פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

המבקשים להצטרף כצד להליך דנ"א 2382/17:פלוני ופלונית, ההורים המיועדים לאמץ

            לפניי שתי בקשות לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה, שבו הוחלט ברוב דעות (השופטים א' חיות, ח' מלצר, י' דנציגר ונ' הנדל, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין), לבטל את ההכרזה על קטין כבר-אימוץ כלפי אביו.

רקע

1. פסק הדין נסב על קטין שבעת לידתו זהותו של אביו הביולוגי לא הייתה ידועה. מצב מעין זה, שבו זהותו של אחד מהוריו של קטין אינה ידועה, מוסדר בסעיפים 13(א)(1) ו-13א לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), כפי שתוקנו במסגרת תיקון מס' 8, התשע"א-2010. לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, באין הסכמת הורה למסירת ילד לאימוץ, רשאי בית המשפט להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו...". במסגרת תיקון מס' 8 הוספה לסעיף רשימת פעולות שעל רשויות הרווחה לנקוט – כגון בדיקה במרשם האוכלוסין – אשר אם ננקטו מבעוד מועד קמה חזקה שאין אפשרות סבירה לזהות את ההורה. כמו כן, במסגרת תיקון מס' 8 הוסף לחוק סעיף 13א, הקובע כי כאשר בקשה לביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ כלפי הורה לא ידוע הוגשה בתוך 60 ימים מיום ההכרזה או מיום מסירת הילד להורים מיועדים לאמץ, לפי המאוחר, ההכרזה תבוטל, בכפוף לאפשרות להגשת בקשת הכרזה בעילת אימוץ חלופית. לעומת זאת, לפי לשון החוק, אם הבקשה לביטול ההכרזה הוגשה בחלוף 60 הימים האמורים או לאחר שניתן צו אימוץ, "לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ" (סעיפים 13א(א) ו-13א(ג)).    

2. השתלשלות העניינים מלידתו של הקטין ועד להכרזה עליו כבר-אימוץ כלפי הוריו הביולוגיים פורטה בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף ואין צורך לחזור עליה לפרטיה. יצוין רק כי במהלך ההיריון החליטה האם הביולוגית למסור את הקטין לאימוץ וסירבה למסור לשירותי הרווחה פרטים מזהים על האב. בעקבות זאת, ובשים לב לכך שלא נעשתה פנייה לרשויות הרווחה מצד אדם הטוען כי הוא אביו של הקטין, הגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לאחר הלידה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי "הורה לא ידוע". הבקשה הוגשה מכוח סעיף 13(א)(1) הנזכר לעיל, שלפיו בית המשפט רשאי להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה הביולוגי. ביום 10.2.2016 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי התמלאו התנאים להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אב לא ידוע, והכריז עליו ככזה. ביום 18.2.2016 הועבר הקטין, בהיותו כבן חודש, להורים המיועדים לאימוץ, עמם הוא נמצא עד היום.

3. ביום 6.6.2016, בחלוף 110 ימים מיום שהגיע הקטין להורים המיועדים לאימוץ וכארבעה חודשים לאחר שהוכרז כבר-אימוץ – הגישו ההורים הביולוגיים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי אב לא ידוע וכן בקשה של האם לחזור בה מהסכמתה למסור את הקטין לאימוץ. בבקשה טען האב כי רק בסוף חודש מאי 2016 הוא גילה את דבר לידתו של הקטין ומסירתו לאימוץ. כן טען האב כי לא נתקיימו התנאים להכרזה לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, שכן רשויות הרווחה לא נקטו אמצעים סבירים לזיהויו. הבקשה הוגשה חרף סעיף 13א לחוק האימוץ, הקובע כזכור כי בחלוף 60 ימים אין להיעתר לבקשה לביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ.

4. לאחר שהתקיימו הליכים משפטיים שונים, לרבות מינוי אפוטרופא לדין לקטין, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את בקשת האב, קבע כי דין ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי הורה לא ידוע להתבטל והורה על החזרת הקטין להוריו הביולוגיים. על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, שקיבל אותם ברוב דעות וקבע כי יש להחזיר את ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו על כנה. דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי סברה כי הייתה הצדקה לבטל את ההכרזה, אך זאת בכפוף לבדיקת טובתו הפרטנית של הקטין. האב הביולוגי לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי והגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, אליה ביכרה האם שלא להצטרף כמבקשת. פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הוא העומד במוקד הבקשות לדיון נוסף שלפניי.

פסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף

5. במסגרת פסק הדין נדרש בית-משפט זה לראשונה בהרכב מורחב לפרשנות הוראות חוק האימוץ העוסקות בילד להורה לא ידוע, בנוסחן לאחר תיקון מס' 8 לחוק. בפסק הדין נחלקו הדעות. במישור התוצאה, הוחלט ברוב דעות של השופטים א' חיות, ח' מלצר,י' דנציגר ו-נ' הנדל, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, לקבל את הערעור ולבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו. ההחלטה בדבר מסירת הקטין עוכבה ב-30 ימים (עד ליום 30.3.2017) כדי לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להכרזה בעילה אחרת, אם יחליט לעשות כן. עוד נקבע, כי ככל שלא תוגש בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, החזרת הקטין לאביו תתואם בעזרת גורמי מקצוע.

