אדטו נ' שיפוני

לפני תביעה לפיצויים בטענה להוצאת לשון הרע.

במהלך ניסיונות לקידום פרויקט "פינוי-בינוי" נערכו הסכמי שכר טרחה שלפיהם, בין היתר, מתחייב היזם בתשלום שכר טרחת עורך הדין אשר ייצג את הדיירים. הסכם התקשרות שכזה נכרת בין היזם לבין הנתבע ולאחר שנתגלעו מחלוקות ביניהם, גם בין היזם לבין התובע. על יסוד התקשרות זו מול היזם, פעל התובע לקידום הפרויקט, גיבש מול היזם נוסח של חוזה התקשרות עבור בעלי הזכויות במתחם, ואף פנה לבעלי הדירות בהצעה להתקשר בנוסח החוזה שגובש מול היזם.

על רקע זה, פנה הנתבע בכתב לבעלי הדירות במתחם נשוא הפרויקט, וטען כי נוסח ההסכם המוצע להם רע ומסכן את בעלי הזכויות בלא להבטיח להם דבר. בין היתר, באותם המכתבים שהפיץ, טען הנתבע שהתובע אך מתיימר לייצג את בעלי הזכויות בפרויקט, בעוד שנאמנותו האמתית נתונה ליזם, זה שמשלם את שכר טרחתו.

לטענת התובע, במכתבים אלו בצע הנתבע כלפיו עוולה של הוצאת לשון הרע. הנתבע מסכים שמכתביו מהווים הוצאת לשון הרע כלפי התובע, אך טוען שבנסיבות בהן פורסמו עומדת לו טענות הגנה, ובעיקר הגנת "אמת דיברתי".

בטבורה של תביעה זו עומדת לפיכך המחלוקת באם עומדת לנתבע טענת הגנה בגין לשון הרע שפרסם כלפי התובע, וככל שלא – מהו שיעור הפיצוי הראוי שיש לחייבו בנסיבות העניין.

העובדות הרלוונטיות

1. התובע, עו"ד אלדר אדטו, והנתבע, עו"ד עידו שיפוני, הינם עורכי דין במקצועם.

   הן התובע והן הנתבע עוסקים במשפט אזרחי, בפעילותם כעורכי דין, ובמסגרת זו אף בעסקאות בתחום הנדל"ן בכלל, ובקידום פרויקטים של התחדשות עירונית בפרט.

2. במוקד המחלוקות אשר הובילו להגשת תביעה זו, עומדים הניסיונות לקידום פרויקט התחדשות עירונית במתחם בתי מגורים המהווה חלק משכונת "רמת הנשיא" בבת-ים (להלן: "המתחם").

   המתחם כולל כמה בנייני מגורים בו מתגוררות עשרות משפחות (אלו יכונו להלן לשם הנוחות: "הדיירים") ומזה מספר שנים, לפחות מאז 2011, נעשים על ידי גורמים רבים ניסיונות לקדם פרויקט פינוי-בינוי במתחם (להלן: "הפרויקט"). קידומו של פרויקט שכזה רחוק מלהיות פשוט, בפרט בשים לב לצורך להגיע במסגרתו להסכמה עם עשרות רבות של דיירים בדירות הבנויות במתחם.

   ליווי עסקה דוגמת הפרויקט קוסם לעורכי דין רבים, באשר ליווי שכזה עשוי להניב להם הכנסות גדולות. בין עורכי הדין המבקשים ליטול חלק בפרויקט מתנהלת איפה תחרות ובתחרות זו נטלו חלק אף התובע והנתבע.

3. במהלך שנת 2011, ואפשר שאף קודם לכן, ניסו ליזום ולקדם את הפרויקט חברת נווה גד בניין ופיתוח בע"מ וחברת ניסים אסייג התחדשות ובניין בע"מ. במהלך ניסיונות אלו מונה עורך דין לייצג את הדיירים ובניסיונות לקידום הפרויקט אף חתמו חלק מהדיירים על הסכם לביצוע הפרויקט.

4. בשנת 2012 החל הנתבע לייצג כמה מהדיירים במגעים שהתנהלו מול היזמים שניסו אותה עת לקדם את הפרויקט. הנתבע טען, בשם דיירים אותם ייצג, לליקויים שונים בנוסח הסכם שגובש וכך נעצרה התקדמות החתמת כלל הדיירים וקידום הפרויקט התעכב.

5. במהלך 2013 נשלחה לבעלי הזכויות במתחם הודעה שלפיה נכנסת חברת שפיר מגורים ובניין בע"מ (להלן: "חברת שפיר") בנעלי היזמים ומבקשת להוסיף ולקדם את הפרויקט. במסגרת מאמצים אלו לקידום הפרויקט, התגלעה מחלוקת בשאלת זהותו של עורך הדין אשר ייצג את בעלי הזכויות במתחם מול היזם.

