ד' נ' עיריית רמת גן ואח'

" ...כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים".

הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא, הלכה ד')

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונה עצמית עם אופניים. ביום 25.10.2010 בשעה 5:50 לערך רכב התובע על אופניו בשולי הדרך בכביש מס' 4 מכיוון מחלף אלוף שדה לכיוון צומת מסובים.

לטענת התובע, תוך כדי רכיבה, אופניו עלו על יציקת בטון וכתוצאה מכך הוא נפל מאופניו ונחבל בגופו (להלן: "התאונה"). התובע פונה ממקום התאונה באמצעות אמבולנס של מד"א לבית החולים הקרוב, בתל השומר. התביעה הוגשה כנגד עיריית רמת גן (להלן: " נתבעת 1") אשר לטענת התובע היא הבעלים של השטח בו התרחשה התאונה. בתאריך 18.03.13 הוגשה לבית המשפט הודעת צד ג' מטעם עיריית ר"ג כנגד החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ (להלן: "צד ג'") האחראית על תחזוקת קטע הכביש המדובר. בעקבותיה הוגשה בקשה ע"י ב"כ התובע לתיקון כתב תביעה על דרך של הוספה של החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ (מע"צ) כנתבעת נוספת בתיק (להלן: "נתבעת 2").

משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב'). הוריתי בהחלטתי מיום 11.08.14 על הגשת העדויות בתצהירי עדות ראשית, והתקיימו בתיק מספר דיוני הוכחות. על פי בקשת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.

הצדדים חלוקים הן בעניין החבות והן בעניין הנזק. ראשית בקשר לנסיבות התרחשות התאונה: התביעה טוענת שהנפילה מהאופניים התרחשה עקב התנגשות בגוש בטון שהיה בשולי הכביש, ואילו ההגנה טוענת שהתובע לא הצליח להוכיח כי היה גוש בטון או לחילופין לכל היותר היה שם כתם או בליטה שאינה מגיעה לכדי מפגע. לחילופין גם אם היה במקום מפגע כנטען, לטענת הנתבעת על התובע היה לראות אותו ולהיזהר מפניו.

ב"כ נתבעת 1 המלומד טוען שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין שהינו בעל אינטרס מהותי בתיק ואין לתת לה כל משקל. יתירה מזו, בתמונות שהוצגו לא ניתן לראות או להבחין בבליטה או בכל מפגע אחר בכביש. בנוסף, התובע לא הביא כל ראיה לגודל יציקת הבטון הנטענת על ידו ואף לא הובאה ראיה לעצם קיומו של המפגע. לטענתו, התמונה שהובאה מראה לכל היותר כתם על שולי הכביש. גרסתו של התובע כפי שנמסרה לנציג מד"א אינה מזכירה גוש בטון כלשהו ועדות זו היא מעין "Res gestae" ועדיפה על גרסתו המאוחרת. לטענת ההגנה היו בזירת האירוע עדים פוטנציאליים שאותם לא הזמין התובע להעיד והדבר צריך להיזקף לחובתו.

גם ב"כ הנתבעת 2 המלומד הצביעה על בעיה באמינותו של התובע לאור האמור בדוח מד"א בו צוין כי התובע "במהלך הנסיעה החליק ונפל מהאופניים" וכך עולה גם מתמליל השיחות של מד"א מיום האירוע כשלא מוזכר מפגע כל שהוא. התובע גם בחר שלא לחקור את עורך הדו"ח של מד"א והדבר צריך להיזקף לחובתו. ב"כ נתבעת 2 המלומד טוען בנוסף טענות שונות לגבי התמונות שהוצגו לבית המשפט: שנערכו לאחר הצילום ,שלא כל התמונות הוצגו לבית המשפט, שישנם תמונות שהמפגע אינו נראה כלל, שהאיכון של התמונות לא יכול להיחשב כראיה קבילה לגבי המיקום והתאריך, שמהתמונות עצמן לא ניתן ללמוד על הקשר למקום התאונה ולכביש 4, שלפי הצל לא נראה שהמצלם נעזר בקביים כפי שהתובע אמור היה להיות, שישנה תמונה שנראה כי צולמה מגובה נמוך סמוך לקרקע דבר שמעלה תהיה נוספת שכן התובע שמתקשה להתכופף ולרכוס נעליו מצליח לצלם מגובה כזה המצריך התכופפות כזו. כמו כן נטען שהתובע לא ביצע מדידות למפגע ובכלל אם היה שם מפגע גדול כפי שטוען התובע היה עליו לראותו לפני המפגש ולהיזהר מפניו, ומכיוון שלא ראה אותו כנראה שלא היה מפגע.