6. שופטי הרוב היו תמימי דעים כי הקטין הוכרז כבר-אימוץ שלא כדין. מטעמים שונים, קבעו שופטי הרוב כי רשויות הרווחה לא נקטו בפעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו...".. חלק משופטי הרוב אף עמד על כך שבהליך ההכרזה בבית המשפט לענייני משפחה נפלו פגמים דיוניים ומהותיים. בנסיבות אלה, קבעה דעת הרוב כי מחסום 60 הימים להגשת בקשה לביטול הכרזה הינו עביר, ולגופם של דברים – מצאה כי יש לבטל את ההכרזה ולהורות על השבת הקטין לאביו הביולוגי.

7. השופט ח' מלצר קבע כי כאשר מדובר בהורה שלא ידע על דבר ההיריון והלידה, כבענייננו, יש לראותו כמי שאינו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבוע בסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ, ובלבד שהגיש את בקשתו לביטול ההכרזה בתוך 15 ימים מיום שנודע לו על ההכרזה. אשר לשאלה אם התקיימה עילת אימוץ, קבע השופט מלצר כי בזמן אמת לא נקטו רשויות הרווחה את כל הפעולות המפורטות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ לאיתור האב, ובפרט לא נערכה בדיקה במרשם האוכלוסין כנדרש. בנוסף לכך, לגישתו, רשימת הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) אינה בגדר רשימה סגורה ובהתאמה – ביצוען אינו מקים חזקה חלוטה שלפיה לא ניתן היה לאתר את ההורה הנעדר. על כן, לשיטתו, אף אם היו ננקטות כל הפעולות המפורטות בדין, הדבר לא היה פוטר את רשויות הרווחה מלנקוט בצעדים נוספים לאיתור האב כגון פרסומים בכלי התקשורת, עיון ברשתות חברתיות באינטרנט או נטילת דגימות DNA. משלא ננקטו כל הפעולות הנדרשות לאיתור האב, מצא השופט מלצר כי יש לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו ולהורות על החזרתו אליו, אלא אם מתקיימת עילה אחרת להכרזה. בתגובה לעמדת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, ששם דגש על טובת הקטין ועל חלוף הזמן מאז שנמסר להורים מאמצים, הבהיר השופט מלצר כי לשיטתו טובת הילד אינה מהווה עילה עצמאית לאימוץ. עם זאת ציין (פסקה 30 לחוות דעתו) כי התוצאה הפרטנית מתחייבת מזכותו של האב למימוש הורותו וגם מעקרון טובת הילד הנותן כעקרון עדיפות לקשר הדם ולזכותו של הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים ולהכירם.

8. השופט י' דנציגר הצטרף לתוצאת פסק דינו של השופט מלצר, אולם טעמיו להכרעה היו שונים. לגישתו של השופט דנציגר, אם הוכח כי בזמן אמת לא הייתה אפשרות סבירה למצוא את ההורה הנעדר, אזי בחלוף תקופת 60 הימים שנקבעה בסעיף 13א לחוק האימוץ לא ניתן עוד לבטל את ההכרזה. זאת בין אם ידע ההורה הנעדר על ההיריון והלידה ובין אם לאו. הוא אף קבע, בשונה מדעתו של השופט מלצר, כי רשימת הפעולות המפורטת בסעיף 13(א)(1) הינה רשימה סגורה, ובהתאם – אם ננקטו פעולות אלה במלואן קמה חזקה חלוטה שלפיה לא ניתן היה לאתר את ההורה הנעדר. לעומת זאת, לגישתו, במצב שבו רשויות הרווחה לא עשו את המוטל עליהן ונמנעו מלנקוט בפעולות המפורטות בחוק לאיתור ההורה, ניתן יהיה לבקש את ביטולה של ההכרזה גם בחלוף 60 הימים האמורים. לגופו של עניין, הסכים השופט דנציגר כי בענייננו לא ננקטו כל הפעולות הנדרשות בחוק לאיתור האב. הוא הסתייג אמנם מהאפשרות לפנות אל אנשי סודו של ההורה שזהותו ידועה ואל בני משפחתו, אך סבר שנדרש היה לבצע בדיקה במרשם האוכלוסין ולפרסם מידע בכלי התקשורת. בנסיבות אלה, קבע השופט דנציגר כי יש לשוב אל ברירת המחדל הקבועה בסעיף 13א(א) לחוק, היא ביטול ההכרזה והשבת הקטין לאב הביולוגי. 

