1.התובע, יליד 21.7.1982, הגיש תביעתו לפני חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים"), עקב נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 15.5.2013, עת נהג ברכבו. הנתבעת הינה מבטחת השמוש ברכב בו נהג התובע בעת התאונה.
לטענת התובע, כתוצאה מתקר בגלגל הרכב, הוא אבד את השליטה על רכבו ופגע בעמוד תאורה. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהריה, שם אובחן אצלו שבר מרוסק בעצם העקב השמאלי. התובע אושפז במחלקה האורתופדית וביום 29.5.2013 נותח ברגלו לצורך קיבוע השבר, בעזרת פלטה ושמוש בשתל עצם מלאכותי. התובע שוחרר מבית החולים ביום 2.6.2013 ובהמשך, היה במעקב רפואי וטופל בפיזיותרפיה. התובע בקש למנות לו מומחים רפואיים ועתר להורות לנתבעת לפצותו בגין נזקיו.
2.הנתבעת התגוננה מפני התביעה והעלתה טענה מקדמית, לפיה רישיונו של התובע לא היה בתוקף ו/או נשלל עובר לתאונה ולכן, במועד התאונה הוא נהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף. לטענתה, לאור הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ו/או סעיף 7(5) לחוק, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה. בהמשך, בהודעתה מיום 6.10.2015, הבהירה הנתבעת כי על פי מסמכי משרד הרישוי, הרי שרישיונו של התובע נשלל לאור ריבוי עבירות במנגנון "שיטת הניקוד", מכח תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה וכי כבר ביום 17.1.2013 נשלחה אליו הודעת פסילה בדואר שליחים, אשר הומצאה לידיו ביום 13.2.2013. הנתבעת עתרה, אפוא, לברר תחילה את שאלת הכיסוי הביטוחי.
3.לאור טענותיה של הנתבעת, פוצל הדיון בתיק, באופן שתחילה נשמעו ראיות הצדדים בשאלת הכיסוי הביטוחי.
4.במהלך דיוני ההוכחות העיד התובע. מטעם הנתבעת הוגשה תעודת ציבור של גב' גלבהואר יהודית (נ/1) - ראש ענף נהיגה במחלקת בקרה ועדכון באגף הרישוי במשרד התחבורה, אשר אף נחקרה וכן, העידה גב' יפה קנלו - בעלת הבית בו התגורר התובע במועדים הרלבנטיים לתביעה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
5.השאלה העומדת לדיון הינה, האם התובע היה מודע לכך שרישיונו נפסל עקב "שיטת הנקודות", עובר לארוע התאונה נשוא התביעה. במדה ונמצא כי התובע היה מודע לכך שרישיונו נפסל עובר לארוע התאונה, הרי שתשלל זכאותו לפיצויים לאור הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים (הנתבעת זנחה בסיכומיה את הטענה בנוגע לתחולת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, שממילא איננו רלבנטי לענייננו).
6.אקדים ואזכיר, כי תכליתו העיקרית והמרכזית של חוק הפיצויים היא תכלית סוציאלית, שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע, כי מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, אינו זכאי לפיצוי לפי החוק הנ"ל. סעיף 7 לחוק, השולל זכאות לפיצויים ממי שנפגע תוך כדי ביצוע עבירות מסויימת, לרבות נהיגה ללא רישיון תקף, הינו חריג לכלל לפיו זכאי נפגע תאונת דרכים לפיצוי, ותכליתו הינה הרתעתית ועונשית. נוכח ההשלכות של הוראות סעיף 7, נקבע כי יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה (ראה דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נח(5) 639, 653).
7.סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961, שכותרתו "נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים" קובע, כי "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או...".
