשי המשטרה לא הוכח כי התובע נחקר בשלב כלשהו, לא כל שכן בחשד במעורבות באירוע זריקת האבנים.
בעקבות צו שניתן בעניין זה, הוגשה הודעה מטעם משטרת ישראל במסגרתה צוין כי התיק נסגר בעילה של "עבריין לא נודע" וכי במסגרת התיק מצויות עדויות של ראש המועצה ומר יעקב שצקי נהגו של ראש המועצה, וכן דו"ח פעולה של השוטר רס"ב הרצל מיום 10.01.14. לא עולה כי קיימת ראיה כלשהי בתיק המשטרה לכך שהתובע ומר זכריה זומנו לחקירה בפרשה.
רב פקד ג'קי מלול העיד כי אחד מהשניים, זכריה או התובע, נקרא למשטרה לאחר זריקת האבנים אולם אינו זוכר מי מהם (עמ' 51, ש' 24). עוד עולה מעדותו, כי נוהלה "שיחה" עם אחד מהם, לא גביית עדות ולא חקירה בחשד למעורבות בפרשה, ולכן אין לכך תיעוד בתיק המשטרתי (עמ' 52, ש' 1-4). הוא אף ציין כי הוא לא ראה מקום לחקור אותם בתור חשודים כשמדובר בתלונה ערטילאית (עמ' 52, ש' 5-10). עוד עלה בעדותו כי לו עצמו אין ידע אישי מה היה באותה "שיחה" עם מי מהשניים (כאשר על הזהות המדויקת של מי שעמו התקיימה "השיחה" לא ידע להעיד), שכן לא הוא קיים את אותה "שיחה" אלא שוטר אחר, שלא הובא לעדות (עמ' 52, ש' 15-21). רס"ב הרצל מלכה אשר גבה את עדויות ראש המועצה ונהגו נשאל בנוגע לפעולות שננקטו ביחס לתלונה והשיב: "לא יודע מה נעשה. אני לא חוקר ולא עוסק בחקירות ולא מבצע זימון. אני הייתי במשמרת וגביתי את העדות" (עמ' 63, ש' 1-3). הוא העיד כי הוא זוכר ששמו של התובע הוזכר על-ידי ראש המועצה "כגורם ממריד", והעריך כי התובע זומן לחקירה, אולם לא יכול היה להעיד על כך מידיעה אישית, תוך שהפנה לתיק החקירה (בו כזכור אין כל אינדיקציה לחקירת התובע) (עמ' 63, ש' 8-27).
64.עדויות אלה שהובאו מטעם הנתבעים, אינן מוכיחות כי התובע נחקר במשטרה עקב אירוע זריקת האבנים, ובוודאי שלא כמעורב באירוע בצורה כלשהי כמשתמע מנוסח הפרסום. כמצויין לעיל, בתיק המשטרה אין כל תיעוד בדבר חקירה של התובע בעניין זה. עדותו של רב פקד ג'קי מלול אין בה כדי להועיל, שכן הוא לא ידע לזכור אם התובע, או שמא מר אורי זכריה, זומן למשטרה בעניין זה. מכל מקום, עולה בבירור מעדותו כי מי מהם לא זומן לחקירה בגין חשד למעורבות באירוע.
65.הנתבע טען בעדותו כי עובר לפרסום הוא עודכן על-ידי רב פקד ג'קי מלול כי התובע הוזמן למשטרה והוזהר (עמ' 68, ש' 28-311; עמ' 69, ש'21). כן צירף הנתבע חליפת מסרונים שקיים עם רב פקד ג'קי מלול עובר לפרסום. במסגרת זאת, שלח האחרון לנתבע מסרון ביום 13 בינואר (מספר ימים לפני הפרסום) בזו הלשון: "זה בוצע זומן לתחנה והוזהר בשיחה". במסרון ששלח התובע לנ"ל ביום 16 בינואר ציין הוא: "היי ג'קי. ארי זכריה תוען (במקור) שלא הוזמן למשטרה! האם זה נכון?! דימי". לא הוצגו חילופי הדברים המלאים, כך שלא ברור מה היתה השאלה לגביה ניתנה התשובה במסרון מיום 13.1, ולא התשובה למסרון התובע מיום 16.1. הנתבע בעדותו טען כי הדברים נאמרו בעל-פה, וכי נאמר לו על-ידי רב פקד מלול כי התובע זומן והוזהר. אולם אף בהנחה כי כך נאמר לנתבע, הרי שבפועל לא הוכח בהליך כי התובע הוזמן לחקירה בקשר לאירוע זריקת האבנים, לא כל שכן שנחקר לגביו, וזאת בניגוד למשתמע מנוסח המודעה. נזכור כי ענייננו בשלב זה של הניתוח בהגנת אמת בפרסום, ולגבי הגנה זו שאלת אומד דעתו של המפרסם והיסוד הנפשי הנלווה לפרסום, איננו רלוונטי, אלה השאלה הינה האם הוכח כי הפרסום הוא אמת. בענייננו לא הוכח הדבר. קיים אפוא פער בין העולה מהפרסום לפי פרשנותו הסבירה, לבין המציאות העולה מהראיות שהובאו.
