ח"ע נ' מדינת ישראל ואח'

תביעה לפיצוי בשל נזק נפשי שנגרם לתובע עקב נוכחות באירוע טראומטי – כל זאת כנפגע ישיר, ולא בגדרה של הלכת אלסוחה.

א.ההליך, הצדדים לו וגדר המחלוקת

1.התובע יליד שנת 1983. ביולי 2006, בהיותו בן עשרים ושלוש, נכח באירוע טראומטי בו נורה למוות חברו (להלן מ"ג) מאקדחו של הנתבע 2. במועד האירוע היה הנתבע 2 שוטר במשטרת ישראל. מיד לאחר האירוע נעצר התובע, וביום המחרת הובא לבית-המשפט לדיון בבקשה להארכת מעצרו; בתום הדיון הוארך מעצרו למשך יום אחד, תוך קביעה כי בתום תקופת המעצר ישוחרר התובע לחלופה בתנאים.

2.ביסוד התובענה שלפני ניצבת טענת התובע כי שני האירועים הללו – שיכונו אירוע הירי ואירוע המעצר, היו כרוכים בטראומה קשה שהסבה לו נזק נפשי והותירו את חותמם על מהלך חייו, על כושרו לעבוד ועל השתכרותו בפועל. התובענה הוגשה ביום 28.4.2013 לפיצוי נזקים אלה.

3.מלכתחילה הוגשה התובענה נגד השוטר שביצע את הירי, נגד משטרת ישראל – מעסיקתו של השוטר היורה ומי שעמדה מאחורי ההחלטה לעצור את התובע ולהביאו להארכת מעצר, ונגד מדינת ישראל. על-יסוד הוראת סעיף 3 לחוק בתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), יש לראות במשטרת ישראל ובמדינת ישראל בעל-דין אחד, וההליך התברר בהתאם לכך.

4.לגרסת התובע, בעטיים של אירועי הירי והמעצר נגרמה לו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 25% אחוז; הוא תמך את טענתו בחוות-דעת שנתן מומחה מטעמו, ד"ר פואד אלפארס (להלן מומחה התובע). הנתבעים הגישו חוות-דעת נגדית שנערכה על-ידי פרופ' אבנר אליצור; הלה קבע כי האירועים שעליהם נסבה התובענה לא הותירו אצל התובע נכות רפואית קבועה או זמנית (להלן מומחה הנתבעים). נוכח המחלוקת, מונה ד"ר שמואל קרון כמומחה רפואי בתחום הנפשי מטעם בית-המשפט, אגב קביעה שחוות-דעתו לא תהא מכרעת ובעלי-הדין יהיו רשאים להסתמך על חוות-הדעת שנתנו המומחים מטעמם (להלן מומחה בית-המשפט). לפי חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט שתאריכה 22.7.2015, סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור 20% למשך שנה אחת לאחר אירוע הירי; בחלוף שנה מאירוע הירי, לא נותרה לתובע נכות נפשית זמנית או צמיתה (להלן חוו"ד מומחה בית-המשפט).

5.עדותו הראשית של התובע הוגשה בתצהיר [ת/1]; לא הובאו על-ידו עדים נוספים. בעלי-הדין באו לידי הסכמה דיונית כי מומחי הצדדים ומומחה בית-המשפט לא יחקרו על חוות-הדעת שנתנו והבירור העובדתי יוגבל לחקירה נגדית של התובע על תצהירו והגשת מסמכים על-ידי הנתבעים במהלכה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, ודיון ההוכחות התנהל על-פיה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

6.בקדם-המשפט הראשון הבהיר התובע כי הוא תובע את נזקיו כנפגע ישיר מאירוע הירי ואירוע המעצר, ולא בגדרה של הלכת אלסוחה [רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990); ר' עמ' 1 לפרוטוקול בש' 26 עד עמ' 2 בש' 2]. נוכח הצהרה ברורה זו, שתואמת את תוכנו ולשונו של כתב-התביעה, אין התובע רשאי לסטות ממנה בסיכומיו. חשיבות נודעת לכך, מאחר שלמקרא סיכומי הנתבעים נהיר וברור כי הם לא העלו טענות במישור החבות – למעט הגנת הסתכנות מרצון שיוחסה לתובע, ומיקדו את טיעונם במישור הנזק. נקודת המוצא לדיון היא אפוא כי התובענה הוגשה לפיצוי התובע כנפגע ישיר מאירועי הירי והמעצר, כי הנתבעים לא כפרו באחריותם לאירועים אלה – בכפוף לטענת הסתכנות מרצון, וגרסו כי לתובע לא מגיע כל פיצוי בעטיים, באין השאר מחמת אשם תורם. מחלוקת נפרדת נסבה על זכאותו של התובע לפיצוי עונשי בשל האירועים הללו.

7.להלן אעמוד על שני האירועים שבהם ננעצה עילת התביעה ואדרש להגנות שהעלו הנתבעים מפניהם. לאחר מכן יִדוֹנוּ הנכות שנצמחה לתובע, ראשי הנזק שבגדרם יש לפצותו ושיעור הפיצוי המגיע. אדרש גם לטענות הצדדים בהתייחס לפסיקת פיצוי עונשי. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

8.בטרם אכנס לעובי הקורה של המחלוקת אציין כי שני הצדדים ניהלו את ההליך ואת הבירור בו ברגישות ובתבונה; הדבר אינו מובן מאליו, והם ראויים להערכה על כך.

ב.האירועים שביסוד עילת התביעה

1.כך תיאר התובע את אירוע הירי בתצהירו [ת/1 בסע' 5-3]:

בתאריך 03/07/2006 - בשעה 23:00 בעת שישבתי ברכבו של החבר שלי המנוח מ"ג ז"ל, במושב שליד הנהג, הופיע הנתבע [...], שלף את אקדחו, ניפץ באמצעותו את שמשת דלת הנהג, וירה לכיוון שלי ושל המנוח, מטווח קצר ביותר, וגרם למותו של המנוח.

מטבע הדברים, ומאחר ובאותה עת אני התיישבתי במושב שליד המנוח, נקלעתי לסכנת חיים וודאית, נוכח התנהלותו הבלתי אחראית ומעשיו הבלתי אנושיים של הנתבע [...], שירה מאקדחו לכיוון בו ישבתי, ומבלי להפגין מינימום של אכפתיות כלפיי, וכי נסיבות המקרה מלמדות, כי גם אני בעצמי הייתי עלול להיפגע מאותה ירייה.

מעבר לחשיפתי לסכנת חיים וודאית נוכח מעשיו של הנתבע [...] בנסיבות המקרה, גם חששתי מאוד לחיי, ונרקמה בליבי התחושה שאני 'הבא בתור'.

2.בעקבות אירוע הירי הועמד השוטר מבצע הירי – הוא הנתבע 2 (להלן הנתבע), לדין פלילי. בהכרעת-הדין שניתנה בבית-המשפט המחוזי הורשע הנתבע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין; בגזר-דין שניתן לאחר מכן הושת על הנתבע, בין השאר, עונש מאסר בן שלושים חודשים – מתוכם חמישה עשר-חודשים לריצוי בפועל [נספחים ג' ו-ד' ב-ת/1].

הנתבע ערער על הכרעת-הדין וגזר-הדין; הנתבעת 2 (להלן המדינה) ערערה על קולת העונש. בית-המשפט העליון אשר דן בערעורי הצדדים דחה את ערעורו של הנתבע, קיבל את ערעור המדינה, והעמיד על עונש המאסר שנגזר על הנתבע על שלושים חודשים לריצוי בפועל [נספח ה' ב-ת/1].

מראשית ההליך דנן הודיעו הנתבעים כי הם אינם מכחישים את תוכנו של כתב-האישום שהוגש נגד הנתבע, את הממצאים שנקבעו לגביו בפסקי-הדין שניתנו בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון ואת תוצאותיהם, כביטויים בנספחים ג' עד ה' לתצהיר התובע [ר' סע' 7 בכתב-ההגנה].

