תורג'מן ואח' נ' המועצה האזורית "לב השרון" ואח'

בפני עתירה לביטול הפקעה, והחזרת השטח המופקע לידי העותרים בשל זניחת מטרת ההפקעה. השטח המופקע הוא חלק מחלקה 126 בגוש 8808, בישוב עין שריד.

ביתם של העותרים מצוי ביישוב עין שריד, בתחום המועצה האזורית לב השרון, בנכס הידוע כחלקה 128 בגוש 8808, ששטחו הרשום 777 מ"ר. העותרים הם בעלי זכות חכירה מהוונת בנכס, עד יום 31.3.2071. ביתם של העותרים בנוי בקיר משותף עם חלקה 129 מצפון.

ביום 18.7.85 פורסמה למתן תוקף תכנית "שינוי תכנית מתאר מקומית מס' צש/9/21/9". על פי התכנית, מגרש העותרים, המסומן בתכנית כמגרש מס' 33, ושטחו 985 מ"ר, חולק לשני חלקים: החלק הצפוני, מספר מגרש חדש 2139, המהווה רוב השטח, נשאר בייעוד מגורים א'; ורצועה בדרום המגרש, בשטח של 272 מ"ר, יועדה פי התכנית לשטח לבנייני ציבור (שב"צ). בנוסף, התכנית איחדה את הרצועה הזאת עם מגרש אחר בייעוד לבנייני ציבור, והגדירה אותם ביחד כמגרש 2134.

ביום 14.1.93 פרסמה הועדה המקומית, המשיבה 2, בילקוט הפרסומים, הודעת הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, לפיה המקרקעין המפורטים בהודעה – ומגרש 2134 בכללם – דרושים לועדה לחלוטין לצרכי ציבור, וכי הועדה מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין, מפני שהם דרושים באופן דחוף לצרכי ציבור. אין מחלוקת כי לא שולמו לעותרים פיצויי הפקעה, שכן השטח שהופקע מהם הוא פחות מ-40% משטח המגרש.

החלוקה החדשה נרשמה בפנקסי המקרקעין, ובעקבות זאת המקרקעין של העותרים הוגדרו כחלקה 128 בגוש 8808, ואילו מגרש 2134, המיועד לבנייני ציבור, הוגדר כחלקה 126 בגוש 8808, ששטחה 2,158 מ"ר.

בפועל, במגרש 2134 (כיום חלקה 126), לרבות באותו חלק ממנו ("הרצועה") שהופקע ממגרשם של העותרים, לא הוקם כל בנין ציבורי, ועד היום הזה השטח ריק, מלבד עשביה ומספר עצים. זאת על אף שמאז כניסתה לתוקף של התכנית, שהיא הבסיס להפקעה, ועד להגשת העתירה, חלפו למעלה מ-30 שנה, וממועד ההפקעה ועד להגשת העתירה חלפו למעלה מ-23 שנים.

העותרים טוענים אפוא כי הועדה המקומית זנחה את מטרת ההפקעה, והם מבקשים מבית המשפט להורות על ביטול ההפקעה, והחזרת השטח המופקע לידיהם. בנוסף, מעלים הם בעתירתם טענה, כי המשיבות סללו כביש בתוך שטחם של העותרים שלא הופקע, דבר אשר מהווה לטענתם הסגת גבול, ועותרים לחייב את המשיבות "להוציא" את הכביש אל מחוץ למקרקעיהם, וכן לחייבן בתשלום פיצוי כספי בגין כך, כמפורט בעתירה. בנוסף הם מבקשים פיצוי כספי, כמפורט בעתירה, בגין הפקעת חלק ממקרקעיהם.

טענות הסף שבפי המשיבות, ודיון בהן

העדר סמכות עניינית

טוענות המשיבות, כי התביעה הכספית בקשר לכביש, כמו גם התביעה לפיצויי הפקעה, והתביעה "להוציא" את הכביש אל מחוץ למקרקעי העותרים, הן כולן תביעות אזרחיות רגילות, שיש להגיש כל אחת מהן לבית המשפט המוסמך, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים.

נכונה טענת המשיבות בנקודה זו, והדברים ברורים, ואין צורך להאריך. לא ברור מדוע ראו העותרים לנכון לכלול בצוותא חדא את עתירתם לביטול ההפקעה, יחד עם תביעות אחרות, שמקומן בביהמ"ש האזרחי. העתירה היחידה בתיק זה, שהיא בסמכותו של בית משפט זה, היא העתירה לביטול ההפקעה והחזרת השטח לעותרים, ורק בה אדון להלן. לא אדון ביתר התביעות, מחוסר סמכות.

שיהוי בהגשת העתירה

טענה נוספת בפי המשיבות היא טענת שיהוי בהגשת העתירה, למעלה מ-30 שנה אחרי פרסום התכנית ולמעלה מ-23 שנה לאחר ההפקעה. טענה זו דינה להידחות, שכן, בעילה זו, של ביטול הפקעה מחמת השתהות במימוש מטרת ההפקעה, דווקא ככל שחולף זמן רב יותר, כך מתחזקת טענתו של בעל המקרקעין, ועל כן ברור שאין מקום לדחות עתירה מסוג זה, בנימוק של שיהוי בהגשת העתירה (עע"ם 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, בפסקה 9, עע"ם 4231/11 הועדה המקומית ראשל"צ נ' מזובר, בפסקה 9, בג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר, בפסקה 11).

העותרים לא הוכיחו זכויותיהם

ועוד טוענות המשיבות כי העותרים לא הוכיחו את זכויותיהם בשטח שהופקע, או במגרש 33 המקורי. טענה זו דינה להידחות. כפי שהובא לעיל, וכפי שמוסבר בחוות דעת אברבוך ובחוות דעת גיא צדיק שצורפו כנספחים לעתירה, מגרשם של העותרים סומן בתכנית צש/9/21/9 כמגרש מס' 33. מגרש 33 חולק לשני חלקים, שאחד מהם, הדרומי מביניהם, הוא רצועה, שיועדה לשב"צ. הרצועה הזאת, יחד עם מגרש סמוך לה, שאף הוא מיועד לשב"צ, הוגדרו בתכנית כמגרש 2134. מגרש 2134 נרשם בפנקסי המקרקעין כחלקה 126. חלקה 126 היא אם כן חלקה, שחלק ממנה (אותה "רצועה") היתה בעבר חלק ממגרש 33, מגרשם של העותרים (ראה להמחשה התשריטים בעמ' 8, בעמ' 9 ובעמ' 10 לחוו"ד אברבוך).