66.הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הפסקה החמישית במודעה. פסקה זו באה מיד לאחר הפסקאות בהן צוין אירוע זריקת האבנים והזימון לחקירה במשטרה שנדונו לעיל. בפסקה החמישית מצוין בזו הלשון: "יו"ר המועצה הדתית, מר דוד זעפרני הוציא מכתב חריף למר סבג ובו הודיע לו כי הוא פועל פעילות המנוגדת לתקנות שירות המדינה ומורה לו להפסיקה". לקורא הבקיא בפרטים, ובפרט למי שהתמונה במלואה נחשפה בפניו במסגרת הראיות שהובאו בהליך המשפטי, נראה ברי כי פסקה זו מתייחסת, מבחינה תוכנה, לא לפסקה הסמוכה לה (פרשת זריקת האבנים), אלא דווקא לזו הקודמת, קרי, לאמור בפסקה השניה בדבר בדיקה משמעתית נגד התובע. ככל שכך יש להבין את הפרסום, הרי שעומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום, שכן אין חולק שיו"ר המועצה הדתית אכן הורה בכתב לתובע במכתב מיום 12.01.14 כי עליו להפסיק כל פעילות פוליטית כנגד ראש המועצה שכן הדבר נוגד את כללי המנהל התקין, ושאם לא יעשה כן, יפעל בכל האמצעים העומדים לרשותו (נ/4). אולם הקורא בעיתון לפי תומו הנחשף לנושא לראשונה בקריאת המודעה הנ"ל, עשוי באופן סביר לקבל את הרושם כי פסקה זו מתייחסת, באופן טבעי, לפסקה שקדמה לה. לאמור, כי התקיים בירור בדבר זיקת התובע לאירוע זריקת האבנים, וכי התובע ננזף בגין כך. דבר זה כמובן איננו אמת. יש בכך כדי להחמיר את מידת הפוגענות של הפרסום בשמו הטוב של התובע.
67.בטרם סיום פרק זה אציין כי הצדדים התייחסו בטענותיהם בין היתר לאותו חלק במודעה בו צוין (במסגרת הפסקה הראשונה), כי "לאחר התייעצות עם גורמים משפטיים, נדרשה המועצה לביצוע הקפאה של העברת כספים למועצה הדתית עד לבירור הנושא". אינני רואה צורך להידרש ולהכריע במחלוקות בין הצדדים בשאלה האם הוכח כי כך נעשה, שכן אין מדובר בחלק מלשון הרע שבפרסום ביחס לתובע (ואף לא נטען לכך בכתב התביעה), ומשכך הדיון איננו מתחייב לענייננו.
68.לסיכום המקובץ עד כה; מסקנתי היא כי עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום ביחס לחלק מהפרסום (הכותרת, הפסקה הראשונה והשניה), אולם לא ביחס לחלקו האחר של הפרסום (הפסקה שלישית, הרביעית והחמישית).
הגנת תום הלב:
69.הנתבעים טוענים להגנת תום הלב בפרסום לפי סעיף 15 לחוק, ולעניין זה מפנים לסעיפים קטנים (2), (3), (4), (6) ו- (11) הקובעים כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת מהנסיבות האלו:
(1) ....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
.....
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעילות שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
....
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;"
70.נתבע ייהנה מהגנת סעיף 15 בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב. במישור הראיתי נקבעו בסעיף 16 לחוק חזקות לקיומו או היעדרו של תום לב. מדובר בכלים ראיתים, שאינם ממצים את בחינת תום הלב הנעשית במישור המהותי. התנאי השני, שהנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מ- 12 הנסיבות הקבועות בתתי הסעיפים של סעיף 15.