9. השופט נ' הנדל הצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיע השופט מלצר. בדומה לשופט מלצר, סבר השופט הנדל שביצוע כל הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) אינו מקים חזקה חלוטה כי לא ניתן היה לאתר את ההורה הנעדר. משמעות הדברים היא, בראייתו, כי נקיטת הפעולות המצוינות בסעיף 13(א)(1) אינה בהכרח מספקת, והעניין תלוי בנסיבות המקרה. לדבריו של השופט הנדל "אין לדרוש חקירה משטרתית, אך מן הצד האחר – יש להתאים את הבדיקה לעובדות" (פסקה 5), תוך שמירה על פרטיות האם ועל האוטונומיה שלה. על רקע זה, סבר השופט הנדל כי לא בוצעו הפעולות הנדרשות לאיתור האב, ולכן יש להורות על ביטול ההכרזה כלפיו. לגישתו של השופט הנדל, הדבר פועל הן לטובת האב הן לטובת הקטין, בנו. טובת הקטין – "כלל העל" (כלשונו) – תומכת בתוצאה כי אביו הביולוגי יגדלו. עוד הזכיר כי את טובת הילד יש לבחון לא לפי מה שיכול היה להיות אלא לפי מה שהתרחש, ואף עמד על כך כי "טובת הקטין תומכת בתוצאה שאביו הביולוגי יגדלו. המתח נוצר ככל שחולף הזמן".

10. גם השופטת א' חיות הסכימה לתוצאת פסק דינו של השופט מלצר, אך בדומה לשופט דנציגר, אף היא סברה כי רשימת הפעולות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ הינה רשימה סגורה ונקיטת הפעולות המנויה בה מקימה חזקה חלוטה שלא ניתן היה לאתר את ההורה. לגישתה, על רשויות הרווחה לבדוק לא רק את המידע שהאם הסכימה למסור להן, אלא גם מידע שיש בידי רשויות הרווחה להשיג לאחר חקירה ודרישה, תוך שימוש ב"קצה החוט" שיש בידן מפי האם או קרוביה, בכפוף למגבלות הדין. בנוסף, לנוכח החשיבות בשמירה על פרטיותם של ההורים הביולוגיים והקטין, השופטת חיות חלקה על דעתו של השופט דנציגר, שלפיה היה מקום לפרסם בכלי התקשורת מידע הקשור בקטין. לעומת זאת, השופטת חיות לא הוציאה מכלל אפשרות את אחת הבדיקות שהציע השופט מלצר – בדיקה ברשתות חברתיות – בניסיון לאתר את האב. במקרה דנן, משלא ננקטו כלל הפעולות הדרושות, ובשים לב לפגמים נוספים שנפלו בהליך ההכרזה, מצאה השופטת חיות כי דין ההכרזה להתבטל. השופטת חיות הדגישה כי עמדתה מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

11. דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, שחוות דעתו הייתה הראשונה, הייתה שונה. נקודת המוצא של חוות דעתו הייתה, כי העיקרון המנחה בהליכים משפטיים בנוגע לקטינים בכלל, ובהליכי אימוץ בפרט, הוא עיקרון טובת הילד. כפי שציין השופט רובינשטיין, עיקרון זה עוגן מפורשות בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ הקובע "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ". לדבריו, המחוקק נתן דעתו "לסיטואציה שבה ההורה הנעדר מפציע לחייו של הקטין ומבקש לגדלו, וביקש באופן ברור ומפורש להגביל את התקופה שבה ניתן לעשות כן, וזאת מתוך הידרשות לטובת הילד..." (פסקה נז). על כן, סבר השופט רובינשטיין כי בחלוף תקופת 60 הימים הקבועה בסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ, ככלל בית המשפט לא יורה על ביטול ההכרזה. בנוסף לכך, מצא השופט רובינשטיין כי בזמן אמת התקיים התנאי שלפיו "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה...". בדומה לשופטים חיות ודנציגר, לשיטתו אם נקטו רשויות הרווחה בפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ לאיתור ההורה, קמה חזקה חלוטה שלפיה לא הייתה אפשרות סבירה לזהות את ההורה. עם זאת, בשונה מיתר השופטים, הוא קבע כי רשויות הרווחה עמדו בחובתן לאיתור האב. לגישתו, גם אם דומה כי רשויות הרווחה לא יצאו מגדרן כדי לאתר את האב הביולוגי מעבר לחובת הבסיס, ספק אם היה ניתן לאתר את האב מבלי לפגוע פגיעה של ממש בפרטיותה של האם.

12. השופט רובינשטיין הוסיף וקבע, כי אף אם היה מגיע למסקנה כי בזמן אמת לא התקיימה העילה שבגינה הוכרז הקטין כבר-אימוץ כלפי האב, ספק רב אם בנסיבות כיום – שבהן הקטין נמצא כשנה אצל הורים המיועדים לאמצו (נכון למועד פסק הדין) – היה די בכך כדי לקבוע שיש לבטל את ההכרזה ולהורות על החזרתו לאביו הביולוגי. בהקשר זה הזכיר השופט רובינשטיין, כי בית-משפט זה כבר קבע בעבר בהרכב מורחב,  כי השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבטל הכרזה על קטין כבר-אימוץ כלפי הורה לא ידוע הינם בראש ובראשונה טובת המאומץ ובצד זאת זכויות האב והאינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ. על כן, לדעתו של השופט רובינשטיין, אף אם מחסום 60 הימים שנקבע בחוק הינו עביר במקרים שבהם מתברר כי לא התקיימה עילת אימוץ, ביטול ההכרזה והשבת הילד להורה הביולוגי צריכים להיות כפופים לבחינת טובת הילד במקרה הקונקרטי. לפיכך, סבר השופט רובינשטיין כי במקרה הנוכחי מוצדק לכל הפחות לבחון את טובת הקטין בטרם יוחלט אם להחזירו לאב הביולוגי. השופט רובינשטיין הדגיש שחלף פרק זמן ממושך של כשנה מאז נמסר הילד למבקשים לאמצו וכן ציין, בזהירות, כי מתסקיר השירות למען הילד שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה עולה כי רצונו של האב לגדל את הקטין בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו אשר מעוניינת לגדל את הילד בפועל. עוד צוין, כי בתסקיר מסר האב כי יגדל את הקטין יחד עם האם הביולוגית, אך בשונה מההליכים בבית המשפט עד כה, היא לא התייצבה לצדו בהגשת בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה,  וכנמסר השניים נפרדו בשנית זה מזו.