אעיר גם, כי ב"הודעה מטעם המשיבות", שהוגשה על ידן לבית המשפט לאחר הדיון, הן מאשרות במפורש, כי שטח שגודלו 272 מ"ר הופקע מחלקת העותרים מכוח תכנית צש/9/21/9.

אי צירוף צדדים

ועוד טוענות המשיבות כי היה על העותרים לצרף מספר גופים נוספים, כמשיבים בעתירה זו, והם: היישוב עין שריד, קרן קיימת לישראל, והועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז.

בענין היישוב עין שריד, הטענה היא, שהוא עלול להיפגע עקב גריעת שטחים ציבוריים, אשר נועדו לשרת את הציבור.

גם אם ייתכן שראוי היה לצרף את הועד המקומי של היישוב כמשיב בעתירה זו, הרי אינני סבור כי יש להורות על מחיקת העתירה, מכוח תקנה 6(ב), בשל כך שלא צורף.

ראשית, משום שאין מדובר בגריעת שטחים ציבוריים: גם אם תתקבל העתירה, והשטח יוחזר לעותרים, גם אז הוא יישאר שטח לבנין ציבורי (כל עוד לא תאושר תכנית לשינוי הייעוד), והעותרים לא יוכלו לעשות בו שימוש אלא לבנין ציבורי, כך שנראה לכאורה כי לא תהיה פגיעה באינטרס הציבורי של היישוב (השווה פיסקה 11(א) לפסה"ד של כב' השופט לוין בבג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר).

ושנית, משום שהמועצה האזורית לב השרון (שהיישוב "עין שריד" מצוי בתחומה) היא משיבה בעתירה, והמועצה היא המוסמכת לטפל ולפעול בכל ענין הנוגע לציבור בתחום המועצה, ובכלל זה להקים ולקיים שירותים, מפעלים ומוסדות שהם לתועלת הציבור; ולהקים ולקיים בניינים ולעשות עבודות ציבוריות (סעיף 63 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח – 1958). המועצה האזורית היא היא הנציגות המוכרת של הציבור בתחום המועצה (סעיף 63(ד) לצו הנ"ל). המועצה האזורית, אם כן, מייצגת גם את האינטרסים של היישוב בעתירה זו, ודי לעיין בטענות שהעלתה המועצה, לגופה של העתירה, כדי להיווכח שהמועצה מדברת כאן (גם) בשמו של היישוב.

משני טעמים אלה, אין מקום למחוק העתירה בשל כך שהועד המקומי לא צורף כמשיב בעתירה. מה גם, שלו חפץ בכך, יכול היה הועד המקומי לבקש להצטרף, ומבוקשו היה ניתן לו.

בעניין קרן קיימת לישראל, הטענה היא, כי ייתכן שביטול ההפקעה, אם כך יוחלט, אמור להשיב את המקרקעין לידיה של קרן קיימת, ולא לידי העותרים. המשיבות לא ביססו טענה זו, ולמותר לציין כי לא אמחק העתירה על הסף בשל טענה בלתי מוכחת לפיה ייתכן שביטול ההפקעה אמור להשיב את המקרקעין לידי קק"ל.

ובאשר לועדה המחוזית, הטענה היא כי צריך היה לצרפה משום שהיא זו שאישרה, בשנת 1985, את התכנית המפקיעה צש/9/21/9, והיא זו שבוחנת כיום את תכנית ההרחבה של היישוב ומודעת לצורך בשטחי ציבור ביישוב ובשטח המופקע. אינני סבור כי צריך היה לצרף את הועדה המחוזית מנימוקים אלה. שתי המשיבות, שנגדן הוגשה העתירה, טענו בפני בית המשפט כל שניתן לטעון בענין הצורך בשטחי ציבור ביישוב בכלל ובשטח המופקע בפרט. אם ברשות הועדה המחוזית מידע כלשהו נוסף, שאינו ברשות המשיבות, ושלא נפרש בפני ביהמ"ש (ואני מטיל ספק בכך), ניתן היה לבקש, עפ"י תקנה 36, להגיש תצהיר מטעם הועדה המחוזית, דבר שלא נעשה. לא השתכנעתי כי צריך היה לצרף את הועדה המחוזית כמשיבה בעתירה זו, ומכל מקום, אי צירופה לבטח אינו צריך להביא לידי מחיקת העתירה.

אי מיצוי הליכים

טענת הסף האחרונה שבפי המשיבות היא, שהעותרים לא מיצו ההליכים טרם פנייתם לביהמ"ש, היינו, שהיה עליהם לפנות תחילה אל הועדה המקומית בבקשה לשנות את ייעוד המקרקעין משב"צ למגורים. אף טענה זו דינה להידחות, באשר ביהמ"ש העליון דחה לא פעם את הטענה, כי היה על העותרים לנסות ולהביא לשינוי ייעוד המקרקעין במישור התכנוני, בטרם יגישו את העתירה לביטול ההפקעה (ר' למשל עע"ם 9554/10 הועדה המקומית חדרה נ' חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל, בפסקה 8 לפסה"ד של כב' הנשיא גרוניס, וכן בפסה"ד של כב' השופט דנציגר. וכן ראה א' קמר, "דיני הפקעת מקרקעין", מאת מ' קמר, מהד' 8, התשע"ד – 2013, הוצאת מירב, רמת גן, בעמ' 445 – 446).