3.אשר לאירוע הירי, הנתבעים לא הכחישו את התרחשותו או את אחריותם לו, ויחד עם זאת גרסו כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור מלא של 100% או לראותו כמי שהסתכן מרצון לגביו; נטען שהתובע הגיע לזירת האירוע תוך ביצוע עבירה פלילית וסייע לְעבריין – הוא מ"ג, בביצוע עבירה פלילית של פריצה וגניבה מתוך כלי רכב [סע' 6 בכתב-ההגנה]. הנתבעים חזרו על טענותיהם אלה בסיכומיהם.

4.לאחר ששקלתי את הראיות והעדויות, באתי לכלל דעה שאין מקום להשית על התובע אשם תורם בשיעור כלשהו, אף לא לראותו כמסתכן מרצון באירוע הירי.

סעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין שעניינו אשם תורם מורה כך: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". האשם התורם הוא, אם כך, תרומתו הרשלנית של הניזוק לאירוע הנזק. כלל הוא כי "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976)].

אשר להסתכנות מרצון, הגנה זו הוסדרה בהוראת סעיף 5(א) בפקודת הנזיקין: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

5.בחקירתו הנגדית של התובע לא הונחה תשתית עובדתית שתבסס את טענות הנתבעים על-אודות אשם תורם והסתכנות מרצון; ראיות אחרות לא הובאו על-ידי הנתבעים בעניין זה.

התובע מסר שבליל אירוע הירי, אשר חל בסוף השבוע, נסע יחד עם מ"ג וחבר נוסף מבית התובע לתחנת דלק, שם ישבו ברכב ושתו – כפי שנהגו לעשות [עמ' 7 ש' 24-19]. התובע אישר כי הוא ושני הנוכחים האחרים ברכב היו שתויים לאחר ששתו מבקבוק ויסקי שהחזיקו [עמ' 7 ש' 30-18, עמ' 8 ש' 9-8]. התובע העיד כי בשלב מסוים עזבו הוא ושני חבריו את תחנת הדלק; אחד החברים ירד מהרכב בפרדס-חנה, ואילו הוא ו-מ"ג המשיכו בנסיעה. מ"ג היה אמור להוריד את התובע בביתו, וכאשר לא עשה כן מסר לתובע – שְשאֵלוֹ על כך – כי הם 'תיכף עושים סיבוב' וחוזרים. מ"ג הסיע את הרכב לאזור שער מנשה [עמ' 9 ש' 14-9].

בשלב זה, מ"ג יצא מהרכב ואחרי זמן קצר חזר אליו עם רדיו-דיסק שגנב מרכב אחר; התובע טען כי מ"ג לא הניח את המכשיר על רגליו אלא מתחת לכיסא או מאחור. התובע הטעים כי שאל את מ"ג מה הוא עושה ונענה על-ידו כי הוא מיד בא; זכרונו על כך היה עמום. התובע הדגיש שכאשר מ"ג יצא מהרכב הוא עצמו ישן, והתעורר רק כאשר מ"ג חזר עם המכשיר. לדבריו, מ"ג ביקש ממנו להחביא את הרדיו-דיסק, אך הוא סירב [עמ' 9 ש' 24-17].

התובע אישר את עדותו שנמסרה בזמן-אמת, בתכוף לאחר אירוע הירי – בתאריך 4.7.2006. כך נשאל: "אני מקריא לך מהעדות שלך ביום 4.7.06 בשעה 16:14. אתה אומר בש' 5 'בא מ"ג שם לי על הרגל שלי טייפ, בזמן ששם לי את הטייפ על הרגל אני קמתי וידעתי שהוא בא לפה לגנוב טייפים, אחרי ששם לי את הטייפ והלך אחרי איזה 20 שניות הוא בא לאוטו הוא רץ והבלש אחריו'. זה נכון?" התובע אישר את הדברים. עוד אישר כי התעורר וראה שעל רגלו מונח רדיו-דיסק או רדיו-טייפ (להלן המכשיר), והיה שיכור בשל הוויסקי ששתה; התובע הטעים כי אכן ישן והיה שיכור [עמ' 10 ש' 10-3]. התובע לא זכר שאמר במשטרה כי הניח את המכשיר למרגלות המושב האחורי ברכב [עמ' 10 ש' 13-11].

בכך התמצתה למעשה חקירתו של התובע על-אודות נסיבות נוכחותו ברכב שבו נורה מ"ג בליל אירוע הירי וטֵעַמֵי שהייתו במקום יחד עם מ"ג.

6.ראשית, התרשמתי כי התובע ניסה עד מאוד לדייק בעדותו, גם אם לעתים התקשה בכך, ותלה את הדברים בחלוף הזמן מאז האירוע. בשים לב לכך שבמועד שמיעת עדותו חלפו יותר מעשר שנים מקרות אירוע הירי, מדובר בטענה סבירה. בכל הנוגע לתיאור אירוע הירי, ניכר כי התובע מסר את הדברים כהווייתם, ללא ניסיון ליפות את המציאות או לשנותה כך שתהלום את טיעונו. מומחה בית-המשפט, ד"ר קרון, הביע דעתו בהתייחס לתובע באלו המילים: "אינו מנדב מידע ואינו מנסה לשכנע" [עמ' 4 בחוות-הדעת, בפרק סטטוס נפשי]. התרשמותי שלי מהתובע במהלך עדותו תואמת קביעה זו.

שנית, בעדותו של התובע בחקירה נגדית לא היה כדי לבסס ולו לכאורה טענה כי הוא הצטרף ל-מ"ג, לאחר שהורידו בפרדס-חנה את הנוסע השלישי ששהה עמם בתחנת הדלק קודם לכן, מתוך ידיעה או הערכה מושכלת או ציפייה כי מ"ג מתכוון לפרוץ לכלי רכב כדי לגנוב מהם. היפוכו של דבר הוא הנכון.

התובע ציפה ש-מ"ג יוריד גם אותו בביתו, ונענה על-ידו כי מיד יעשו סיבוב ויחזרו. התובע היה שיכור, ונותר ברכב כשהוא ישן בעת ש-מ"ג ירד ממנו, פרץ לרכב אחר ונטל ממנו את המכשיר. המדינה הסתמכה, בחקירתו הנגדית של התובע, על עדותו שנמסרה למחרת אירוע הירי, ממנה עולה באופן הברור ביותר כי התובע הבין ש-מ"ג עצר את הרכב מחוץ לבקה אל-גרביה כדי לגנוב רק לאחר שהלה חזר לרכב והניח את המכשיר על ברכו של התובע שישב במושב שלצד הנהג. עד לרגע חזרתו של מ"ג לרכב, ישן התובע; גם אם הניח את המכשיר למרגלות המושב האחורי לפי בקשת מ"ג, אין בכך כדי לעשותו מניה וביה שותף לפריצה ולגניבה שביצע מ"ג, או לייחס לו ידיעה על-אודות המטרה הפלילית שלשמה הסיע מ"ג את הרכב למקום בו עצר. מכלול התנהגותו של התובע מרגע העמדת הרכב על-ידי מ"ג באזור שער מנשה ועד אירוע הירי הייתה פאסיבית וטפלה לנוכחותו של מ"ג במקום, לפעילותו ולמעשיו.

בהקשר זה, מקובלת עלי טענת התובע כי בין חזרתו של מ"ג לרכב כשהוא מחזיק במכשיר לבין אירוע הירי עבר פרק זמן קצר ביותר. גם על עדותו של התובע במשטרה בעניין זה הסתמכו הנתבעים במהלך חקירתו הנגדית של התובע בהליך דנן. בנסיבות הללו, ובשים לב לכך שעד רגע הגעתו של מ"ג לרכב עם המכשיר שגנב נמצא התובע ברכב כשהוא שיכור וישן, לא ניתן היה לצפות מהתובע כי יוכל להתרחק מהרכב באורח סביר – ולהפריד את עצמו מנוכחותו של מ"ג בו – בטרם הגיע הנתבע למקום וביצע את הירי שהרג את מ"ג.