13. לסיכום, הוחלט ברוב דעות (השופטים א' חיות, ח' מלצר, י' דנציגר ונ' הנדל, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין), לקבל את הערעור ולבטל את  ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ. כן נקבע בדעת רוב (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופטת א' חיות והשופט י' דנציגר), כנגד דעתם החולקת של השופטים ח' מלצר ונ' הנדל, כי רשימת הפעולות שבסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ היא רשימה סגורה, ובהתקיים האמור בה קמה חזקה חלוטה כי: "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו", כדרישת הסעיף. אשר לפרשנות הפעולות נחלקו חברי ההרכב בעמדותיהם, כמפורט לעיל.

הבקשות לדיון נוסף

             בקשת הקטין

14. הקטין, באמצעות האפוטרופא לדין (להלן: המבקש), הגיש בקשה לדיון נוסף בפסק הדין ובקשה לעיכוב ביצוע. ביום 26.3.2017 הוריתי על עיכוב ביצוע של 10 ימים.

15. טענתו המרכזית של המבקש הייתה, כי במסגרת פסק הדין לא התקיים דיון בטובתו הקונקרטית ובית המשפט לא נדרש לחוות דעת מומחים או לראיות נוספות בעניין זה. לטענת המבקש, בכך נפל פגם מהותי בפסק הדין שכן על הליכי האימוץ בכללותם חולש עיקרון טובת הילד. על כן, גם במקרה שבו הסתבר כי מלכתחילה לא התקיימה עילת אימוץ – ולפיכך ההכרזה על קטין כבר-אימוץ הייתה שלא כדין – אין להתעלם מטובת הילד הקונקרטי בגדרי ההחלטה אם לבטל את ההכרזה אם לאו. לדבריו של המבקש, ההבדל בין מקרה שבו ההכרזה הייתה כדין ומבוקש לבטלה לבין המקרה שבו נפל בהכרזה פגם הוא במשקל הניתן לאינטרסים של הגורמים המעורבים – ההורים הביולוגיים, הילד ומי שמבקש לאמצו. ואולם, בכל מקרה, אפילו אם מדובר במצב קיצון של חטיפת ילד, טובת הילד צריכה לקבל משקל כלשהו בגדרי ההכרעה. לטענת המבקש, ביסוד כללים אלה עומדת ההבנה שלפיה לא נכון להשית באופן אוטומטי את מחיר התקלה שקרתה על כתפיו של הילד, אלא תמיד יש להביא בחשבון את טובתו הפרטנית על יסוד תשתית עובדתית עדכנית, הכוללת בדרך כלל חוות דעת מומחה. לטענתו הדבר משתקף בבירור גם מהוראות חוק האימוץ ומההלכה הפסוקה, המציבות במרכז את שיקול טובת הילד.

16. עוד טען המבקש, כי החלת סעיף 13א, הקובע כי ההכרזה תבוטל אוטומטית, במנותק מהעובדה שחלפו למעלה מ-60 ימים מאז מסירתו להורים המאמצים – אינה כדין ומהווה יישום שגוי של הוראות החוק. כזכור, סעיף 13א קובע כי ההכרזה תבוטל במהלך תקופת 60 הימים, אך מעבר לתקופה זו – ההנחה היא כי טובת הילד מצדיקה את השארתו אצל ההורים המאמצים. לטענת המבקש, קביעת דעת הרוב שלפיה הקטין יוחזר לאביו, אף שחלף זמן ארוך מ-60 ימים, מפרה את האיזון שנקבע בהוראות החוק. לטענתו, לתוצאה זו יש השלכה על מקרים עתידיים שבהם בית המשפט יידרש לבטל את ההכרזה על קטין כבר-אימוץ באופן אוטומטי, וזאת רק משום שהליך ההכרזה היה לא תקין ומבלי לבדוק כלל את טובתו הפרטנית.

           לסיכום טען המבקש, כי דעת הרוב התעלמה משיקול טובת הילד בהכרעתה, נמנעה מלהסתמך על חוות דעת מומחים והתחשבה בזכותו של האב בלבד. בעשותה כן, טען המבקש, היא סטתה מהוראות חוק האימוץ ומפסיקה ארוכת שנים של בית-משפט זה. על כן, בראיית המבקש, המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים "חריגים שבחריגים" שבהם מוצדק להורות על דיון נוסף בפסק-דין, אף שהוא ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים.

