א' ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

מבוא

מונחת בפני בקשתו של עו"ד ברוך חכים, המשמש כנאמן לנכסי החייב, מר א.א. (להלן: "הנאמן" ו"החייב" בהתאמה), להורות כי העברת חלקו של החייב בדירת מגוריו לאשתו, הגב' א.א. (להלן: "המשיבה"), מהווה הענקה אסורה בהתאם לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") ודינה להתבטל כלפי הנאמן.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בקצירת האומר

1. ראשיתם של ההליכים שבפני הינם בבקשת בנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הבנק") לממש את דירתם של החייב והמשיבה שברח' הXXX ברמת גן, הרשומה על שם החייב והמשיבה בחלקים שווים (להלן: "הדירה" או "הנכס") וזאת מכוח שעבוד שרבץ על הנכס, במסגרת הוצאה לפועל. כפי שעוד יובא להלן, התמשכות הליכי המימוש על ידי הבנק הובילו להגשת בקשה לביטול הענקה וכן בקשה למימוש הנכס באמצעות הנאמן. גם ההליכים בבקשת ביטול ההענקה התמשכו עוד עוד ונפרסו על פני מספר שנים מתוך התחשבות בחייב ובמשיבה אשר ביקשו לפדות את הנכס, ועל חלק מהדברים עמדתי כבר בהחלטתי מיום 26.06.2016, אז דחיתי את בקשת החייב לערוך דיון חוזר בבקשת ביטול ההענקה. כאן המקום להעיר כי לחייב ולמשיבה ניתנו הזדמנויות רבות, על ידי מותבים שונים, להגיע להסדר עם הצדדים הנוגעים בדבר, אולם משהדבר לא נעשה ואין לי אלא להצר על כך, אין מנוס מהכרעה בבקשת ביטול ההענקה.

2. ביום 28.07.2010, הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס לנכסיו.

3. ביום 19.09.2010 ניתן צו כינוס נגד נכסי החייב.

4. ביום 31.10.2010 מונה עו"ד ברוך חכים כמנהל מיוחד לנכסי החייב, וביום 19.01.2012 הוכרז החייב פושט רגל והמנהל המיוחד מונה לנאמן.

5. ביום 18.11.2010 הגיש הבנק, שהינו נושה מובטח על הדירה, בקשה להמשיך את הליכי מימוש הדירה בהם נקט במסגרת ההוצאה לפועל עוד קודם לצו הכינוס.

6. ביום 26.04.2011, ולאחר שהתקבלו תגובות הצדדים בעניין, אישר בית המשפט לבנק להמשיך את הליכי מימוש הדירה במסגרת ההוצאה לפועל, בפיקוחו של המנהל המיוחד.

7. ביום 15.02.2012, ולאחר שהבנק לא פעל לממש לבדו את הדירה חרף החלטת בית המשפט, הגיש הנאמן בקשה לביטול הענקת זכויות החייב בנכס לטובת אשתו ולתשלום דמי שכירות ראויים על ידה בגין חלקו של החייב בנכס, אשר נפתחה כבקשה מספר 5.

8. כעולה מבקשת הנאמן, בין החייב ובין המשיבה נחתם ביום 21.05.2007 הסכם גירושין, אשר הוגש לאישור בבית משפט לענייני משפחה ביום 06.06.2007 (לא הובהר בבקשה האם הסכם הגירושין אכן אושר על ידי בית המשפט בסופו של יום) (להלן: "הסכם הגירושין"). במסגרת הסכם הגירושין התחייב החייב לשאת במזונות שני ילדיו בסך של 6,000 ₪ וכן במחצית מההוצאות הרפואיות והוצאות החינוך.

9. חלוקת הרכוש שבין הצדדים הוסדרה בסעיפים 9-11 להסכם הגירושין, לפיהם המשיבה תקבל את בגדיה וחפציה, ובנוסף גם את המטלטלים, הרהיטים, הדירה והרכב. החייב יקבל על פי הסכם הגירושין את בגדיו וחפציו האישיים בלבד.

10. בסיפת סעיף 10 להסכם הגירושין, במסגרתו הוסדר ויתורו של החייב על הדירה, נכתב כהאי לישנא:

    "האמור לעיל הנו בכפוף להמשך הליכי הוצל"פ המתנהלים כנגד הבעל".