בנוסף התובע לא ציין בתביעתו את דבר פגיעתו השנייה שקרתה בזמן נסיעה באופניים לאחר הנפילה, לא בתצהיר תשובות לשאלון ולא בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידו לבית המשפט ואף המומחה מטעמו של התובע לא הזכיר זאת.

דיון והכרעה

ראשית, הנני דוחה את טענת ההגנה לפיה אין לקבל את גרסת התביעה שכן מסתמכת רק על עדותו היחידה של התובע. לעדותו של התובע - אשר מהימנה בעיניי - מצטרפת עדותו של מר שבתאי שאמינה אף היא בעיניי, שבה הוא מעיד כי ראה את גוש הבטון האמור בקרבת האופניים. שנית, התמונות המצורפות מטעם התובע נראות אמינות בעיניי מה גם שלא הוכח וגם לא נראה כי נעשתה בהם עריכה לאחר הצילום ועיון פשוט בתמונה מראה שאין ממש בהסתייגויות ההגנה שצוינו לעיל. שלישית, אמרתו של התובע לחובשי מד"א התרחשה דקות לאחר התאונה כשהוא חבול ודואב. זאת ועוד, לפי דו"ח מד"א, התובע טופל ע"י מורפיום לצורך הקלת הכאב. משכך, איני רואה לנכון לתת משקל רב לבחירת המילים של התובע בדבר אופן נפילתו וקרות התאונה בשעת טיפולו הראשוני במקום ע"י מד"א וזאת עקב השפעתו של סם המורפיום ומצבו הרפואי. התובע צירף גם צילום הממחיש את המפגע וטענות הנתבעת 2 בקשר לצילומים האלו לא מקובלות עלי. משכך ולאור האמור בסעיפים 9-20 לסיכומי התביעה הריני קובע כי היה על השוליים של הכביש גוש בטון בגודל המהווה מפגע וכי התאונה התרחשה עקב התנגשות עם מפגע זה.

עם זאת, דין טענת ב"כ התביעה המלומד (פרק יג' לסיכומי התביעה) להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להידחות. סבורני ששלושת התנאים המצטברים להחלטת הכלל לא התמלאו במקרה הנדון וטענות נתבעת 1 בסעיפים 106-115 לסיכומיה מקובלים עלי לעניין זה. גם אם נצא מנקודת הנחה שהנכס בשליטת הנתבעות ושהתובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק, לא ניתן לקבוע שהנסיבות שבהן נגרם הנזק הן כאלו שהמסקנה המתבקשת היא שמדובר ברשלנותו של הנתבעות (וראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539), משכך לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו".

לדידי אין כל אחריות מצד הנתבעת 1, לא כ"בעלים" של הנכס, לא בגין הפרת חובה חקוקה ולא בעוולת הרשלנות, שכן התאונה התרחשה בכביש 4 בין צומת האלוף שדה ובין צומת מסובים, המדינה החליטה כי כביש 4 כמו עוד כבישים ראשיים אחרים יהיו באחריות המדינה ולשם כך הקימה את התאגיד הממשלתי הנקרא החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ והאמור בסעיפים 1-12 לסיכומי נתבעת 1 בעניין זה מקובלים עלי.

משכך נראה לי שבמקרה דנן בו נמסרה אחריות, תקציב ממשלתי וסמכות לחברה הלאומית לדרכים, אין מקום להטיל אחריות גם על עיריית ר"ג.

משכך דין התביעה נגד נתבעת 1 להידחות וגם הודעת צד ג' שהיא שלחה לנתבעת 2 נדחית ויש להתרכז בבדיקת העילה כנגד נתבעת 2.

בעניין הנתבעת 2 יש לזכור שלשם הטלת חבות בנזיקין בגין עוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של יסודות העוולה: חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובה זו ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה האמורה. יסודות העוולה שזורים זה בזה.

הפרתה של חובת הזהירות המושגית קשורה למבחן הצפיות. המבחן הוא, אם "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.

במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק, בדרכי התרחשותו ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות (ראו למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי). סבורני שכאן התשובה קלה משום שברי שעל מתחזק דרכים מוטלת החובה לשמור על שלום משתמשי הדרך (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)).

לגבי חובת הזהירות הקונקרטית מאחר והאחריות על כביש 4 ובכלל זה שוליו, נמסרה למע"צ וזו קיבלה על עצמה את האחריות עליו כפי שהודתה, הרי שהוכחה חובת הזהירות של נתבעת 2 להסרת מפגעים מהכביש.

יחד עם זאת, הדין אינו מחייב את החייב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, [31.05.79] בעמ' 652).

עד הנתבעת 2 מר אליהו עובדיה הודה כי הימצאות גוש בטון בכביש הוא דבר מסוכן שצריך לסלקו. כך ניתן להבין גם מעדותו של עד הנתבעת 1 מר גרי לינדנר (עמ' 64 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 07.09.16).

לעניין הסיור שמבצעת נתבעת 2 בכדי להסיר מפגעים מהדרך ומהשוליים של כביש 4, עדותו של מר אליהו עובדיה לא הייתה קוהרנטית. כך למשל בעמ' 66 שורות 2-11 לפרוטוקול עולה שאין בנמצא דו"חות סיורים:

"ש.מניח שהם עושים סיור אם מוצאים מפגע, אחרי סיום סיור עושים דוח?

ת.מוציאים דוחות במידה ויש מפגע. אם עבודה מתמשכת מוציאים למנהל הפרויקט, עושים תוכנית עבודה. אם זה מידית בור שמהווה סכנה מבצעים את זה מידית סוגרים הכביש.

ש.אם בודקים כביש 4 רואים שהכל בסדר כותבים זאת ?

ת.אם רואים שהכל תקין אין צורך בכתיבת דוח. אמרתי שאם יש מפגע.

ש.אם כשמסיימים סיור כותבים שהכל תקין?

ת.ברור.

ש.תוכל להציג הדוחות לפני התאונה?

ת.אין לי אותם."

לא רק שלא הוגשו דוחות להוכחת הסיורים הרי ששבועיים לאחר התאונה נותר המפגע במקומו כפי שניתן לראות בצילומי התובע.

משלא הוגשו הדוחות האמורים ואין ראייה נוספת לביצוע הסריקות, לא שוכנעתי כי נתבעת 2 או מי מטעמה מילאו את חובתם וביצעו בפועל את הסיורים הנדרשים או פעולות אקטיביות נוספות אשר מטרתן למנוע מפגעים ושמירה ככל שניתן על תקינותו של הכביש והשוליים. נראה שהנתבעת 2 ממתינה לדיווחים על מפגעים בכדי לפנות אותם ולא נוקטת בכל פעולה יזומה מצידה לבצע זאת.

אין צורך להכביר במילים על מסוכנותו של הכביש בכלל וכביש המוגדר כדרך בינעירונית בפרט ולא כל שכן הימצאותו של מפגע בצורת גוש בטון בכביש כזה או בשוליו.

מדינת ישראל חווה בשנות קיומה שלל טרגדיות אשר מגיעות לכדי מכת מדינה של ממש בנוגע לנפגעים בתאונות הדרכים. לעיתים נראה שרוכבי האופניים בישראל נאלצים לשחק "ברולטה רוסית" בכבישי הארץ בלית ברירה עקב מחסור במסלולי רכיבה מוסדרים ונאותים. מבחינתם של רוכבי האופניים, המקום שבו הם יכולים ורשאים על פי דין לרכב הם שולי הכביש. אין הבדל בין אם הרכיבה היא לצרכי שימוש כדי להגיע לעבודה, לצרכי ספורט או לכל מטרה אחרת. כפי שציינתי לעיל, חלה על נתבעת 2 החובה לדאוג לביטחונם של משתמשי הדרך, קל וחומר לרוכבי האופניים, אשר נמצאים באופן יחסי בסיכון גבוה בדרך בינעירונית.

לאור האמור לעיל, הנני קובע שהתובע הוכיח את הימצאותו של המפגע במקום התאונה והנתבעת לא הצליחה להוכיח כי עשתה פעולות סבירות למנוע מפגעים מן הסוג הנ"ל. משכך מסקנתי היא שהנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע והתרשלה.

