הכרעה בתביעה לקבלת דמי שימוש עבור מגוריה של הנתבעת, בת זוגו לשעבר

זוהי הכרעה בתביעה שהגיש התובע לקבלת דמי שימוש עבור מגוריה של הנתבעת- בת זוגתו לשעבר, בבית המגורים בין השנים 2003 ועד לפירוק השיתוף בשנת 2010.

הרקע:

1. הצדדים נישאו זל"ז ביום 5.1.70 ולהם שלושה ילדים, כיום בגירים. הצדדים התגרשו זמ"ז בשנת 1996.

1. במהלך שנות הנישואין, היה בבעלות הצדדים בית מגורים, המצוי ברח' __________ (להלן: "בית המגורים").

1. ביום 11.3.93 חתמו הצדדים על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם") אשר אלה ההוראות הנוגעות לענייננו:

"א. בית בני הזוג הרשום על שם שניהם והמצוי ברח' ________ והידוע כגוש ____ חלקה ___ (להלן: "הבית") יימכר למרבה במחיר.

ב. בני הזוג יעשו מאמץ למכור את הבית בכוחות עצמם, ובמידה ולא יעלה בידם למצוא רוכש עד ליום 31.5.93 מתמנה עו"ד מיכאל לב לשם ביצוע המכירה למרבה במחיר.

במידה והבעל ירצה בכך וידרוש זאת בכתב יתמנה עו"ד סתיו לשם ביצוע המכירה ביחד עם עו"ד מ. לב והאשה מסכימה לכך מראש.

ג. בני הזוג מתחייבים לשתף פעולה במכירת "הבית" ולאפשר הצגתו בפני כל רוכש פוטנציאלי.

ד. אישור הסכם זה מהווה צו פינוי כנגד הבעל וכנגד האשה אשר יכנס לתוקפו ביום 30.4.93.

ה. הצדדים מסכימים כי הדירה תימכר כפנויה ומוותרים על כל טענה כנגד מכירתה כפנויה.

ו. במעמד אישור ההסכם יחתמו בני הזוג על מלוא המסמכים הנדרשים לשם ביצוע המכירה.

ז. במידה והאשה לא תפנה את הדירה במועד בו התחייבה תחשב האשה כמוותרת על 6% מתמורת הדירה שהוקנו לה לפי הסכם זה, וחלקה בתמורת המכירה יעמוד על 50% מהתמורה.

במידה והבעל לא יפנה את הדירה במועד בו התחייב יחשב הבעל כמוותר על 6% מחלקו בתמורת הדירה וחלקו יעמוד על 38% מהתמורה.

ויתורו של כל אחד מהצדדים הוא לטובת הצד השני.

...

11. העדר תביעות

א. בני הזוג מצהירים כי לאחר ביצוע הסכם זה וסידור הגירושין לא תהיינה להם כל תביעות ודרישות זמ"ז פרט  לאמור בהסכם זה, ועם אישור ההסכם הוסדרו מלוא השאלות הקנייניות ביניהם."

ההסכם אושר על ידי כב' השופט עמוס זמיר ביום 11.3.93.

1. עקב אי עמידתם של הצדדים בהוראות ההסכם, בכל הנוגע למכירת הבית, חתמו הצדדים ביום 21.4.93 על "תוספת להסכם" (להלן: "התוספת להסכם") ובה צוין, בין היתר, כי:

מכירת הבית:

"א. עקב קשיים בהשגת מחיר ריאלי לבית בני הזוג, מוסכם בזאת כי מכירת הבית תדחה.

ב. שני הצדדים מתחייבים למכור את הבית על יסוד דרישת הצד האחר בלבד, תוך 30 יום, מיום דרישת אחד הצדדים יימסר הבית לחזקתו של עו"ד מיכאל לב ככונס מטעם שני הצדדים, לשם מכירת הבית בהמשך להוראות פסק הדין.

פינוי:

א. צו הפינוי כנגד הבעל בתוקפו והבעל יפנה את הבית וייטול מיטלטלין האישיים בלבד, כקבוע בפסק הדין.