הפסיקה קבעה, כי על מנת שפסילה תכנס לתוקפה, יש צורך במתן הודעה של ממש אודות הפסילה לבעל הרישיון, אלא אם כן הפסילה הוטלה בנוכחותו. בהיעדר הודעה כאמור, אין לראות בנהג כמי שנהג בזמן פסילה. קיימת חובת יידוע של בעל הרישיון אודות פסילת רישיונו ואין די לעניין זה בידיעה קונסטרוקטיבית, אם כי במדה והוכח כי בפועל אכן הודע לו שרישיונו נפסל, אין זה משנה באיזו דרך נמסרה לו ההודעה (ע"א 7602/06 עיזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ואח' נגד סימה מלכה ואח' (11.10.2011)). הדין האזרחי, כמו הדין הפלילי, מחייב מודעות ממש של הנהג לכך שרישיונו נפסל (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נגד עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (20.6.2007)).
8.הנטל להוכיח כי התובע היה מודע לפסילת רישיונו טרם ארוע התאונה נשוא התביעה מוטל על הנתבעת, משני טעמים. ראשית, כלל הוא שעל בעל דין מוטל הנטל להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד. לפיכך, נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת ההגנה שלו (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע - 2009, עמ' 1723). מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע (שם, בעמ' 1720). מאחר והטענה בדבר מודעותו של התובע לפסילת רישיונו הינה טענת הגנה של הנתבעת, המקדמת את עניינה, הרי שהנטל להוכיחה מונח לפתחה. שנית, העדר רישיון בר תוקף הינו חריג לפוליסת הביטוח ומהווה גם כאמור חריג לכלל לפיו זכאי נפגע תאונת דרכים לפיצוי. הנטל להראות כי בנסיבות העניין מתקיים החריג ולכן פטורה הנתבעת מלפצות את התובע על נזקיו, מוטל אפוא עליה.
9.כפי שיפורט בהמשך, רישיון הנהיגה של התובע נשלל על פי "שיטת הניקוד" לאחר שצבר 40 נקודות, בגין עבירות תנועה.
תקנה 549 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 קובעת אמצעי תיקון מדורגים שניתן להטיל על נהג שנצברו לחובתו נקודות בשל עבירות תנועה שבצע, בהתאם לסיכון שנובע מנהיגתו של הנהג. פסילה עקב צבירה של נקודות נמצאת במדרג הגבוה של אמצעי התיקון.
תקנה 550 לתקנות התעבורה, שכותרתה "הודעה לנהג", מתייחסת למסירת הודעות לנהג בגין ביצוע אמצעי התיקון אותו הוא נדרש לבצע, כדלקמן:
"א)צבר הנהג נקודות במספר המחייב אמצעי תיקון כאמור בתקנה 549, תודיע לו על כך רשות הרישוי וההודעה תכלול פרטים בדבר אופן ביצועו; היה אמצעי התיקון פסילת רישיון, תפרט בהודעה את מועד תחילת פסילת הרישיון ואת החובה להפקידו; ההודעה תישלח לנהג בדואר רשום, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה, או תימסר אישית לידיו.
(ב)הודעה על אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) ו-(ב) שנשלחה כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה".
תקנה 550 קובעת כי על הרשות להודיע לנהג על אמצעי התיקון שהוא צריך לבצע. כאשר מדובר באמצעי תיקון שעניינו פסילת רישיון, כבענייננו, מוטל על הרשות לשלוח את ההודעה לנהג בדואר רשום או למסור אותה לידיו במסירה אישית. כאשר מדובר באמצעי תיקון שאין בצידו פסילה, חלה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, לפיה נמסרה ההודעה בחלוף 15 ימים ממועד המשלוח לנהג. מחוקק המשנה לא מצא לנכון לפרט בתקנה 550 לתקנות התעבורה מהו אמצעי ההוכחה של המסירה הנדרש כאשר נשלחה לנהג הודעה על פסילת רישיונו, אולם הוא הגביל את "חזקת המסירה" אך לאמצעי התיקון הכלולים בתקנות 549(א) ו - 549(ב) לתקנות התעבורה. "חזקת המסירה" איננה חלה, אפוא, על אמצעי התיקון שבתקנה 549(ג), שעניינה פסילת רישיונו של נהג, ויש צורך בהוכחה משמעותית יותר אודות ביצוע המסירה, בדומה להוכחה הנדרשת שעה שנשלח לאדם פסק דין פלילי. ההיגיון בעניין זה ברור, שהרי אדם הנוהג בפסילה צפוי לעונש מאסר. העמדת נהג בסיכון לשלילת חירותו מצדיקה רמת הוכחה שונה מזו החלה לגבי עבירות תנועה ממדרג נמוך (ראה בעניין זה ת.א. (י-ם) 4964/06 אופיר אזולאי נגד אריה חברה לביטוח בע"מ (1.12.2010)). נמצא, אפוא, כי לצורך הוכחת מסירת הודעת הפסילה יש להוכיח מסירה של ממש.