71.נוכח קביעתי שלעיל לעניין תחולת הגנת אמת בפרסום על חלק מהמודעה, אתמקד להלן בשאלת תחולת הגנת תום הלב על החלק לגביו נדחתה הגנת אמת בפרסום, קרי, אותו חלק הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה. סבורני כי בעניין זה לא הוכחה על-ידי הנתבעים טענת תום הלב. כאמור לעיל, מדובר בפרסום שהמסר המשתמע ממנו הוא במובהק לא נכון, ושלפי שעלה מעדות הנתבע אף הוא לא האמין בנכונותו (ראו הדיון לעיל בעניין הגנת אמת בפרסום בעניין זה), ומכאן שעומדת כנגדו חזקה כי הפרסום לא נעשה בתום לב (סעיף 16(ב)(1) לחוק), וזו לא נסתרה. כמו-כן, אופן כתיבת המודעה ובכלל זה סדר הפסקאות, יש בו כדי ליצור רושם מטעה של הקשר הדברים, כמצוין לעיל. הדבר מקבל משנה תוקף מקריאת ההודעה כמכלול. מדובר בצירוף של מקטעי מידע שונים שהמכנה המשותף העיקרי להם הוא התמקדות בתובע. חלק מהפרסום כולל אי-דיוקים והגזמות, כגון הדיווח אודות "תלונות" נגד התובע, מקום בו מדובר בתלונה שהוגשה ע"י כותב ההודעה (ראש המועצה), או הציון כי התלונות עומדות "לבדיקה מעמיקה" בפני מבקר המדינה, בשל כך שהעתק מכתב התלונה מיום 9.1.14 נשלח על-ידי הנתבע למבקר המדינה והנחתו של הנתבע, כפי שהסביר בעדותו, כי "על פניו היתה אמורה להתקיים שם בדיקה" (עמ' 66, ש' 18). נוסח ההודעה הוא עמום ביחס לתוכן התלונה נגד התובע, מבלי להציג כי מדובר בתלונה בדבר פעילות פוליטית נגד ראש המועצה, ובאופן שעשוי לצור את הרושם כי מדובר בנושאים אחרים. במכלול נסיבות אלה, אינני סבורה כי ניתן להגדיר את הפרסום המדובר כפי שנעשה כפרסום שנעשה בתום לב.
72.נוכח מסקנתי שלעיל, ומשמדובר בתנאים מצטברים, אין צורך לעמוד על קיום הנסיבות המפורטות בתתי-סעיף 15 אליהם הפנו הנתבעים. אולם למען שלמות המלאכה, אעשה כן בתמצית להלן.
73. סעיף 15(2) – היחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו הפרסום; עצם קיומו של עניין אצל הציבור הרחב בקבלת המידע שבפרסום לא מלמדת כשלעצמה על קיום חובה לעשות את הפרסום, אלא יש לבחון את מהות הפרסום המדובר ונסיבותיו. שלושת הרכיבים הנבחנים בהקשר זה הם מהות היחסים בין המפרסם לנמען, תוכן הפרסום הספציפי והנורמה הכללית המחייבת את הפרסום (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (פורסם במאגרים) (2014), פסקה 46 לפסק-דינו של כב' הנשיא גרוניס). בענייננו, מדובר בפרסום ייזום מטעם גוף ציבורי אודות חשדות ובדיקות של התנהלות גוף ציבורי אחר ובפרט נושא משרה מסוים בו (התובע). השילוב בין כוללניות הפרסום, לבין היות מושא הדיווח תלונות המונחות בפני גורמים אחרים לבדיקה, איננו מאפיין אותו לטעמי כפרסום שהוא בגדר "חובה" של המועצה כלפי הציבור (ראו: שנהר, שם בעמ' 288-291). בפרט, ביחס לחלק בפרסום הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה בקשר לאירוע זריקת האבנים (לגביו נקבע כי איננו אמת), כאשר הנתבעים לא הצביעו על חובה מכל סוג המחייבת אותם מתוקף מעמדם, בדיווח יזום של עניין נקודתי זה.
74.סעיף 15(3) לחוק - הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, של האדם אליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר: לטענת הנתבעים , הפרסום נעשה לשם ההגנה על האינטרסים של תושבי קצרין וכן בזבוז של כספי ציבור, דהיינו – הגנה על אינטרס של מי שאליו הופנה הפרסום, ולפיכך חלה ההגנה. אינני רואה לקבל טענה זו. הפרסום בעניינו לא נועד להביא לפעולה כלשהי בעקבותיו אלא הוא בגדר דיווח כללי. בוודאי שכך ביחס לאותו חלק ספציפי בפרסום הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה. בנסיבות אלה, לא ניתן לאפיינו כפרסום תכליתי מהסוג החוסה תחת סעיף 15(3), במסגרתו מוגנים פרסומים שייעודם להגן על אינטרס אישי כשר.