6. מספר חדשים לאחר שהחלה חברת שפיר לנסות ולקדם את ביצוע הפרויקט, במהלך 2014, החלו מגעים בין הנתבע לבין חברת שפיר, לקראת האפשרות לחתימת הסכם שלפיו ייצג הנתבע את כלל בעלי הזכויות במתחם, כאשר ההסכם ייחתם מול חברת שפיר והיא זו אשר תהיה אחראית למימון שכר טרחתו של הנתבע. בהמשך למגעים אלו נכרת ביום 16.6.14 הסכם שכר טרחה בין הנתבע לבין חברת שפיר (להלן: "הסכם שכ"ט הנתבע") ואשר נועד להסדיר את שכר טרחתו של הנתבע עבור ייצוג הדיירים. בין היתר, נקבע בהסכם שכ"ט הנתבע כי לנתבע ישולם שכר טרחה בסך 286,000 ₪ אם יביא לכך ש- 52 מהדיירים במתחם יחתמו על הסכם ההתקשרות לביצוע הפרויקט מול חברת שפיר, והנתבע קיבל מקדמה בסך של 25,000 ₪. זמן קצר לאחר חתימת הסכם שכ"ט הנתבע התגלעו חילוקי דעות בין הנתבע לחברת שפיר, ובהודעה מיום 8.9.14 הודיע הנתבע על ביטול ההסכם. כחדשיים לאחר מכן אף ייצג הנתבע אחד מהדיירים במתחם בתביעה שהוגשה כנגד חברת שפיר ואח', ובה עתירה להצהרה על ביטול ההסכם עליו חתם אותו דייר לביצוע הפרויקט (תיק מספר 42528-11-14 בבית המשפט המחוזי בתל אביב).

7. התובע עצמו היה מודע לניסיונות לקידום הפרויקט אך לא נטל בהם חלק משמעותי עד למועד בו התגלעו המחלוקות שבין הנתבע לחברת שפיר. במהלך ספטמבר 2014, או בסמוך לכך, פנו לתובע דיירים במתחם ובעקבות פנייה זו נוצר קשר בין התובע לבין חברת שפיר, קשר אשר בהמשכו גם נכרת ביום 25.1.15 הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם שכ"ט התובע"), שלפיו יפעל התובע לקידום התקשרות בין הדיירים לחברת שפיר וכנגד זאת תממן חברת שפיר את שכר טרחתו. על יסוד הסכם זה שבין התובע לחברת שפיר, החל התובע לעמול בקידום הפרויקט, ובמסגרת זו גם ניהל משא ומתן על תיקונים בהסכם לביצועו ועמד בקשר עם הדיירים. כך עלה בידי התובע וחברת שפיר להסכים ביניהם על טיוטה של הסכם שבין מחברת שפיר לדיירים ולשם ביצוע הפרויקט (להלן: "הטיוטה").

    

8. ביום 20.3.15 הפיצה חברת שפיר מכתב לדיירים במתחם ובו דיווח על התקדמות המהלכים לביצוע הפרויקט. במכתב זה, בין היתר, נטען כי התכנית לביצוע הפרויקט אושרה בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הודגש כי קידומו של הפרויקט מחייב החתמת מרבית בעלי הזכויות בקרב הדיירים, ואף צוין כי מידע שמפיץ אחד הדיירים המיוצג על ידי הנתבע, עו"ד שיפוני, "אינו נכון ומטרתו לחבל במאמצי שפיר לקדם את הפרויקט". באותו המכתב אף צוין כי התובע, עו"ד אדטו, מונה לייצג את הדיירים "על פי החלטת נציגות דיירי הפרויקט" והדיירים הוזמנו לפנות אליו במישרין "למתן הסברים והמשך החתמות בפרויקט". המכתב נמסר לדיירים במהלך ישיבה שהתקיימה ביום 26.3.15.

9. למחרת היום, ביום 27.3.15, הפיץ הנתבע בקרב הדיירים מכתב שכותרתו "תגובה למכתב שקבלתם מחברת שפיר" (להלן: "המכתב הראשון"). במכתב הראשון, הגיב הנתבע לטענות השונות שהובאו במכתבה של חברת שפיר מיום 20.3.15, הציג את גרסתו באשר להשתלשלות האירועים ואת עמדתו ביחס למתווה הפרויקט אשר מבקשת חברת שפיר לקדם. לצד זאת, מתייחס הנתבע במכתב הראשון במישרין לתובע וטוען כך:

   10. האמת היא שגם ההסכם החדש, זה שכאילו שופר ע"י עו"ד אדטו, הוא עדיין הסכם רע מאוד.

   11. את עו"ד אדטו, מנסה חברת שפיר "לדחוף" לכם, בגלל שאת עו"ד רייסמן, זה שעשה את ההסכם "המצוין" הראשון, אף אחד מכם כבר לא רוצה, לאחר שהבנתם איזו עבודה הוא עשה, ועבור מי הוא באמת עובד....

   12. אני אומר לכם, בביטחון מלא, שגם עכשיו מנסים לרמות אתכם, וגם עכשיו מנסים להחתים אתכם על הסכם רע. הם לא החליפו הסכם, הם החליפו רק את האנשים שמנסים לשכנע אתכם לחתום עליו.

10. כחדש לאחר מכן, במהלך אפריל 2015, שב ופנה הנתבע לדיירים במכתב נוסף (להלן: "המכתב השני") בו מביא הנתבע את התייחסותו לניסיונות חברת שפיר והתובע לקדם את הפרויקט. אף במכתב השני מתייחס הנתבע במישרין לתובע וכותב, בין היתר, כך:

    "...עורך הדין ששפיר מנסה "לדחוף לכם", עו"ד אדטו, לא מקבל משפיר כסף בשביל לשמור על האינטרסים שלכם, אלא בשביל לגרום לכם לחשוב שיש מי ששומר על האינטרסים שלכם. עו"ד אדטו בדיוק כמו עו"ד רייסמן לפניו, מחויב קודם כל לשפיר.

    לכן, חוץ מזה שהחוזה שעליו עו"ד אדטו ממליץ לכם לחתום הוא חוזה רע, ישנה סכנה שאם במהלך הפרויקט, יעמוד עו"ד אדטו במצב שבו חייב לבחור בין טובת שפיר לטובתכם, הוא עלול לבחור בטובת שפיר, על חשבונכם, כי הוא מחויב לשפיר. זה בדיוק המצב שנקרא "ניגוד אינטרסים..."