10.מן הכלל אל הפרט. אין חולק כי במועדים הרלבנטיים התגורר התובע עם אשתו (דאז) ביחידת דיור נפרדת, המצויה בתוך בית משפחת קנלו ברחוב הארזים 61א בכרמיאל. על פי עדותו של התובע, על מנת להגיע ליחידת הדיור, יש לעבור שער שלאחריו שביל גישה, המגיע לדלת ראשית של המבנה. מעבר לדלת הראשית, מצויות שתי דלתות נוספות. האחת - דלת הכניסה לדירת משפחת קנלו והשניה - דלת הכניסה ליחידת הדיור בה התגורר התובע. עד למועד התאונה התגורר התובע במקום כשלוש או ארבע שנים ברציפות (עמ' 8, שורות 8 - 18 לפרוטוקול).
11.התובע ומשפחת קנלו חלקו תיבת דואר משותפת במרכז החלוקה. התובע טען, כי מאז שנת 2011, עת רכשה אשתו (דאז) בשותפות חנות, התובע ואשתו (דאז) החזיקו במפתח תיבת הדואר (עמ' 8, שורות 24 - 31 לפרוטוקול). מאידך, גב' קנלו טענה, כי רק בשנת 2015 העבירה את מפתח תיבת הדואר לגרושתו של התובע (עמ' 11, שורות 5 - 13 לפרוטוקול). כפי שיפורט בהמשך, המחלוקת בעניין זה אינה רלבנטית, מאחר וענייננו נסוב סביב מסירה של דבר דואר בדואר שליחים, בבית קנלו ולא במשלוח לתיבת הדואר במרכז החלוקה.
מכל מקום, אין חולק כי הודעות בדבר דואר רשום היו מגיעות לתיבת הדואר במרכז החלוקה. התובע הבהיר, כי במקרים מעין אלה, היה עליו להגיע בעצמו על מנת ליטול את דבר הדואר ולחתום על המסירה והוא שלל אפשרות שגב' קנלו קבלה בשמו דברי דואר רשומים (עמ' 9, שורות 11 - 26 לפרוטוקול).
גב' קנלו טענה, כי נהגה להוציא מתיבת הדואר המשותפת גם דברי דואר הממוענים לתובע ואשתו (דאז) ולהניח אותם בשקית על דלת יחידת הדיור. כאשר הגיעה הודעה על דבר דואר רשום, היא נהגה להביא לתובע את ההודעה. מנגד, גב' קנלו אשרה בעדותה, כי כאשר הגיעה לתיבת הדואר המשותפת הודעה על דבר דואר רשום השייך למשפחת קנלו, היא היתה מוציאה את דבר הדואר ואילו התובע היה מוציא את דברי הדואר הרשומים הממוענים אליו (עמ' 11, שורות 18 - 21 לפרוטוקול).
משתמע מעדויותיהם של התובע וגב' קנלו, כי בעוד שגב' קנלו נהגה להביא לתובע ואשתו (דאז) דברי דואר רגילים מתיבת הדואר, היא לא היתה מורשית להוציא בשמם דברי דואר רשומים וממילא, גם לא נהגה לעשות כן.