7.הדברים הללו תואמים את עדותו של התובע בהליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע [ר' עמ' 32-31 בהכרעת-הדין בבית-המשפט המחוזי, נספח ג' ב-ת/1]. כך נאמר, בהתייחס לתובע, בפסקה 51 בהכרעת הדין [ההדגשה במקור]:

ח"ע הוא מי שישב בעת האירוע במיצובישי, במושב שליד מושב הנהג. לדבריו יצא יחד עם המנוח באותו לילה מבקה אל גרביה. הוא נרדם ואחר כך התעורר. תחילה ראה את המנוח בא לכיוון שלו, ושם רשם-קול (טייפ) על רגליו כשהוא אומר לו להחביא זאת. לאחר מכן הלך המנוח לעבר אחורי הרכב וחזר מיד. המנוח פתח את הדלת והתיישב במושב הנהג: 'איך ש-מ"ג פתח את הדלת הוא בא ישר אחריו, ישר הגיע וברגע שהגיע ירה בו, מרגע שנעצר על יד הדלת ירה' (עמוד 129). לדברי העד, היורה אמר למנוח 'אתה עצור', רק אחרי שירה עליו. [...] העד עצמו היה לדבריו 'מסטול', לאחר ששתה ויסקי. בהמשך לכך מסר העד כי אמנם היה 'מסטול לגמרי' אך לאחר ששמו את הרשם-קול על רגליו, הוא פחד והתפכח מיד (עמ' 131-130).

עדותו של התובע על-אודות פחדו, כשראה את המכשיר מונח על רגליו, עולה בקנה אחד עם היעדר ידיעה או ציפייה מוקדמת שלו לגבי מטרת עצירתו של מ"ג את רכבו במקום בו התרחש אירוע הירי.

לא נעלם מעיני כי בפסקה 52 בהכרעת-הדין צוין, בין השאר, כך: "בהודעתו במשטרה אמר העד כי הבין שהמנוח בא לפרדס חנה כדי לגנוב (ראו נ/6, עמ' 1)". דא עקא, המוצג נ/6 לא הוגש בהליך דנן על-מנת שניתן יהיה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מעדות התובע שהובאה בו כמכלול. תחת זאת, בחקירתו הנגדית נשאל התובע על מקטע מסוים של עדותו במשטרה, ממנו עלה דווקא כי ידיעתו והבנתו על-אודות המטרה הממשית שניצבה ביסוד הגנתו של מ"ג למקום שבו עצר את רכבו נולדו רק בעת ש-מ"ג הניח את מכשיר הרדיו על ברכיו של התובע; עמדתי על כך לעיל. אשר על כן עומדת בעינה הקביעה כי לא הוכחה ידיעה מוקדמת של התובע, בפועל או בכוח, בדבר מטרה פלילית שניצבה ביסוד עצירת הרכב על-ידי מ"ג במקום שבו התרחש תוך זמן קצר מאוד אירוע הירי.

8.אפילו קבעתי כי הוּכַחָה ידיעה של התובע על כך שבדעתו של מ"ג להתפרץ לכלי רכב ולגנוב רכוש מתוכם, וכי לשם כך עצר מ"ג את רכבו סמוך ליציאה מבקה אל-גרביה – ולא אלה הם פני הדברים, ספק רב אם ניתן היה לייחס לתובע אשם תורם או הסתכנות מרצון בכל הנוגע לאירוע הירי.

אילו התקיימה בתובע ידיעה כזו, ניתן היה לייחס לו אשם תורם והסתכנות מרצון בהתייחס לאפשרות כי הוא יעצר על-ידי שוטרים וייחשף להליך פלילי, ואפילו כי יפגע במהלך אירוע המעצר – אם הנסיבות תצדקנה הפעלת כוח שנחשב על-פי דין דרוש וסביר כדי לבצע את המעצר. אין כל הלימה בין טיבם הפלילי של המעשים שביצע מ"ג – התפרצות לרכב וגניבת רכוש מתוכו, לבין אירוע הירי שהתרחש בתכוף לו; קריאת ההכרעות שניתנו לגבי הנתבע בהליך הפלילי בשתי הערכאות מעידה על כך בצורה ברורה ומובהקת. אירוע הירי נמצא, בנסיבות הללו, מחוץ לטווח הציפייה הסבירה – ואשר על כן לא ניתן לייחס לתובע, קל וחומר במעמדו כמעורב פאסיבי, כל אשם תורם או הסתכנות מרצון לגבי התרחשותו של אירוע הירי והשלכותיו.

"קיומה של ההגנה של הסתכנות מרצון מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ידיעתו של התובע על אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפת הניזוק למצב זה; רצון הניזוק לחשוף עצמו לסיכון. הרצון להסתכן חייב להתבסס אפוא על ידיעת מצב הדברים שגרמו לנזק. ידיעה זו אינה רק ידיעה של העובדות היוצרות את הסכנה כי אם הערכת מהותה של הסכנה [...]. באשר לדרישת ה'חשיפה', אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק, אלא חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק [...]. הגנת ההסתכנות מרצון תעמוד לנתבע רק בנסיבות שבהן הסכים התובע לקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי [...]" [ע"א 1324/97 עכאשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 193, 204-203 (2004)]. תנאים אלה אינם מתקיימים בתובע בכל הנוגע לאירוע הירי.

9.אשר על כן אין להפחית מן הפיצוי שיימצא כי התובע זכאי לו, בשל אירוע הירי, על-בסיס קיומו של אשם תורם, ואף אין מקום להסיג את אחריות הנתבעים כלפיו בשל אירוע זה על-יסוד הגנה של הסתכנות מרצון. אירוע הירי מקים חבות של הנתבעים כלפי התובע, ויש לעמוד על רכיבי הפיצוי ושיעור הפיצוי לו זכאי התובע בשל אירוע זה.

יש לשים אל לב כי טענות הנתבעים לאשם תורם והסתכנות מרצון מצד התובע נשללו בראש ובראשונה מן הפן העובדתי. אילו מצאתי שהתנהלותו של התובע עובר לאירוע הירי לקתה בהסתכנות מרצון – ולא כך הוא, אזי היה מקום להוסיף ולבחון אם הנתבעים אינם מנועים לטעון להגנת הסתכנות מרצון מצד הדין, זאת נוכח הוראת סעיף 5(ב) בפקודת הנזיקין, לפיה "הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק". תביעתו של התובע הושתתה על עוולת הרשלנות וכן על עוולת הפרת חובה חקוקה [ר' סע' 30 בכתב-התביעה]. הנתבעים לא כפרו, בסופו של יום, בחבותם – ועשו כן מבלי להגביל זאת לעוולת הרשלנות. לכאורה, היעדר הכפירה בחבות מתייחס גם לעוולה של הפרת חובה חקוקה, ויש בכך כדי להשליך על כוחם של הנתבעים להסתמך על טענה של הסתכנות מרצון. הדבר נאמר אגב אורחא, שכן נמצא שמצד העובדות לא לקתה התנהגותו של התובע בהסתכנות מרצון.

10.שונים פני הדברים באשר לאירוע המעצר. לגבי אירוע זה, הלין התובע על כך שמשטרת ישראל החליטה לעוצרו מיד לאחר אירוע הירי, למרות שמצבו הנפשי הרעוע היה גלוי לעין כבר במועד זה. עוד הלין על כך שהוחלט לבקש את הארכת מעצרו למחרת יום האירוע, תוך הבאתו לבית-המשפט לשם כך. נטען כי בקשת המעצר שהוגשה לצרכי הארכת מעצרו הייתה מעורפלת והכילה עובדות לא נכונות במטרה להפעיל על התובע לחץ לא אנושי ולסכל את מתן עדותו בהתייחס לירי שביצע הנתבע ב-מ"ג [סע' 9-8 ב-ת/1].