17. ההורים המיועדים לאימוץ ביקשו להצטרף כצד לבקשה לדיון נוסף שהוגשה בשם הקטין. במסגרת בקשתם הם שטחו את עמדתם בעניין שבנדון. בדומה לקטין, גם ההורים המאמצים סברו שנפל פגם בכך שלא נערך דיון מעמיק וממצה בטובת הקטין בטרם הוחלט להשיבו לאביו הביולוגי. הם הוסיפו כי הם מוכנים לבדיקת האפשרות של אימוץ פתוח.

             בקשת היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה

18. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בשם משרד הרווחה בקשה נפרדת לדיון נוסף. בפתח הבקשה עדכן היועץ המשפטי לממשלה כי בימים אלו הוא בוחן את השאלה אם קיימת ביחס לקטין עילת אימוץ אחרת, והוא יעדכן את בית המשפט בימים הקרובים בדבר תוצאות הבדיקה. בשלב מאוחר יותר, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי לאחר בדיקה אם קיימת עילת אימוץ חלופית, הגיעו רשויות הרווחה למסקנה שאין עילה לפנייה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכרזה על הקטין כבר-אימוץ לפי חוק האימוץ. העילה המשפטית שהציג היועץ המשפטי לממשלה לעריכת דיון נוסף בפסק הדין הייתה טובת הקטין. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי הכרעת דעת הרוב שלפיה הקטין יימסר לאביו הביולוגי מבלי שהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מקצועית הבוחנת את טובתו, את מצבו העדכני ואת השלכת מסירתו לידי אביו בעת הזו – הינה קשה עד מאוד. מעבר לכך, טען היועץ המשפטי לממשלה, הכרעה זו עומדת בניגוד לסעיפים 1(ב) ו-1ב לחוק האימוץ, הקובעים כי בהליכי אימוץ יש להתחשב בטובת הילד, ובניגוד לפסיקה קודמת של בית-משפט זה. כן טען היועץ המשפטי לממשלה כי מוצדק לקיים דיון נוסף בשאלת פרשנותו של סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, ובפרט בשאלת היקף הבדיקה שעל רשויות הרווחה לערוך על-מנת לאתר הורה שזהותו לא ידועה. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, כעולה מדעת הרוב, על רשויות הרווחה לנקוט בצעדים אקטיביים לזיהוי הורה לא ידוע על בסיס המידע הקיים בעניינו. לגישתו של היועץ, קביעה זו הינה בגדר הלכה חדשה וקשה, שכן היא אינה מאזנת כראוי בין זכות ההורה הידוע לפרטיות, טובת הילד וזכות ההורה הלא ידוע לדעת אודות ילדו.

תגובת המשיב (האב) לבקשות לדיון נוסף

19. האב מתנגד לבקשות לדיון נוסף, כמו גם לבקשה לעיכוב ביצוע. בפתח הדברים הזכיר האב כי הוא פנה בבקשה לביטול ההכרזה מייד לאחר שנודע לו דבר הלידה, בעוד הקטין בן ארבעה חודשים בלבד. לדבריו, טענתן של רשויות המדינה כי כיום על האב ועל הבן לשלם את מחיר הזמן שחלף מחמת הימשכותם של ההליכים המשפטיים, היא טענה מקוממת. חשוב מכך, לטענתו, הכל מסכימים כי בהעדר עילת אימוץ, זכות ההורה הביולוגי המבקש לבטל את ההכרזה מקבלת עצמה מוגברת ביחס לאינטרסים אחרים שעל הפרק. על רקע זה, טען האב, החלטת דעת הרוב להשהות את החזרת הקטין אליו תוך מתן אפשרות לרשויות לבחון אם קיימת עילת אימוץ אחרת היא ראויה ומידתית, ומביאה לידי ביטוי את כלל השיקולים הרלוונטיים. האב אף כופר בכך שטובת הקטין לא נשקלה. לגישתו חלוף הזמן אינו חזות הכל בעניין זה, ויש להביא בחשבון גם את "קול הדם" וזכותו של הקטין לגדול בחיק משפחתו הביולוגית. בראייתו, טענת המבקשים מתמצה, למעשה, בתלונתם על כך שהתשתית הראייתית בעניין טובת הקטין לא הייתה מספקת. ואולם, טען האב, כפי שנפסק במקרים אחרים בעבר – טענה כזו הינה טענה ערעורית במהותה ואינה מצדיקה דיון נוסף. לבסוף טען האב כי הפסיקה עליה נסמכו המבקשים שונה בתכלית מהמקרה דנן, שכן באותם מקרים מדובר היה בהכרזת אימוץ שניתנה כדין או בפעוט ששהה אצל הורים מאמצים תקופה ארוכה מאוד וגילו היה מבוגר יחסית לקטין. מכל הטעמים האמורים, ביקש האב כי הבקשות לדיון נוסף תדחנה.