11. לטענת הנאמן, משהסתבכותו הכלכלית של החייב החלה עוד בשנת 2006, וזאת בהתאם לתצהיר שהגיש בעת בקשתו לצו כינוס, הרי שוויתורו של החייב במסגרת הסכם הגירושין על זכויותיו בדירה (וכן על זכויות רכושיות נוספות) ללא קבלת תמורה כנגד ויתור זה, מהווה הענקה אסורה שדינה להתבטל כלפי הנאמן. אינדיקציה נוספת לטענה זו נמצאת בסעיף 10 להסכם הגירושין, לפיו הדירה תעבור לבעלות המשיבה כל עוד נמשכים הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב. קרי, הדירה עוברת לבעלות המשיבה רק על מנת להבריחה מנושי החייב בהוצאה לפועל.

12. עוד טען הנאמן כי במסגרת חקירה שערך לחייב, ציין החייב כי הדירה הינה בבעלות משותפת שלו ושל פרודתו, אשר כיום מושכרת לצד ג'. כן צויין כי החייב והמשיבה לא התגרשו בסופו של יום והחייב אף חזר לגור יחד עם המשיבה ועם ילדיהם המשותפים בדירה שכורה. יוער כי לא הדירה עדיין רשומה על שם החייב והמשיבה בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין.

13. הבנק הותיר את שאלת ביטול ההענקה לשיקול דעת בית המשפט ואילו החייב והמשיבה לא הגישו כל תגובה מטעמם.

14. ביום 04.02.2013 התקיים דיון בבקשה 5 - היא בקשת ביטול ההענקה. החייב והמשיבה לא התייצבו לדיון ובהעדר אסמכתא לזימונם נקבע מועד נדחה לדיון בבקשה זו ליום 08.04.2013, אשר בהמשך שונה ליום 13.05.2013 לבקשת הצדדים.

15. ביום 12.05.13 הוגשה תגובת המשיבה לבקשת ביטול ההענקה בצירוף תצהיר מטעמה. בתגובתה טענה המשיבה כי כנגד ויתורו של החייב על חלקו בדירה, קיבל החייב לחזקתו את חלקה של המשיבה בחנות שרכשו השניים וששימשה לעסקי החייב. עוד נטען, כי למשיבה ולילדיה עומדות זכויות של דיירות מוגנת בנכס, וכי לאור זאת, כמו גם לאור חוב המזנות שחב החייב למשיבה ויתרת המשכנתא הרובצת על הדירה, אין טעם במימושו של הנכס בכל מקרה.

16. לחילופין נטען כי קמה למשיבה זכות לדיור חלוף על פי סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל. לעניין זה טענה המשיבה כי היא התגוררה בדירה ערב ההענקה, וכי ברשות כב' רשם ההוצאה לפועל היא שוכרת בכספי שכירות הדירה בית אחר מטעמי נוחיות שלה ושל ילדיה.

17. כמו כן עולה מתגובת המשיבה כי הסכם הגירושין נכרת על רקע הסתבכותו הכלכלית של החייב, אולם לא במטרה להבריח נכסים אלא בתום לב, וכי בשנת 2008 חזר החייב לחיות עם המשיבה ונולדה להם בת נוספת.

18. ביום 13.05.2013 נערך דיון נוסף בבקשת ביטול ההענקה בפני כב' השופטת א. נחליאלי-חיאט. במסגרת הדיון העלתה המשיבה הצעה כי כנגד תשלום של 170,000 ₪, אשר ישולם במספר תשלומים, ובכפוף להסכמת הבנק, יועברו זכויותיו של החייב בדירה לטובת המשיבה ובקשת ביטול ההענקה תידחה. על אף התנגדות הנאמן אפשר בית במשפט לחייב ולמשיבה לנסות ולהגיע להסכמות עם הבנק ברוח זו.