12.התובע כפר בטענת הנתבעת, לפיה נמסרה לידיו הודעה על פסילת רישיונו טרם התאונה נשוא תביעתו וטען, כי לו היה יודע על דבר הפסילה היה מטפל בכך מיד.
13.על פי תעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי גב' גלבהואר, ראש ענף נהיגה במשרד הרישוי (נ/1), הרי שרישיונו של התובע נשלל מנהלית החל מיום 8.3.2013, למשך 3 חדשים, עקב צבירה של 40 נקודות. על פי תעודת עובד הציבור, ההודעה על פסילת הרישיון הונפקה על ידי משרד הרישוי ביום 22.1.2013. ההודעה נשלחה אל התובע באמצעות דואר רשום (אין חולק כי מדובר בענייננו בדואר שליחים רשום) שמספרו RI512454424G2. על פי תדפיס המידע על פריט דואר השליחים הנ"ל, הרי שדבר הדואר נמסר ליעדו ביום 13.2.2013.
גב' גלבהואר הבהירה במסגרת תעודת עובד הציבור, כי במשרד התחבורה מצויין תאריך תחילת פסילה משוער, לפי המועד המשוער בו אמורה הודעת הפסילה להגיע ליעדה ולכן, קיים שוני בין המועד שצויין בהודעת הפסילה (8.3.2013) לבין המועד בו התקבל דבר הדואר ביעדו (13.2.2013).
אלא, שמהנתונים שהציגה גב' גלבהואר עולה תהיה נוספת. על פי תדפיס המידע על פריט דואר השליחים, דבר הדואר התקבל למשלוח ביום 17.1.2013, קרי - 5 ימים טרם הנפקת הודעת הפסילה (22.1.2013).
גב' גלבהואר לא ספקה בחקירתה הנגדית הסבר מניח את הדעת לסתירה מהותית זו. היא טענה, כי "בתדפיס שאני הנפקתי, הודעת הפסילה, זה תאריך משוער. ברגע שהמכתב יוצא לנהג, זה לא בדיוק התאריך שזה רשום בתדפיס, זה בערך. זה תאריך משוער למתי שזה נשלח. אני בסך הכל מדפיסה מהמחשב. אני לא שולחת. אני מוציאה תדפיסים מהמחשב, מי שאמור להסביר לכם את זה, זה המנהלים של משרד הרישוי. אני מוציאה תעודת עובד ציבור מהמחשב. לא שלחתי את ההודעות לנהגים, אני לא אמורה לדעת תאריכים, אני לא מכניסה את הפסילות. אני פניתי למתכנתים ששולחים את זה, ואמרו לי שזה תאריך משוער ששולחים. ברגע שהם שולחים את המכתב והתדפיס יוצא, התדפיס לא בדיוק נאמן לאותה דקה ושניה שזה נשלח" (עמ' 15, שורות 23 - 30 ועמוד 16, שורות 1 - 3 לפרוטוקול). מעדותה של גב' גלבהואר בעניין זה עולות שתי נקודות. ראשית - הנתונים בתעודת עובד הציבור שהגישה אינם מדוייקים, אלא מדובר בתאריכים "משוערים" ולכן, לא ניתן לדעת מתי, הלכה למעשה, הונפקה הודעת הפסילה. מכל מקום, לא ניתן הסבר לשאלה, כיצד זה הונפקה הודעת הפסילה רק לאחר שהיא נשלחה, כביכול, בדואר. שנית, מסתבר כי גב' גלבהואר כלל אינה בקיאה בהליכי הוצאת ההודעה על פסילה ובאופן הרישום במחשבי משרד הרישוי.