טענותיהן של המשיבות, לגוף העתירה

לגופו של ענין טוענות המשיבות, כי המטרה הציבורית, שבבסיס הפקעת השטח של העותרים, מעולם לא נזנחה, והיא שרירה וקיימת, כיום יותר מתמיד. מאז אישורה של תכנית צש/9/21/9 ועד היום, הצורך הציבורי בשטח שהופקע מידי העותרים, ובשטחים אחרים, רק התעצם. במהלך השנים שלאחר התכנית הנ"ל, נכנסו לתוקף תכניות נוספות, שייעדו מקרקעין נוספים ביישוב לבנייני ציבור, ומכאן שהצורך בשטחים לבנייני ציבור, ביישוב עין שריד, רק גבר. המשיבות מציינות אמנם כי בשנת 2006 נכנסה לתוקף תכנית אשר הקטינה את השטח ביישוב המיועד לבנייני ציבור, אך הן טוענות, כי משמעות הדבר היא, שככל שהיישוב יורחב, יידרשו שטחים נוספים בייעוד לבנייני ציבור.

עוד הן טוענות, כי בתקופה האחרונה נערכה תכנית להרחבה נוספת של היישוב, אשר מבקשת לערוך תכנון כולל ליישוב, תוך הוספת יחידות דיור חדשות. הרחבה נוספת של היישוב דורשת תוספת של שטחים בייעוד לבנייני ציבור, ובוודאי שאינה מאפשרת ויתור על שטחים שהופקעו בעבר. תכנית זו נדונה בועדה המקומית ביום 11.10.15 ונתקבלה החלטה להמליץ בפני הועדה המחוזית להפקיד את התכנית.

ועוד נטען, כי התכנית המפקיעה, תכנית צש/9/21/9, חלשה על כל שטחו של היישוב, וצפתה פני עתיד. לנוכח הגידול המתמיד של היישוב, היתה זו החלטה שקולה וסבירה להמתין עם מימוש הפקעת המקרקעין על מנת לבחון את גבולות הצורך בשטחי ציבור, במסגרת הצורך לשמור על עתודות קרקע לצורך מבני ציבור.

וכן נטען, כי הודעת ההפקעה כללה מקרקעין ציבוריים שונים, בשטח כולל של 84,841מ"ר, ובכלל זה מקרקעין בשטח של 9,771מ"ר בייעוד לבנייני ציבור, ומגרש 2134 (כיום חלקה 106) בכלל זה. לנוכח גודל השטח שיועד לצרכי ציבור בכלל ולשב"צ בפרט, ישנה מורכבות מיוחדת בתכנון ומימוש יעדי ההפקעה, ועל כן אין לראות בעיכוב מימושו של השטח של 272מ"ר שהופקע מן העותרים, כזניחת מטרת ההפקעה.

ולבסוף טענו המשיבות, כי מאזן הנזקים נוטה לטובת המשיבות. לעותרים לא נגרם נזק, ואילו למשיבות, אם תבוטל ההפקעה, הדבר יגרום לכדור שלג מתגלגל של הגשת עתירות דומות לביטול הפקעות ביישוב, ושנית, יימנע מן הציבור שירות ציבורי אותו מתוכנן לקיים בחלקה 126.

מהלך הדיון בעתירה

במהלך הדיון בעתירה, אמרה סגנית מהנדס הועדה המקומית, הגב' בן יוסף, בין היתר (פרו' עמ' 4-3), כי "במסגרת תכנית הבינוי, שעדיין נמצאת בשלבי תכנון, יש תכנון כוללני לכל השטחים הציבוריים מה מיועד לכל מקום .........

כרגע אין ברשותי את המסמכים, אני אוכל להמציא את המסמכים לבית המשפט".

יודגש כי הגב' בן יוסף לא יכלה לומר בדיון (וגם לא לאחר מכן) מהו השימוש הציבורי שהועדה המקומית מייעדת לחלקה 126, וגם לא המציאה את המסמכים לענין זה. גם בהודעה שהגישה ב"כ המשיבות לאחר הדיון, ולאחר שהיתה להן שהות לבדוק את הענין היטב, גם בה אין הן מציינות מהו הבנין הציבורי או השימוש הציבורי שהן מייעדות לחלקה 126, אלא מסתפקות באמירה כללית וסתמית ביותר: "קיים צורך ציבורי בשטחים הציבוריים ביישוב עין שריד, ובשטח אשר הופקע מחלקת העותרים בפרט".

יש לציין גם, כי מאחר שקיימת גם טענה בדבר פלישת הכביש לתוך שטחם של העותרים, שלא הופקע, באופן שהוא מסיג את גבולם כדי שטח של 101מ"ר, הרי במהלך הדיון הציעו המשיבות (פרו' עמ' 5 – 6), להחזיר לעותרים את ה-101מ"ר, שנגזלו מהם לטענתם באמצעות הכביש, וזאת על ידי גריעת 101מ"ר מתוך ה-272מ"ר שהופקעו מהם, והחזרת ה-101מ"ר הללו לבעלות העותרים.

ב"כ העותרים (פרו' עמ' 7) והשמאי מטעמם (פרו' עמ' 5) ציינו מיד לפרוטוקול, כי הצעה זו של הועדה למעשה משמיטה את הקרקע מתחת לטענתה, כי השטח שהופקע מהעותרים דרוש למטרה ציבורית, שהרי אם הוא אכן דרוש כך, כיצד יכולה הועדה להציע להחזיר חלק נכבד ממנו לעותרים?

ב"כ המשיבות הבינה כי הצעת המשיבות אכן משמיטה את הקרקע מתחת לטענה העיקרית והמרכזית של הועדה, ועל כן הזדרזה להודיע לפרוטוקול (עמ' 7) כי המשיבות חוזרות בהן מהצעה זו.

בסיום הדיון הצעתי הצעה לצרכי פשרה (שנרשמה בפרוטוקול) לפיה השטח של 272מ"ר יוחזר לעותרים, וניתנה לב"כ המשיבות לבקשתה שהות של שבועיים לשקול את ההצעה. בהודעה, שהוגשה כעבור כשבועיים ע"י ב"כ המשיבות, נאמר כי הן מתנגדות להצעה זו, שכן, קיים צורך ציבורי בשטחים הציבוריים בכלל, ובשטח שהופקע מהעותרים בפרט, ובייחוד שעה שתכנית להרחבת היישוב מקודמת בימים אלה בועדה המחוזית.