75.סעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק – הבעת דעה על הנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי: המדובר בשתי הגנות המגנות על הבעת דעה. השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה של הכותב הינה לעיתים מורכבת כאשר הגבול בין השניים עשוי להיות דק. אולם בענייננו אינני סבורה כי מתעורר ספק בעניין זה. המודעה כולה מנוסחת בלשון "עובדתית" ומתפרשת בקריאה סבירה ככזו. היא כוללת תיאורים עובדתיים, ולא חיווי דעה או ביקורת. זאת, הן מבחינה צורנית, כאשר המודעה מעוצבת בפורמט של דיווח אינפורמטיבי, והן בתוכנה. כך אף סברה המועצה עצמה, אשר הגדירה בכתב הגנתה את המודעה "כאינפורמטיבית במהותה" (ראו סעיף 6(ג) לכתב ההגנה).
76.סעיף 15(11) – מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת כדי שיבחן את שאלת פרסומה באמצעי התקשורת: הגנה זו חלה על אדם שפנה לעיתון ומסר בתום לב ידיעה, תוך שהוא מבהיר בצורה ברורה שהוא מצפה שאמצעי התקשורת יבחן האם היא ראויה לפרסום (שנהר, עמ' 333-334). לא זהו המצב בענייננו. המודעה נוסחה "כהודעה לעיתונות" מטעם המועצה. גם ראשיתו של הפרסום מתחיל במילים: "מועצה מקומית קצרין מבקשת לעדכן...", ללמדך שמדובר בפרסום שנעשה על ידי המועצה ולא פניה לעיתון לבחון ולבדוק ידיעה המועברת אליו. מן הראיות עולה כאמור כי הנתבע הוא אשר ניסח את המודעה, ובמסגרת חילופי דברים עם העיתון עמד על פרסום הנוסח הנ"ל. אין מדובר במסירת מידע ראשוני לתקשורת, אלא במהלך הכולל הן את הבאת המידע, הן את ניסוחו והן את עריכתו, ושיגורו ככזה אל כלי התקשרות לצורך פרסומו. משכך גם הגנה זו לא מתקיימת בענייננו.
סיכומם של דברים עד כה:
77.הפרסום המדובר בחלקים שהובאו בתביעה, מהווה בגדר פרסום לשון הרע.
78.עם זאת, עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום ביחס לחלק בהודעה המתייחס לחשדות לאי סדרים אצל בעלי תפקידים במועצה הדתית ובדבר בדיקה משמעתית נגד התובע.
79.לא הוכחה הגנה ביחס לפרסום בדבר זימון התובע לחקירה במשטרה על רקע אירוע של זריקת אבנים על מכוניתו של ראש המועצה, ובעניין זה דין התביעה להתקבל.
80.החבות בגין פרסום לשון הרע חלה הן על המועצה (אשר לא התכחשה לחבותה ביחס למודעה, ככל שיימצא כי מתקיימים יסודות העוולה גופה), והן על הנתבע, אשר קיים בעצמו במעשיו את יסודות העוולה האמורה. לעניין זה אין מקום לדון בענייננו בטענה לחסינות שהועלתה בסיכומים, מבלי שהוגשה בקשה להכרה בחסינות כמתחייב בדין. בנסיבות האמורות, החבות של הנתבעים הינה ביחד ולחוד, לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין.
הפיצוי:
81.התביעה הוגשה בסכום של 100,000 ₪, בשיעור התקרה (הנומינלית) הקבועה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום שנעשה "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7א(ג) לחוק (סעיף 39 לחוק).
82.במסגרת ההליך לא הובאו ראיות להוכחת נזק ממוני שנגרם לתובע עקב הפרסום. התובע ציין אמנם בעניין זה בחקירתו הנגדית כי נגרמו לו נזקים כאמור (עמ' 27, ש' 21-32), אולם הדברים נטענו לראשונה ובאופן כוללני בחקירה הנגדית ולא הובאו בעניין כל ראיות.
83.ענייננו אפוא בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסמכותו של בית המשפט, וכפי שהתבקש בכתב התביעה. סעיף 19 לחוק מונה שיקולים בהם רשאי בית המשפט להתחשב בין היתר בבואו לפסוק פיצויים כאמור, שאינם בגדר רשימה סגורה.