11. בעקבות פרסום המכתב הראשון והמכתב השני (שניהם יכונו ביחד להלן: "המכתבים"), פנה התובע אל הנתבע בבקשה שיחזור בו מהאמור בהם ויתנצל. הנתבע סירב וטען, כך במכתבו מיום 10.5.15, כי דבריו אינם עולים לכדי לשון הרע וכי ככל שהתובע סבור אחרת, רשאי הוא לפנות לערכאות. על רקע זה הוגשה תביעה זו ביום 11.5.15.

    תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

12. לטענת התובע, המכתבים כוללים אמירות המבזות ומכפישות אותו, שלכן מהווים הוצאת לשון הרע בגינה יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים.

    התובע מפנה לאמירות השונות במכתבים ואשר מתייחסות במישרין לתובע, וטוען שאמירות אלו מתיימרות להציגו כמי שפועל בניגוד אינטרסים מובהק, כמי שבמודע משקר ומטעה את לקוחותיו, ולמעשה פועל בכוונה לשמור על האינטרסים של חברת שפיר ולא של הדיירים אותם הוא מייצג. באמירות אלו, כך לשיטת התובע, אין כל אמת, אין כל הצדקה, ופרסומן נעשה בזדון ובחוסר תום לב ובלא שעומדת לנתבע כל הגנה.

    על בסיס הטענה להוצאת לשון הרע בנסיבות אלו, עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום כפל הפיצוי המקסימאלי הקבוע בדין בלא הוכחת נזק, בסך של 138,934 ₪ עבור כל אחד משני הפרסומים, ובסך כולל של 276,788 ₪.

13. הנתבע כופר בטענות התובע וטוען שאין לתביעה נגדו כל בסיס.

    הנתבע מאשר כי הוא אשר שלח את המכתבים נשוא התביעה ומאשר שהנוסח אשר נשלח הינו זה שצורף לכתב התביעה. הנתבע אף מודה כי במכתבים כלולות אמירות המהוות הוצאת לשון הרע.

    עם זאת, לטענת הנתבע עומדות לו הגנות הקבועות בדין בגין טענה להוצאת לשון הרע. לטענת הנתבע, הדברים אשר פרסם ביחס לתובע הינם אמת לאמיתה ובפרסום היה עניין ציבורי מובהק לנמעני המכתבים; ועוד טוען הנתבע שעומדות לו הגנות הנתונות לפרסום שייעודו הגנה על עניין אישי כשר של הדיירים במתחם ואף על ענייניו האישיים. על בסיס הגנות אלו, טוען הנתבע שאין לתביעה בסיס ויש לדחותה תוך חיוב התובע בהוצאותיו.

14. כל אחד מהצדדים תמך את גרסתו בתצהירו. בנוסף, הוגש מטעם הנתבע תצהירו של שמואל מזרחי, דייר במתחם. בדיון אשר התקיים ביום 5.7.16 נחקרו הצדדים ובתום החקירות נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

    מעיון בסיכומים שהוגשו, נראה שיש טעם לפגם בהתנהלות שני הצדדים. בהחלטה על הגשת הסיכומים נקבע שהיקפם לא יחרוג מ- 6 עמודים ברווח של שורה וחצי ובגופן 12. סיכומי התובע חורגים מהיקף זה, הגופן קטן משנקבע וכך גם הרווחים. התובע לא טרח לבקש רשות לחרוג מהיקף הסיכומים שנקבע.

    הנתבע מצידו, לצד הטרוניה על החריגה בסיכומי התובע, מצא לנכון לעשות בסיכומיו שימוש בלשון בוטה שאין מקומה בכתבי טענות. כך, למשל, מצא הנתבע לנכון לטעון שסיכומי התובע הינם "עלה תאנה לתרמית" (סעיף 1 בעמוד הפתיח בסיכומי הנתבע); כי סיכומי התובע "טרחניים" (סעיף 5 בעמוד הפתיח בסיכומי הנתבע) ואף שסיכומי התובע הינם "להג מתיש ובלתי רלוונטי" (סעיף 2 בסיכומי הנתבע). לא ברור מה טעם מצא הנתבע לעשות שימוש בלשון משתלחת שכזו בסיכומיו ואינני מוצא כל הצדקה לכך. מחלוקות, אפילו הן קשות, ניתן לברר בלשון עניינית ובשפה מכובדת. להתעלמות מהחלטה באשר להיקף הסיכומים וללשון הננקטת במסגרתם עשויה להיות השלכה על פסיקת הוצאות.

     

     

    דיון

15. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סעיף 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" וכן "לפגוע באדם במשרתו, ...בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיף 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי ובמסגרתו נשאלת השאלה איזו משמעות היה מייחס קורא סביר למילים.

16. בבירור תביעה המתבססת על טענה להוצאת לשון הרע, בדרך כלל יש להתחיל ולבחון אם אכן אותו פרסום בגינו הוגשה התביעה מהווה "הוצאת לשון הרע". לא כך במקרה נשוא תביעה זו.

    לפי גרסת התובע, המכתבים אשר פרסם הנתבע כוללים אמירות המהוות, במובהק, הוצאת לשון הרע כלפיו. הנתבע איננו כופר בטענה זו. כפי שהובהר בסיכומי הנתבע (סעיף 3), כבר בתחילת ההליך הסכים הנתבע שיש במכתבים הוצאת לשון הרע כלפי התובע ומשכך, אין צורך לבחון טענה זו.

