זוג עולים חדשים ערב כלפי הבנק להחזר הלוואה שניתנה ללווים. בסניף הבנק חתמו בני הזוג על הסכם ההלוואה והערבות בשפה העברית וקיבלו דף הסבר בשפה הרוסית. רק לאחר שהלווים הפרו את ההסכם והבנק השלים הליכי מימוש דירתם המשועבדת, הוא הודיע לערבים על הגשת תביעה נגד הלווים בגין היתרה המשוערכת של ההלוואה. לאחר שמוצו הליכי ההוצאה לפועל נגד הלווים, הוגשה התביעה הנוכחית נגד הערבים. סוגיית חובותיו של בנק כלפי הערבים היא העומדת בלב פסק דין זה.
רקע
1.ביום 26.10.1997 נחתם בין התובע (לעיל ולהלן: הבנק) לבין ונדה ואנטולי קוטילוב (להלן: קוטילוב או הלווים) הסכם הלוואה, על-פיו העמיד הבנק לקוטילוב הלוואה בסך 282,000 ₪ לרכישת דירה. הנתבעים, שחתמו אף הם על הסכם ההלוואה והערבות והנספח לו כ"ערבים", ערבו כלפי הבנק לכל התחייבויות הלווים על-פי הסכם זה. משלא עמדו קוטילוב בהתחייבויותיהם להחזר ההלוואה, נקט נגדם הבנק בשנת 2001 בלשכת ההוצאה לפועל בהליך מימוש של דירה ששועבדה לטובתו להבטחת החזר ההלוואה, ובגין יתרת החוב שנותרה לאחר המימוש - הגיש נגדם ביום 23.7.2007 בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 13814/07) תביעה בסך 172,134 ₪ (להלן: התביעה נגד הלווים). לביצועו של פסק הדין שניתן בתביעה נגד הלווים, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל, אשר כעבור מספר שנים הגיעו לכדי מיצוי, כאמור בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 9.8.2012 (להלן: ההחלטה על מיצוי הליכים) שניתנה על-פי סעיף 27(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות). בעקבות זאת, הגיש הבנק ביום 17.10.2013 נגד הנתבעים את התביעה הנוכחית, בסדר דין מקוצר, בסך 227,521 ₪.
2.ביום 5.1.2015 הוגשה על-ידי הנתבעים בקשה מתוקנת למתן רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירה מיום 4.1.2015 של הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת), ובה הועלו הטענות הבאות:
(1)בעת חתימת הנתבעים כערבים על הסכם ההלוואה הם היו עולים חדשים, ששפתם רוסית, ובקושי שלטו בשפה העברית. הם חתמו מבלי שהבינו את ההשלכות של חתימותיהם ואת התוצאות של אי-עמידת קוטילוב בהחזר ההלוואה, ומבלי שהוסברו להם פרטי ההסכם, גובה סכום הערבות, שיעורי הריבית ומרכיביה, מועדי פירעון, תקופת החיוב וסכומי הפירעון. מעולם לא הוצג ולא הוקרא בפני הנתבעים מסמך שהינו תרגום לשפה הרוסית של הסכם ההלוואה והערבות;
(2)לנתבעים נודע מפי ונדה קוטילוב כי לאחר שנבצר ממנה ומבעלה לעמוד בתשלומי החזר ההלוואה, מימש הבנק את השעבוד על דירתם ו"נותר לה רק סכום קטן לשלם", אולם הבנק לא הביא לידיעת הנתבעים את כל ההליכים שנעשו בתקופה שבין הגשת התביעה נגד הלווים לבין פתיחת הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין שניתן באותה תביעה;
(3)הבנק לא המציא לנתבעים העתק ההחלטה על מיצוי הליכים;
(4)על אף שהנתבעים הגישו תגובה לבקשה של הבנק לקביעה כי מוצו ההליכים נגד הלווים, ההחלטה על מיצוי הליכים לוקה בפגמים שיש בהם כדי להביא לביטולה. לכן הגישו הנתבעים בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול החלטה זו;
(5)לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לחיוב הנתבעים כערבים מוגנים;
(6)יתרת החוב שננקבה בכתב התביעה עומדת בסימן שאלה, בין השאר מאחר והתמורה שהתקבלה בגין מימוש הדירה הייתה אמורה לכסות את מרבית סכום ההלוואה.
3.ביום 19.1.2015 נתן הרשם הבכיר זיתוני לנתבעים רשות להתגונן בטענותיהם שפורטו בבקשה המתוקנת למתן רשות להגן. כמצוות תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - דין הטענות שפורטו בתצהיר הנתבעת כדין כתב הגנה שהוגש.
דרך הילוכנו
4.בלב פסק הדין עומדות טענות ההגנה של הערבים. בדרך להכרעה בטענות אלו נעבור בתחנות הבאות: תחילה נסקור את עמדת הפסיקה בנוגע לחובת הגילוי והיידוע בה חב הבנק על-פי חוק הערבות ועל-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות). בהמשך, נבחן האם הפר הבנק את חובותיו כלפי הנתבעים במעמד כריתת הסכם ההלוואה והערבות, ולאחר מכן - בשנים 2001-2013. בחלק האחרון נדון בתוצאה של הפרת חובות הגילוי.