משקבענו כי הנתבעת 2 התרשלה וכתוצאה מהתרשלות זו נפגע התובע הרי שהתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי השאלה היא האם ההתנהגות שגרמה לתוצאה היא התנהגות שיש להטיל אחריות בגינה.

על פי הפסיקה, ניתן לבדוק קשר סיבתי משפטי באמצעות מבחן הצפיות: על פי מבחן זה, הקשר הסיבתי מתקיים אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. אין ספק כי יש לצפות כי מפגע כזה יכול לגרום נזק למשתמשי הדרך ואם לא מסירים מפגע כזה עלול להיגרם הנזק . חשוב לציין שבשלב הצפייה על המזיק היה לצפות שהניזוקים עלולים לנהוג בחוסר זהירות מסוימת, שתצטרף לחוסר הזהירות שלו, וייגרם הנזק. כך שגם אם יוכח חוסר זהירות כזה או אחר מצד התובע , אין הדבר פוטר את המזיק מחובת הזהירות.

גם מבחן מתחם הסיכון התקיים שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. ובענייננו הן הכביש והן המפגע נמצאים במתחם הסיכון והנזק נגרם בתוך מתחם הסיכון.

גם מבחן השכל הישר התקיים בעניינינו שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים כאשר כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להיווצרות התוצאה המזיקה. במקרה שלפנינו אי קיום סיורים מסודרים יזומים למציאת מפגעים ותיעודם, ואי קיום פעולות להסרת המפגעים, מהווים את המחדל שגרם לקרות הנזק ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.

הסתכנות מרצון

ב"כ נתבעת 1 המלומד טוען (סעיפים 94-105 לסיכומיו) כי התובע הסתכן מרצון ומשכך יש להפעיל ההגנה לפי ס' 5 לפקודת הנזיקין. איני סבור שיש לקבל טענה זו. אמנם, לעניין פעילות ספורטיבית נקבע לעיתים כי קיימת הסתכנות מרצון של העוסקים בה אך בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת לפטור נתבע מחבותו בשל הסתכנות מרצון של הנפגע, על הנתבע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: האחד, שהניזוק ידע על מצב הדברים שגרם לנזק. השני, שהניזוק חשף את עצמו למצב זה. השלישי, שהחשיפה למצב שגרם לנזק נעשתה מרצון חפשי. משכך, הידיעה בדבר קיום הסיכון אינה מספקת.

הניזוק צריך להסכים לקבל על עצמו את הסיכון לנזק ללא פיצויים, לאמור, עליו לחשוף את עצמו גם לתוצאות המשפטיות של הנזק. עליו להסכים שאם יאונה לו נזק – יפול ההפסד עליו ולא על הנתבע. נדרשת הסכמה להסתכנות משפטית (ראו ע"א 753/75 בלגה נ' עזבון המנוח טפט ,פ"ד לב(1) 757; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', מט(1) 102; ע"א 704/80 סידר בע"מ ואח' נ' קו צינו אילת אשקלון בע"מ ואח', פ"ד לט(1) 393).

ב"כ הנתבעת מייחס מבחנים אלו לרכיבה על אופניים בכביש בין עירוני. אינני יכול לקבל זאת. לדידי, הוא רכב בכביש מרצונו החופשי אך הוא לא ידע על הימצאותו של המפגע, לא חשף עצמו למפגע מרצון חופשי וגם אם יש סיכוי כי בכביש ימצאו מפגעים בוודאי שהתובע לא הסכים מראש לחשוף עצמו לנזק ללא פיצוי.

שאלת האשם התורם

לדברי ההגנה, גם אם תתקבל טענת התביעה על אחריות הנתבעות לאירוע, יש לייחס אשם תורם מלא לתובע בגין התאונה.

ב"כ הנתבעת 2 המלומד טוען (סעיפים 54-58 לסיכומיו) כי אשמו התורם של התובע מגיע עד לכדי 100% שכן סיכן עצמו, בכך שנהג בחוסר אחריות, לא הביט בכביש, נהג ללא פנס בשעות מוקדמות לפני זריחה ובמהירות גבוהה. התובע הפר הוראת תמרור 45 ב' ובכך הפר את תקנה 33 לתקנות התעבורה תשכ"א. לטענת התובע במועד התאונה לא היה כל תמרור או שילוט האוסר על רכיבה על אופניים וכפי שעולה מעדותו של מר עובדיה ממע"צ מותר לרכב על אופניים במקום התאונה ולכן התובע לא רכב בניגוד לחוק.