ב. בהסכמה יושהה מימוש צו הפינוי כנגד האשה.

ג. האשה מתחייבת אף היא לפנות את הבית תוך 30 יום מדרישת הבעל בכתב וצו הפינוי יהא בתוקף ממועד זה.

4. מעבר לאמור ינהגו הצדדים בהתאם לפסק הדין, והליכי הגירושין יימשכו כסדרם."

1. התוספת להסכם אושרה על ידי כב' השופטת ורדה פלאוט ביום 5.9.96.

בסמוך למועד זה התגרשו הצדדים והתובע עזב את הבית.

1. אין חולק כי מאז החתימה על ההסכם וחרף המוסכם בו, עד היום מתגוררת הנתבעת בבית המגורים.

אי לכך, ביום 1.12.10 הגיש התובע תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים ותשלום דמי שימוש עבור התקופה שמשנת 2003 ועד להגשת התביעה (שנת 2010) וזאת לנוכח מגבלת ההתיישנות.

1. בדיון מיום 14.6.11 בפני כב' סגן הנשיאה- השופט יעקב כהן הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

"לאחר שמיעת הערות והבהרות ביהמ"ש, מקובלים על הצדדים הדברים דלהלן:

1. בית הצדדים המצוי ברחוב _______ הידוע כגוש ____ חלקה ___ (להלן: "הבית") יוצא למכירה כפנוי בהקדם האפשרי באמצעות כונס נכסים ניטראלי שימונה ע"י ביהמ"ש.
2. סכום המשכנתא הרובצת על הבית לטובת אחיו של התובע – מר רפי לשם, ישולם אך ורק מתוך חלקו של התובע בסכום הממכר.
3. יתרת סכום הממכר לאחר ניכוי כלל הוצאות המכירה לרבות שכ"ט כונס הנכסים תחולק בין הצדדים בשיעור של 56% לאישה ו- 44% לבעל.
4. עניין התביעה לדמי שימוש ראויים יישאר תלוי ועומד עד להכרעת בית המשפט."

1. לאור הסכמות הצדדים ניתן בדיון הנ"ל צו לפירוק השיתוף בבית המגורים. מונה עוה"ד דוד זיסמן ככונס נכסים ניטראלי למכירת הבית.

1. לאחר שנערכה התמחרות בין הצדדים, ביום 10.9.13 נמכר בית המגורים לנתבעת, בכפוף לתשלום תשלומי איזון לידי התובע.
2. גם לאחר שאושר הסכם המכר, ביקש הנתבע את ביטול ההסכם בטענות שונות. טענות אלה, נדחו על הסף על ידי כב' השופט כהן אשר קבע בהחלטתו מיום 7.11.13 בין היתר כי:

"1.       לאחר עיון בטענות התובע ובתגובתם של הנתבעת ושל כונס הנכסים לטענות אלה, נחה דעתי כי התובע מעלה טענות סרק חסרות כל בסיס, המופרכות אחת לאחת. בתגובת הנתבעת ובתגובת כונס הנכסים ובעיקר בנספחי תגובת הכונס, המאמתים בראיות בלתי תלויות את כל הנטען בבקשת הכונס ובתגובתו.

2. הפרחת "חשדות" סרק משוללות כל ראיה, כנגד כונס הנכסים, המבצע תפקידו כשלוחו של ביהמ"ש, הינה פסולה ומבישה בעליל.

3. השתכנעתי כי התובע עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את אפשרותה של הנתבעת לרכוש את הנכס מסיבות בלתי ענייניות, וכי התובע אף ניהל מו"מ בחוסר תום לב מובהק, כמפורט בסעיפים 8, 9, 10, 11 לתגובת התובעת.

4. הנכס נמכר לבסוף ע"י כונס הנכסים לנתבעת, במחיר העולה על סכום הערכת השמאית שמונתה ע"י ביהמ"ש, והעולה על ההצעה הטובה ביותר שהוצעה ע"י צד ג' כלשהו.

5. מימוש הנכס הושג ע"י כונס הנכסים במאמצים רבים בהליך שקוף ותקין וחרף כל המכשולים שהונחו על דרכו ע"י התובע, לרבות "הצעת הרכישה" כביכול, שממנה חזר בו.