המסגרת הנורמטיבית - חובת גילוי ויידוע על-פי עיקרון תום הלב ועל-פי חוק הערבות
5.מערכת היחסים בין הבנק לבין הנתבעים, כערבים, כפופה להוראות חוק הערבות וכן לדיני החוזים הכלליים ולהוראות חוק הבנקאות. בפסיקה נקבע כי על בנק, כגוף "מעין ציבורי", מוטלות "חובות מיוחדות", אשר שלוש העיקריות שבהן הן חובת תום הלב, חובת זהירות וחובת נאמנות. חובת האמון הבנקאית מגלמת בתוכה את ציפייתו הלגיטימית של הערב כי הבנק - אשר סטנדרט הזהירות המצופה ממנו הוא מחמיר - יתנהג עימו ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות. חובת הזהירות יכולה להיגזר מהחובה החוזית לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב", ורמת הזהירות נקבעת על פי שיקולים שונים, וביניהם אישיותו ויכולותיו של הערב. במידה והתנהגות בנק נגועה בחוסר תום לב, במשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) ועולה כדי הפרת חובת הזהירות וחובת הנאמנות שבנק חב לערב, עשוי הדבר לפטור את הערב מערבותו, באופן מלא או חלקי, על דרך של קיזוז מסכום הערבות. (ע"א 6547/12 עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקאות 12-14 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 13.4.2015); ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, פסקאות 35 ו-59 לפסק דינו של השופט מלצר, והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 15.12.2015) (להלן: עניין צוברי).
6.בפסקה 44 לפסק דינו של השופט מלצר בעניין צוברי, הוסבר הרקע לתיקוני החקיקה בחוק הערבות:
"בעבר הלכה וגברה תופעה מדאיגה שבה אנשים מן השורה נאותו לחתום על חוזי ערבות לטובת חברים, או קרובי משפחה או אחרים, ללא הבנה של משמעות חתימתם, ומבלי שניתן להם הסבר מספק בנושא על ידי המלווים. תופעה זו הובילה להתמוטטות כלכלית של ערבים רבים, במיוחד במקרים שבהם הערבות לא היתה מוגבלת בסכום. יתר על כן, במספר רב של מקרים נהגו הנושים לפנות במישרין לערבים, ולדרוש כי אלה יפרעו את החיוב שלו הם ערבו, וזאת מבלי שנעשה מאמץ ממשי לגבות תחילה את החוב מהחייב העיקרי (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הערבות (תיקון), התשנ"א-1991 (להלן: הצעת תיקון ראשון לחוק הערבות)).
פגיעה בלתי סבירה זו בערבים הובילה את המחוקק לבצע שני תיקונים לחוק הערבות במהלך שנות ה-90 (חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 וחוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997). במסגרת התיקונים הנ"ל הוסף פרק ב' לחוק, אשר נועד לצמצם את הסיכון שאליו היו חשופים מרבית הערבים באמצעות הגדרתן של הגנות בעלות זיקה צרכנית לטובת הערב וכן הטלת מגבלות מסוימות על הנושים. ההגנות שנקבעו בפרק האמור ניתנו לשני סוגי ערבים, אשר מוגדרים בסעיף 19 לחוק: "ערב יחיד" ו-"ערב מוגן", וזאת רק במקרים שבהם ההלוואה הוענקה על ידי מי "שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" (ראו: הגדרת "נושה" בסעיף 19 לחוק הערבות)".
ובפסקה 32 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז בע"א 1756/11 חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 8.4.2013) (להלן: עניין חבה) נכתב:
"במובנים רבים, היווה תיקון תשנ"ח המשך ישיר לתיקון קודם שהוכנס בחוק הערבות שנים אחדות קודם לכן (חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 (להלן: תיקון תשנ"ב)), לרקע תופעה קשה של אנשים פרטיים אשר ערבו להלוואות בנקאיות שנטלו חברים או קרובים, תכופות מתוך חוסר הבנה של תוצאות מעשיהם, וחוו התמוטטות כלכלית לאחר שערבותם מומשה על ידי הבנקים (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הערבות (תיקון), התשנ"א-1991; ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993); רע"א 7421/96 בנק הפועלים בע"מ נ' יונס, פ"ד נ(5) 876, 877 (1997)). על מנת לתת מענה לתופעה קשה זו, העניק תיקון תשנ"ב הגנות מיוחדות, "צרכניות" באופיין, לערבים שהתחייבו בנסיבות מסוג זה. תיקון תשנ"ח, שנכנס לתוקף בראשית שנת 1998, המשיך במגמה הצרכנית של תיקון תשנ"ב, והרחיב את יריעת ההוראות המגנות, הן מבחינת היקף תחולתן והן מבחינת תוכנן - בעיקר בכל הנוגע להטלת חובות גילוי על הנושה ולחובתו להודיע לערב על פיגור משמעותי של החייב בפירעון חובו".
7.בפרשה שבפנינו הנתבעים חתמו על הסכם ההלוואה כערבים ביום 26.10.1997. במועד זה טרם חוקק תיקון מס' 2 לחוק הערבות (להלן: תיקון 1997), שנכנס לתוקף בשנת 1998, וכלל את סעיף 22 לעניין חובת הגילוי לערב יחיד ואת סעיף 23 ובו תוצאות הגילוי. אולם באותו מועד עמד בתוקף חוק הערבות כפי שתוקן בשנת 1992, על-ידי חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 (להלן: תיקון 1992). התיקון הוסיף לחוק הערבות את הפרק שנקרא "ערבות של ערב יחיד", ובו נקבע, בין השאר:
"17א. (א) הוראות פרק זה יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא, לרבות התחייבות לשיפוי.