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהובאו במהלך המשפט, הריני קובע כי יש ממש בחלק מטענות ההגנה לעניין הפנס והתעלמות ממפגע שהיה על הכבש. אמנם זכותו לצפות שהשוליים הסלולים של הכביש עליו הוא רוכב כחוק יהיו ללא מפגעים, אך רוכב אופניים איננו יכול רק להביט קדימה ברכיבתו. משכך ולאור כל האמור לעיל, אני סבור שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 25%.

דיון בעניין הנזק

התביעה טוענת לנכות רפואית צמיתה של 20% לפי סעיף 35 (1)(ב-ג) בגין כאבים ומגבלות בתנועת מפרק ירך שמאל בהסתמך על המומחה הרפואי מטעמו, ד"ר גיל לאנה בחוות דעתו מיום 09.04.12. כמו כן טוען שנכותו התפקודית זהה לנכות הרפואית ועומדת אף היא על 20%. התובע חישב את נזקיו לפי נכות זו וסה"כ תביעתו עומדת על 1,222,600 ₪.

ההגנה טוענת כי נכותו הרפואית היא 10% בלבד לפי חוו"ד מומחה מטעמה, ד"ר קליר מיום 09.02.14 וכי לא נותרה לתובע נכות תפקודית כלל.

התובע ויתר על חקידת מומחה ההגנה וההגנה חקרה את מומחה התביעה. מחקירתו עולה כי הוא הסכים כי לו יעבור התובע ניתוח להוצאת הבורג מצבו ישתפר (עמ' 49, שורות 8-11 לפרוטוקול מיום 19.04.15).

סבורני שבנסיבות העניין יש לקבוע הנכות הרפואית בשיעור 15%.

באשר לנכות התפקודית, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי נכותו התפקודית של התובע תהא בגובה 15%.

הפסד השתכרות לעבר

התובע טוען כי עובר לתאונה השתכר 18,000 ₪ והיתה לו 100% נכות זמנית למשך 3 חודשים ו- 50% נכות למשך 3 חושים נוספים. מאז ועד היום חלפו עוד 76 חודשי עבודה והוא דורש פיצוי לפי 20% נכות תפקודית וסה"כ מחשב ב"כ התובע המלומד את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה בסך 354,600 ₪.

הנתבעת טוענת שאין לשלם לתובע כל סכום שכן קיבל שכר על חשבון ימי המחלה או לחילופין לשלם רק 18,000 ש"ח בגין חודש אחד של היעדרות.

לדידי, הוכח מן המסמכים המצורפים לתיק בית המשפט, כי לתובע הייתה פגיעה ממשית בהכנסותיו ונגרם לו הפסד שכר. עם זאת לא הוכח הקשר הסיבתי לכלל נזקיו.

אמנם שולמה לתובע משכורת בהיעדרותו מהעבודה, אך זאת בגין ימי מחלה שזהו "נכס" השייך לניזוק והמזיק לא צריך "ליהנות" ממנו (ראו ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל) ולכן יש לפצות את התובע בסך 18,000 ₪ בגין החודש הראשון. לגבי יתר החודשים יש לפצות את התובע בשיעור גלובלי וסביר המשקף 2/3 מ- 15% מהכנסותיו בתקופה זו, דהיינו סך מעוגל של 140,000 ₪.

אי לכך, הנני קובע כי פיצוי התובע בגין ראש נזק זה יעמוד על סך 158,000 ש"ח משוערך ומעוגל להיום.

פגיעה ביכולת השתכרות לעתיד

התובע טוען כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו בעתיד לפי הפגיעה ביכולת הקידום שלו וזאת עד לגיל שבעים שזהו גיל פרישה אפשרי למקצוע כמו שלו. סה"כ הפסד השתכרות לעתיד של 434,894 ₪.

הנתבעת טוענת כי אין לשלם בגין ראש נזק זה שכן התובע המשיך לעבוד ושכרו לא נפגע והוא אף רוכב כיום על אופניו. כמו כן אם יש נזק הרי שיש לשייכו לתאונה השנייה ומכל מקום יש לחשב תקופת העבודה עד גיל פרישה לפי חוק ולא מעבר לכך.