6. הטענות כי על הכונס לבקר אישית בבית יחד עם כל רוכש פוטנציאלי, או כי היה על הכונס לפנות את הבית מיושביו טרם ביצוע המכירה הינן משוללות יסוד."

1. לאור האמור, שב כב' הש' כהן ואישר את המכירה לידי התובעת, בעבור 1,615,000 ש"ח.

בהמשך, בדיון מיום 21.9.15, הובהר כי המשכנתא אשר רבצה באותה העת לטובת אחיו של התובע תפרע מחלקו של התובע בלבד וזו אכן סולקה לבקשת כונס הנכסים, בהחלטה מיום 26.11.15, ואילו כונס הנכסים שוחרר מתפקידו ביום 21.12.15.

כעת נותרה לבחינה סוגיית דמי השימוש בלבד.

לצורך כך חשוב לציין כי בהחלטה מיום 8.2.16 נקבע כי : "נכון, ראשית לכל, יש לקבוע האם זכאי היה התובע לדמי שימוש ורק אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית כי אז ניתן יהיה לדון מהם דמי השימוש הראויים להם הוא זכאי." (8.2.16, עמ' 10 ש' 2-3).

משכך קבעתי -  תבחן זכאותו של התובע לדמי שימוש ראשית ורק אם התשובה לכך הנה חיובית- יבחן שווים.

טענות הצדדים:

טענות התובע:

1. מאז אישור הנספח להסכם הגירושין, בשנת 1996, ועד היום מחזיקה הנתבעת בבית המגורים ועושה בו  מנהג בעלים. הנתבעת בנתה במסגרת הבית שתי יחידות דיור נוספות, אותן השכירה ואת התמורה שלשלה לכיסה. לטענת התובע את אחת היחידות השכירה בעבור 2,000  ₪ לחודש ועל כן דורש התובע סך 4,000 ₪ לחודש עבור שתי יחידות הדיור, עבור 7 השנים בטרם הגשת התביעה (2003-2010).

1. הנתבע שגילו מתקרב לגיל 80  נע ונד בין דירות שכורות ומתפרנס בקושי.

1. התובע דוחה טענות הנתבעת  לפיהן מכירת הבית נדחתה עקב חובות שרבצו עליו ומציין כי חובות אלו רבצו על חלקו בלבד ואילו מכירת הבית היתה משחררת את התובע מהן.

1. מאז עזב את הבית, התמודד מספר שנים מול הבנק הבינ"ל כדי למנוע את מכירת הבית בגין אי תשלום המשכנתא, טיפל בבן חולה סכיזופרניה ובבן אחר שנעצר באוסטרליה.

1. התובע מציין כי פנה אל הנתבעת במשך השנים, בעל פה, בדרישה לדמי שימוש ובכתב פנה אליה ראשונה רק ביום 7.2.10). לטענתו, לאור מערכת היחסים ביניהם יהא זה צודק להתעלם מדרישת הכתב ובכל האמור לזכותו לתבוע ולקבל דמי שכירות.

טענות הנתבעת:

1. ביום 11.3.93 ערכו הצדדים הסכם גירושין, במסגרתו קבעו הוראות לגבי כלל המחלוקות ביניהם. בהסכם לא הוזכרו דמי שימוש, כי אם סנקציה אחרת למצב בו הנתבעת אינה מפנה את הבית בזמן – קרי ויתור של הנתבעת על 6% מתמורת הדירה שהוקנו לה לפי ההסכם. זוהי הסנקציה שנקבעה. זו ולא אחרת.

1. בסעיף 3 (ב) לתוספת להסכם,  השהו הצדדים בהסכמה את פינויה של הנתבעת מהדירה, להבדיל מצו הפינוי כנגד התובע, אשר נקבע כי  ימשיך ויעמוד בתוקפו.

עוד נקבע כי הנתבעת מתחייבת לפנות את בית המגורים בתוך 30 ימים מדרישת התובע שתמסר לה על כך, בכתב. וזו, כאמור לא ניתנה עד ליום 7.2.10, או אז החלו הצדדים בהליכי המכירה.