19. דא עקא, בסופו של יום, ולאחר חילופי דברים רבים בין החייב והמשיבה ובין הנאמן בעניין גובה "פדיון" זכויותיו של החייב בדירה, כמו גם הגשות בקשות נוספות בעניין זה, הניסיונות להגיע לפשרה לא צלחו ולאור זאת הוחלט על קביעת מועד דיון בבקשת ההענקה, כאשר עד למועד זה ימשיכו הצדדים לנסות ולגבש הסדר. יוער כי בין לבין הוצאה שמאות לנכס, אשר הוערך בכ- 800,000 ₪, ובהפחתה של 15% ממחיר זה במימוש מהיר.

20. ביום 19.05.2015 נערך בפני דיון נוסף בבקשת ביטול ההענקה. במסגרת הדיון הובהר כי לאור עמדת הבנק, אין אפשרות להמשיך ולדון בשאלת פדיון חלקו של החייב בדירה, ועל כן קוים דיון לגופו של עניין. במסגרת זו, חזרו הנאמן וב"כ המשיבה על טענותיהם בכתבי הטענות, כאשר בכל הנוגע למקום מגורי המשיבה, נטען זו הפעם כי המשיבה גרה כל השנים בדירה, למעט תקופה קצרה.

21. לאחר הדיון מיום 19.05.2015 הגיש החייב בקשה לדיון מחודש בבקשת ביטול ההענקה, הפעם בנוכחותו. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 26.06.2016 לאחר קבלת תגובות הנאמן והכנ"ר, מן הטעם כי הוכח שהחייב ידע על ההליכים המתנהלים זמן רב קודם לקיום הדיון האחרון.

22. לאחר ההחלטה מיום 26.06.2016 הגישה המשיבה הודעה מטעמה לפיה היא מסלקת בימים אלו את יתרת המשכנתא מעל הנכס, וכי החייב חזר להתגורר בדירה ועל כן מדובר בדירה תפוסה.

23. ביום 15.06.2016 הגיש הנאמן את תגובתו ל"הודעת" המשיבה, בה טען כי תם הליך הגשת התגובות והבאת הראיות, כי הודעת המשיבה מהווה מקצה שיפורים אסור, וכי ממילא שהותה של המשיבה בדירה נועדה לסכל את מכירת הדירה כפנויה ועל כן אין להכיר בכך.

24. ביום 07.09.2013 הודיע הבנק כי לאור סילוק יתרת ההלוואה (נותרה יתרה לתשלום בגין שכ"ט והוצאות בתיק ההוצל"פ), הבנק אינו עומד על מימוש הנכס.

25. ביום 24.11.206 הגיש הכנ"ר את עמדתו לפיה אין מניעה למימוש הנכס על ידי הנאמן, ברם, על הנאמן לסיים את הכרעותיו בתביעות החוב בתיק.

26. ביום 04.05.2017 הוגשה הוגעת הנאמן לפיה הנאמן סיים את מלאכת ההכרעה בתביעות החוב, והיא עומדת על הסך של 961,119 ₪. תביעת החוב של המשיבה בגין מזונות נדחתה.

27. ביום 17.05.2017 הוגשה תגובת הכנ"ר המשלימה לפיה משהוכרעו תביעות החוב, ומשהחייב והמשיבה אינם מתגוררים עוד בנכס, אין מניעה ממימושו.

    דיון והכרעה

    המסגרת המשפטית

28. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980, העוסק בהענקה בטלה, קובע כהאי לישנא:

    (א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

    (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

    (ג)   "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

    (1)בשל נישואין ולפניהם;

    (2)   לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

    (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.

29. על מהותו של מוסד ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל והרציונאליים העומדים מאחוריו, עמד בית המשפט העליון, בין היתר, באחד מפסקי הדין המרכזיים שיצאו בעניין, במסגרת ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 938-939 (להלן: "עניין לוין").

    וכך נכתב:

    "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך)".

    ובהמשך נכתב:

    "ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (I.F. Fletcher The Law of Insolvency [26], at p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים".