טענות התובע שנסבו על תכלית מעצרו והלינו על פגם שנפל בשיקול-הדעת שהפגינה משטרת ישראל בכל הנוגע למעצרו ולבקשה להאריכו לא הוכחו. בהקשר זה, השאלה שעומדת להכרעה היא אם במועד ביצוע המעצר – מיד לאחר אירוע הירי, התקיימה תשתית ראייתית שהצדיקה את מעצרו של התובע, ואם למחרת היום, בעת שהתבקשה הארכת מעצרו, הדבר נעשה בהסתמך על חשד סביר למעורבותו בעבירה.

על-מנת להרים את הנטל ולהוכיח את טענותיו בהקשר זה היה על התובע להציג את תיק החקירה שבמסגרתו נעצר והובא להארכת מעצר. הדבר לא נעשה. התובע לא ביקש לקבל את תיק החקירה לעיונו בגדרם של הליכים מקדמיים, לא צירף אותו לתצהירו ולא זימן עדים לשם הגשתו. כל שהוצג היו הבקשה להארכת מעצר שהוגשה ביום 4.7.2006 ופרוטוקול הדיון שהתקיים בבקשה באותו תאריך [נספחים א' ו-ב' ב-ת/1].

בבקשה להארכת מעצר יוחסה לתובע פריצה לרכב וגניבה מרכב; עוד נטען בה כי "קיימות ראיות הקושרות את החשוד לביצוע העבירה המיוחסת לו. קיימות עדויות של השוטר ש"מ שהיה השוטר המרכזי בתיק ועדותו חשובה למידת המעורבות של החשוד בתיק. שחרור בשלב זה של החשוד עשוי לשבש החקירה מבחינת רכוש שנתפס ולא זוהה עדיין וכן רכוש שטרם נתפס ונגנב מהמקום. וכן השפעה על עדים" [נספח א' ב-ת/1]. אין מחלוקת ממשית על כך ש-מ"ג ביצע עבירה של התפרצות לכלי רכב וגניבה מתוכו. אין מחלוקת על כך ש-מ"ג נמלט אל הרכב בו נשאר התובע, נכנס לתוכו כשהוא מחזיק במכשיר שגנב והניחו על ברכיו של התובע. בנסיבות הללו, בתקופת הזמן המיידית שלאחר אירוע הירי התקיימה תשתית של חשד סביר לכך שאף התובע – ולא רק מ"ג לבדו – היה מעורב במעשי הפריצה והגניבה. משטרת ישראל פעלה על-בסיס חשד סביר זה בקבלה החלטה לעצור את התובע ולהביאו לבית-המשפט על-סמך בקשה להארכת מעצר ביום המחרת. התובע לא הביא ראיות שתצבענה על כך שמטרה פסולה או שיקול זר ניצבו ביסודה של התנהלות זו, שנראית סבירה בנסיבות העניין. בקשת המעצר נוסחה באופן מידתי וכללה עתירה תחומה ומדודה להאריך את המעצר למשך ארבעים-ושמונה שעות. הדבר אינו מתיישב עם טענות התובע בדבר רצון להשפיע עליו ולמנוע את עדותו נגד הנתבע – עדות שאין חולק על כך שהיא נמסרה בגדרו של ההליך הפלילי שבסופו הורשע הנתבע.

11.זאת ועוד. בדיון בבקשה להארכת מעצר היה התובע מיוצג בידי סנגור פרטי [נספח ב' ב-ת/1]. סנגורו של התובע העלה את טענותיו בדיון אך נמנע מחקירת נציג המשטרה על-אודות תוכנו של תיק החקירה. נציג המשטרה הטעים בדיון כי התובע נמצא בתוך הרכב, עובר למעצרו.

לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בחומר החקירה קבע בית-המשפט שדן בבקשת המעצר (כב' השופט א' גופמן, כתוארו אז) כך:

מדובר בחשוד המיוחסת לו עבירה של פריצה לרכב ועבירה זו בלבד.

כן האירוע עצמו בכללותו הינו אירוע חמור, במסגרתו ע"פ החשד החשוד ואדם נוסף פרצו לרכבים באיזור פרדס חנה וכאשר ניסו להימלט מהמקום, אחד השוטרים ירה לעבר רכבם וכתוצאה מכך נהרג אדם נוסף שהיה ברכב ביחד עם החשוד.

אין להתעלם מכך שלמעשה הבקשה כולה נסמכת על התוצאה הקשה של האירוע, אך על ביהמ"ש להתייחס לעבירה בה החשוד חשוד בלבד ולא לנסיבות כל האירוע החמור אשר אין מן הראוי שישפיע על ההחלטה לענין עצם מעצרו והחשד המיוחס לו.

עיינתי בפעולות החקירה הדרושות, כאשר אני מעמיד לנגד עיניי את העבירה בה החשוד חשוד ועבירה זו בלבד.

למעשה, רוב הפעולות שהוצגו בפניי ניתן לבצע כאשר החשוד בחלופת מעצר ולמעשה לגבי רוב הפעולות אין חשש לשיבוש החקירה או על השפעה על עדים ובאשר לסיכון שבשחרורו, הרי אין להתעלם מכך שהמדובר בעבירת רכוש, כאשר לחשוד עצמו אין עבר פלילי ועל כן ניתן לאיין את מסוכנותו, במידה וקיימת, בחלופת מעצר.

יחד עם זה, סבור אני שלאור פעולות החקירה הדרושות, יש מקום לאפשר השלמת החקירה, אך זאת ניתן לעשות תוך פרק זמן קצר ביותר ולאחר מכן לשחררו בתנאים. אני סבור שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירות החשוד פחותה.

מעצרו של התובע הוארך עד יום 5.7.2006 בשעה 13:00, אגב קביעה כי בתום תקופה זו יוכל להשתחרר בתנאים שנקבעו בגוף ההחלטה.

הנה כי כן, בית-המשפט שדן בבקשה להארכת מעצר השכיל להעמיד את הדברים על מכונם ולא זקף לחובת התובע דבר מעבר לחשד הספציפי שיוחס לו באותה עת. תוכן ההחלטה ותוצאתה מתיישבים עם קיומה של תשתית ראייתית מסוג של חשד סביר הדרושה להארכת מעצר, כמו גם עם קיומה של עילת מעצר – באופן שהיה בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה והארכת מעצרו של התובע למשך פרק זמן נוסף, גם אם קצר, שבסיומו הוא שוחרר לחלופה בתנאים. התובע לא השיג על החלטה זו בהגשת ערר, ואשר על כן יש לראותו כמי שהסכין עמה בזמן-אמת. אשר על כן לא מצאתי דופי – ודאי לא דופי שעולה כדי רשלנות או הפרת חובה חקוקה, בהחלטתה של משטרת ישראל לעצור את התובע מיד לאחר אירוע הירי או בבקשתה להאריך את מעצרו ביום שלמחרת אירוע זה. התנהלותה של משטרת ישראל בכל אלה איננה מקימה לתובע זכות עצמאית לפיצוי, בנפרד ובמנותק מן הזכות שנצמחת לו בשל אירוע הירי.

12.סיכום ביניים: הדיון בסוגיית הנזק יושתת אפוא על הקביעה כי הנתבעים אינם נושאים בחבות בשל אירוע המעצר, ולצידה הקביעה כי הנתבעים אחראים כלפי התובע בשל אירוע הירי; בכל הנוגע לאחריות זו, אין להפחית ממנה מטעמים של אשם תורם או לאיינה מחמת הסתכנות מרצון.