1. הנתבעת מציינת כי הסיבה היחידה בגינה לא הוצא הבית למכירה היתה החובות הרבים שרבצו על בית המגורים, חובות שנוצרו בגין התנהלותו הבעייתית של התובע. לטענתה, גם בעת הגשת תביעה זו כ- 10 שנים לאחר החתימה על הסכם הגירושין עדיין רבצו על בית המגורים חובות כבדים ועיקולים אשר הקשו באופן אובייקטיבי על המכירה.

1. ההסכם וגם התוספת להסכם מוכיחים את כוונת הצדדים למתן זכות מגורים לנתבעת ללא הגבלה וללא תשלום דמי שימוש ועל כן יש לדחות את התביעה.

דיון:

1. עיון בהוראות ההסכם, מעלה כי אכן, בהסכם, נקבעה סנקציה בגין אי פינוי בית המגורים במועד בו התחייבו הצדדים לפנותו.

זו מופיעה בסעיף 6ז' להסכם ולפיה:

6ז. במידה והאשה לא תפנה את הדירה במועד בו התחייבה תחשב האשה כמוותרת על 6% מתמורת הדירה שהוקנו לה לפי הסכם זה, וחלקה בתמורת המכירה יעמוד על 50% מהתמורה.

במידה והבעל לא יפנה את הדירה במועד בו התחייב יחשב הבעל כמוותר על 6% מחלקו בתמורת הדירה וחלקו יעמוד על 38% מהתמורה.

ויתורו של כל אחד מהצדדים הוא לטובת הצד השני.

1. כלומר, הצדדים בחרו שלא לחייב מי מהם בדמי שימוש בגין אי פינוי בזמן והעדיפו ויתור מראש על 6%  מחלקו של הצד המסרב להתפנות, בתמורת הדירה.

ולא די בכך, אלא שבסוף ההסכם, מצאו הצדדים לנכון לכלול גם סעיף העדר תביעות ולפיו:

11. העדר תביעות

א. בני הזוג מצהירים כי לאחר ביצוע הסכם זה וסידור הגירושין לא תהיינה להם כל תביעות ודרישות זמ"ז פרט  לאמור בהסכם זה, ועם אישור ההסכם הוסדרו מלוא השאלות הקנייניות ביניהם."

כלומר, הצדדים אכן צפו מצב בו מי מהם יסרב לפנות הדירה ואף על פי כן לא קבעו בהסכם כי ישולמו דמי שימוש, אלא בחרו והעלו על הכתב, אפשרות איזון ותשלום אחרת.

1. זאת ועוד, כשבוע בטרם מועד הפינוי, ביום 21.4.93,  חתמו הם על התוספת להסכם ובו יחדו פרק לעניין פינוי בית המגורים.

במעמד זה היתה לצדדים הזדמנות נוספת לקבוע סנקציות בגין אי פינוי הבית על ידי מי מהם.

בפועל, נקבעו ההוראות הבאות:

"פינוי:

א. צו הפינוי כנגד הבעל בתוקפו והבעל יפנה את הבית וייטול מיטלטלין האישיים בלבד, כקבוע בפסק הדין.

ב. בהסכמה יושהה מימוש צו הפינוי כנגד האשה.

ג. האשה מתחייבת אף היא לפנות את הבית תוך 30 יום מדרישת הבעל בכתב וצו הפינוי יהא בתוקף ממועד זה."

1. מכאן שעל פי התוספת להסכם, הושהה בהסכמת הצדדים צו הפינוי כנגד הנתבעת, תוך שנקבעה דרישת הכתב, כתנאי לפינויה מהבית.

כשנשאל התובע בעדותו האם במהלך השנים שחלפו פנה אל הנתבעת בדרישה לפינוי, בכתב -השיב בחיוב ולאחר מכן חזר בו והשיב בשלילה:

"ש.      היתה פניה אליה ממך בכתב?

ת.         כן.

ש.        איפה?

ת.         היא אצלי בבית. זה לא שייך לתיק הזה.