17. ובכל זאת, למרות הודאת הנתבע, ראוי שתובהר חומרת הטענות אשר הטיח הנתבע בתובע.

    ואלו עיקרי הדברים אשר כתב הנתבע ביחס לתובע:

    "... זה אומר שעורך הדין עליו היא ממליצה, ואפילו מתעקשת, הוא עורך דין שהסכים לעשות לה חיים קלים, על חשבונכם." (סעיף 5 למכתב הראשון; ההדגשה במקור)

    "... אני אומר לכם, בביטחון מלא, שגם עכשיו מנסים לרמות אתכם, וגם עכשיו מנסים להחתים אתכם על הסכם רע. הם לא החליפו הסכם, הם החליפו רק את האנשים שמנסים לשכנע אתכם לחתום עליו." (סעיף 12 במכתב הראשון)

    "...עורך הדין ששפיר מנסה "לדחוף לכם", עו"ד אדטו, לא מקבל משפיר כסף בשביל לשמור על האינטרסים שלכם, אלא בשביל לגרום לכם לחשוב שיש מי ששומר על האינטרסים שלכם. עו"ד אדטו בדיוק כמו עו"ד רייסמן לפניו, מחויב קודם כל לשפיר." (הפסקה הרביעית במכתב השני)

    במילים אחרות, במכתבים אלו הציג הנתבע את התובע כמי שמנסה להונות את לקוחותיו. לא פחות מכך. כמי שרק 'כביכול' מציג עצמו כמייצג הדיירים, בעוד שבפועל הוא פועל דווקא לטובת האינטרסים של הצד שכנגד במשא ומתן, לטובת חברת שפיר. וקשה להפריז בחומרת הדברים.

    "אמון מלא בין עורך-דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך-דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמה, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו." (על"א 1/88 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בשראל נ' פלוני, פ"ד מב (4) 477, 482)

    בהאשימו את התובע כמי שפועל, בכוונה תחילה, כנגד האינטרסים של הדיירים שאותם הוא מבקש לייצג, האשים הנתבע את התובע ככזה הפועל בניגוד מוחלט לאושיות המקצוע של עריכת הדין – בהפרת חובת האמון כלפי הלקוח. לא בכדי איפה הודה הנתבע שמכתביו אכן מהווים הוצאת לשון הרע כלפי התובע.

18. טענת ההגנה העיקרית אשר מעלה הנתבע הינה טענת "אמת דיברתי".

    לפי גרסת הנתבע, אותם דברים חמורים שכתב במכתבים ביחס לתובע אינם אלא הצגה נכונה של "התמונה המלאה" ומשמעויותיה.

    סעיף 14 בחוק קובע כך:

    במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

    הוראה זו מקנה הגנה בפני תביעה בטענה להוצאת לשון הרע, אם מוכח שאותו דבר שפורסם היה אמת ואם היה בפרסום עניין ציבורי. על הנתבע, זה אשר מבקש להתבסס על טענת הגנה זו, הנטל להוכיח את אמיתות הדברים שפורסמו. ואמנם, עסקינן במשפט אזרחי בו מידת ההוכחה הנדרשת הינה נטיית מאזן ההסתברות, ברם לא ניתן להתעלם מהיחס הישר שבין חומרת הפרסום להיקף הראיות הנדרשות להוכחתו.

    הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה – המידה הקיימת במשפט פלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות). אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה... (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 186)

    אם כך, כאשר מבקש הנתבע להתבסס על הטענה שאותם דברים שפרסם הינם אמת, עליו הנטל להוכיח זאת. וכאשר עסקינן בייחוס התנהגות כה חמורה לתובע, מצופה מהנתבע שיביא ראיות של ממש לביסוס הטענות.

19. את טענתו להגנת "אמת דיברתי" מבקש הנתבע לבסס על שתי טענות: תוכן טיוטת ההסכם שגובשה מול חברת שפיר ושעליה הציע התובע לדיירים לחתום; ותוכן הסכם שכ"ט התובע.

    1. אשר לטיוטה שגובשה מול חברת שפיר לקראת ביצוע הפרויקט ושעליה הוצע לדיירים לחתום, טוען הנתבע כי מדובר "בהסכם רע" אשר מעמיד את הדיירים "בסכנה". לביסוס טענה זו מפנה הנתבע לשתי הסכמות בנוסח ההסכם.

       ראשית, מפנה הנתבע להסכמה שלפיה תנאי למסירת דירה לכל אחד מהדיירים יהיה השבת הערבות שנמסרה על ידי חסרת שפיר לעורך דין אשר איננו עורך הדין של חברת שפיר אולם יבחר על ידי חברת שפיר, ואשר יחזיקם בנאמנות (סעיף 12.2 בנוסח הטיוטה) וכאשר אלו ימסרו לנאמן 7 ימים לפני מסירת החזקה בדירות (סעיף 18.8 בנוסח הטיוטה). לטענת הנתבע, הסכמה זו משקפת "מנגנון עברייני", היא מסכנת את הדיירים ואסור היה לתובע להסכים למסירת הערבויות לאיש זולת נאמן שיבחר על ידי הדיירים.

       שנית, מפנה הנתבע להוראה בטיוטה שלפיה מתחייב כל דייר לחתום על ייפוי כח כללי לטובת חברת שפיר, וטוען שאין בטיוטה הוראה המבטיחה שיפויי הכח הללו יוחזקו בידי ב"כ הדיירים ולא יועברו לחברת שפיר.

       שתי דוגמאות אלו, טוען הנתבע, ממחישות עד כמה גרועים התנאים בנוסח ההסכם שהוצע לדיירים על ידי התובע ומבססות את טענותיו למעשה המרמה אותו ייחס לתובע.