(ב) בפרק זה - "חיוב" - (1) חיוב שהסכום המרבי של הקרן אינו עולה על 250,000 שקלים חדשים ושנועד לרכישת זכויות בדירה המיועדות למגורי החייב; (2) חיוב, בין שבוצע ובין שטרם בוצע, שהסכום המרבי של הקרן אינו עולה על 40,000 שקלים חדשים.
.
.
17ג. (א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה: (1) ניתן פסק דין נגד החייב; (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין.
.
.
(ג) הוגשה תובענה נגד חייב ימסור הנושה הודעה לכל ערב יחיד והוא יהיה רשאי להצטרף להליך.
17ד. בערבות לפי פרק זה אין להתנות על הוראות סעיף 12, אלא לטובת ערב יחיד.
.
17ה. (א) ערבים יחידים יהיו חייבים, כלפי הנושה, בחלקים שווים".
8.ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804 (1999) (להלן: עניין ליברמן) נדון הדין שקדם לתיקון 1997 ונקבע כי חובת בנק להודיע לערב תוך זמן סביר על מתן ארכה לחייב העיקרי מקורה בעקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, והתרופה לה זכאי הערב בגין הפרת חובת תום הלב הינה שחרורו מחבותו כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם לו. באותה פרשה המשמעות הייתה שחרור מלא של הערב. הנשיא ברק הדגיש כי רשימת המקרים שבהם הערב מופטר, והקבועה בסעיף 6 לחוק הערבות, אינה רשימה סגורה. עוד צוין כי מקביעת תיקון 1997 אין ללמוד דבר על הדין הקודם, אם כי התיקון מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה המכירה בכוחה של מדיניות זו גם לעניין הדין הקודם.
9.בע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(1) 337, 348 (1999) (להלן: עניין אברהם), בו נדונו התיקונים בחוק הערבות ובחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות), נקבע:
"תיקוני החוקים מצביעים על מגמה המכירה בקשיים ובעיוותים העשויים להתקיים בקשר המשולש שבין הנושה, החייב והערב. בהמשך להכרה זו מנסה המחוקק לקבוע זכויות וחובות שיהיה בהן כדי לתעל את ההתחייבויות לקיום חובו של אחר לאפיקים רצויים, כלכלית וחברתית. אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה, שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים שאותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בה, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר-על-כן, מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום, יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלוונטי במועד אירוע המקרה, נושא ענייננו".
10.בפסקה ה' לפסק דינו של השופט רובינשטיין בעניין צוברי, הוא הביע דעתו כי חובות תום הלב, האמון והזהירות המצופות מבנק אינן עילות חיצוניות בלבד לחוק הערבות, אלא יש לפרש את חוק הערבות עצמו בהתאם לעקרונות אלה ולעקרונות כלליים נוספים מתחום המשפט הציבורי, בהתאם לפערי הכוחות המובהקים בין הצדדים. בפסקה ז' הוא ציין כי אף אם בנק לא ידע כי מדובר בערב יחיד, אין בכך כדי לרפא את הפגם שבחוסר גילויו של מידע מהותי לערב, אשר מעיקרא נמצא במעמד נחות מזה של הבנק בהתקשרות בין הצדדים. מדברים אלו, כמו גם מהאמור בעניין ליברמן ובעניין אברהם, ניתן ללמוד כי חובת גילוי מידע מהותי לערב (אף אם אינו ערב יחיד) הייתה קיימת אף בטרם חקיקת תיקון 1997, שהוסיף, בין היתר, את סעיפים 23-22 בנוגע לחובת הגילוי לערב יחיד.
המסגרת הנורמטיבית - חובת גילוי ויידוע על-פי חוק הבנקאות
11.בע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993) (להלן: עניין ליפרט), שקדם לתיקון מס' 2 לחוק הבנקאות (משנת 1994), נפסק מפי שופטי הרוב כי אף שהערב הוא בעל עניין במתן השירות ללקוח, הוא עצמו אינו בבחינת לקוח כהגדרתו בחוק הבנקאות, ואין להחיל בינו לבין הבנק את הוראות חוק הבנקאות ואת החובות המוגברות הקבועות בו. ביום 23.6.1994, כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין ליפרט, נכנס לתוקפו תיקון מס' 2 לחוק הבנקאות אשר הוסיף לחוק את סעיף 17א שהחיל את הוראות החוק גם ביחס לערב. ברע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2007) (להלן: עניין אבן חיים) גרסה השופטת חיות (ולפסק דינה ולעמדתה הצטרפה השופטת (כתוארה אז) נאור) כי תיקון מס' 2 הינו תיקון מבהיר שלא נועד לשנות את הדין שהתקיים קודם לכן אלא לשקפו ולהבהירו בלבד ועל כן יש לייחס חשיבות לתוכן התיקון בבואנו לקבוע את המצב המשפטי טרם חקיקתו. (גישה זו מחזקת את האמור לעיל לגבי חוק הערבות, ולפיה תיקון 1997 מבהיר את חובת גילוי מידע לערב שאף הייתה קודמת עובר לתיקון זה). בענייננו, בו חתימת הנתבעים על הסכם ההלוואה והערבות כערבים נעשתה לאחר שנכנס לתוקפו תיקון מס' 2 לחוק הבנקאות, ברי כי חוק זה חל על יחסיהם עם הבנק. בעניין אבן חיים הודגש, תוך הסתמכות על עמדת הנשיא שמגר (בשעתו כעמדת מיעוט) בעניין ליפרט, כי החובות המוטלות על בנק כלפי ערב מכוח חוק הבנקאות רחבות היקף יותר מאלו המוטלות עליו כלפי ערב מכוח דיני החוזים הרגילים. כך, למשל, איסור ההטעיה בסעיף 3 לחוק הבנקאות הינו רחב יותר מדיני ההטעיה הקבועים בחוק החוזים: אין דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם עם הבנק, ואין דרישה להטעיה בפועל, אלא קיים איסור לעשיית "דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי".