ש.        למה זה לא שייך לתיק הזה?

ת.         בפניה הזו ביקשתי למיטב זכרוני את הפירוק שותפות שבמקום ללכת לבית המשפט שנסיים בינינו ושהיא תשלם לי.

ש.        אתה שלחת את המכתב או עורך דין מטעמך שלח? האם יש משהו בכתב שאתה או בא כוחך שלח לח. עד שנת 2010 בקשר לדמי שימוש?

ת.         לא חושב שיש משהו בכתב. "

(27.11.16, עמ' 20 ש' 11-14).

1. בסעיף 9 לסיכומיו, שינה  התובע את גרסתו והודה כי פנה אל הנתבעת במשך שנים בעל פה בלבד, ואילו דרישתו הראשונה בכתב היתה רק ביום 7.2.10. ולפיכך ביקש להתעלם מדרישת הכתב.

אדגיש, איני מוצא מקום להיעתר לבקשה זו. הצדדים קבעו בהסכם, במפורש, את התנאים שיש לקיים על מנת לפנות את הדירה, כמו גם את הסנקציה בגין אי פינוי. משקבעו הצדדים את דרישת הכתב הרי שזו דרישה מהותית שאין להתעלם ממנה.

משזו לא ניתנה, אין לתובע אלא להלין על עצמו.

1. התובע אף מודה בעדותו כי אין בהסכם כל חיוב לתשלום דמי שימוש, כך:

"ש.      אתם ציינתם בתוספת להסכם בסעיף 1 שכל הוראות פסק הדין פרט לשינוי הקטן הזה של דחיית יציאת ח. מהבית נשארות בעינן.

ת.         אם זה כתוב אין וויכוח.

ש.        ז"א שכל מה שכתוב בהסכם מקובל עליך ? אישרת את זה בתוספת להסכם. נכון?

ת.         אם אישרתי את מה שכתוב אז כן, כנראה אישרתי.

ש.        אתה יכול להראות לי איפה בהסכם כתוב שח. צריכה לשלם לך דמי שימוש?

ת.         לא כתוב.

ש.        יש מקום אחר שכתוב שח. צריכה לשלם לך דמי שימוש?

ת.         לא."

1. בסיכומי התשובה מטעמו מודה התובע כי לא הוזכרו בהסכמים הצורך בתשלום דמי שימוש אולם אז פונה  ומבקש לתבוע אותן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, נוכח בניית שתי יחידות הדיור בבית המגורים ללא הסכמתו.

איני מקבל טענה זו של התובע.

בתוספת להסכם הושהה מפורשות פינוי התובעת מבית הצדדים. במצב זה, נותרה התובעת להתגורר בבית המגורים מכח הסכמה.

ככל וסבר התובע כי יש בהתנהלות הנתבעת ובכלל זה בניית יחידות הדיור משום עשית עושר ולא במשפט היה עליו להתרות בה לבל תעשה כן. העובדה כי התובע השתהה והתריע רק לאחר סיום בנית יחידות הדיור יש בה משום חוסר תום לב מצדו.

1. זאת ועוד,  מצאתי ליתן אמון בעדותה של הנתבעת לפיה החלה בהשכרת יחידות הדיור לאחר שבית המגורים עבר לבעלותה המלאה, והתובע לא הוכיח אחרת. (27.11.16, עמ' 23 ש' 19-20 עמ' 25 ש' 1-4).

1. עוד אציין כי בטענה זו של עשיית עושר ולא במשפט יש משום הרחבת חזית אסורה שאין לקבלה (וראה ע"א 1397/02, 1270/02 עריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד בע"מ וכן א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמוד 88).

1. אדגיש,  בעדותו הודה התובע כי גם במועד הדיון בפני ביה"ד הרבני, כשלוש שנים לאחר החתימה על ההסכם, במעמד סידור הגט לא ביקש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש. כך:

"ש.      אתם התגרשתם בשנת 1996 ובמעמד הגירושין – 3 שנים אחרי זה – הזכרתם את נושא דמי השימוש?