ב"כ העותרים הגיש תגובה מפורטת להודעה הנ"ל, ולאור עמדות הצדדים, להלן הכרעתי.

יוער כי הישיבה שנתקיימה בפניי הוגדרה כ"דיון מוקדם בעתירה" והמשיבות הגישו רק תגובה מקדמית, ולא כתב תשובה לעתירה, ואולם במהלך הדיון היתה הבנה (הגם שהדבר לא צוין בפרוטוקול) שהדיון הוא דיון בעתירה, ולא דיון מוקדם. לפיכך, ב"כ המשיבות לא ביקשה אחרי הדיון שהות להגיש כתב תשובה לעתירה, או לקבוע ישיבה נוספת לצורך דיון בעתירה, וגם מההודעה, שהגישה אחרי הדיון, עולה כי ברור שבשלב זה צפוי להינתן פסק דין בעתירה.

דיון והכרעה

זניחת מטרת ההפקעה - כללי

השאלה בעתירה זו היא האם המשיבות השתהו במימוש מטרת ההפקעה, באופן המלמד על זניחת ההפקעה, או שמא אין הצדקה בשלב זה לביטול ההפקעה. הלכה פסוקה היא כי –

"אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) (להלן – פקודת ההפקעות) חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת, וככלל (הכפוף לחריגים) יש להחזיר את המקרקעין לבעל המקרקעין שממנו הופקעו ("הבעלים המקורי")"

(דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נה(2) 625, בעמ' 706).

"כחלק מחובתה של הרשות לנהוג בשקידה ראויה, היא נדרשת להגשים את הצורך הציבורי, שבגינו הופקעו על ידה מקרקעין, תוך זמן סביר ......... חובה זו קיבלה משנה תוקף עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וההכרה במעמדה החוקתי של זכות הקנין. אכן, כאשר הרשות אינה מממשת את המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה, הרי הפגיעה בזכות הקנין שנגרמה עקב ההפקעה עלולה להיהפך לבלתי מידתית. פסיקת בית משפט זה אף הצביעה על שני פניה השונים של עילת השיהוי במימוש מטרת ההפקעה. בפן הראייתי, השיהוי כשלעצמו עשוי להצביע, לעיתים, על זניחת מטרת ההפקעה. היינו, עצם העובדה שהרשות משתהה זמן רב במימוש מטרת ההפקעה עשויה ללמד על כך שאין לה צורך אמיתי בקרקע שהופקעה. בפן המהותי, השיהוי במימוש מטרת ההפקעה עשוי להוות הפרה של החובה המוטלת על הרשות מכוח המשפט המנהלי לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה ......... היה ובית המשפט יגיע למסקנה שהרשות אכן זנחה את מטרת ההפקעה, באפשרותו להורות על ביטול ההפקעה והשבת המקרקעין שהופקעו לבעליהם המקוריים ........ בבואו לבחון את סוגית זניחת מטרת ההפקעה, נדרש בית המשפט להתחשב בכלל נסיבות המקרה. בהקשר זה נדרש בית המשפט לבחון, בין היתר, את מידת השיהוי במימוש מטרת ההפקעה, את הנזק שנגרם לבעל הזכות במקרקעין כתוצאה מהשיהוי, ואת הפגיעה באינטרס הציבורי שעלולה להיגרם אם תבוטל ההפקעה. ההחלטה אם לבטל את ההפקעה מחמת שיהוי במימושה תתקבל בסופו של דבר בהתאם לאיזון שיערוך בית המשפט בין השיקולים הנזכרים.......".

(דברי כב' הנשיא גרוניס בעע"ם 9554/10 הועדה המקומית חדרה נ' חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל, בפסקה 7).

"ההכרעה אם זנחה הרשות את תכניתה למימוש המטרה הציבורית, שייעדה למקרקעין שהועברו לבעלותה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (עע"ם 1405/13 רמות ארזים נ' עיריית ירושלים, בפסקה ט"ז).

בכל מקרה יש לזכור כי –

"מדובר בסעד חריג, שיינתן רק כאשר השתהתה הרשות באופן קיצוני במימוש תכלית ההפקעה" (עע"ם 7859/11 קרקובסקי נ' הועדה המקומית ת"א, בפסקה 6).

בחינת סבירות השיהוי במימוש מטרת ההפקעה, במקרה זה

"לענין הפן הראייתי של השיהוי, יש לבחון אם ניתן ללמוד מן הפעולות שביצעו המשיבות, כמו גם ממחדליהן, כי הן זנחו את המטרה שלשמה הופקעה החלקה. במסגרת הפן המהותי, יש לבחון אם השיהוי הוא בלתי סביר באופן קיצוני, במידה המצדיקה את ביטול ההפקעה" (ענין קרקובסקי הנ"ל, בפסקה 9).

במקרה דנן, אישור התכנית קדם לפרסום הודעת ההפקעה, ובנסיבות אלה נקבע, כי התקופה הרלוונטית, אותה יש לבחון, היא התקופה שבה היתה הקרקע מוקפאת, היינו, ממועד אישור התכנית, שלפיה יועדה הקרקע להפקעה, ועד יום הגשת העתירה (עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית חדרה, בפסקאות 69 – 70).

פרק הזמן שחלף, במקרה דנן, ממועד פרסומה של תכנית צש/9/21/9 למתן תוקף (18.7.85), ועד להגשתה של עתירה זו (17.3.16), הוא למעלה מ-30 שנה, פרק זמן שהוא לבטח בלתי סביר באופן קיצוני. בחינת פעולותיהן של המשיבות, בפרק הזמן הזה, בכל הנוגע למימוש מטרת ההפקעה, מעלה כי לא נעשה דבר, לא הוקם כל בנין ציבורי, אין כל תכנית להקמת בנין ציבורי, ומלבד עשביה ומספר עצים, השטח ריק ושומם.

יתר על כן, גם במועד הדיון בעתירה, וגם לאחר מכן, לא ידעו נציגי המשיבות לומר לבית המשפט מה עתיד (אם בכלל) להיבנות בחלקה 126.