ג.הנזק הנפשי ושיעור הנכות

1.בהתאם להסדר הדיוני שגובש בין הצדדים ושעל-בסיסו התבררה המחלוקת, לא עמדו בעלי-הדין על חקירת מומחים – ובתוך כך על שמיעת מומחה בית-המשפט. המשמעות המעשית שנודעת לכך היא כי הצדדים ויתרו על חוות-הדעת שהוגשו מטעמם והסכינו עם חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט. על-מנת לגרוע מחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט או להוסיף עליה, היה על בעל-הדין שביקש לעשות כן לזמנו להיחקר על חוות-דעתו; הדבר לא נעשה.

2.עיון מדוקדק בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט מעלה כי הוא זיכה את התובע בנכות זמנית בשיעור 20% לתקופה בת שנה לאחר האירוע בעטיו של אירוע הירי; למרות שהתובע פרש לפני מומחה בית-המשפט את טענותיו גם ביחס לאירוע הירי וגם ביחס לאירוע המעצר, המומחה זיכה את התובע בנכות נפשית זמנית בעטיו של אירוע הירי לבדו [ר' תיאור המקרה בעמ' 2 בחוות-הדעת והשוו לפרק הדיון בעמ' 5-4]. לפיכך, אפילו מצאתי שיש לייחס למדינה חבות עצמאית כלפי התובע בשל אירוע המעצר – ולא אלה הם פני הדברים, אזי נובע מחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט כי אירוע המעצר לא הותיר את חותמו על מצבו הנפשי של התובע, וההשפעה שהולידה את הנכות הזמנית נזקפה רק לאירוע הירי. יש בכך משום חיזוק לקביעה כי התובע אינו זכאי לפיצוי נפרד בשל אירוע המעצר.

3.בשל חשיבותן למחלוקות השנויות בין הצדדים בהערכת הנזק ומרכיביו, תובאנה קביעותיו של מומחה בית-המשפט מתוך פרק ה'דיון' בחוות-הדעת כלשונן:

על פי הידוע לנו הנבדק עבר אירוע טראומטי עת נכח מקרוב בירי בראשו של חברו. לטענתו אף חווה איום ישיר על חייו שכן סבר שעומדים להרוג גם אותו. ימים מספר לאחר מכן פנה לרופא והתלונן על תסמיני חרדה הקשורים בהיזכרות באירוע. הוא נבדק ע"י פסיכיאטרית אשר התרשמה מהפרעה פוסט טראומטית והחלה בטיפול תרופתי. לא ידוע לנו עד כמה התמיד בטיפול והאם חל שיפור כלשהו בעקבות טיפול זה. סה"כ היו שתיים או שלוש פגישות במרפאה הפסיכיאטרית, האחרונה שבהן כ-8 חודשים לאחר האירוע.

לטענת הנבדק, סבל מתסמינים נפשיים בולטים וקשים מאד בשנים שלאחר האירוע, אולם עצמתם של אלו פחתה עם השנים. לצד זאת מתאר תסמינים פעילים גם כיום.

לעניין אמינות תלונותיו של הנבדק, עלינו לשאול האם יש חיזוק אובייקטיבי לתלונותיו. מקובל לראות בפניה לטיפול רפואי או נפשי חיזוק אובייקטיבי מסוים. הנבדק אכן פנה לטיפול מיד לאחר האירוע, בתלונות אופייניות ביותר, ואף חזר לרופא המשפחה וקיבל מרשמי תרופות. הטיפול נפסק לאחר חודשים ספורים לאחר שלטענתו לא חש שיפור. דבר זה הינו סביר בהפרעה מסוג זה. לאור זאת, לאור התרשמותי מהנבדק, סבורני שיש לקבל שהנבדק סבל מתסמינים נפשיים משמעותיים הקשורים לאירוע בשנה הראשונה לאחר המקרה.

אין תיעוד רפואי אודות תלונות נפשיות לאחר שנת 2007. הגם שהנבדק מעיד על תסמינים נפשיים פעילים מאז ועד היום, מתעוררים סימני שאלה, הן לגבי התמונה הקלינית והן לגבי מקורה וסיבותיה.

אנו יודעים כי התובע משתמש מגיל צעיר בסמים. שימוש זה לא החל עם המקרה, אלא שנים רבות קודם לכן, בגיל מאד צעיר, ואף נלווה אליו שימוש משמעותי לרעה באלכוהול. כיום הוא סובל להתרשמותי מהתמכרות משמעותית לחשיש. הפרעות ההתמכרות ממנה הוא סובל הינה סיבה משמעותית לתסמינים פסיכיאטריים רבים ולהפרעות בתפקוד הנפשי, המקצועי והבין-אישי. אציין כי לדעתי אין מקם לייחס את השימוש בחשיש ואת ההתמכרות לו במקרה זה, כנובעים מהאירוע הטראומטי.

תיקו הרפואי של הנאשם מראה על נטייה חוזרת להיות מעורב באירועים של חבלה גופנית כתוצאה מתאונות דרכים. לפחות 5 פעמים פנה לחדרי מיון עקב תאונות. דבר זה אומר דרשני. נטייה לתאונות חוזרות יכולה להיות קשורה להתנהגות חסרת זהירות או לסיכון עצמי בלתי מבוקר, דבר הנלווה תכופות לשימוש באלכוהול וסמים.

הנבדק מוסר כי שכיחות התסמינים הטראומטיים הינה כיום פחותה ממה שהיה 'בשנים הראשונות'. לאחר האירוע עבר הנבדק תלאות חיים אחרות, שאינן קשורות במקרה כלל. הוא עבר מחלת ריאות קשה וניתוח, ואחר כך הסתבך בפלילים וריצה תקופת מאסר משמעותית. לאחרונה החל לעבוד בצורה פחות או יותר סדירה, ונשא אישה. הגם שקשה כרגע להעריך את איכות תפקודו, גם לא ניתן לשייך את קשייו השונים לאירוע דנן.

לסיכום: הנבדק נחשף לאירוע טראומטי ביותר. צפוי כי חשיפה כה ישירה לאירוע מסוג זה תגרום בשכיחות גבוהה מאד לתגובה נפשית חריגה. להערכתי הנבדק סבל מביטויים של הפרעה פוסט [כך במקור] במהלך השנה הראשונה לאחר האירוע, ומצבו דאז היה מתאים לנכות בדרגה של 20% על פי סעיף 34(ב)(3) לתקנות הביטוח הלאומי למשך שנה מיום האירוע.

כיום הנבדק אינו סובל מנכות כלשהי הנובעת מהאירוע דנן.

4.מומחה בית-המשפט הביא בחשבון שיקוליו את כול הנתונים הקשורים בתובע, באירוע הירי שאליו נחשף, בטיפול הרפואי שניתן לו בעקבותיו ומשכו, את התמכרותו של התובע לסמים ואלכוהול שהחלה לפני אירוע הירי, ואירועים שהתרחשו במהלך חייו של התובע ואינם קשורים לירי.

המומחה לא הקל בטיבו של האירוע הטראומטי אליו נחשף התובע ביום 3.7.2006. יחד עם זאת, השכיל להבחין – במשקפי מומחיותו – בין מהלך חייו של התובע ובריאותו הנפשית שהושפעו מאירוע הירי לבין אירועים והתרחשויות אחרים בחיי התובע שהיו נעדרי זיקה לאירוע הירי.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי מומחה בית-המשפט לא האמין לתובע – באופן שהביאו לתוּר אחר חיזוק אובייקטיבי לתלונותיו בתיעוד הרפואי ואשר מצדיק קביעה כי לתובע כלל לא נגרמה נכות עקב אירוע הירי, אף לא בשיעור החלקי והזמני שקבע מומחה בית-המשפט. ראשית, מסקנה כזו אינה עולה מן ההנמקה שהובאה בחוות-הדעת וצוטטה לעיל. המומחה ציין ברחל-בתך-הקטנה כי יש לקבל שהתובע אכן סבל מתסמינים נפשיים משמעותיים הקשורים באירוע הירי בשנה הראשונה אחריו, זאת לא רק על-סמך עיונו בתיעוד הרפואי אלא גם מתוך האופן שבו התרשם מהתובע. שנית, על-מנת לאיין את חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט ולאמץ את קביעתו של מומחה הנתבעים כי לתובע לא נותרה נכות נפשית, נדרשה העמדתו של מומחה בית-המשפט לחקירה נגדית על חוות-דעתו תוך עימותו עם תוכנה, והדבר לא נעשה.