בעניין ראש נזק זה סבורני שיש ממש בטיעוני נתבעת 2 בסעיפים 83-85, אך המסקנה לפיה יש לשלול לגמרי את הפיצוי בגין ראש נזק זה אינה הגיונית. לדידי יש לפסוק סכום גלובלי הלוקח בחשבון את אי הוודאות שבפסיקה מסוג זה ולעמיד הפיצוי בסך סביר והוגן של 100,000 ₪.

הפסדי פנסיה

לסכומים דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).

כאב וסבל

התובע מחשב את נזקו בגין הכאב והסבל שחווה על סך של 180,000 ₪ ואילו הנתבעת 2 טוענת שלכל היותר יש לשלם לתובע 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה. כשאני מעיין בפסיקה המתייחסת לתיקים מסוג זה (15% נכות אורתופדית בתיקי חבויות) כגון ת"א 1775-06 קרמר פאניה נ' שירותי בריאות כללית (15.12.2011), ת"א 37026-04-12 פלונית נ' שאול סולי עבדה (28.03.2017), ת"א 38230-11-14 פלונית נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה (18.03.2017), אני מגע למסקנה שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה הוא 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

התובע העמיד את הוצאותיו בגין ראש נזק זה על סכום של 30,000 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי התובע לא הציג כל קבלות המעידות על הוצאותיו או כל ראיה אחרת ולכן אין היא חייבת תשלום כלשהו בגין ראש נזק זה . כמו כן טוענת הנתבעת כי התובע מקבל את כל הטיפולים הדרושים לו מקופת חולים וגם בעתיד יוכל לקבל את העזרים והתרופות במסגרת סל התרופות.

לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח שנגרם בפועל (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809), ואולם לעיתים די באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות כדי שאפשר יהיה להעניק פיצוי גלובלי (ראו קציר, פיצויים בשל נזק גוף עמ' 587 – 590).

לדידי ולאחר שעברתי בעיון על המסמכים המצורפים לתיק בית המשפט, סבורני כי יש מקום לפיצוי התובעים בסכום גלובלי על טיפולים ונסיעות שלא כלולות ב"סל הבריאות" בסך 2,000 ₪ עבור ראש נזק זה.

עזרת הזולת

התובע דורש בגין העזרה שקיבל מחברו עובדיה ומבני משפחתו סכום של 100,000 ₪ ואילו הנתבעת 2 טוענת כי התובע לא הציג כל ראיה בדבר הצורך בעזרת הזולת ולכן אין לשלם לתובע בגין ראש נזק זה. עוד טוענת הנתבעת לחלופין כי העזרה שקיבל מבני משפחתו או חבריו הרי היא שמקובלת בין בני משפחה וחברים, שאינה מזכה בפיצוי.

לאחר עיון בטעונת הצדדים, סבורני שיש מקום לפיצוי ע"פ ראש נזק זה בסכום של 15,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

בגין ראש נזק זה חישב התובע את נזקו בסך של 30,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי מאחר ולא הוצגו קבלות בדבר הוצאות שהוצאו בפועל אין לשלם בגין ראש נזק זה.

בעניין ראש נזק זה לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני שיש לשלם פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.

סוף דבר

במציאות הישראלית, בה כמעט ולא קיימים מסלולי רכיבה מסודרים לרוכבי אופניים וכשהרכיבה על המדרכות אסורה עפ"י דין בכדי לא לסכן הולכי רגל, לא נותר לרוכבים ברירה אלא להשתמש בכבישים, ובמיוחד בשולי הכבישים.

משכך חשוב לדאוג לתקינות השוליים של הכבישים ולהסיר כל מכשול העלול לפגוע ביכולת רוכבי האופניים להשתמש בהן בבטחה, שמחויבים אנו אף על פי המשפט העברי וכפי שציין הרמב"ם ב"יד החזקה" שהובאה בפתח פסק דין זה.

התביעה נגד נתבעת 1 נדחית והתובע ישלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,000 ₪.

התביעה נגד נתבעת 2 מתקבלת לאחר הוכחת הפרת חובת הזהירות וההתרשלות מצידה והיא תשלם לתובע את הסכומים דלעיל, בניכוי אשם תורם בשיעור 25%.

בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום דלעיל.

המזכירות תשלח פס"ד זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.