כאמור לעיל, יש לבחון מהן הפעולות שביצעו המשיבות, ובמקרה דנן, לא בוצעו פעולות כלשהן בשטח שהופקע מן העותרים, אך המשיבות טוענות כי הן לא שקטו על שמריהן, ומפנות לתכניות שונות שפורסמו במהלך השנים בהתייחס ליישוב עין שריד.

כך, למשל, תכנית מפורטת צש/16/21/9 ותכנית מפורטת צש/18/21/9, שפורסמו למתן תוקף בשנים 1990, 1991, ואשר הוסיפו שטחים לבנייני ציבור. מן העובדה שפורסמו תכניות, אשר הוסיפו שטחים לבנייני ציבור, עולה (לשיטת המשיבות) המסקנה, כי הצורך בשטחים, המיועדים לבנייני ציבור, ביישוב עין שריד, לא רק שלא פג, אלא אף גבר והתעצם.

אולם, מעבר לכך שמדובר בטענה כללית וסתמית בדבר "צורך בשטחים נוספים לבנייני ציבור", להבדיל מהתייחסות לשטח נושא עתירה זו; הרי שגם מן התכניות הללו ועד היום חלפו כבר 25 – 26 שנים.

יתר על כן, אם משתי התכניות הנ"ל, מתחילת שנות ה-90, ניתן ללמוד אולי שבאותה תקופה היה צורך גובר בשטחים לבנייני ציבור ביישוב עין שריד, הרי מתכניות מאוחרות יותר ניתן אולי ללמוד על מגמה הפוכה.

כך, תכנית מתאר מקומית צש/22/21/9, שפורסמה למתן תוקף ביום 17.7.01 (יה"פ 5003), ומהווה שינוי לתכנית צש/9/21/9, והיא משנה ייעודים מאזור למבני ציבור לאזור מגורים. התכנית חלה על חלקות ביישוב עין שריד, ששטחן 2,750מ"ר (ר' חוו"ד גיא צדיק, בעמ' 25 למטה).

וכן תכנית מפורטת צש/28/21/9, שפורסמה ביום 25.9.06 (יה"פ 5582), שגם היא מהווה שינוי לתכנית צש/9/21/9, ובין היתר שינתה ייעודים של מקרקעין ביישוב, משטח לבנייני ציבור, לייעוד של דרך, ובכך קטן השטח המיועד לבנייני ציבור מ-1,484 מ"ר ל-731 מ"ר.

הפעילות האחרונה שנעשתה היא הכנת תכנית מפורטת להרחבת היישוב עין שריד (תכנית 0320309 – 412). תכנית זו נדונה בועדה המקומית ביום 11.10.15, והוחלט להמליץ בפני הועדה המחוזית להפקיד את התכנית. מלבד העובדה שמדובר בתכנית שנכון להיום טרם הופקדה, הרי התכנית עצמה לא הוצגה בפני בית המשפט (הוצג רק תשריט המצב המוצע), וכל שניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון מיום 11.10.15 בועדה המקומית הוא, שמדובר בתכנון כולל והרחבת היישוב, לרבות תוספת יחידות דיור. מפרוטוקול הועדה המקומית לא עולה כי התכנית כוללת ייעוד שטחים לבנייני ציבור, או כי שטחים בתוככי היישוב, שיועדו לפני שנים רבות לשב"צ, כדוגמת שטחם של העותרים, אכן יהיו דרושים למטרה זו לפי התכנית החדשה להרחבת היישוב, אם וכאשר תאושר. מהתשריט או מהדיון בועדה המקומית לא ניתן ללמוד על קיומו של צורך ציבורי, או מהו הצורך הציבורי, המיועד לחלקה 126, או לאותו חלק ממנה שהוא השטח נשוא עתירה זו.

ב"כ המשיבות טענה, כי המטרה הציבורית בבסיס הפקעת שטחם של העותרים מעולם לא נזנחה, והיא קיימת היום אף יותר מבעבר, ולראיה הצביעה במיוחד על תכנית 412-0320309 הנ"ל. אולם, כפי שנאמר בפסיקה, "אין די בהכרזות מילוליות ערטילאיות על כוונה לנצל את השטח בעתיד למטרה ציבורית, אלא יש לבחון בחינה תכליתית את התנהגות הרשות הציבורית בהקשר לכך, על רקע מכלול הנתונים של הענין" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בעע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית חדרה).

התנהגות המשיבות במקרה דנן מצביעה לדעתי באופן ברור על זניחת מטרת ההפקעה. המשיבות לא עשו עד כה (גם לא אחרי הגשת העתירה) דבר וחצי דבר למימוש המטרה הציבורית של ההפקעה בשטחם של העותרים, וגם (נכון להיום) אין כל תכנון ביחס לשטח הזה. ומלבד אמירות כוללניות, סתמיות, ולא קונקרטיות, המשיבות אף אינן יודעות להצביע ולומר לביהמ"ש מהו הצורך הציבורי בשטח הזה, ומה אמור להיבנות (אם בכלל) בשטח הזה בעתיד. אף לאחר הגשת העתירה, לא מסתמנת כל התקדמות ממשית בפעולותיהן של המשיבות לקראת תחילת המימוש של מטרת ההפקעה במגרשם של העותרים. ישנה תכנית להרחבת היישוב, התכנית נכון להיום טרם הופקדה, ולא ניתן לדעת האם תאושר ומה יהא עליה. בפסיקה נאמר כי "בגדר שיקוליו ייתן בית המשפט את דעתו גם להיתכנות של מימוש המטרה הציבורית בפרק זמן נראה לעין" (פס"ד קרקובסקי, בפסקה 7), אולם במקרה שבפניי לא נראה, ואף לא נטען, כי ישנה היתכנות כאמור, בפרק זמן נראה לעין. השטח עמד שנים רבות, ועומד גם היום, כאבן שאין לה הופכין, והמשיבות לא קידמו כל תכנית המתייחסת לשטח הזה.

שמירת עתודות קרקע לצרכי ציבור בעתיד?