הכרעה

20. הליך דיון נוסף הינו הליך חריג ונדיר, הנועד רק למקרים שבהם נפסקה בפסק-דין הלכה חדשה שיש בה חשיבות או קושי משמעותיים במיוחד (ראו: דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פסקה 7 (14.8.2013)). אמנם, כאשר מדובר בהליכים הקשורים באימוץ ילדים גישתו של בית המשפט הינה גמישה יותר (ראו למשל: דנ"א 6113/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (12.10.2009)), אולם כאשר פסק הדין ניתן מלכתחילה בהרכב מורחב של שופטים – הדעה הנוהגת היא שיש להיעתר לבקשה לדיון נוסף רק במקרים "חריגים שבחריגים" (ראו: בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598 (1996); דנ"א 10002/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (16.12.2009) (להלן: דנ"א פלוני); והשוו לדעתו של הנשיא א' גרוניס בבש"א 834/14פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (22.4.2014) (להלן: בש"א 834/14), שלפיה אין סמכות להיעתר לבקשה לדיון נוסף בפסק-דין שניתן מלכתחילה בהרכב מורחב). לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשות לדיון נוסף להידחות. 

           האם הפרשנות שניתנה לסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ מצדיקה דיון נוסף?

21. ההכרעה בתיקי אימוץ היא קשה מנשוא, בפרט במקרה הנוכחי על נסיבותיו הייחודיות. בענייננו – מעבר למורכבות הכרוכה בכל הליך אימוץ – נדרש בית המשפט לראשונה בהרכב מורחב להוראות הרלוונטיות בחוק האימוץ כפי שתוקנו במסגרת תיקון מס' 8, ובפרט לפרשנותן של הפעולות המפורטות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ. עם זאת, פרשנות חדשה של הוראת חוק, כשלעצמה, אינה מצדיקה דיון נוסף (ראו למשל: דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ' שפירא, פסקה 13 (3.1.2013)), קל וחומר כשמדובר בפסק-דין שניתן מלכתחילה בהרכב מורחב של שופטים, כבענייננו. יתר על כן, במקרה הנוכחי קשה לומר כי נפסקה הלכה מגובשת בעניין פרשנות הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ. כמפורט לעיל, רוב השופטים סברו כי רשימת הפעולות בסעיף 13(א)(1) לחוק הינה סגורה (ובכך אכן נפסקה הלכה), אך הם נחלקו בדעותיהם באשר לפרשנותן והיקפן של הפעולות המנויות בה. כך עולה בבירור מהאמור בחוות הדעת של שופטי הרוב, כמו גם מפסקת הסיום של פסק הדין שבגדרה ציינו שופטי ההרכב עצמם כי נפלה מחלוקת ביניהם בעניין זה (עמוד 105 לפסק הדין, פסקה ב'). לנוכח דברים אלה, ובהיעדר הלכה מחייבת בנושא שבנדון, לא קמה עילה לדיון נוסף בשאלה מהו היקף הפעולות הנדרש מצד רשויות הרווחה לאיתור הורה לא ידוע. מכל מקום, השאלה המרכזית שעוררו הבקשות לדיון נוסף היא אחרת. השאלה היא האם מוצדק לקיים דיון נוסף בפסק הדין מאחר שבית המשפט הורה על ביטול הכרזתו של הקטין כבר-אימוץ, מבלי להידרש, על פי הטענה, לשיקול בדבר טובתו הקונקרטית.

           האם המשקל שניתן לשיקול טובת הילד מקים עילה לדיון נוסף?

22. כידוע, טובת הילד אינה מהווה עילה עצמאית להכרזה על קטין כבר-אימוץ, אך היא הוכרה כשיקול מרכזי בהליכי אימוץ. חשיבותה של טובת הילד משתקפת בבירור מהוראות חוק האימוץ, כמו גם מההלכה הפסוקה (ראו: סעיפים 1(ב) ו-1ב לחוק האימוץ; דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה נ' פלונית, פסקאות 30-25 לפסק דיני (23.12.2013), והאסמכתאות שם (להלן: עניין פלונית)). התפיסה המקובלת היא כי עיקרון טובת הילד כולל שיקולים ואינטרסים שונים ומגוונים. שיקול מרכזי מבין שיקולי טובת הילד שהוזכר בפסיקה הוא "קול הדם" או "קול הטבע". שיקול זה מבטא את התפיסה שלפיה טובת הילד היא לגדול עם הוריו הביולוגיים. ברם, שיקול זה אינו בלעדי ולצדו ישנם שיקולים נוספים כמו זכות הילד ליציבות. כפי שנקבע בסעיף 1ב לחוק האימוץ שכותרתו "טובת המאומץ": 

"בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות; ככל שהמאומץ מסוגל להבין בדבר, יובאו בחשבון גם רצונו ודעתו לגבי אותו עניין...".