על הקשר בין חובת הגילוי לאיסור הטעיה שנקבע בחוק הבנקאות עמדה השופטת (כתוארה אז) נאור בפסקה 34 לפסק דינה בע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין (פורסם בנבו, 2.3.2011) (להלן: עניין מרטין):
"הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב - עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה. על פי סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), חובות הבנק כלפי הלקוח, ובכלל זה חובת הגילוי הנגזרת מחובת האמון הרחבה, חלות גם לגבי הערב".
12.לא למותר לציין קיומו של תיקון לחוק, על אף שאינו חלק מהדין החל בתביעה הנוכחית. ביום 10.9.2014 נכנס לתוקפו תיקון מס' 19 לחוק הבנקאות (שנחקק ביום 10.3.2014), במסגרתו התווסף לחוק סעיף 5א1, שכותרתו: "הודעה ללקוח על נקיטת פעולה לגבי הלוואה". תמציתו של סעיף זה היא הקביעה כי בנק לא יעמיד הלוואה לפירעון מיידי ולא ינקוט הליך משפטי נגד לקוח בשל אי עמידה בתנאי הלוואה, אלא אם כן מסר על כך ללקוח הודעה בכתב, לרבות במסירה אישית. בתיקון נקבע עוד כי הוראות סעיף 5א1 האמור יחולו לעניין ערב ללקוח כלפי בנק בהתאמות ובשינויים שייקבעו בהוראות ניהול בנקאי תקין.
הפרת חובת הגילוי בכריתת הסכם ההלוואה והערבות
13.חתימות הנתבעים מתנוססות על הסכם ההלוואה והערבות מיום 26.10.1997 (ת/2), על הנספח להסכם זה ועל מסמך בשפה הרוסית (ת/1), שעל-פי תרגומו שאושר על-ידי נוטריון (ת/12), הוא נושא כותרת "הודעה ללווים ולערבים" (להלן: מסמך ההסבר ברוסית). בהסכם בן שמונה העמודים נכתב כי הערבים הסכימו לערוב לכל התחייבויות הלווים, להם ניתנת הלוואה בסך 282,000 ₪. בנספח בן שלושה עמודים נכתב כי סכום ההלוואה ייפרע במועדים ובתשלומים כאמור בהסכם, ויישא ריבית על יתרת הקרן הבלתי מסולקת, לפי הפירוט הבא: סך של 80,000 ₪ יישא ריבית בשיעור של 4% לשנה וייפרע ב-336 תשלומים חודשיים שווים ורצופים; סך של 29,000 ₪ ייחשב כמענק מותנה והוא יהפוך בהדרגה למענק מוחלט ו/או ייפרע לבנק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה; סך של 133,400 ₪ יישא ריבית בשיעורים משתנים כל 30 חודשים; וסך של 30,600 ₪ שאף הוא יישא ריבית בשיעורים משתנים כל 30 חודשים. לגבי שני הסכומים האחרונים צוין כי הם ייפרעו ב-240 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, וכי (ההדגשות הוספו ואינן במקור - א"ג) -
" .... גם סכום הריבית הכולל וגם סכום התשלום החודשי עלולים להיות גבוהים אף מאלה שבהלוואות שהבנק נותן כיום לתקופה דומה בשיעור ריבית קבוע. אין לדעת כיצד יתפתחו שיעורי הריבית בעתיד ושקילת הסיכויים כנגד הסיכונים, על אחריות הלווה והערבים".
מסמך ההסבר ברוסית בן שני עמודים אינו מכיל פרטים כלשהם בנוגע להלוואה הספציפית, אלא הינו טופס סטנדרטי, ובו נכתב, בין השאר, כי "סכום ההלוואה וחלקיה השונים, תקופת ההחזר של ההלוואה וחלקיה, אחוזי הריבית לכל אחד מהחלקים של ההלוואה, תנאי ההצמדה למדד ותנאי ההחזר של ההלוואה, יהיו כפי שיצויין בהסכם ונספחיו". עוד נכתב בו כי הערבים מתחייבים לשלם לבנק במקום הלווה, אם הוא לא יקיים את התחייבותו, וכי "בהסכם ההלוואה קיימים סעיפים ספציפיים המתייחסים לערבים ולחוק הערבות, אשר צריך לקראם בכובד ראש".
14.על-פי ההלכה, אדם החותם על מסמך מוחזק כי הוא קרא את המסמך בטרם החתימה, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו, ועל המבקש לסתור חזקה זו להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (פסקה 41 לפסק דינו של השופט מלצר בעניין צוברי, והאסמכתאות הנזכרות שם). עלינו לבחון, איפוא, האם עלה בידי הנתבעים להביא ראיות פוזיטיביות להוכחת טענת ההגנה המרכזית שלהם, לפיה לא הבינו את ההשלכה של חתימותיהם על ההסכם, הנספח ומסמך ההסבר ברוסית?