טוענות המשיבות כי התכנית המפקיעה צש/9/21/9 חלשה באותה תקופה על כל היישוב עין שריד, וצפתה פני עתיד. התכנית נועדה להתוות את הדרך לתכנון מפורט משך שנים, ונדרשה להיות גמישה, על מנת שניתן יהיה להתאימה לצרכים התכנוניים שעשויים להשתנות ברבות השנים. על כן, ולאור הגידול המתמיד של היישוב, הייתה זו דווקא החלטה שקולה וסבירה להמתין עם מימוש מטרת ההפקעה, וזאת במסגרת הצורך לשמור על עתודות קרקע לצורך מבני ציבור.

אכן, הפסיקה הכירה בכך שהמטרה הציבורית בתכנית מפקיעה היא לעיתים שמירת עתודות קרקע למטרות ציבור, בראייה ארוכת טווח לעתיד (עע"ם 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, בפסקה 15).

ואולם, אין די בהעלאת טענה בעלמא בדבר "שמירת עתודות קרקע".

"המלים "שמירת עתודות קרקע" אינן מילות קסם, שבחסותן רשאית הרשות להימנע מחובתה לפעול בשקידה הראויה למימוש מטרות ההפקעה בתוך זמן סביר; בשלב מסוים עשויה להתחזק המסקנה כי הימנעות מקיום חובה זו מלמדת על כך שמלכתחילה לא היתה הרשות זקוקה לקרקע שהופקעה ......." (עת"מ (ת"א) 1184/06 רוכוורגר רוטמנש חב' לבנין נ' הועדה המקומית הרצליה, בפסקה 36).

היטיב לבטא זאת כב' השופט זמיר, בדבריו הידועים בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א. חב' זרה נ' הועדה המקומית הרצליה פ"ד מח(2) 622 בעמ' 633:

"הרשות המפקיעה אינה רשאית לתת עיניה בחלקה מסוימת רק משום שנאה היא, ולהפקיע אותה רק משום שבאחד הימים היא עשויה לשמש צורך ציבורי זה או אחר, כפי שיוחלט ברבות הימים".

בשים לב לכל הנתונים במקרה זה, לרבות העובדה שמגרשם המופקע של העותרים מצוי בלבו של אזור בנוי, מפותח, מאוכלס, ולא הוצבע (לא בעבר ולא כיום) על כל צורך ציבורי במגרש הזה;

ולרבות העובדה שהשטח הנדון הוא שטח קטן ביותר (272 מ"ר) וספק בעיניי אם דווקא שטח קטן זה, בלב האזור שכבר פותח עד תום, הוא שישמש לצרכי ציבור עבור ההרחבה שתהיה אי שם בעתיד, ושאיננה באותו אזור;

לא השתכנעתי כי השטח הזה נחוץ לצורך "שמירת עתודות קרקע" להקמת מבני ציבור ביום מן הימים בעתיד.

ניתן להניח באופן סביר, כי כאשר יופשרו שטחים ציבוריים לצרכי בניה במסגרת ההרחבה העתידית של היישוב לפי תכנית 412-0320309, כי אז יופשרו באותו אזור גם שטחים למבני ציבור.

ראיית החלקה בנפרד, או כחלק ממכלול ההפקעה?

ועוד טוענות המשיבות, כי יש לראות בשטח של 272מ"ר, שהופקע מן העותרים, חלק ממכלול השטחים שהופקעו על פי תכנית צש/9/21/9, היינו סה"כ שטח ציבורי מופקע: 84,841מ"ר, וסה"כ מיועד לשב"צ: 9,771מ"ר. על כן אין לראות באי מימוש מטרת ההפקעה בשטחם של העותרים (272מ"ר), משום זניחת מטרת ההפקעה.

אכן, כאשר החלקה המופקעת מהווה חלק ממתחם גדול שהופקע, לא ניתן לבודד את הטיפול בה מתכנונו הכולל של האזור, ויש לראות את כלל השטחים, שהופקעו במסגרת התכנית, כ"יחידת הפקעה" אחת, שביחס אליה (ולא ביחס לחלקה הבודדת) יש לבחון את שאלת מימוש או זניחת מטרת ההפקעה (דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר פ"ד מט(4) 68, בעמ' 79, עע"מ 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, בפסקה 15, עע"מ 325/07 קשר בנין השרון נ' הועדה המקומית כפר סבא, בפסקה 11).

הלכה זו חזרה פעמים רבות, אולם במקרים אחדים נקבע, כי יש ויש מקום להבחין ולהבדיל בין החלקה הספציפית לבין שטח ההפקעה כולו.

נעיין בדברי כב' השופט אור בבג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר (שהיה שם בדעת מיעוט, ודעתו הפכה בדנג"ץ 4466/94 לדעת הרוב):

"כשמדובר בחלקה המהווה חלק משטח גדול יותר שהופקע, יש לקבוע אם היה שיהוי אם לאו בהתייחס לשטח כולו, כשברור מהנסיבות שמימוש ההפקעה ביחס לחלקה מיועד להתבצע באחד משלבי מימוש ההפקעה כולה" (ההדגשה שלי – צ' ד').

וכן גם בדנג"ץ 4466/94, שם צוין (בעמ' 79) כי:

"החלקה הינה אחת ממאות חלקות אחרות, בשטח של מאות דונמים, שהופקעו למטרה ציבורית אחת" (ההדגשה במקור, צ' ד'), ובמקרה כזה אין להתמקד בכל חלקה וחלקה, אלא בשטח המופקע כולו.

לעומת זאת, המקרה שלפניי דומה יותר, מבחינה זו, למקרים שבהם נקבע כי יש מקום להתייחס לחלקה ספציפית, ולא לשטח ההפקעה הכולל.

כך, בענין עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית חדרה נאמר (בפסקה 73) כי –

"בניגוד למקרה שבו מדובר על שטחים שהופקעו כולם למען תכנית אחידה וכוללת (כגון למען הקמת שכונה אחת או פרויקט אחד), במקרה דנן, אמנם הופקעו כלל החלקות במסגרת תכנית אחת, אולם נראה כי אין בנמצא "תכנית על", המייעדת את השטחים שהופקעו למטרה אחידה וכוללת. מדברי המשיבות עצמן עולה כי המטרות שלמן הופקעו השטחים הינן שונות ומגוונות (אם כי כולן לכאורה לצורך בנייני ציבור), כך שבהחלט ניתן לערוך הבחנה בין כל חלקה וחלקה ולא תהא זו הבחנה מלאכותית".