30. לעניין נטל ההוכחה בדבר התמלאות התנאים בבקשת ביטול הענקה, נקבע:

    "לעניין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לעניין התנאי הראשון משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות-הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. נטל השכנוע בעניין זה רובץ על המערערת המתנגדת לביטול ההענקה (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23], בעמ' 315; ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פושט-רגל [15]). אשר לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום-לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. שאלה זו נדונה בע"א 5578/93 נדב נ' הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב (להלן – פרשת נדב [16]). כאן הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו (ראה גם לוין וגרוניס שם [23], בעמ' 317)" (ההדגשות אינן במקור- ד.ח)

    [עוד לעניין זה ר': ע"א 5578-93 ‎נדב‎ ‎נ' הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב ואח'‏, פ''ד מט(2) 459; א. גרוניס וש. לוין "פשיטת רגל", מהדורה שלישית, הוצאת חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ, 2010, עמ' 325-326].

    מן הכלל אל הפרט 

31. לאחר שעיינתי בבקשת ביטול ההענקה ובשלל התגובות, הטענות והבקשות הרבות שהוגשו בעניין משך השנים, כמו גם לאחר שמיעת טענות בעל פה, מצאתי להורות על מימוש הדירה, כמבוקש.

32. בכל הנוגע ליסוד הראשון שיש לבחון בבקשות כגון דא, קרי, האם אכן בוצעה הענקה של נכס מנכסי החייב, הרי שאין חולק למעשה כי מדובר גם בנכס של החייב. החייב ואשתו רכשו את הנכס יחד לטובת מגוריהם, כאשר את מרבית הסכום לוו החייב והמשיבה מהבנק (ואשר בגין כך נרשמה לטובתו משכנתא על הדירה), הדירה נרשמה על שם בני הזוג בחלקים שווים וכך היא רשומה גם היום. אשר על כן, ויתורו של החייב על זכויותיו בדירה מהווה הענקת נכס מנכסי החייב.

33. אשר ליסוד השני בדבר מועד ביצוע ההענקה, הרי שהחייב והמשיבה חתמו על הסכם הגירושין ביום 21.05.2007, בעוד שהחייב הגיש את בקשתו לצו כינוס ביום 28.07.2010 וצו כינוס על נכסיו ניתן ביום 19.09.2010. לפיכך, מצויים אנו בגדרי סעיף 96(ב) לפקודה העוסק בהענקה שנעשתה בפרק זמן של בין שנתיים עד עשר שנים מיום שחייב נעשה פושט רגל (לעניין אופן חישוב המועד ממנו רואים אדם כפושט רגל ר' סעיף 5 וסעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל) ועל כן מתמלא גם תנאי זה.

34. אשר ליסוד השלישי, כאמור בסעיף 96(ב) לפקודה, לפיו יש לבחון במועד ההענקה את חדלות פירעונו של החייב, הרי על אף שהנטל לטעון בעניין זה מוטל לפתח הנתבעים, הוכיח הנאמן גם עניין זה.

35. כך, מפנה הנאמן לבקשת החייב עצמו למתן צו כינוס (אשר צורפה בחלקה לבקשת הנאמן) כאשר מעיון בהצהרה זו, הסרוקה במלואה לאתר "נט המשפט", עולה כי מרבית תיקי ההוצאה לפועל של החייב נפתחו עוד קודם למועד החתימה על הסכם הגירושין, בסכומי פתיחה מצטברים של למעלה מ-700,000 ₪. גם על פי תצהיר ההסתבכות שהגיש החייב, נטען כי מרבית חובותיו נוצרו בשל קריסת מסעדה שניהל, בשנת 2006. יוער כי מכל מקום לא נטענה טענה שיש בה לסתור נתון זה.

    תחולתו של סעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל בענייננו

36. משהגענו עד כאן, נותר לבחון כעת האם חל בעניינו סעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל כטענת החייב והמשיבה, המחריג את ההענקה האמורה, ככל והיא בוצעה כנגד תמורה ונעשתה בתום לב.

    לטענת המשיבה והחייב, ויתורו של החייב על זכויותיו בדירה במסגרת הסכם הגירושין הינו כנגד ויתורה של המשיבה על חלקה בחנות שרכשו השניים לצורך הקמת עסק (להלן: "החנות"). חנות, אשר החייב מכר אותה זמן קצר לפני החתימה על הסכם הגירושין.