84.בענייננו, קיימים מספר נתונים בעלי נפקות לעניין פסיקת הפיצוי. מהצד האחד, יש להביא בחשבון שרק לגבי חלק מהפרסום נמצאו הנתבעים חבים בעוולת לשון הרע בעוד שביחס לחלקים אחרים בפרסום עומדת להם הגנה של אמת בפרסום. יש להתחשב בכך כי אותו חלק שבפרסום לגביו נמצאה חבות הוא לאקוני ואיננו כולל תשתית "משמיצה" רחבה נגד התובע. בנוסף יש ליתן משקל לעובדה שזמן קצר לאחר פרסום המודעה, פורסמה בעיתון תגובה מפורטת של התובע לדברים, ובה הכחשתם הגורפת. הדברים מתקשרים להיות התובע איש ציבור שנגישותו לכלי התקשורת לצורך הצגת עמדתו, הינה גבוהה יחסית.
85.מנגד, אותו חלק בפרסום לגביו נמצאה חבות מציג את התובע כמי שנחקר במעורבות באירוע פלילי של זריקת אבנים, פרסום בעל השלכה פוגענית מעצם מהותו, ועל רקע זה אני אף רואה לקבל את עדות התובע בדבר הפגיעה האישית שחש עקב הפרסום. הפרסום נעשה באמצעי תקשורת כתוב – מקומון המופץ בקרב הקהילה אליה משתייך התובע ושבתחומה הוא פועל, כך שחשיפתו לקהל הרלוונטי לתובע באופן ישיר, הינה רחבה. ובעיקר: הפרסום נעשה תחת שמה של המועצה המקומית, בגדר מי שעומדת מאחורי הדברים, כאשר מטבע הדברים מידע שנמסר על-ידי גוף רשמי נושא בחובו משנה תוקף של אמינות ומשקל מבחינת הקורא הסביר. בנסיבות אלה, מחויבים הנתבעים בנקיטת משנה זהירות ואחריות בהצגת מידע המופץ על-ידם לציבור הרחב, בפרט כשמדובר במידע המתייחס שמית לאדם פלוני. הפרסום במקרה דנן איננו עומד באמת מידה זו. עוד יש לתת משקל להימנעות הנתבעים מלהבהיר את הדברים לאשורם ולהתנצל על הפגיעה בפרסום כפי שנעשה, בדומה לאופן בו פעל העיתון, דבר שהיה מתבקש בנסיבות והיה בו כדי להפחית את הפגיעה.
86.בשקלול מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני רואה להעריך את הפיצויים לתובע במקרה דנן בסך של 30,000 ₪.
87.יצויין כי התובע טוען שהפרסום בענייננו נעשה בכוונה לפגוע, ולפיכך רף הפיצויים המקסימלי שמוסמך בית המשפט לפסוק הוא לפי סעיף 7א(ג) לחוק. לעניין זה אציין כי לטעמי בתמונה הכוללת, הפיצוי ההולם במקרה דנן הוא כפי שצויין לעיל, אף אם באים אנו בגדר סעיף 7א(ג) לחוק. לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי הוכח יסוד "הכוונה לפגוע" הקבוע בחוק. יסוד זה פורש בפסיקה באופן מחמיר, ככולל כוונה "של ממש", כגון התנהגות זדונית מכוונת, להבדיל מצפיות, תוך התבססות על ההלכות שנפסקו בעניין זה במישור העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (שיסוד הכוונה לפגוע הוא אחד מיסודותיה) (ראו לעניין זה: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנן תקשורת בע"מ (פורסם במאגרים) (2013)). אין אף חפיפה בין מבחן זה לבין דרישת תום-הלב בסעיף 15 לחוק. בענייננו, עולה מהראיות כי ברקע הפרסום עמדה ביקורת קשה מצד הנתבע ביחס לפעילות המועצה והתובע ספציפית, ובעיקר בגין פעילות פוליטית של התובע בזירה המוניציפלית חרף היותו עובד מדינה. עניין זה היה מושא תלונתו של הנתבע לרשויות השונות, ואף את הקישור לאירוע זריקת האבנים הסביר הנתבע באווירה הקשה בישוב שנבעה להבנתו בין היתר מפעילות התובע/העמותה אליה הוא קשור, נגד המועצה והעומד בראשה. הדברים לא נשללו ברמה הסובייקטיבית, ואינני סבורה כי די בראיות הקיימות כדי לקבוע קיום כוונה של ממש לפגוע במובן שפורש בפסיקה.
סוף דבר:
88.התביעה מתקבלת חלקית.
89.אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסך 30,000 ₪. כן אני מחיבת את הנתבעים בתשלום הוצאות התובע, בסך 10,000 ₪.
90.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ז, 20 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.