15.על גבי ההסכם נכתב כי הנתבעים ואנטולי קוטילוב חתמו עליו ביום 6.11.1997 בפני הפקידה שגית. הבנק לא זימן אותה למתן עדות, ובא-כוחו טען בסיכומיו כי היא לא אותרה. אולם עדותו של נציג הבנק, חיים זילבר, שהעיד על עצמו כ"נציג הבנק בבתי המשפט בכל הארץ והמצהיר הראשי בכל עדות ראשית שהבנק נדרש להגיש", שפכה אור על האופן שבו נהג הבנק להחתים עולים חדשים יוצאי ברית המועצות בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. הוא אישר כי הבנק הכיר בכך שמדובר בלווים וערבים שאינם בקיאים בשפה העברית, וכי מסמך ההסבר ברוסית נועד לתת מענה לקושי זה:
"כל הלווים והערבים יוצאי ברית המועצות דאז קיבלו וחתמו על הטופס השפה הרוסית, כמו שאף אחד מהם שהגיע לבנק לא דיברו איתם ב-99.9% עברית, אלא דיברו איתם רוסית, מכיוון שהידע שלהם בעברית בסמוך להגעה שלהם לארץ וגם שנה או שנתיים או שלוש לאחר מכן היה לוקה בחסר" (עמ' 23).
נציג הבנק הודה (בעמ' 25-24) כי הבנק אינו נוהג להסביר לערבים את כל הפרטים שבהסכם הערבות עליו הם מתבקשים לחתום:
"אין מצב שלא מסבירים להם בקצרה מה שנקרא. לא ישלמו, אתם תידרשו לשלם";
"לא צריכים להסביר להם את כל הכתוב שמה. צריכים להסביר להם בצורה ברורה";
"את רוצה שישבו איתם יום שלם? אף אחד לא יושב עם ערב יום שלם .... מסבירים לאנשים את הדברים העיקריים...";
"אם גבירתי חושבת שבאמת יש מצב שלקוח ישב בבנק במשך שמונה או תשע שעות בשביל להבין הכול מול הפקיד, אז גבירתי טועה ולא מכירה את המערכת".
דברים אלו של נציג הבנק מהווים מוכיחים את שלושת אלה: (1) הבנק היה מודע לכך שמרביתם (אם לא כולם) של העולים החדשים מאותה תקופה לא הבינו את תוכנם של הסכמי הלוואה וערבות בשפה העברית עליהם הם נדרשו לחתום בבנק; (2) הלווים והערבים לא קיבלו מהבנק הסבר בעל-פה בנוגע לכל הפרטים שבהסכם; ו-(3) כי ההסבר היחיד בשפה המובנת ללווים ולערבים ניתן באמצעות מסמך ההסבר ברוסית, שאינו מכיל פרטים מהותיים בנוגע להלוואה או לערבות הספציפית.
16.הנתבעת עלתה מאוקראינה לישראל בשנת 1993, וכעבור חודשים אחדים חזרה לאוקראינה. בשנת 1995 היא שבה לישראל, הפעם ביחד עם הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע). היא רכשה ביחד עם אמה דירה מכספי הלוואה שהיא קיבלה מבנק. על רכישת דירתה העידה הנתבעת בפני הרשם הבכיר זיתוני, בדיון בבקשה למתן רשות להגן:
"כשעלינו לארץ ורצינו לקנות דירה כל אחד היה צריך להביא ערבים. אמרו לנו שכאשר נבקש הלוואה צריך להביא תלושי משכורת ושני ערבים, אבל בפירוש אמרו לנו שמהערבים לא גובים כסף" (עמ' 5).
כעבור שנתיים היא התבקשה על-ידי קוטילוב לחתום כערבה להלוואה שבכוונתם ליטול מהבנק. על נסיבות חתימתה כערֵבה העידה הנתבעת באותו דיון:
"הבנתי שהם (הלווים - א"ג) הולכים לקנות דירה וצריך ערבים וצריך לחתום אבל בעברית הפשוטה שאלנו את הפקידה מה קורה ובשביל מה צריך ערבים והפקידה אמרה שזה נהוג להחתים ערבים ומערבים לא גובים כסף" (עמ' 6).
בישיבת ההוכחות היא העידה על נסיבות החתימה על הסכם ההלוואה והערבות:
"התהליך היה מאוד מהיר. דיברו אתנו בעברית. שמו לנו ערימת דפים ואז הפקידה דפדפה את הדפים, ואמרה לנו איפה לחתום - פה, פה ופה. בכל זאת אני שאלתי - בשביל מה צריך גרנטים, מה התהליך ומה קורה אם לא משלמים? אז הפקידה הסבירה לנו, לא זוכרת שמה, שאין לכם מה לפחד, יש בית במקרה שלא מחזירים את המשכנתא, אז לוקחים את הבית" (עמ' 29).
"אצל הפקידה שאלתי מה יקרה אם לא ישלמו, אז אמרו לי שאם יש בעיה עם התשלומים אז הערבים לא משלמים, יש את הדירה, אבל זו הפרוצדורה, צריך ערבים" (עמ' 30).
הנתבע תיאר את נסיבות חתימתו על אותו הסכם:
"נתנו ערימת מסמכים ואמרו לי: תחתום כאן, כאן, כאן. חתמתי" (עמ' 34).