    2. כאשר מקבל על עצמו עורך דין טיפול בענייניו של לקוח, נתפס אותו עורך כדין כמי שהציג בפני הלקוח מצג שלפיו יש לעורך הדין את הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה לשמה נשכרו שירותיו, והוא גם מחויב ליישם כישורים אלו בייצוג הלקוח. כך, גם בייצוג לקוח במשא ומתן לכריתת חוזה, מחויב עורך הדין לערוך ולהכין ללקוח חוזה כזה אשר יבטיח את זכויות הלקוח על הצד המרבי האפשרי.

       עם זאת, עריכתו של חוזה עבור לקוח עלולה להתברר כמשימה מורכבת. בצד השני של המתרס הרי עומד צד שני שלעיתים אף לו אינטרסים ודרישות שאפשר שאינם עולים בקנה אחד עם אלו של הלקוח שמייצג עורך הדין. עלול איפה להתברר שמהלך המשא ומתן איננו מאפשר השגת מלוא המטרות שהציב לעצמו עורך הדין להגשמת תכלית ההסכם המתגבש או להבטחה מרבית של זכויות הלקוח. כך גם עלול עורך הדין להידרש לבחור בין נתיבים שונים ועלול גם להידרש להכרעה על אילו דרישות הוא מחויב לעמוד אפילו במחיר כישלון המשא ומתן.

       אך ברור איפה, שבחירה שעושה עורך דין במהלך משא ומתן, כגון ויתור על דרישה שדרש, איננה בהכרח ביטוי לרשלנות מצידו. כך אפילו יסתבר בדיעבד שנפלה טעות בבחירה שנעשתה שכידוע, לא כל טעות של עורך דין תיחשב כהתרשלות (ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד דניאלי, פ"ד מח (3) 846).

    3. בחינת אותן שתי דוגמאות עליהן הצביע הנתבע איננה מאפשרת קבלת הטענה למחדל מצידו של התובע בגיבוש החוזה.

       התובע נשאל על התניה בחוזה שלפיה יופקדו ערבויות חוק המכר בנאמנות בידי עורך דין שתבחר חברת שפיר והשיב כך (עמ' 16 בפרוט'):

       כי כאשר יש ערבות חוק מכר, הדיירים מקבלים שתי ערבויות אחת ערבות חוק מכר בשווי הדירה החדשה וערבות אוטונומית להבטחת דמי השכירות במהלך כל התקופה. התנאי למסירת הדירה הינו סביר שזה יושב אצל עו"ד נאמן שמקבל את הערבויות האלה ומאשר לחב' שהערבויות יושבות אצלו ומאשר לה למסור את הדירה.

       הסבר זה סביר בעיני. הרי אין בהסדר החוזי שהוצע כדי להביא להחזרת הערבויות לחברת שפיר בטרם הובטחו זכויות הדיירים, אלא שאלו ישמרו בנאמנות על ידי עורך דין המחויב לפעול לפי אותו הסכם שמול הדיירים. ניתן היה גם לקבל טענה, כפי שטוען הנתבע, שדווקא בעניין זה היה על התובע להתעקש ולעמוד על כך שהערבויות ישמרו בידי נאמן אחר אך בחירת התובע רחוקה מלגבש חוסר זהירות. ודאי שרחוקה מלגבש טענה של מרמה.

       כך גם לגבי ייפויי הכוח. התובע נשאל לגבי זהותו של מי שאצלו יופקדו ייפויי הכוח וכך השיב (עמ' 17 בפרוט'):

       אני לא רואה שזה רשום אבל זה יושב אצלי.

       אכן אפשר שאם דבר זה לא הובהר בטיוטא, הרי שהיה מקום להבהיר את הדברים אך שוב, אין באי הבהרת הדברים ביטוי למעשה הונאה או מרמה כטענת הנתבע.

        

        

    4. עוד טוען הנתבע כי מעשה המרמה שבצע התובע בא לכדי ביטוי בהסכם שכ"ט התובע, אותו הסכם שנכרת בין התובע לחברת שפיר.

       בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי התובע יפעל להחתמת הדיירים על חוזים לביצוע הפרויקט מול חברת שפיר, ובתמורה תשלם לו חברת שפיר שכר טרחה אשר יחושב לפי תקבולי חברת שפיר ובאופן יחסי למספר הדיירים אשר "החתים" התובע על החוזה מול חברת שפיר. כלומר, ברור בעליל שחברת שפיר, לא הדיירים, נושאת בשכר טרחת התובע וברור שהתובע יזכה לשכר טרחה רק אם יקרום הפרויקט עור וגידים ויבוצע על ידי חברת שפיר. לפי גרסת הנתבע, מצב זה מעמיד את התובע בניגוד עניינים מובהק, שכן שכר טרחה ישולם לו רק אם חברת שפיר תבצע את הפרויקט.

       מבנה זה של התקשרות בין התובע לבין חברת שפיר, אכן מעורר סימני שאלה. קל להיווכח בקושי שבפניו מוצא עצמו עורך דין שמקבל שכר מיזם אך למעשה מתחייב לייצג את הצד שכנגד. לא בכדי איפה הבהירה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כי לדידה אסור לעורך הדין המייצג את היזם לייצג גם את הבעלים ואף אסור לו לכרות עם היזם הסכם עצמאי להסדרת שכר טרחתו (החלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מיום 10.11.14; פורסמה בגליון "אתיקה מקצועית" 55). דא עקא, שלא בחשש לביצוע אתית מצד התובע עסקינן ואף לא בחשש להימצאותו במצב של ניגוד עניינים עסקינן. עסקינן בטענה למעשה הונאה ומרמה מצד התובע כלפי הדיירים. בכך הרי האשים הנתבע את התובע. וטענה זו לא ניתן להבין כאשר בוחנים את התנהלות הנתבע עצמו.