5.במקביל, אין בידי לקבל את טענת התובע כי נכותו הזמנית בשנה לאחר אירוע הירי הייתה נכות מלאה שהגיעה כדי שיעור של 100%, ולו במישור התפקודי.

הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי שנובעת מנכותו הרפואית. הערכתה של הנכות התפקודית, ובתוך כך קביעת השלכותיה של הנכות הרפואית על אופן תפקודו של הניזוק, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת, על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שקבע המומחה מטעמו בהערכת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע. כך הם פני הדברים גם כאשר שיעורה של הנכות הרפואית הצמיתה הוא 0%. נכות כזו, משמעה הרגיל והשגור הוא שהנפגע החלים מפגיעתו לחלוטין; אם לא נשארה נכות רפואית, אות הוא בדרך כלל שגם לא נשארה כל מגבלה תפקודית [ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].

בהערכת נכותו התפקודית של התובע במהלך השנה העוקבת לאירוע הירי, נודעת חשיבות לסעיף התקנות שבגינו נקבעה לו הנכות הרפואית הזמנית. חלופה (ב)(3) בסעיף 34 בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), בה תלה מומחה בית-המשפט את נכותו הזמנית של התובע, מורה כך: "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה". מדובר בסימנים קליניים קלים ובהפרעה בעוצמה בינונית הן בתפקוד הנפשי והחברתי והן בכושר העבודה; הם אינם תואמים את קיומה של מגבלה תפקודית בהיקף גדול מן הנכות הרפואית הזמנית שקבע מומחה בית-המשפט. התובע לא הביא ראיות בכמות ואיכות אשר תלמד על טעם ממשי לסטות מהחזקה לפיה במקרה רגיל הנכות התפקודית היא בשיעורה של הנכות הרפואית.

כאמור, מומחה בית-המשפט ביצע מלאכת שקלול זהירה, רצינית וכבדת ראש בהתייחס למלוא הנתונים שהובאו לפניו ואשר כללו את תלונות התובע ובדיקתו, נתונים על-אודות אורח חייו עד אירוע הירי ואחריו, ואת התיעוד הרפואי שהומצא לו. בהינתן כל אלה, מצא כי נכותו הזמנית של התובע בשנה שלאחר אירוע הירי לא עלתה על שיעור חלקי של 20%, וכי את התמכרותו של התובע לסמים ואלכוהול – שהחלה עוד לפני אירוע הירי – לא ניתן לזקוף לאירוע זה, ולו בזקיפה חלקית. אילו נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 50% או למעלה מכך, יתכן שהיה מקום לשקול השלכה תפקודית גבוהה יותר. מאחר שנקבעה נכות זמנית בשיעור חלקי צנוע יחסית של 20%, משוויתר התובע על העמדת מומחה בית-המשפט לחקירה נגדית ונוכח מלאכת השקילה והאיזון המדויקת והמקיפה שערך המומחה בחוות-הדעת, לא הונחה תשתית שתצדיק את זיכויו של התובע בנכות תפקודית בשיעור שעולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו.

6.לסיכום חלק זה: אני מאמצת את חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט ככתבה וכלשונה, הן בכל הנוגע להנמקותיה והן באשר לתוצאתה. כפועל יוצא, אני קובעת שלתובע נותרה נכות רפואית זמנית בתחום הנפשי בשיעור של 20% למשך שנה מאירוע הירי; לאחר מועד זה, לא נותרה נכות שניתן לזקוף לאירוע זה. בשנה שלאחר אירוע הירי תאמה הגריעה התפקודית שממנה סבל התובע את שיעור נכותו הרפואית הזמנית.

ד.רכיבי הנזק בר-הפיצוי ושיעורו

מרכז הכובד של פסיקת הפיצוי בהליך דנן – בשים לב לתשתית הראייתית שהובאה ולחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, שאותה אימצתי במלואה – הינו בראש הנזק של כאב וסבל.

1.לתובע רקע של שימוש בסמים מסוג חשיש מגיל צעיר מאוד. בחוות-דעתו ציין מומחה בית-המשפט כי בתיקו הסוציאלי של התובע בשב"ס תועד שימוש בחשיש מגיל שתים-עשרה, וכי בחקירת משטרה שהתקיימה בשנת 2013 מסר התובע שהוא משתמש בסמים כחמש-עשרה שנים לערך [עמ' 2 בחוות-הדעת]. התובע יליד 1983; בשנת 2013 היה גילו שלושים, ומכאן שדובר בשימוש בסמים מגיל חמש-עשרה. התובע לא חלק על כך שעשה שימוש קבוע בסמים מגיל צעיר אך זקף את תחילת השימוש לגיל שש-עשרה עד שמונה-עשרה [עמ' 11 ש' 22-17]. כך או כך, במועד שבו התרחש אירוע הירי היה גילו של התובע עשרים ושלוש שנה ומאחוריו היו שנים לא מעטות של שימוש בסמים. התובע אישר שגם ביום אירוע הירי עישן סמים, ולפניו נתפס פעמים אחדות כשהוא מחזיק בסמים [עמ' 9 ש' 8-7; עמ' 11 ש' 24-23].

2.התובע צרך אלכוהול באופן קבוע לפני אירוע הירי; נתון זה עלה מעדותו לפני [עמ' 7 ש' 30-28]. ניתן לו ביטוי גם בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, שציין כי לשימושו של התובע בסמים נלווה שימוש משמעותי לרעה באלכוהול, זאת פרק זמן משמעותי לפני אירוע הירי ומגיל צעיר. בעדותו במשטרה מסר התובע כי החל לצרוך אלכוהול כארבע שנים לפני אירוע הירי, בתדירות של כאחת ליומיים [עמ' 8 ש' 20-16].

3.מומחה בית-המשפט סבר כי לשימושו המשולב של התובע בסמים ואלכוהול מגיל צעיר מאד נודעה השפעה ממשית על הופעת תסמינים פסיכיאטריים והפרעות בתפקוד הבין-אישי, הנפשי המקצועי. עוד מצא שאין לייחס לאירוע הירי את התמכרותו של התובע לחשיש. אכן, נכונה אני לקבל את טענתו של התובע כי בתצהירו לא זקף את עצם שימושו בסמים לאירוע הירי, אלא הטעים שהיקף השימוש הוּגבר בעקבות האירוע [סע' 18 ב-ת/1 ועמ' 10 ש' 26 עד עמ' 11 ש' 4]. יחד עם זאת, חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט שללה טענה זו, אגב קביעה ברורה ומפורשת כי לא ניתן לזקוף את היקף שימושו של התובע בסמים – שהיה להתמכרות, לאירוע הירי. קביעה זו עומדת על מכונה ואינה מאפשרת לראות בגידול בהיקף שימושו של התובע בסמים לאחר אירוע הירי, ובהשלכותיו של שימוש מוגבר זה, תוצאה אשר נובעת מאירוע הירי. מדובר בנתון שאינו נמנה על אלה שיובאו בחשבון בפסיקת הפיצוי ושיעורו.

4.בדומה, מומחה בית-המשפט זקף להתמכרותו של התובע לסמים – התמכרות שאינה נובעת מאירוע הירי – תסמינים פסיכיאטריים והפרעות בתפקוד הנפשי, המקצועי והבין-אישי. בין אלה מנה נטייה להיפגע בתאונות חוזרות. מומחה בית-המשפט הטעים שתלאות חיים אותן חווה התובע לאחר אירוע הירי – כמחלת הריאות בה לקה ובעטיה נזקק לניתוח והסתבכותו בפלילים – אינן קשיים שניתן לזקוף לאירוע הירי. לפיכך גם אירועים אלה נותרים כולם מחוץ לתחום הנתונים שאותם יש לשקול בפסיקת הפיצוי. מאחר שקיבלתי את חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט בעניין זה, מתייתר הצורך לדון בשאלה איזה אופי נשאה חתונתו של התובע, ומה היקף יחסיו החברתיים; אפילו קיבלתי את גרסתו של התובע בהקשר זה, חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט מלמדת כי לקשייו – יהיו אשר יהיו – אין זיקה סיבתית לאירוע הירי.