במסגרת זו, יש להתחשב במימד הזמן, אשר עשוי להקשות על ניתוק הקטין מהסביבה בה היה מצוי ולהעבירו למשפחתו הביולוגית (ראו: עניין פלונית, פסקה 27, והאסמכתאות שם). בהקשר זה נפסק כי "תחושת הזמן אצל קטין שונה מתחושת הזמן אצל מבוגר, ומה שנראה תקופה קצרה אצל מבוגר עשוי להתקבל כנצח אצל הקטין" (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 475 (1984) (להלן: ע"א 577/83)). בהתאם לכך, כבר נקבע בהרכב מורחב במקרה אחר (מפי רוב השופטים), כי גם כאשר הוכרז קטין כבר-אימוץ שלא כדין, אין הדבר פוטר את בית המשפט מלשקול את טובתו הקונקרטית, בדגש על חלוף הזמן מאז נותק ממשפחתו הביולוגית והועבר להורים המאמצים (ראו: בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד סג(3) 111 (2009) (להלן: עניין פלוני)). עם זאת, נקבע באותו עניין כי המשקל שיינתן לטובת הילד בנסיבות כאלה לא יהא זהה בהכרח למקרים שבהם הכרזת קטין כבר-אימוץ הייתה כדין (שם, בעמודים 152-153 (פסקה 41 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל) ובעמוד 175 (פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין)). בדומה, בבע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 161-160 (2005), ציין הנשיא א' ברק כי "ל'קול הדם' שבפי האב משקל בלעדי אם אין בנמצא עילת אימוץ" וכי "לא הרי דינו של אב שפעל לאלתר וללא לאות למימוש זכותו ההורית, תוך ביטוי מחויבות מלאה כלפי ילדו, כהרי דינו של אב ששקט על השמרים תקופה ממושכת" (להלן: בע"מ 377/05; והשוו לבע"מ 6509/04 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' האב הביולוגי, פ"ד נט(1) 596, 617 (2004)).

23. בענייננו, אני סבורה ששופטי הרוב לא ביקשו לשנות מעקרונות אלה. אין בפסק הדין אמירה של רוב השופטים שלפיה בנסיבות שבהן לא התקיימה מלכתחילה עילת אימוץ, יש להורות אוטומטית על ביטול ההכרזה מבלי לבחון את היבטיה השונים של טובת הילד הקונקרטי או מבלי לבקש חוות דעת מומחה. אף אין בפסק הדין של שופטי הרוב אמירה שלפיה יש לשנות מההלכה העקרונית שנקבעה בעניין פלוני הנזכר לעיל או כי חקיקתו של תיקון מס' 8 לחוק האימוץ מצדיקה לסטות ממנה. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן דעת המיעוט של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, שבגדרה הוא חיווה דעתו כי גם אם נפל פגם בהליכי ההכרזה, יש לבדוק את טובתו הקונקרטית של הקטין. פרט לשופט מלצר, שופטי הרוב לא הגיבו במישרין לעמדה זו של השופט רובינשטיין, וניתן להניח שאם היו חולקים עליה – היו אומרים זאת מפורשות. יש לציין גם כי הנסיבות הקונקרטיות בעניין פלוני ובענייננו היו שונות. בעוד שבעניין פלוני דובר בקטין שהועבר למשפחה מאמצת בגיל חמש ושהה במחיצתה קרוב לשלוש שנים בעת ההכרעה בעניינו, במקרה הנוכחי מדובר בקטין אשר בעת שניתן פסק הדין גילו היה מעט מעל לשנה. יוער, כי במקרים אחרים שבהם ביכר  בית המשפט את ההורים המאמצים דובר בילד בגיל מעט מבוגר יותר מהקטין במקרה שלפנינו. לדוגמה, ב-בע"מ 377/05 הנ"ל הוחלט להשאיר קטין בן קרוב לשנתיים אצל הוריו המאמצים (אצלם שהה מסמוך לאחר לידתו), וכך היה גם בעניין פלונית שבו דובר בקטין בן כשלוש שנים. יש לציין כי בפסיקה הוזכרה הדעה, שלפיה שהות של שנה ללא הפסקה אצל הורים מאמצים עשויה ליצור קשר שניתוקו יגרום נזק לקטין (ראו, למשל: ע"א 577/83, בעמוד 475; בע"מ 377/05, בעמוד 159). עם זאת, אין מדובר באמת מידה קשיחה. על כן, אין לראות בפסק הדין ככזה המבקש ליצור הלכה חדשה או לשנות הלכה בדבר מעמדו של שיקול טובת הילד במקרים עתידיים. כידוע, הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף צריכה לגלות עצמה על פני הפסק. כפי שנקבע באחת הפרשות:

"... עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)).

בענייננו לא אלה פני הדברים. פסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף התמקד במידה רבה בפרשנות הפעולות שעל רשויות הרווחה לנקוט לצורך איתור הורה לא ידוע. הוא לא דן בשאלת משקלם היחסי של ההיבטים השונים של טובת הילד במקרים מסוג זה. ההכרעה המפורשת בעניין שבנדון היא, כי כאשר הליך האימוץ לא היה תקין, ניתן עקרונית לבטל את ההכרזה חרף מחסום 60 הימים הקבוע בסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ (ראו: פסקאות 12, 16-15 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). אולם, אין ללמוד מפסק הדין כי במקרים אחרים, שבהם יעמוד על הפרק קטין שנמצא אצל משפחה מאמצת פרק זמן ארוך יותר או קטין שגילו מבוגר יותר, התוצאה של ביטול ההכרזה תהא בהכרח זהה.