       הרי הנתבע עצמו חתם ביום 16.6.14 על הסכם שכ"ט הנתבע מול חברת שפיר. הסכם שאפילו איננו זהה לזה עליו חתם התובע מספר חדשים לאחר מכן, וודאי שהוא דומה לו מאד בעקרונותיו הרלוונטיים. כמו התובע, כך גם הנתבע סיכם עם חברת שפיר שזו תישא בתשלום שכר טרחתו "עבור הטיפול בהחתמת בעלי הזכויות בפרויקט". כמו התובע, כך גם הנתבע אמור היה לקבל שכר טרחה מחברת שפיר ורק אם זו תצליח לקדם ולבצע את הפרויקט. בעדותו, טען הנתבע להבדל מהותי בין ההסכמים שכן בהסכם שכ"ט הנתבע שכר הטרחה משולם על ידי חברת שפיר "כמעט כולו מראש", שלכן הנתבע פטור מהתחייבות כלפי חברת שפיר (עמ' 30; ש' 22 בפרוט'). טענה זו איננה מדויקת. די לעיין בהסכם שכ"ט הנתבע (סעיפים 5.3 (ד) ו- (ה)) כדי להיווכח שלנתבע היו צפויות הכנסות גדולות גם בהמשך ביצוע הפרויקט, כך שגם לנתבע היה אינטרס מובהק שהסכמים בין חברת שפיר לדיירים לא רק ייחתמו אלא גם יבוצעו על ידי חברת שפיר.

       ואין אלא לתמוה כיצד מבקש הנתבע לייחס לתובע התנהגות כה חמורה על בסיס התקשרותו עם חברת שפיר בהסכם שעקרונותיו כה דומים לאלו להם הסכים הנתבע עצמו. מצב זה מביא בהכרח להטלת ספק באשר לתום ליבו של הנתבע במניעיו בכתיבת המכתבים.

       הנתבע מוסיף ומפנה לזהות אלו אשר יצרו את הקשר שבין התובע לחברת שפיר. לפי גרסת הנתבע, קשר זה נוצר על ידי "סוכנת סמויה" של חברת שפיר שהופעלה "במסווה של יו"ר נציגות הדיירים". גם טענה זו איננה ברורה בהקשר דנא. לא זהות זה שיצר את הקשר בין התובע לחברת שפיר רלוונטית, אלא האופן בו הוסדרו יחסי התובע וחברת שפיר. בדיוק כמו שניתן היה לבחון את יחסי הנתבע מול חברת שפיר על יסוד ההסכם שנכרת ביניהם, ולא על יסוד זהות זה שתיווך להסכם.

       משכך, בכל הנוגע לכריתתו ותוכנו של הסכם שכ"ט התובע, על אף סימני השאלה העולים במישור האתי, ובשים לב לכך שאפילו הנתבע עצמו כרת הסכם דומה עם חברת שפיר, אין כל אפשרות לראות בעצם כריתת הסכם שכ"ט התובע או בתוכנו ביטוי לאותו מעשה מרמה חמור אשר ייחס הנתבע לתובע במכתבים.

    5. כאשר מסכמים את טענות הנתבע, אין מנוס מהמסקנה לפיה לא עלה בידי הנתבע לעבור מעל אותה משוכה גבוהה שהציב במו ידיו, כאשר לא הסתפק בביקורת על נוסח ההסכם שהציע התובע לדיירים אלא האשימו בלא פחות מקנוניה להונאת לקוחותיו. ביקורת על תנאים בהסכם שהוצע איננה ראיה למרמה. ביקורת על מבנה ההתקשרות של התובע מול חברת שפיר אף היא איננה ראיה למרמה. הנתבע יכול היה וחייב היה להסתפק בביקורת עניינית על ההתקשרות המוצעת ואף יכול היה להביא בפני הדיירים את עמדתו המקצועית באשר לתנאי העסקה המוצעת להם. הנתבע לא יכול היה לבסס על אלו טענות כה חמורות כלפי חברו למקצוע עריכת הדין.

       טענתו של הנתבע להגנת "אמת דיברתי" לא הוכחה ולפיכך – נדחית.

20. עוד טוען הנתבע כי עומדת לו ההגנה הנתונה לפרסום שייעודו הגנה על עניין אישי כשר של הדיירים במתחם ואף על ענייניו האישיים.

    1. בהתאם לסעיף 15 בחוק "תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב" ובאחת הנסיבות המפורטות בהמשך הסעיף. תנאי הכרחי איפה לביסוס טענת הגנה זו הינה פרסום אשר נעשה בתום לב.

       בסעיף 16 (ב) בחוק נקבע כך:

       חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

       (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

       (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

       (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

       לטענת הנתבע, במשלוח המכתבים הוא בקש להגן על ענייניהם של הדיירים, לקוחותיו, ואף על ענייניו האישיים נוכח השמצות שנעשו כלפיו במכתבה של חברת שפיר. דא עקא, שאין כל דרך להבין מה להאשמת התובע בהונאה ולהגנה על אינטרסים אלו. לו בקש הנתבע אך לוודא הגנה על אינטרסים לגיטימיים כטענתו, יכול היה להסתפק בהצבעה על אותם פגמים שמצא בנוסח הטיוטה שהוצעה לדיירים ואף להתייחס לקיומו של הסכם שכ"ט התובע. לא היה כל צורך בהטחת האשמות כה קשות בתובע להגשמת יעדים אלו. נראה איפה שהנתבע אכן בקש לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה נדרשת להגנה על אותם ערכים עליהם מתבסס הנתבע.