למעלה מן הצורך אציין כי על-מנת לקשור את מחלת הריאות ממנה סבל ואת הניתוח שעבר בעטיה לאירוע הירי היה על התובע להגיש חוות-דעת של מומחה רפואי בתחום הריאות, אך הוא נמנע מכך. מעדותו לפני עלה כי מחלת הריאות החסימתית שבה לקה נבעה מכך שעישן קופסת סיגריות אחת ליום במשך חמש-עשרה שנים, החל מגיל חמש-עשרה או שש-עשרה [עמ' 13 ש' 13 עד עמ' 14 ש' 1].

5.לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי. נכותו הזמנית הוגבלה לפרק זמן בן שנה אחת לאחר אירוע הירי. באין נכות רפואית, חלה חזקה בדבר היעדר גריעה תפקודית – זאת גם במישור חיי התעסוקה של התובע וכושרו לעבוד. לפיכך אין לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות או פגיעה בהיקף השתכרותו מעבודה לתקופת עתיד, אף לא לתקופת העבר שתחילת מניינה שנה אחת לאחר אירוע הירי.

6.יש לבחון אם התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לתקופת העבר, למשך השנה האחת שבה סבל מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20%. בתצהירו מסר התובע כך: "עובר לאירוע, עבדתי והשתכרתי למחייתי, ואף סייעתי בפרנסת בני משפחתי וכי הייתי צפוי להגדיל את השתכרותי ולהשתכר שכר גבוה ביותר" [סע' 23 ב-ת/1]. אין מנוס מלקבוע שהצהרה זו לא הוכחה באורח פוזיטיבי, ולמעשה נסתרה.

התובע, בן עשרים ושלוש באירוע הירי, צירף לתצהירו שלושה תלושי שכר יחידים בהתייחס לתקופה שקדמה לאירוע ונתוני השתכרותו בה: על-פי התלוש האחד, הועסק התובע בחודש מאי 2006 על-ידי ד"ד ושכרו ברוטו היה 4,358 ₪; באפריל 2006 השתכר התובע סך של 4,589 ₪ ברוטו. מועד תחילת העבודה ננקב בתלוש כ- 04/2006, ומכאן שהתובע הועסק במקום זה משך חודשיים בלבד; כך נובע מן התלוש הנוסף שהוצג, על-פיו בתאריך 1.6.2006 החל לעבוד אצל נ"ק, ושכרו בחודש זה היה 3,705 ₪ ברוטו [ר' נספח ז' ב-ת/1].

לא הוצגו תלושי שכר לתקופה שקדמה לחודש אפריל 2006. לא הוצגו תלושי שכר לתקופה שלאחר שנת אי-הכושר הזמני. התובע לא זימן למתן עדות מי משני מעסיקיו עובר לאירוע הירי – ד"ד ו-נ"ק, על-מנת לבסס באמצעותם את טענתו כי היה צפוי להתמיד בעבודתו ולעלות בדרגות השכר. התובע לא זימן מי מבני משפחתו לעדות כדי להראות כי עובר לאירוע הירי הוא סייע בדרך כלשהי לפרנסת המשפחה. התובע לא חלק על כך שעוד קודם לאירוע הירי הורשע בתקיפת שוטרים ובהחזקת סם לשימוש עצמי [עמ' 11 ש' 16-11].

נוכח דלות ראיותיו של התובע בכל הנוגע להשתכרותו והיקפה, ובשים לב לכך שעוד קודם לאירוע הירי הוא סבל מקשיים על-רקע שימוש קבוע ולא קצר מועד בסמים ואלכוהול, יש לקבוע כי עוד קודם לאירוע הירי לא היה התובע בעל כושר השתכרות של ממש, וכבר אז עבד רק פרקי זמן קצרים מאוד בעבודות מזדמנות ובשכר זעום. למעשה, התובע לא חלק על כך [עמ' 14 ש' 11-9].

7.מתוך חקירתו הנגדית של התובע עלה שאחרי אירוע הירי הוא עבד בנגריה של אחיו ובתחום האלומיניום, בלי שחשף זאת והציג את נתוני השתכרותו בתצהירו [עמ' 14 ש' 13 עד עמ' 15 ש' 24]. דא עקא, לא הוכח באורח מפורש כי מדובר בעבודות שהתובע ביצע במהלך השנה שלאחר אירוע הירי, קרי, בתקופה שלגביה נקבעה לו נכות נפשית זמנית. התובע זכאי לפיצוי בשל פגיעה בשכרו רק במהלך תקופה זו ולא לאחר מכן, בתקופה בה לא נותרה נכות כלשהי. בהיעדר הוכחה מפורשת לכך שהעבודות הללו, בנגריה ובאלומיניום, נעשו במהלך השנה שלאחר אירוע הירי, יש להתייחס אליהן כעבודות שבוצעו בתקופה מאוחרת יותר.

8.סיכומם של דברים: התובע הראה כי במהלך השנה שקדמה לאירוע הירי עבד רק כשלושה חודשים. על-בסיס נתוני השתכרותו בתקופה זו, אופי העסקתו כפי שהוכחה בעדויות ושיעור נכותו הזמנית יש לפסוק לו 5,000 ₪ בגין הפסדי שכר לתקופת אי-הכושר הזמנית בת השנה שקבע מומחה בית-המשפט. סכום זה הינו בערכי יום פסק-הדין.

9.מאחר שנקבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לתקופת העבר או לתקופת עתיד מעבר לכך – בהיעדר נכות רפואית מתום השנה שלאחר אירוע הירי, אין כל צורך להידרש לעדויות או לטענות אשר נסבו על היקף ואופי עבודתו ושיעור השתכרותו כיום, או בתקופת העבר שבגינה הוא אינו זכאי לפיצוי.

10.בתצהירו של התובע אין למצוא התייחסות כלשהי לראשי נזק של נשיאה בהוצאות ועזרת צד ג' לתקופת העבר. מדובר בעניינים שנכללים בגדרו של הנזק המיוחד, ולפתחו של הניזוק מונח הנטל להוכיחם כדבעי באמצעות הנחת תשתית ראייתית. תשתית כזו לא הונחה כלל בראיותיו של התובע. לא מדובר בחֶסֶר שניתן להשלים באמצעות טיעון גרידא בשלב הגשת הסיכומים. אשר על כן לא יפסק לתובע פיצוי בראשי הנזק הללו.

11.התובע זכאי לפיצוי הולם בגין כאב וסבל. מדובר בפיצוי שנתון במידה רבה להערכתו של בית-המשפט בשים לב למכלול הנסיבות שהוכחו. תגובתו הנפשית של התובע לאירוע הירי הייתה ממשית ואותנטית; כך עולה מחוות-דעתו של מומחה בית-משפט וכך התרשמתי אף אני מעדות התובע לפני. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהפגיעה הוגבלה לשנה אחת לאחר אירוע הירי, וגם אז נשאה אופי חלקי. במכלול השיקולים הללו, ובהתחשבי בעוצמתו של האירוע שלו נחשף התובע, יש לפצותו ב- 50,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין בשל כאב וסבל.