"אני יודע שזה אחרי העבודה הגעתי עם קוטילוב. אני לא זוכר מאה אחוז אם אנג'ליקה (הנתבעת - א"ג) הייתה או לא. קוטילוב היה אתי בבנק" (עמ' 36).
"כל הפרוצדורה הייתה אולי 15-10 דקות. אמרו לי תחתום. אני זוכר שזה היה אחרי העבודה. אנחנו באנו, אמרו לנו לחכות. אחרי זה נתנו לנו מה צריך לחתום. אני לא זוכר מאה אחוז אם זה היה פקיד או פקידה" (שם).
הנתבע העיד כי באותה עת, שנתיים לאחר עלייתו לארץ, הוא לא דיבר עברית (עמ' 34), והנתבעת העידה כי לא דיברה היטב בשפה העברית, וידעה רק עברית בסיסית (עמ' 31).
17.אינני מקבל את טענת הנתבעת (שלא נזכרה בתצהירה שתמך בבקשת הרשות להגן, ואשר הפך לכתב ההגנה, ואף לא נשמעה מפי הנתבע) לפיה פקידת הבנק אמרה לה ש"מערֵבים לא גובים כסף". היא ייחסה אמירה דומה אף לפקידה אחרת של בנק, שבפניה התייצבו הערבים להלוואה שהיא נטלה לצורך רכישת דירתה-היא (ביחד עם אִמה). אולם באותה מידה אינני מקבל את השקפת בא-כוח הבנק, בסעיף 34 לסיכומיו, לפיה עצם הבנתם של הנתבעים את מושג הערבות ("Grante", בלשונם) מעידה כי הם הבינו היטב את מהות חתימתם. אף אם הם הבינו את מהותו של מוסד הערבות, אין דַי בכך; שהרי חובת הגילוי דורשת גילויים של הפרטים המהותיים הנוגעים לערבותם.
עדויות הנתבעים, לפיהן החתמתם בסניף הבנק על ההסכם, הנספח ומסמך ההסבר ברוסית נעשתה בצורה מזורזת, ללא התעכבות יתרה של פקידת הבנק על הפרטים המהותיים, מקבלת חיזוק מעדותו של נציג הבנק, שתיאר את השיטה שהייתה מקובלת באותה תקופה לגבי החתמת עולים חדשים על הסכמי הלוואה וערבות. מסמך ההסבר ברוסית - שאינו מכיל את הפרטים המהותיים הנוגעים להלוואה ולערבות - נועד לשמש "תמרור אזהרה" לעולה החדש, להתריע בפניו על הצורך לקרוא "בכובד ראש" את ההסכם בשפה העברית. וכיצד - בהיעדר הסבר בשפה הרוסית, בין בכתב ובין בעל-פה - אמור העולה להבין את תוכנם של הסכם והנספח, המחזיקים יחדיו 11 עמודים ובהם אין-ספור סעיפים בכתב צפוף בשפה העברית? לא רק עולה חדש הדובר עברית בסיסית, כמו הנתבעת (וקל וחומר הנתבע, שלא ידע כלל עברית), אלא אף ערֵב שמבין על בוריה את השפה העברית יתקשה בפרק זמן של דקות ספורות לרדת לעומקם של ההסכם והנספח ולהבין כי מדובר בהתחייבות למשך 26 שנים לגבי חלק מסכום ההלוואה ולמשך 20 שנים לגבי חלק אחר שלה, כי לקרן ההלוואה מתווספת ריבית בשיעור משתנה, אשר עלול להיות גבוה, כי הפרה תגרור חיוב בריבית פיגורים וכי הסיכונים הנובעים מחוסר וודאות זו הינם באחריותו בלבד. אפילו ערֵב שקורא בשלמותם את ההסכם והנספח - שאינם מכילים לוח סילוקין - נותר באפלה בכל הנוגע לסכום החודשי שעל הלווה להחזיר, ולמשמעויות הקשות, מבחינתו, של אי-קיום התחייבויות הלווה. עדויות הנתבעים, בצירוף עדות נציג הבנק על "השיטה", ותוכנם של ההסכם, הנספח ומסמך ההסבר ברוסית, מהווים יחדיו מסה של "ראיות פוזיטיביות", המאפשרת לקבוע כי הנתבעים הרימו את נטל השכנוע להוכיח כי לא הבינו את ההשלכה של התחייבותם כערבים וכי הבנק לא עמד בחובת הגילוי של הפרטים המהותיים הנוגעים לערבותם.