24. נכון הוא, כי במקרה דנן לא הוגשה חוות דעת מומחה, ולמעשה – ניתן משקל מכריע לזכות להורות של האב מזה, ולזכותו של הקטין לגדול בחיק משפחתו הביולוגית מזה. ייתכן, כי אילו היה מדובר בערעור, העובדה שלא הוגשה חוות דעת מומחה הייתה מעוררת שאלה. אולם, משהליך הדיון הנוסף לא נועד לערעור נוסף על פסק-דין חלוט ובהינתן שעסקינן בפסק דין שניתן מלכתחילה בגלגול שלישי בהרכב מורחב – לא די בכך על מנת להורות על דיון נוסף (והשוו לדנ"א פלוני, פסקה 15, שבו נדחתה טענה שלפיה חוסר בתשתית עובדתית בעניין טובת המאומץ מצדיק דיון נוסף; כן השוו לבע"מ 2585/14 פלונית נ' היועמ"ש משרדי הרווחה, פסקאות 26-24 (21.5.2014), שבו לא ניתנה רשות ערעור חרף העובדה שלא הוגשה חוות דעת מקצועית עדכנית ביחס למסוגלות ההורית של האם). אף שלחוות דעת מומחה מיוחס בדרך כלל משקל רב בהליכי אימוץ, ההכרעה הסופית בדבר טובת הקטין מסורה לבית המשפט (ראו והשוו: עניין פלונית, פסקה 33 לפסק דיני). כך היה במקרה הנוכחי, שבו הגיעה דעת הרוב למסקנה כי שקלול הנתונים, ובהם מובנים מסוימים של טובת הילד ובראשם "קול הדם", מטה את הכף לעבר החזרת הקטין לאביו. כפי שציין השופט הנדל בפסק הדין "בעיניי, הפגיעה בזכויות האב הלא-נודע במקרה שבפנינו היא כה ברורה, ועל רקע המכלול התקופה אינה כה ארוכה... אמנם, כלל טובת הילד הוא עיקרון על בדיני אימוץ. עם זאת, לא די בהצגת הכלל אלא יש לתת לו תוכן על פי העובדות הספציפיות" (פסקה 13; ההדגשות הוספו – מ.נ.). בדומה, ציין השופט מלצר כי "התוצאה הפרטנית הנ"ל מתחייבת, כאמור, מזכותו של המערער למימוש הורותו, משימור זכות גישתו לערכאות ולהליך הוגן וגם מעקרון טובת הילד, הנותן בעקרון עדיפות ל'קשר הדם' ולזכותו של הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים ולהכירם" (פסקה 30; ההדגשה הוספה – מ.נ.). גם השופטת חיות הדגישה כי הכרעתה "מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן בהינתן הפגמים שנפלו בהליך ההכרזה" (שם, פסקה 7). בנסיבות אלה, ומשההכרעה במקרה הנוכחי נטועה גם בנסיבותיו הקונקרטיות, איני רואה לקבוע כי מקרה זה הינו "חריג שבחריג" המצדיק דיון נוסף בפסק-דין שניתן בהרכב מורחב.

25. מנקודת ראותם של המבקשים, תוצאת פסק הדין הינה קשה עבור הקטין. אולם, עם כל ההבנה לרצונם של המבקשים למצות כל הליך אפשרי בטרם יינעל השער, ביסוד ההחלטה אם להיעתר לבקשה לדיון נוסף בעניין שמלכתחילה נדון בהרכב מורחב עומדתההלכה שנפסקה (ראו והשוו: דנ"א פלוני, פסקה 13). בסופו של דבר, התמשכות ההליכים בעניין שלפנינו אינה מיטיבה עם מי מהצדדים, ואין מנוס מלשים את הגבול בנקודה אליה הגענו. אכן, "גם בהליכי אימוץ יש לשים בשלב מסוים סוף פסוק להתדיינות המשפטית ולהשלים עם ההכרעה שנתקבלה" (בש"א 834/14, פסקה 12). נוכח הפקת הלקחים מתיק זה, סביר להניח כי בעתיד מספר המקרים שבהם יתעורר צורך בביטול הכרזה פגומה כלפי הורה לא ידוע יהיה מצומצם יחסית. גם אין לכחד כי בנסיבות עניין זה, מתן דיון נוסף והתמשכות ההליכים הנובעת מכך בהכרח, עשויים להכתיב את התוצאה הסופית ולגרום לכך שמשקלו של "קול הדם" יאבד ממשמעותו נוכח השהות הארוכה של הקטין עם המיועדים לאמצו. אמנם, מהכיוון הנגדי קיים חשש כי תוצאת פסק הדין עשויה לטלטל את עולמו של הקטין, אך יש לייחל לכך שבטווח הארוך הדבר יהיה לטובתו. האב גם הדגיש בתגובתו לבקשות לדיון נוסף כי הוא נחוש בדעתו לעשות כל שביכולתו על מנת להקל על הקטין בביצוע המעבר ובמהלך תקופת ההסתגלות. לא נותר אלא להביע תקווה כי הקטין ייקלט במהרה במשפחתו וכי מכאן ואילך, ולאחר תקופת מעבר שאין לזלזל בה, חייו יהיו טובים, שלווים ומספקים. 

26. אשר על כן, הבקשות לדיון נוסף נדחות ללא צו להוצאות. עיכוב הביצוע מבוטל. 

           ניתנה היום, ‏ז' בניסן התשע"ז (‏3.4.2017).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   17023820_C06.doc   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il