ת.         בעל פה. לא אישרנו את דמי השימוש ברבנות. "

            (27.11.16, עמ' 16 ש' 17-19).

1. מכאן שהיו לתובע הזדמנויות מספר, במהלך השנים, לעגן דרישתו לדמי שימוש אולם הוא בחר, שלא לעשות כן.

1. חשוב לציין כי כשנשאל התובע אודות הסיבה לאי מכירת הבית מיד עם עזיבתו, בתחילה ציין כי היה זה משום שלא נמצא מחיר טוב לבית (27.11.16, עמ' 11 ש' 11-13), בהמשך  הודה בטענות התובעת כי היה זה משום החובות הרבים שרבצו על הבית, כך:

"ש.      למה לא מכרתם את הבית מיד לאחר הפרידה שלך ?

ת.         לא קיבלנו מחיר טוב, בנוסף, היתה משכנתא והיו עיקולים על הצד שלי בסכומים כאלה שלא יכולתי להתמודד.

ש.        זה נכון יהיה לומר שאם הייתם מוכרים את הבית המחיר שהייתם מקבלים לא היה מכסה את העיקולים והחובות ואת המשכנתא?

ת.         קשה לי לקבוע את הדברים הללו, באותו זמן חשבתי כך, היום אני אחרי שמכרנו את הבית וראיתי היה חוב שלי לבד בכלל ללא קשר לגרושתי ממס הכנסה על 8 וחצי מליון ₪ שבאותה תקופה אמנם עברו כמה שנים זה לא היה 8 וחצי זה היה 5 או 4 מליון, אבל שמכנו את הבית זה 8 וחצי. הלכתי למס הכנסה וביררתי ממה נובע החוב וכו', יש לי קבלות על זה, גמרתי איתם על 700 ₪. יש בתיק ההוצל"פ קבלה על כך.

ש.        בעת הזמן הזה סברת שהחובות שלך הם כאלה שמכירת הדירה לא תכסה את החובות.

ת.         כך חשבתי בעבר היום אני יודע אחרת.

...

ש.        בתוספת להסכם כתוב שצו הפינוי כנגדך בתוקף, ז"א דחיתם את הפינוי של ח. , למה לא דחיתם את הפינוי שלך באותה עת הרי לא התגרשתם עדין? מקריאה מהתוספת להסכם סעיף 3 א' – מצטטת. למה בתוספת להסכם ניתן צו פינוי נגדך מיידי בהסכמה של שניכם והדחיה נעשתה רק עבור ח. ?

ת.         כל סיבת הגירושין היתה כלכלית, ציינתי זאת קודם, אני הסכמתי להתגרש ולפנות את הבית בגלל כל העיקולים שעיקולו לנו בבית, הטלביזיה, מכונת הכביסה וכו', גרמתי לה סבל, מודה ומתוודה, אז אמרתי שאני יוצא ואז היא יכלה לטעון שאני לא גר שם, הדברים לא שייכים, כתוב שכל המטלטלין בחוזה הם שלה ולא יהיו עיקולים זו הסיבה היחידה שגם הגירושין היו בגללה וגם אני פיניתי. "

                                    (27.11.16, עמ' 15 ש' 9-19, עמ' 16 ש' 1-7).

מכאן עולה שמכירת הבית התעכבה דווקא בשל העיקולים והחובות שרבצו על הבית, ובגינו של התובע,  שהרי אף התובע העיד כי סבר, בטעות, שלא יהיה די בתמורת הבית כדי לכסות את כל החובות.

1. אבהיר, התנהלות התובע בתיק, מעלה תהיות. מחד, טוען הוא כי מכירת הבית התעכבה עקב חובות שרבצו על הבית, תוך שהוא מודה כי "גרם סבל" לנתבעת, ואילו כעת מבקש הוא חיובה בדמי שימוש עבור תקופה זו.

1. עוד אציין, כי גם כאשר התאפשרה מכירת הבית, וסיום ההליכים, היה זה דווקא התובע אשר הקשה על הליך המכירה.