וכן גם בענין עע"מ 4231/11 הועדה המקומית ראשל"צ נ' מזובר, שם נאמר (בפסקה 17) כי –

"אמנם התכנית חלה על כ-417 דונם, ומתוכם יועדו כ-188 דונם להפקעה לצרכי ציבור. שטח לא מועט. אולם, בדומה לעניין הלביץ, אין מדובר בתכנית כוללת עם מטרה אחת, אשר מטבע דברים נפרש ביצועה על פני כמה שלבים, ובמסגרת שכזו תורה של חלקתו של המשיב בוא יבוא. התכנית בענייננו כוללת כמה מטרות. היא מייעדת שטחים לצורכי דרך, לבנייני ציבור, ולשטחים ציבוריים פתוחים. אין מלכות אחת נוגעת בחברתה, ואין ישום של אחת מן המטרות תלוי ברעותה, ודאי שלא באופן שיש בו כדי להסביר עיכוב של 27 שנים".

דברים אלה נכונים הם גם למקרה שבפניי, וניתן לסכם נקודה זו ולומר, כי במקרה דנן "העיכוב במימוש מטרת ההפקעה אינו תלוי במימוש יתר רכיבי התכנית שבה נקבע ייעודם הציבורי של המקרקעין, אלא מקורו בכך שהמערערות זנחו את מטרת ההפקעה, כפי שנקבע בפסק הדין בענין הלביץ" (עע"מ 9554/10 הועדה המקומית חדרה נ' חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל, בפסקה 10).

ההצעה להחזיר לעותרים חלק מהשטח

ענין נוסף, שלא ניתן להתעלם ממנו, נוגע לטענתם של העותרים כי המשיבות הסיגו את גבולם בכך שסללו כביש אשר חודר כדי שטח של 101מ"ר לתוך שטחם (הלא מופקע) של העותרים. הקשר לענייננו הוא בכך, שבמהלך הדיון בעתירה, העלו המשיבות הצעה לפצות את העותרים, בגין אותם 101מ"ר, באופן ששטח של 101מ"ר מתוך השטח שהופקע מהם, ייגרע משטח ההפקעה, ויוחזר להם.

טוענים העותרים, ואני מקבל טענתם, כי עצם הנכונות וההצעה להחזיר לעותרים כמעט מחצית מהשטח שהופקע מהם, סותרת את טענת המשיבות כאילו השטח הזה דרוש או יהיה דרוש בעתיד לצרכי ציבור, שהרי לו היה ממש בטענה זו, לא היו המשיבות יכולות להציע להחזיר את הקרקע או כל חלק ממנה לידי העותרים.

נכון שהמשיבות חזרו בהן, במהלך הדיון, מהצעה זו, אולם זאת רק לאחר ששמעו את טיעונם של העותרים, והבינו, כי הצעתן שומטת את הקרקע מתחת לטענתן הבסיסית והעיקרית בתיק זה, כי הקרקע נחוצה או תהיה נחוצה בעתיד לצורך ציבורי. והשווה בענין זה עע"ם 8989/04 הועדה המקומית פתח תקוה נ' זיטמן (בפסקה 9) שם נאמר כי הרשות הסכימה להחזיר הקרקע לבעליה תמורת תשלום, וכב' השופט ריבלין קבע כי "בנסיבות המקרה לא עלה בידי המערערות ליישב את הסתירה בין הנכונות לוותר על הקרקע תמורת סכום הולם שישולם לה ע"י בעל הקרקע, לבין הטענה בדבר צורך חיוני המחייב את הפקעת הקרקע".

סיכום בשאלת השיהוי במימוש מטרת ההפקעה

לסיכום עד כאן, השאלה המרכזית בעתירה זו היא האם קיים גם היום צורך ציבורי למטרת בנייני ציבור באותם 272מ"ר שהופקעו מהעותרים. נראים הדברים בבירור, שצורך כאמור אינו קיים היום ולא יתקיים גם בטווח הנראה לעין בעתיד. המשיבות אף היו מוכנות, והציעו ביוזמתן, להחזיר לעותרים חלק משמעותי מהשטח שהופקע מהם. הן בכתב התגובה לעתירה, הן בדיון, והן בעקבות בדיקה והודעה שמסרו המשיבות אחרי הדיון, אין הן יכולות להצביע ולומר לבית המשפט (אפילו היום, למעלה משנה אחרי הגשת העתירה), מהו הצורך הציבורי, מה עתיד להיות בשטח הזה, ומתי; אין הן יכולות להצביע על תכנית כלשהי המתייחסת לשטח הזה; אין הן יכולות להראות באופן קונקרטי כי השטח הזה יהיה נחוץ לבנייני ציבור בהקשר לתכנית ההרחבה העתידית של היישוב. באשר לפן הראייתי של השיהוי, במשך כמעט 32 שנה (עד היום) לא עשו המשיבות שימוש כלשהו בשטח שהופקע מן העותרים, והתנהלות זו מצביעה על כך שהן אכן זנחו את מטרת ההפקעה, ביחס לשטח הזה. ובאשר לפן המהותי של השיהוי, היינו – האם הופרה החובה המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה, באופן המקים עילה לביטול ההפקעה (בג"ץ 10784/02 קק"ל נ' אתרים בחוף ת"א פ"ד נח(3) 757, בעמ' 764), התשובה לשאלה זו במקרה דנן היא חיובית. כפי שנפסק בענין הלביץ (בפסקה 79):

"התנהלות מעין זו של הרשות – הפקעה רחבת היקף של קרקע הנחוצה לכאורה בדחיפות לצרכי ציבור, ולאחר מכן חוסר מעש מתמשך, במהלך תקופה של 19 שנים ומעלה, ללא כל תכנית קונקרטית לעשות שימוש כלשהו בחלקות – אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות של הרשות המנהלית, עליה עמדנו לעיל, ועם חובתה לפעול באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה. התנהלות זו מעידה על זלזול בזכות הקנין של הבעלים המקורי, ועל חוסר כבוד לזכויות היסוד של תושבי הרשות, אשר למענם היא קיימת. התנהגות כזאת אין בית משפט זה יכול לעודד".