       זאת ועוד, קיומה של יריבות עסקית עשוי להוות אינדיקציה למניעי המפרסם ולחוסר תום ליבו בפרסום (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 263). הנסיבות אשר התבררו מצביעות בבירור על אותה יריבות עסקית שבין התובע לנתבע. ייצוג הדיירים בביצוע הפרויקט עשוי היה להשיא למייצג הכנסות נכבדות וברור שהנתבע ראה עצמו בתחרות מול התובע על הזכות לייצג את הדיירים.

       אם כך, הן בשים לב לכך שבפרסום התכוון הנתבע לפגוע בתובע מעבר לנדרש להגנה על האינטרסים של הדיירים או שלו עצמו; והן בשים לב לכך שיריבות עסקית עמדה ביסוד הפרסום, הרי שהתקיימה החזקה שלפיה נעשה הפרסום שלא בתום לב.

       חזקה זו, כמובן, ניתנת לסתירה, אך הנתבע לא הביא ראיות כלשהן לסתירת החזקה. לא מצאתי בראיות שהביא הנתבע כל ראיה שתסביר מדוע לא יכול היה הנתבע להביא את עמדתו בפני הדיירים, להסביר מדוע לשיטתו הטיוטה איננה מבטאת הגנה ראויה על האינטרסים שלהם, להפציר בהם שלא לחתום עליה ואפילו להפציר בהם לבחור דווקא בו כדי שייצגם –וכל זאת בלי להאשים את התובע במעשה מרמה כה חמור. לא מצאתי בראיות הנתבע ולו ניסיון להסביר כיצד ניתן להתעלם מהאינטרס העסקי הפרטי שלו עצמו כמניע העיקרי בהטחת האשמות בתובע. ובהיעדר ראיות לא נשללה החזקה השוללת את תום ליבו של הנתבע.

    2. משנמצא שהנתבע לא פעל בתום לב בביצוע הפרסומים, ממילא שאין לו עוד כל אפשרות לבסס טענת הגנה על יסוד סעיף 15 לחוק.

       עם זאת, ובתמצית בלבד, יצוין שאפילו בהתעלם מהחזקה השוללת את תום הלב של הנתבע נראה שממילא לא הוכחו התקיימות יתר יסודות טענות ההגנה הללו.

       • בהתאם לסעיף 15 (2) בחוק נקבע כי תהה זו הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב וכן כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

         טענת הגנה זו כוללת מספר רכיבים מצטברים, ואחד מהם הוא החובה להראות שהחובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום. הנתבע טוען כי הוא ייצג ומייצג דיירים במתחם, אולם הנתבע כלל איננו טוען שאת המכתבים שלח אך ורק לאותם דיירים שהוא מייצג. בפועל, ועל כך אין מחלוקת, שלח הנתבע את המכתבים לכל הדיירים במתחם, כולל כאלו שכלל לא ייצג. משכך, על פניו לא עומדת לנתבע הגנה זו.

       • בהתאם לסעיף 15 (3) בחוק נקבע כי תהה זו הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב וכן "לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". לא ברור מהו אותו "עניין אישי כשר" שהיה לנתבע ומצדיק הטחת כאלו האשמות כבדות בתובע. הנתבע מלין על פרסומים קודמים שפגעו בו עצמו, אך לא התובע פרסם דבר מאלו אלא חברת שפיר. ככל שבקש הנתבע לבוא חשבון עם חברת שפיר, ומובן שאין זה המקום לבחון אם בכלל יש ממש בטענות הנתבע כלפי חברת שפיר, לא בחינת התנהגות התובע נדרשה.

          

21. כך איפה ניתן לסכם ולקבוע כי לנתבע לא עומדת כל הגנה מאותן הגנות עליהן בקש להתבסס.

    לנתבע לא עומדת הגנת "אמת דיברתי" באשר הדברים שהטיח בתובע לא היו אמת. התברר שהתובע פעל לגיבוש הסכם לביצוע הפרויקט בדיוק כפי שעשה התובע לפניו, בדיוק על יסוד הסכם שכר טרחה מול חברת שפיר, וכשהוא עושה כמיטב יכולתו לשמור על האינטרסים של הדיירים אותם בקש לייצג. אפילו ניתן לסבור שאי אלו מהסעיפים שהוצעו בטיוטה שגובשה לא שמרו בצורה המרבית על הדיירים, ודאי שלא ניתן לראות בכך ראיה לחוסר תום לב מצד התובע או קנוניה שרקם להונאת הדיירים.

    לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב, באשר הפרסומים כללו פגיעה קשה בתובע הרבה מעבר לנדרש להגנה על אותם אינטרסים עליהם בקש הנתבע להגן וכאשר לנתבע אינטרס אישי ברור בהכפשת שם התובע, כך שהתקיימה החזקה השוללת את תום ליבו של הנתבע. ממילא שגם התברר שהנתבע הפיץ המכתבים גם לאלו שאינם לקוחותיו ובקש באמצעותם לבוא חשבון עם חברת שפיר, אף שלא ברור מה לתובע ולמחלוקות שבין הנתבע לחברת שפיר.

    למעשה, אי מנוס מהמסקנה שהשתלבות התובע בפרויקט הייתה לצנינים בעיני הנתבע, שבקש בעצמו לייצג את הדיירים בקידום הפרויקט ובקש לזכות בעצמו בהכנסות הנכבדות הכרוכות בכך.