37. אין בידי לקבל טענה זו של המשיבה והחייב. גם על פי טענתם של החייב והמשיבה עצמם וגם מעיון בהעתק מנסח לשכת רישום המקרקעין בעניין החנות שצירפה המשיבה לתגובתה, עולה כי החנות האמורה, שהייתה רשומה על שם החייב בלבד, נמכרה על ידו עוד ביום 12.04.2007, קרי, למעלה מחודש לפני החתימה על הסכם הגירושין. מכאן, שהחנות כבר לא הייתה כלולה בין מסת נכסי בני הזוג בעת החתימה על הסכם הגירושין, כאשר מנגד לא הובאה כל ראיה כי כספים אלו שימשו את החייב לצרכיו הפרטיים בלבד. כן יוער כי מעיון בנסח זה עולה כי על החנות רבצה משכנתא ללא הגבלת סכום, כמו גם עיקולים שונים, כך שממילא לא ברי כמה כסף נותר בידי החייב לאחר מכירתה והאם מחצית מסכום זה היה בו לעלות כדי 'תמורה הולמת' כנגד ויתורו של החייב על זכויותיו בדירה. למותר לציין כי החייב והמשיבה לא הבהירו נקודה זו בכתבי טענותיהם.

38. למעלה מכך, טענה זו אינה באה לידי ביטוי בשום חלק שהוא בהסכם הגירושין, על אף שמצופה היה כי לו אכן קיבל החייב את חלקה (האובליגטורי) של המשיבה בחנות, יבוא הדבר לידי ביטוי במסגרת הסכם הגירושין, בפרט שמכירת החנות נעשתה כה סמוך למועד החתימה עליו, ובפרט כאשר מדובר בהסכם גירושין מפורט כדבעי.

39. לאור האמור לעיל, ומשהצדדים לא הביאו כל אינדיקציה לעניין התמורה, ולמעשה אף לא הביאו אינדיקציה להסכם הנטען שבעל פה בעניין חלקה של המשיבה בחנות, אין לי אלא לקבוע כי החייב והמשיבה לא הצליחו להוכיח כי אכן שולמה תמורה כלשהי כנגד ויתורו של החייב על חלקו בדירה במסגרת הסכם הגירושין.

40. מן האמור לעיל יוצא אפוא כי הנאמן הרים את נטל ההוכחה הקל המוטל עליו כאמור בעניין לוין להוכיח העדר תמורה כנגד ויתור החייב על זכויותיו, באשר לא ניתן ללמוד מהסכם הגירושין שהציג הנאמן בפני את קיומה של תמורה בת ערך. מנגד, החייב והמשיבה לא הביאו כל אינדיקציה של ממש לעניין התמורה, ולמעשה אף לא הביאו אינדיקציה להסכם הנטען שבעל פה בעניין חלקה של המשיבה בחנות. על כן, לא נותר לי אלא לקבוע כי החייב והמשיבה לא עמדו בנטל הראייתי שהועבר אל כתפיהם להוכיח את קיומה של תמורה בת ערך.

41. לאור מסקנתי זו בעניין התמורה, אין צורך לבחון את שאלת תום ליבה של המשיבה, והאם ידעה במועד הרלוונטי את מצבו הכלכלי של החייב לאשורו. זאת, שכן תנאיו של סעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל בדבר קיומה של תמורה ותום לב הינם תנאים מצטברים, כך שדי בביסוס היעדר התמורה על מנת להוכיח כי סעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל אינו חל בענייננו (לכך שהמדובר בתנאים מצטברים ר' והשווה: ע"א 8760/14 ארז חבר עו"ד, נאמן לנכסי החייב אייל סלור (בפשיטת רגל) נ' אייל סלור (בפשיטת רגל) (פורסם בנבו, 2016)).

42. עם זאת אעיר, כי מכל מקום גם תום ליבה של המשיבה מוטל בעייני בספק. ודוק; תנאי תום לב כאמור בסעיף 96(ג)(2) פורש בפסיקה כאי ידיעת המוענק על מצבו הכלכלי של המעניק ועל הנפקות של הוצאת נכס מידיו כלפיו נושיו. ראו לעניין זה דברי של המלומדים הש' בדימ. א. גרוניס ו-ש. לוין בספרם "פשיטת רגל" מהדורה שלישית, הוצאה חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ, תש"ע- 2010, 328:

    "מקבל הענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נושא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב. אם ידע מקבל ההענקה שעה שקבל את הנכס כי המעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול להסיק מכך שהנושים ייפגעו עקב הוצאת הנכס ממאסת הנכסים של החייב, אין הדבר מתיישב עם תום לב מצדו שלך המקבל. במקרה של הענקת נכס על ידי בן זוג אחד למשנהו נוצרת חזקה שמקבל ההענקה יודע על מצבו הכלכלי של המעביר ויש בכל כדי לאצול על תום ליבו של המקבל."