אם לא די בכך, התברר בחקירתה הנגדית של גב' גלבהואר, כי המסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור אינם כוללים עותק של הודעת הפסילה וכי לא צורף העתק של המכתב שנשלח כביכול לתובע. כך למשל, העמוד השני של תעודת הציבור, אשר נחזה לכאורה להיות עותק של מכתב שנשלח לתובע, איננו כזה הלכה למעשה, הוא אינו מהווה עותק של הודעת הפסילה ואף לא נרשם בו כי רישיונו של התובע נפסל (עמ' 16, שורות 5 - 8 ועמ' 17, שורות 7 - 9 לפרוטוקול). לא הוצג עותק של המכתב שנשלח כביכול לתובע ולא הוכח כי אכן מדובר בהודעת פסילה.
די בכל אלה כדי לקבוע כי לא הוכח שנשלחה לתובע הודעה כדין על פסילת רישיונו.
14.גם בהנחה שהוצאה לתובע הודעת פסילה, בין אם ביום 17.1.2013 ובין אם ביום 22.1.2013, לא הוכח כי היא נמסרה לתובע.
כאמור, על פי תקנה 550 לתקנות התעבורה על הרשות להודיע לנהג על אמצעי התיקון שהוא צריך לבצע. כאשר מדובר באמצעי תיקון שעניינו פסילת רישיון, כבענייננו, מוטל על הרשות לשלוח את ההודעה לנהג בדואר רשום או למסור אותה לידיו במסירה אישית, ולא חלה "חזקת המסירה".
בהנחה שמשרד הרישוי שלח לתובע הודעה בדבר פסילת רישיונו, הרי שאין חולק כי הדבר נעשה בדואר שליחים רשום, קרי - במסירה אישית. סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, קובע, כי יש למסור את המסמך במסירה לידי האדם אליו נשלחה ההודעה ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים (הוראות דומות קבועות גם בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984).
אדגיש, כי בניגוד לטענת הנתבעת, עצם משלוח דבר הדואר באמצעות דואר שליחים, אין בו כדי להפוך את נטל הראיה בדבר המסירה. פסק הדין בת.א. (מחוזי-חיפה) 1592/00 ארז בראסטר נגד אשרף אבו כליב (16.3.2005) אליו הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו איננו רלבנטי לענייננו. באותו מקרה הוכח כי דבר הדואר נמסר לבן משפחתו של הנהג, המתגורר עימו, ונקבע כי בוצעה מסירה כדין של ההודעה על הפסילה. מטעם זה, הועבר לכתפי הנהג התובע הנטל להוכיח כי לא ידע על הפסילה. כפי שיפורט להלן, לא בוצעה בענייננו מסירה כדין של דבר הדואר לידי התובע. לפיכך, אין הנתבעת יכולה ליהנות מהיפוך נטל הראיה.
על פי אישור המסירה של דבר דואר השליחים שמספרו RI512454424G2, הרי שדבר הדואר נמסר "למיופה כח של הנמען הרשום" ואין חולק, כי גב' יפה קנלו היא שחתומה על אישור המסירה (ראה עדותה בעמ' 12, שורות 3 - 5 לפרוטוקול). אלא, שהוכח בפני התובע לא ייפה את ידיה של גב' קנלו לקבל עבורו דברי דואר רשומים. הן התובע והן גב' קנלו אישרו, כי בעת קבלת הודעה על דבר דואר רשום, כל אחד מהם פעל לקבלת הדואר הממוען אליו וכי הם לא קבלו דברי דואר רשומים האחד עבור רעהו. לפיכך, גב' קנלו לא היתה רשאית לקבל את דבר הדואר עבור התובע. בנוסף, גב' קנלו אינה בת משפחה של התובע והיא גם לא התגוררה עימו באותה דירה, כי אם בדירה נפרדת. אני קובע, אפוא, כי לא מדובר במסירה כדין של דבר הדואר לידי התובע.