כך בבקשת כונס הנכסים הנטראלי, עוה"ד זיסמן מיום 6.11.13 לביהמ"ש, בבקשות שקדמו למכירת הבית. במסגרתה ציין בין היתר כי התובע ביקש לרכוש את בית המגורים, במחיר של 2 מיליון ₪, אולם חזר בו עקב בניה ללא היתרים ובעיות הנדסיות אחרות הקיימות בבית. בעקבות כך שב הכונס וביקש למכור את הבית בשוק החופשי או אז, ביקש התובע לדחות את הליכי המכירה, עקב בעיות רפואיות אף כי לא היה בהם כדי למנוע השתתפותו בהתמחרות.

בהמשך, נשלחו על ידי הנתבע, לביהמ"ש תצהירים של רוכשים פוטנציאליים, לכאורה, שטענו כי לא הותר להם לראות את הבית. כונס הנכסים הדגיש כי מדובר היה באנשים "מטעם" התובע, או בלשונו של הכונס "אנשים שהוא הביא כדי להכניס מקלות בגלגלי המכירה. אין ולא היתה כל מניעה לכל המתעניינים לראות את הבית והנה רק אנשיו של התובע לא הצליחו בכך, "משום מה". ברורה איפה המגמה השקופה של התובע לסכל את הליך המכר "בכל מחיר" התובע לא בוחל בכל אמצעי לשם כך, ולשם כך "נשתלו" אנשיו בהליכי המכירה כדי שיוכלו להעלות את טענות הסרק במסגרת הניסיון לסכל את המכר."

עוד ציין הכונס כי על הבית רשומה משכנתא לזכות אחיו של התובע וחל על חלקו של התובע בלבד. כן ציין הכונס כי: "העלאת נושא המשכנתא כהצדקה לביטול המכר כביכול במסגרת הליך זה, אינה נכונה מהבחינה המשפטית ונועדה כל כולה להכניס מקלות בגלגלי המכר שלא כדין."

כאמור, טענות אלה של התובע נדחו מכל וכל על ידי כב' השופט כהן אשר אישר את המכירה, כבר לפני שנים, לידי התובעת.

כשנשאל התובע אודות כוונתו לרכוש את הבית השיב תשובה מתחמקת ושאינה ברורה:

                        "ש.      אתה רצית לקנות את הבית?

ת.         היה זמן שהכונס נכסים הציע לנו לקנות את הבית, כן.

ש.        מי זה לנו? האם אתה רצית לקנות את חלקה של ח. בבית ?

ת.         כן.

ש.        מאיזה כסף ?

ת.         רציתי להציע לקונים פוטנציאלים ועל סמך זה לקנות.

ש.        לא הבנתי.

ת.         חיפשתי קונה שיקנה את הבית את חלקה וחלקי ישאר.

ש.        אתה תשאר שותף לקונה אחר?

ת.         כן.

ש.        מי היה מתגורר בבית? אתה? הקונה ? שניכם ביחד?

ת.         זה לא עלה על הפרק באותה תקופה.

ש.        זה מה שאתה רצית?

ת.         כן.

ש.        מתי הסכמת שהדירה תמכר?

ת.         בשנת 2010 שהגשתי את בקשת הפירוק. אז הסכמתי שהבית ימכר בכלל.

ש.        אני שואלת מתי אתה הסכמת שהבית ימכר לאחד הצדדים או לך או לח. ?

ת.         אף פעם לא."

1. מעדותו עולה כוונתו של התובע לסכל את הליכי המכירה לנתבעת בכל מחיר ובכל דרך. התנהלות שאינה מקובלת ואינה סבירה בנסיבות העניין.

1. בכל הנוגע לתביעה זו, בנסיבות אלה, כאמור, מאחר והדרישות הפרוצדורליות ל"כתב" עליה הוסכם בהסכם לא התקיימה, לעניין פינויה של הנתבעת מהדירה, סברתי כאמור, כי  מגוריה בבית היו כדין.

ומשלא נקבע בין הצדדים, בהסכמים ביניהם, הסדר לעניין דמי שימוש,  כי אם הסדר אחר, התביעה תדחה.

1. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

1. המזכירות תסגור התיק.

1. מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.