הפרות חובת הגילוי בשנים 2001 - 2013
18.חובת הבנק להודיע לערב יחיד על הגשת תביעה נגד הלווה, שנקבעה בתיקון 1992, הינה מקרה פרטי של יישום חובות תום הלב, הזהירות והנאמנות המוטלות על בנק כלפי לקוחותיו, וביניהם הלווים והערבים. התיקון לא בא לצמצם את חובת הגילוי והיידוע, אשר - כמוסבר לעיל - נגזרת אף מדיני החוזים הכלליים ומחוק הבנקאות. חובה זו אינה מסתיימת במעמד חתימת הערבים על הסכם ההלוואה והערבות, אלא היא נמשכת לכל אורך התקופה בה ערבותם עומדת בתוקפה. בפרשה שבפנינו, יישום החובה לגלות לערב "כל פרט בעל חשיבות", על מנת שלא להטעותו או לגרום להגדלת הסיכונים להם הוא חשוף מכוח ערבותו, כפי שנקבע בעניין מרטין, צריך להיעשות בצמתים בהם מתרחשים אירועים שיש בהם כדי להשפיע על הסיכונים הרובצים על הנתבעים, כערבים כלפי הבנק להחזר ההלוואה שקיבלו קוטילוב. מהמוצגים שהגישו הבנק (ת/3) והנתבעים (נ/1) עולה כי בשש עשרה השנים שחלפו ממועד כריתת הסכם ההלוואה והערבות (26.10.1997) ועד למועד הגשת התביעה הנוכחית (17.10.2013), היו שבעה צמתים כאלו:
(1)28.4.1998 - הגשת תביעה בסך 5,985 ₪ (בת"א 9513/98) של הבנק נגד אנטולי קוטילוב בגין פיגורים בהחזר ההלוואה;
(2)18.11.1998 - הגשת תביעה בסך 4,204 ₪ (בת"א 23080/90) של הבנק נגד הלווים בגין פיגורים בהחזר ההלוואה;
(3)2.5.2001 - פתיחת הליכי הוצאה לפועל למימוש דירת הלווים ששועבדה לבנק, צו מימוש משכון ומינוי כונס נכסים למכירת הדירה;
(4)14.11.2004 - אישור רשמת ההוצאה לפועל למכירת הדירה בהליכי כינוס, תמורת 251,000 ₪;
(5)23.7.2007 - הגשת תביעה בסך 172,134 ₪ (ת"א 13814/07) של הבנק נגד הלווים בגין ההלוואה;
(6)31.10.2007 - פתיחת תיק הוצאה לפועל של פסק הדין בתביעה נגד הלווים.
(7)2.2.2011 - בקשת הבנק למתן אישור לפי סעיף 27(א)(2) לחוק הערבות על מיצוי הליכים נגד הלווים.
19.פקיד הבנק העיד כי "עד אמצע 2001 היו תקבולים כמעט כל חודש למעט חודש אחד" (עמ' 20). למרות זאת, בשנת 1998 הגיש הבנק תביעות נגד הלווים, בגין פיגורים בהחזר ההלוואה, והודיע על כך לנתבעים - במכתב מיום 4.5.1998 של באת-כוחו עורכת-דין ר. פישר ובמכתב מיום 22.11.1998 של בא-כוחו עורך-דין זאב ליסון. אולם בצומת השלישי - פתיחת הליכי מימוש משכון הדירה בשנת 2001 - לא מסר הבנק הודעה לנתבעים. כתוצאה מכך הנתבעים לא ידעו בשנת 2001 כי הלווים חדלו מלשלם את החזרי ההלוואה (לדברי נציג הבנק בעדותו, בעמ' 20, הלווים "פשוט ניתקו קשר"), וכי הבנק פנה לצעד הדרסטי של העמדת יתרת ההלוואה המשוערכת לפירעון מיידי ושל מימוש המשכון על דירת הלווים. משחדלו הלווים בשנת 2001 לעמוד בהתחייבויותיהם, לא העמיד הבנק בפני הנתבעים את האפשרות "להיכנס בנעליהם" של הלווים, ולבצע במקומם את החזרי ההלוואה בהתאם לתנאי ההסכם, קרי - בהחזרים חודשיים עד לשנת 2023, ובכך למנוע את העמדת יתרת ההלוואה המשוערכת לפירעון מיידי. אף בצומת הרביעי - בחודש נובמבר 2004 - בו הושלמו הליכי המימוש עם קבלת 251,000 ₪, לא הודיע הבנק לנתבעים מה סכום יתרת חובם של הלווים. לנתבעת עצמה נודע דבר מימוש הדירה רק בדיעבד, מפי ונדה קוטילוב, אשר סיפרה לה כי "לקחו לה את הדירה" וכי "נותר לה רק סכום קטן לשלם" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת). רק בצומת החמישי, עשר שנים לאחר מתן ההלוואה, נודע לנתבעים לראשונה על יתרת ההלוואה שפירעונה נתבע מהלווים. במכתבי בא-כוח הבנק לנתבעים מיום 24.7.2007 דוּוַח להם על התביעה בסך 172,134 ₪ שהגיש הבנק ביום 23.7.2007 נגד הלווים, והוּדְעה להם זכותם להצטרף לתביעה זו. על כך העידה הנתבעת:
"ב-2007, הפעם הראשונה שקיבלנו התראה. התקשרו אלי בטלפון, שאלו איפה אני נמצאת, שליח מהדואר הוא הביא לי המסמכים עד לעבודה. היה שם הסבר על המצב שקוטילוב לא משלמים, ומה החובות שלהם, וביקשו ממני לכתוב תגובה. זה שביקשו. כתבנו תגובה שאנו לא ממש בקשר איתם ושהם גרים בנצרת עלית" (עמ' 32).