22. משנמצא שהנתבע בצע כלפי התובע עוולת הוצאת לשון הרע ומשנמצא שלא עומדת לנתבע הגנה כלשהי, יש לבחון את היקף הפיצוי לו זכאי התובע.

    לטענת התובע, בנסיבות בהן נעשו הפרסומים יש לחייב את הנתבע בתשלום כפל הפיצוי המקסימאלי שנקבע בחוק, בסך של 138,394 ₪ בגין כל פרסום, ובסך כולל של 276,788 ₪.

    בהתאם לסעיף 7א (ב) בחוק, רשאי בית משפט לחייב נתבע לשלם לנפגע בהוצאת לשון הרע פיצוי גם בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ (בצירוף הפרשי עליית המדד). בסעיף 7א (ג) בחוק נקבע כי מקום בו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

    בכדי להביא לחיוב הנתבע בתשלום כפל הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, לא די לו לתובע להוכיח את עצם הפרסום המהווה לשון הרע ולא די בקביעה שלא עומדת לנתבע הגנה מההגנות הקבועות בחוק, אלא שעל התובע להוכיח בנוסף שהפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע בו. ביטוי זה, "בכוונה לפגוע", נבחן בפסיקה בהקשר האפשרות להטלת אחריות פלילית על המפרסם לפי סעיף 6 בחוק. בהקשר זה נקבע כי אמת המידה הקובעת הינה השאלה אם הפרסום כוון לפגוע בשמו הטוב של התובע.

    " ...נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע". "ע"פ 677/83 בורוכב נ' יפת פ"ד לט (3) 205, 218)

    לא די איפה כי ניתן היה לצפות את הפגיעה בתובע כתוצאה מפרסום לשון הרע נגדו ולא די בקביעה כי מדובר בפרסום שראוי לגנאי. בכדי לקבוע כי יש מקום לחיוב בכפל הפיצוי, יש להראות כי לפרסום נלוותה כוונה של ממש לפגוע (ראו למשל: ת"א (מרכז) 22138-10-11 שמחה יעקובוביץ נ' יוסף אדוארד זיאס [פורסם בנבו], 7.6.15)

    בבחינת הנסיבות כפי שהתבררו, אין ספק כי עסקינן בפרסום הראוי לגנאי וכבר הובהר שלנתבע לא עומדת הגנה לפי החוק. עם זאת, ולמרות הפגיעה בתובע, לא התובע עמד במוקד המכתבים אלא חברת שפיר ומבנה ההתקשרות שהוצע על ידה לדיירים. שוב ושוב מפציר הנתבע בדיירים שלא להתקשר עם חברת שפיר ולשכור דווקא את שירותי הנתבע. כך, למשל, מסתיים המכתב הראשון:

    "מי שמעוניין שאני אייצג אותו, מול שפיר או מול יזמים אחרים, כדי להגיע לעסקה הטובה והבטוחה ביותר שניתן לקבל, וגם מי שרק רוצה לקבל מידע נוסף, שישאיר לי הודעה בטלפון ....

    אני מאחל לכם ולבני משפחותיכם חג חירות שמח, ושתבינו, שאתם לא חייבים להיות עבדים של מי שמשקר לכם ומאיים עליכם, אלא בני חורין לבחור במי שאתם רוצים ובמה שטוב לכם, כי רק אתם כאן בעלי הבית.

    ברי הדבר כי הנתבע בקש במכתביו אלו לשכנע את הדיירים לבחור דווקא בו כזה שייצג אותם וברי הדבר כי להגשמת מטרה זו עשה הנתבע גם שימוש בהכפשת התובע והטחת האשמות חמורות כנגדו. ועם זאת, לא הכוונה לפגוע בתובע עמדה במוקד המכתבים אלא הכוונה לשכנע את הדיירים לבחור דווקא בנתבע כזה שייצג אותם מול חברת שפיר. לפיכך, לא הוכח שהמכתבים פורסמו מתוך "כוונה לפגוע" בתובע ואין הצדקה לחיוב הנתבע בתשלום כפל הפיצוי.

23. בקביעת גובה הפיצוי יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493) ומצאתי איפה ליתן דגש לכל אלו:

    ראשית, לחומרת הפרסום – האשמת התובע במעשה מרמה כלפי לקוחותיו.

    שנית, לתפוצת הפרסום – המכתבים אומנם לא פורסמו באמצעי התקשורת ברם נשלחו לכלל הדיירים במתחם, דהיינו לעשרות אנשים ודווקא לקהל הלקוחות הפוטנציאלי של התובע.

    שלישית, לחוסר תום הלב של הנתבע – הנתבע האשים את התובע בניגוד עניינים נוכח הקשר שבין התובע לחברת שפיר, כאשר אך חדשים ספורים קודם לכן עמד הנתבע עצמו בדיוק באותו מצב, כשגם הוא עצמו מקבל שכר מחברת שפיר כדי לפעול לקידום הפרויקט.

    ורביעית, הצורך בהרתעה – תחרות חפשית על ליבם של לקוחות פוטנציאליים איננה היתר לתחרות פרועה ואיננה היתר להשתלחות חסרת רסן בעורכי דין אחרים.

    בהתחשב במכלול הנסיבות כאמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ בגין כל אחד מהמכתבים ובסך הכל 100,000 ₪.

24. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

25. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 100,000 ₪.

    כמו כן אני מחייב את הנתבע לשאת באגרת בית המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

    ניתן היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.