15.בחקירתה הראשית טענה גב' קנלו, כי "אני זוכרת שלפני הרבה זמן היה שליח שהגיע אלינו הביתה והם לא היו בבית. אם אני לא טועה אני חתמתי על הרשום ולקחתי את המעטפה. היה פעם כזה מקרה לפני 3 שנים אולי, אני לא זוכרת בדיוק. הגיע שליח, אני לא יודעת של מי השליח. אני לא נכנסת לפרטים מה שלא שייך לי". משנשאלה מה עשתה עם המעטפה במקרה זה, היא השיבה כי "כל דבר דואר שייך לא. ולויקה, הייתי מוסרת להם את זה" (עמ' 11, שורות 29 - 32 ועמ' 12, שורות 1 - 2 לפרוטוקול).
בחקירתה הנגדית נשאלה גב' קנלו, האם יכול להיות שקבלה את דבר הדואר ולא מסרה אותו לתובע והיא השיבה "בחיים לא", מאחר שאין סיבה שתשמור על דואר אצלה ולא תעבירו לידיו של התובע (עמ' 12, שורות 28 - 29 לפרוטוקול). משמע, גב' קנלו לא זכרה כי מסרה בפועל את דבר הדואר הספציפי לידיו של התובע, אלא, היא שערה שכך עשתה, משום שלא היתה סיבה שתשאיר אצלה את דבר הדואר. בהמשך, נשאלה גב' קנלו האם במועד בו חתמה על אישור המסירה קבלה לידיה מעטפה והיא השיבה כי אינה זוכרת (עמ' 13, שורות 5 - 6 לפרוטוקול). גב' קנלו כלל לא זכרה מה היה דבר הדואר שקבלה לידיה ולכן, לא ניתן לקבל את הטענה כאילו זכרה שמסרה את אותו "דבר דואר" לתובע. גב' קנלו גם אשרה, כי איננה זוכרת בדיוק את מהלך הארועים, מאחר ומדובר במקרה שארע כ - 3 שנים טרם עדותה. היא לא ידעה לתאר מהו דבר הדואר שקבלה מהשליח ואפילו לא זכרה האם מדובר במעטפה, היא לא פרטה את נסיבות מסירת דבר הדואר הספציפי לידיו של התובע ואף לא ברור האם מסרה אותו, לשיטתה, לתובע עצמו או לאשתו, למשל.
עמדתי לעיל על החשיבות המיוחדת במסירת הודעת הפסילה לידי הנהג. אין בעדותה של גב' קנלו כדי להוכיח כי אכן מסרה לידי התובע או מי מטעמו את הודעת הפסילה וכי נודע לתובע על דבר הפסילה באמצעות מסירתה לידיו. אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת, לפיה הודעת הפסילה נמסרה לידי התובע באמצעות גב' קנלו.
16.בחקירתו הראשית טען, כאמור, התובע כי לא קבל לידיו הודעה בדבר פסילת רישיונו. הוא טען, כי גילה את דבר פסילת רישיונו רק במהלך חודש יוני 2013. לטענתו, עצר אותו שוטר לבדיקה שגרתית בכניסה לעיר ובקש ממנו רישיונות. השוטר מסר לו כי רשום אצלו במערכת שהוא בשלילה, הוא הורה לו להגיע למשרד הרישוי להסדיר את העניין והתובע עשה כן.
בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי במשך כחדשיים לאחר התאונה הוא לא יצא מהבית, אלא עם עזרה של אנשים (עמ' 5, שורות 28 - 32 לפרוטוקול). עם זאת, הוא הבהיר, כי במהלך תקופה זו היה מגיע לטיפולים עם חבר או עם הוריו. משנשאל מתי חזר לנהוג, מסר כי כאשר לא היתה לו ברירה, שעה שחברו והוריו לא יכלו להסיעו, הוא היה נוהג בעצמו (עמ' 6, שורות 1 - 5 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעת, השיב כי בעת שעצר אותו השוטר לביקורת, הוא היה עם קביים (המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה עולים בקנה אחד עם טענה זו ומכל מקום, אין בהם כדי לסתור אותה) ונהג ברכב שכור (עמ' 6, שורות 13 - 15 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעת, הוא השיב כי מדובר ברכב שכור ששכר חבר שלו בשם דימיטרי פלד מחברת השכרה בשם MT (עמ' 6, שורות 15 - 20 לפרוטוקול). הוא הבהיר, כי מדובר היה ברכב אוטומטי ולכן, הוא לא נזקק לשמוש ברגלו השמאלית לצורך הנהיגה. טענותיו של הנתבע באשר לנסיבות גילוי דבר פסילת רישיונו לא נסתרו במאומה.