מאזן הנזקים

אולם בכך לא נסתיימה הפרשה, שכן, אף לאחר בחינת השיקולים בשאלת סבירות השיהוי, ואף לאחר שהגעתי למסקנה, שהשיהוי במקרה זה חורג מגבולות הסבירות, אין ביהמ"ש מורה על ביטול ההפקעה, בטרם ישקול את "מאזן הנזקים" בין הנזק העלול להיגרם לנפקע אם לא תבוטל ההפקעה, לבין הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי מביטול ההפקעה (עע"ם 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין, בפסקה 15).

אשר לנזקם של העותרים, אזכיר את שנאמר בענין הלביץ, כי במסגרת בחינת מאזן הנזקים בדיון זה, אין צורך להוכיח ולכמת נזק באופן קונקרטי. בית המשפט העליון הסתפק, לענין הוכחת הנזק בהקשר דנן, בכך –

"שקניינם של המערערים נלקח מהם ללא מתן פיצוי כלשהו, במשך שנים עמדה קרקע זו בשיממונה, כאשר מן המערערים נמנעה היכולת לעשות שימוש כלשהו בחלקות (לבנות עליהן ולהשכיר את המבנים שהיו מוקמים עליהן או אף למכור אותן) ובמשך כל השנים הללו חוזים המערערים בחלקותיהם –אשר לכאורה היו דרושות באופן דחוף לצורך הקמת מבני ציבור – עומדות נטושות. כפי שצוין לעיל, הפגיעה בזכות הקניין נחלקת לשניים – הפגיעה הכלכלית והפגיעה הרגשית. טענה כי השיהוי במימוש מטרת ההפקעה לא גרם נזק כלשהו לבעלים המקוריים של המקרקעין מתעלמת משני פנים אלה של פגיעה בזכות הקניין, ובייחוד מן הפגיעה הרגשית" (פס"ד הלביץ, בפסקה 81).

אשר לנזק הצפוי לציבור, אם תבוטל ההפקעה, טוענות המשיבות כי הדבר יגרום לכדור שלג מתגלגל של הגשת עתירות לביטול הפקעות ביישוב עין שריד. אינני מקבל טענה זו, באשר לא זה סוג ה"נזק" לאינטרס הציבורי אשר הפסיקה מדברת בו. ואם אמנם יהיה גל של עתירות נוספות, או במלים אחרות אם אמנם קיימות קרקעות רבות נוספות ביישוב עין שריד שהופקעו, ואשר מטרת ההפקעה נזנחה לגביהן, הרי האינטרס הציבורי הוא לבטל אותן הפקעות, תחת אשר תמשכנה קרקעות אלה לעמוד בשיממונן, ללא כל שימוש, וללא כל צורך ציבורי.

טענתן השניה של המשיבות בענין הנזק הוא, שביטול ההפקעה ימנע מהציבור את השירות הציבורי שאותו מתוכנן לקיים בחלקה 126, כשייתכן שגריעת השטח המופקע תגרום לבעיות בתכנון המבוקש ביחס לחלקה זו. טענה זו דינה להידחות, שכן, כפי שחזרתי והדגשתי לעיל, אין כל תכנון של שימוש ציבורי בחלקה 126, והמשיבות (על אף שהיה בידיהן די והותר זמן לבדוק ולברר) אף אינן יודעות לומר מהו השימוש הציבורי (אם בכלל) שיהיה שם בעתיד.

הטענה כי ייתכן וגריעת השטח המופקע תגרום לבעיות בתכנון של יתרת החלקה, היא טענה בעלמא, שלא ניתן לטעון אותה כשאין יודעים כלל מהו הצפי התכנוני העתידי ביחס לחלקה זו. הטענה לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי, והיא אינה משכנעת, בשים לב לכך שהשטח אותו מבוקש להחזיר לעותרים הוא 272מ"ר בלבד, בעוד ששטח החלקה כולה הוא 2,158מ"ר. ספק אם יש בכך כדי לגרום נזק כלשהו לאינטרס הציבורי, או לגרוע כהוא זה מהשימוש הציבורי שיהיה, אם יהיה, בחלקה 126 אי שם בעתיד, שעה שרוב רובו המכריע של שטח החלקה יישאר בידי המשיבות.

לסיכום נקודה זו, "טענותיהן של המשיבות בענין הנזק הצפוי להיגרם להן אם תבוטל הפקעת החלקות הינן ערטילאיות וכוללניות, והדבר נובע מהסיבה, שכלל אין תכנית קונקרטית לבניה על החלקות" (ענין הלביץ, בפסקה 83). הקרקע שהופקעה מידי העותרים עומדת עד היום בשיממונה, ולא נראה כי בעתיד הנראה לעין יהיה שינוי במצבה, ומכאן שהנזק הנטען לציבור הוא במידה רבה תיאורטי, וספק אם קיים.

סיכום

כפי שנאמר בענין הלביץ (בפסקה 62) –

"החובה לפעול בשקידה ראויה לממש את מטרת ההפקעה שלשמה הופקעו המקרקעין מלכתחילה, והדרישה כי הפגיעה בזכות הקנין תהיה מידתית, מוליכים למסקנה כי כאשר הרשות זנחה את מטרת ההפקעה, או כאשר היא משתהה מעל לסביר במימוש מטרת ההפקעה, תבוטל ההפקעה, והמקרקעין יוחזרו לבעליהם המקוריים"

וכך אני מורה במקרה שבפניי.

אני מקבל את אותו חלק של העתירה, הנוגע לביטול ההפקעה, ומורה לבטל הפקעת השטח של 272מ"ר מתוך חלקה 126 בגוש 8808 ביישוב עין שריד, שהופקע מן העותרים, ולהחזיר השטח הנ"ל לידי העותרים לאלתר.

המשיבות תשלמנה לעותרים את סכום האגרה ששולמה על ידם, וכן שכ"ט עו"ד של העותרים בסך 30,000₪ בצירוף מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ז, 25 מאי 2017, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר.

חתימה