12.בשולי הדברים, לא מצאתי שתביעתו של התובע לקתה בשיהוי, קל וחומר שיהוי שיהא בעל נגיעה לפיצוי לו הוא זכאי. הנתבעים לא הראו כי דובר בשיהוי שיצר אצלם הסתמכות או היה כרוך בנזק ראייתי; אופי בירור ההליך דנן אינו מתיישב עם קיומו של נזק כזה. ממילא נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור חלקי לשנה שלאחר אירוע הירי, ואשר על כן לא נודעה משמעות ממשית לכך שהתובענה הוגשה רק במועד בו הוגשה.

13.מן המקובץ עולה שהתובע זכאי לפיצוי בסך 5,000 ₪ בשל פגיעה בהשתכרותו לתקופה שבה ניתנה לו נכות נפשית זמנית, וכן לפיצוי בסך 50,000 ₪ בשל כאב וסבל; שני הסכומים הם בערכי יום פסק-הדין. התביעה בגין ראשי נזק אחרים נדחית. בנוסף, זכאי התובע להחזר הוצאות בגין אגרת משפט ובגין חלקו בשכרו של מומחה בית-המשפט בסך של 2,753 ₪.

ה.פיצוי עונשי

בכתב-התביעה כלל התובע עתירה לפסיקת פיצויים עונשיים, בנוסף לפיצוי הנזיקי, בסכום שלא ננקב ולא פורט [שם, בסע' 32(ח); ר' גם סע' 30 ב-ת/1]. הנתבעים התנגדו לפסיקת פיצוי כזה [ר' כתב-ההגנה בסע' 23(ב)]. דין התביעה לפיצוי עונשי להידחות במלואה. כמה טעמים לכך.

1.מן הפן הדיוני, הדרך לדון בזכאותו של תובע לפיצוי עונשי נסללת עם כימותו של סכום הפיצוי שנתבע בכתב-התביעה ותשלום אגרת משפט בגינו. פיצוי עונשי אינו נחשב פיצוי בשל נזק גוף ואינו נכלל בסעדים להם זכאי ניזוק בתביעה להטבת נזק גוף. אשר על כן נדרש תובע לנקוב בסכום שאותו הוא תובע כפיצוי עונשי בכתב-התביעה, על-מנת שניתן יהיה לשום את האגרה בה הוא חייב בהתאם לכללים שהותוו בדין [רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' לדני (2010)]. התובע לא נהג בדרך זו, אף-על-פי שהנתבעים עמדו עליה בכתב-הגנתם. רק בסיכומיו נקב התובע לראשונה בסך של 50,000 ₪ כסכום שנתבע בגין פיצוי עונשי.

2.כלל הוא שאין מתקנים כתב-תביעה על-ידי מתן הודעה, כך דרך כלל ומקל וחומר בהודעה שניתנת במסגרת הגשת הסיכומים. תובע שמבקש לתקן את תביעתו על-ידי הגדלת סכומה נדרש להגיש על כך בקשה בכתב, לתמוך את בקשתו בתצהיר ולספק הסבר לשלב הדיוני שבו מתבקש התיקון. זכותו של תובע להביא לבירור את מלוא היקף המחלוקת ולקבל לשם כך היתר לתקן את כתב-התביעה איננה חזות הכול; גם אם מדובר בשיקול עיקרי, הרי שלצד אינטרס מבקש התיקון להביא לבירור טענה ממשית שטעונה הכרעה, על בית-המשפט ליתן דעתו לאינטרס הצד האחר שהיריעה לא תורחב שלא לצורך ולאינטרס הציבור בניהול הליך ובניצול זמן שיפוטי שהוקצה לו בצורה יעילה והוגנת [ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214 (1992); ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556 (1985); רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 110 (מהדורה שניה, 2008)]. במקרה דנן, התובע לא ביקש לתקן את כתב-התביעה תוך כימות הפיצוי העונשי ותשלום אגרה בגינו, והוא איננו רשאי לעשות כן בדרך חד-צדדית, לעת הגשת הסיכומים.

3.אפילו עתר התובע לחיוב הנתבעים בפיצוי עונשי, ואפילו קצב את הסכום שתבע בהקשר זה בכתב-התביעה ושילם אגרת משפט בגינו, לא היה מקום ליתן לו את הסעד המבוקש. פיצוי עונשי שונה מהפיצוי הנזיקי בכך שהוא לא נועד להשיב את מצב הניזוק לקדמותו; לפיצוי העונשי תפקיד שונה – הרתעתי, עונשי או מחנך [עניין תרכובות ברום בע"מ, בפסקה 6].

בפסיקת פיצוי עונשי יעשה שימוש במשורה ובמקרים חריגים בלבד; נדירותו של פיצוי כזה גדולה עוד יותר אם עילתה של התביעה הנזיקית שבעטיה נדרש גם פיצוי עונשי הולידה הליך פלילי שבו הורשע המעוול ונגזר עליו עונש מן הדין הפלילי. הטעם לכך בואר ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (2009); כך נומקה שם ההלכה בעניין זה [בפסקה כג לפסק-דינו של השופט רובינשטיין, אליו הצטרפו, בשינויי גוון קלים שאינם משפיעים על ההכרעה במקרה שלפני, השופט דנציגר והמשנה לנשיאה ריבלין; ההדגשה במקור]:

כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' [...], הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' [...]. ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' [...].

לא נעלם מעיני כי בעניין פלונית ציין המשנה לנשיאה ריבלין, בהערת אגב ותוך הותרתם של הדברים ב'צריך עיון', כי לצד הגישה המסורתית אשר מנתחת את הפיצויים העונשיים לפי מטרות שהן עונשיות קלאסיות, קיימות גישות שמשקיפות על פיצוי עונשי כמעוגן במטרות נזיקיות יותר, במישור ההרתעה היעילה ובמישור התרופתי. הוטעם, כי "[...] תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך פלילי לבין הפיצוי 'העונשי' הנפסק בהליך נזיקי; אולם נושא זה לא התעורר בענייננו והוא יוותר בצריך-עיון. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן".

4.במקרה דנן, לא הראה התובע בראיותיו כי יש לפסוק לו פיצוי עונשי מטעמים נזיקיים. מטרת דיני הנזיקין, קרי, השבת המצב לקדמותו, מושגת באמצעות פסיקת הפיצוי הנזיקי הרגיל בגדרם של ראשי הנזק שנדונו בחלק (ד). מטרתו הרגילה של הפיצוי העונשי – הרתעה, ענישה וחינוך, הושגה במלואה באמצעות מיצוי ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע. על הנתבע הושת עונש מאסר לריצוי בפועל שאינו של מה בכך בשל אירוע הירי. אשר למדינה, זו עמדה על מיצוי הדין עם הנתבע, לא הסכינה עם גזר-הדין שהושת עליו בבית-המשפט המחוזי, ערערה על קולת העונש לבית-המשפט העליון – וכתוצאה מכך, נוכח קבלת ערעורה, הוחמר עונשו של הנתבע בצורה ניכרת והועמד על שלושים חודשים לריצוי בפועל חלף חמישה-עשר חודשי המאסר שנגזרו עליו קודם לכן בבית-המשפט המחוזי. נוכח הדברים הללו, לא נותר עוד חֶסֶר שיש לגשר עליו על-ידי פסיקת פיצוי עונשי לתובע בשל אירוע הירי. לפיכך נדחית התביעה בחלק זה שלה.

ו.סיכומם של דברים

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה ונדחית בחלקה, כאמור לעיל.

הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים המצטברים שלהלן:

א.בגין קרן התביעה – סך של 55,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

ב.הוצאות משפט בסך 699 ₪ בגין אגרת משפט וסך של 2,753 ₪ בגין חלקו של התובע בשכרו של מומחה בית-המשפט, כששני הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו הוצאו – על-פי אסמכתא שתוצג על כך, עד יום פסק-הדין.

ג.שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 11,700 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

חיובי הנתבעים על-פי פסק-הדין הם ביחד ולחוד.

הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

ניתן לפרסם גרסה זו של פסק-הדין, בה חוסו פרטים מזהים הנוגעים לתובע.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ז, 14 יוני 2017, בהעדר הצדדים.