בניגוד לטענת הנתבעת, אין באי הבאתו של החבר דימיטרי לעדות כדי לפעול לרעת התובע. ראשית, התובע לא יכול היה לצפות שישאל בחקירתו הנגדית מי שכר עבורו את הרכב בו נסע במועד בו נעצר על ידי השוטר. שנית, אין חשיבות אמיתית לעדותו של אותו דימיטרי, מאחר והוא לא נכח במקום בעת שהשוטר עצר את התובע לצורך בדיקת הרישיונות.
מנגד, ניתן למצוא חיזוק לטענתו של התובע בדבר המועד בו גילה את דבר הפסילה המנהלית במסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור (נ/1). על פי "תדפיס טופס החלטה לאחר טיעון - שיטת הניקוד", כבר ביום 8.7.2013, מספר ימים לאחר שעצר אותו השוטר, הגיע התובע למשרדי משרד הרישוי בחיפה ובקש דחיה של הפסילה. הוא טען בפני האחראית בסניף משרד הרישוי, כי הוא עובד קבלן כנהג בוס וכי הרישיון נחוץ לו לצורך עבודתו. לכן, בקש דחיה של הפסילה למשך 3 חדשים. הנימוק שהעלה התובע באותו מועד בפני פקידת משרד הרישוי לא היה נכון והוא לא אמר אמת. אלא שאין בכך כדי להעלות או להוריד בענייננו. התובע הסביר, כי מסר את הדברים מאחר ו"... רציתי בכל מחיר באותו זמן שיישאר לי הרישיון. פשוט נשארתי לבד בבית ולא יכולתי לעשות צעד אחד. החברים היו עוזרים מתי שהיה להם זמן כי כולם בעבודות" (עמ' 7, שורות 29 - 32 לפרוטוקול). ברור כי מוטב היה שיאמר אמת לפקידת משרד הרישוי. עם זאת, אני מאמין לתובע שמסר לפקידה פרטים לא נכונים, אך כדי לנסות ולדחות את פסילת הרישיון, כדי שיוכל להתנייד עם הרכב במידת הצורך. מכל מקום, אין בדברים שמסר לפקידת משרד הרישוי כדי לשלול את העובדה שזמן קצר לאחר שנודע לו, לגרסתו, על דבר שלילת הרישיון, הוא הגיע למשרד הרישוי על מנת להסדיר את העניין. סמיכות הזמנים בין המועד בו גילה לטענתו את דבר הפסילה לבין פנייתו של התובע למשרד הרישוי מחזקת את גרסתו של התובע.
אני קובע, אפוא, כי התובע גילה אודות הפסילה המנהלית של רישיונו, באופן אקראי, רק במהלך חודש יוני 2013, לאחר התאונה נשוא תביעתו.
17.סיכומו של דבר, לא הוכח בפני כי הודעת הפסילה נמסרה לידי התובע עובר לתאונה נשוא התביעה או כי התובע ידע על דבר הפסילה המנהלית של רישיונו עובר לתאונה. לפיכך, לא חלה לגביו הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. אין לשלול מהתובע פיצויים המגיעים לו עקב פגיעתו בתאונה והנתבעת, כמבטחת השמוש ברכב בו נהג, חייבת לפצותו בגין נזקיו.
18.הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין החלקי לצדדים.
ניתן היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