אין בבחירתם של הנתבעים שלא להצטרף לתביעת הבנק נגד הלווים כדי לפטור את הבנק מהחובה לגלות להם "כל פרט בעל חשיבות" שהתרחש אף לאחר הגשת התביעה ביום 23.7.2007. פרט חשוב כזה הינו קבלת פסק דין לחובת הלווים ופתיחת תיק הוצאה לפועל נגדם ביום 31.10.2007 (הצומת הששי). במשך למעלה משלוש שנים לא ידעו הנתבעים כי חובם של הלווים (וחובם שלהם, כערבים) תופח למימדים עצומים עקב התווספות ריבית הפיגורים ליתרה המשוערכת של ההלוואה. אף שכישלון הגבייה של החוב מהלווים הינו פרט מהותי, עליו היה על הבנק לדווח לנתבעים, הוא לא עשה זאת עד ליום 3.3.2011 - בצומת השביעי - שאז שיגר להם בא-כוחו מכתב ובו העתק הבקשה למיצוי הליכים והחלטת רשמת ההוצאה לפועל על מתן תגובתם תוך 30 יום. ככל שהיה לנתבעים ספק בנוגע למשמעותה של החלטה על מיצוי הליכים נגד הלווים, שיגר להם הבנק ביום 4.1.2013 - תשעה חודשים לפני הגשת התביעה הנוכחית - מכתב שכותרתו "ערבותך להלוואה - הודעה תקופתית", בה צוין כי הם ערבים להלוואה, שיתרתה היא 277,726 ₪ נכון ליום 31.12.2012 וכי "הודעה זו ניתנת על פי הנחיות בנק ישראל לצרכי מידע בלבד ואינה מהווה דרישת תשלום" (ההדגשה איננה במקור - א"ג).
20.מהמתואר לעיל עולה כי על אף שכבר בשנת 2001 החליט הבנק לנקוט בצעדים לגביית מלוא יתרת ההלוואה המשוערכת, רק בשנת 2007 הוא הודיע על כך לנתבעים, לאחר שהגיש תביעה בסך 172,134 ₪ נגד הלווים. כעבור ארבע שנים הודיע הבנק לנתבעים על הגשת בקשתו למיצוי הליכים, ובחלוף שנתיים נוספות "גילה" להם כי החוב תפח ל-277,726 ₪, אך ציין כי אין זו דרישה לתשלום. חודשים אחדים לאחר מכן הוגשה נגדם התביעה הנוכחית בסך 227,521 ₪. חובת תום הלב, הזהירות והאמון חייבו את הבנק לדווח לנתבעים כבר בשנת 2001 על פתיחת הליכי מימוש השעבוד על דירת הלווים ולהסביר להם על אודות ההליכים שבכוונתו לנקוט נגד הלווים ונגדם לגביית יתרת החוב לאחר תום המימוש. הבנק, שלא עשה כן, הפר את חובת הגילוי לאורך מרבית הדרך בשנים 2013-2001.
תוצאת הפרת חובת הגילוי
21.ראינו לעיל כי הפרת חובת הגילוי עשויה לפטור את הערב מערבותו, באופן מלא או חלקי. בעניין ליברמן נפסק כי ערב ישוחרר מערבותו כדי הנזק שנגרם לו עקב הפרת חובת הבנק. התוצאה של הפטרה מלאה או חלקית מותנית בשניים: יש להראות כי נגרם לערב נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין הנזק.
בענייננו, הנתבעים לא ידעו על כוונת הבנק להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום החוב ולחייב את יתרת ההלוואה המשוערכת בריבית הפיגורים (שהינה ריבית שהוגדרה בסעיף 10 להסכם ההלוואה והערבות, ובו נקבע כי "הבנק יהיה רשאי לחייב הלווה בריבית פיגורים מבלי להודיע על כך ללווה ו/או לערבים"). הפרת חובת הגילוי של הפרטים המהותיים בשנים 2013-2001, גרמה לנתבעים נזק אותו ניתן לכַּמֵּת בגובה ריבית הפיגורים בה חוייבה בשנים אלו יתרת ההלוואה שהועמדה לפירעון מיידי. בנוסף להגדלת החוב בגובה ריבית הפיגורים שהצטברה בשנים אלו, נזקם של הנתבעים מתבטא בעצם דרישת הבנק לפרוע את מלוא יתרת ההלוואה באופן מיידי, ובכך לקצר בשנים רבות את תקופת הפירעון המקורי שנקבעה בהסכם ההלוואה והערבות (26 שנים ו-20 שנים, כמוסבר לעיל). (וראו: פסקה 37 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז בעניין חבה).
22.אולם ראשיתה של הפרת חובת הגילוי מצויה בתחילת הדרך, עם כריתת הסכם ההלוואה והערבות. הנתבעים הוכיחו כי כבר במעמד ההתקשרות עימם, לא גילה להם הבנק אף אחד מהפרטים המהותיים הנוגעים להלוואה שהוענקה לקוטילוב ולסיכונים שהם, כערבים, נוטלים על עצמם. במצב זה, בו הובאו ראיות לכך שהפרת חובת תום הלב, הזהירות והנאמנות הייתה כה רחבה והשתרעה על מכלול סעיפי ההסכם, עבר נטל הראיה לבנק להצביע על מרכיב כלשהו של התחייבויות הערבים בהסכם אשר הנתבעים היו מודעים לקיומה. משלא הביא הבנק ראיה לכך, הנני קובע כי הנתבעים עמדו בנטל השכנוע להוכחת טענתם בדבר אי-גילוי פרטיו המהותיים של ההסכם. משחתמו הנתבעים על הסכם ערבות מבלי שהבנק גילה להם את הסיכונים שהם נוטלים על עצמם - יש לפטור אותם באופן מלא מערבותם.
23.אשר על כן, התביעה נדחית.
כמו-כן, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד ולחוד) שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ח' אייר תשע"ז, 04 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