43. כן ראו את דבריו של בית המשפט העליון בעניין לוין, ע' 956:

    "בענייננו שונה הדבר. בני-הזוג אכן התמודדו באופן אמיתי עם קשיים בנישואיהם עובר לעריכת הוויתור, ואלו בשלו, לאחר שנים, לגירושין. הסכם הוויתור נקשר, בין היתר, גם על רקע תביעת מזונות ומדור שהגישה האישה זמן קצר קודם לכן, אולם הוא נעשה ללא ספק גם בצל הקשיים הכספיים שהחייב נקלע אליהם על רקע חובות הסוכנות, והמערערת הייתה מעורבת במהלכים שנגעו למצוקה כלכלית זו באופן מלא. בתנאים אלה לא נתקיים יסוד תום-הלב הנדרש מן המערערת כדי לעשותה "קונה בתום לב", גם אם ביקשו בני-הזוג, בין היתר, "לעשות צדק" ביניהם, ביחסיהם הפנימיים. שהרי בד בבד עם כך הביאה ההענקה להרחקתו של נכס החייב מידי נושיו בלא שהאישה תרמה מצדה תמורה בת-ערך לנכסי החייב. בנסיבות אלה, באיזון שבין עניינם של הנושים לבין עניינה של בת-הזוג של החייב, גובר עניינם של הראשונים. על-כן יש לדחות את טענת המערערת שלפיה ראוי לקיים את ההענקה בשל היותה קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך."

44. בענייננו, אין למעשה מחלוקת כי המשיבה ידעה על הסתבכותו הכלכלית של החייב עוד קודם מועד ההענקה, המשיבה בהגינותה אף מתייחסת בהרחבה לקריסתו הכלכלית של החייב ולחששה מפני נושיו השונים לאורך השנים במסגרת תצהירה מיום 12.05.2013. כמו כן, כפי שתיארה המשיבה, גם הרקע להסכם הגירושין בשנת 2007 מקורו במצבו הכלכלי הקשה של החייב, ובהליכים שנקטו נגדו נושיו.

45. זאת ועוד, בסעיף 10 להסכם הגירושין, במסגרתו מוותר החייב על זכויותיו בדירה לטובת המשיבה, נרשם בסיפא הסעיף כי "האמור לעיל הינו בכפוף להמשך הליכי הוצל"פ המתנהלים כנגד הבעל". קרי, על פניו משתמע מהערה זו כי העברת הדירה על שם המשיבה תעשה בהנחה שהחייב יהיה עדיין חדל פירעון בעת ההעברה ויתנהלו כנגדו תיקי הוצל"פ, ומשמעות ומטרת הדברים ברורה. טענת המשיבה בהקשר זה כי עורכת הדין שערכה את הסכם הגירושין לא השכילה לשקף את רצון הצדדים בהסכם אינה יכולה להישמע, משהמשיבה חתמה על הסכם הגירושין מדעת, ומלא ניסתה אף להוכיח טענה זו.

46. לאור האמור, והגם שאמינה עלי מצוקת המשיבה אליה נקלעה בעל כורחה בשל סחרורו הכלכלי של החייב, מצוקה המשתמעת היטב מתצהירה ומתגובותיה השונות, הרי שאין בכך לשנות מן העובדה כי בסופו של יום, כפי שעמדתי על כל לעיל, לא הוכחה תמורה בת ערך כנגד ויתורו של החייב על זכויותיו בדירה, וכן לא הוכח כי המשיבה הייתה תמת לב בעת ההענקה, במובנו של תום הלב הנדרש בסעיף 96)(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל. אשר על כן, משהרים הנאמן את נטל ההוכחה בדבר ביצוע הענקה אסורה של זכויות החייב בדירה כלפי המשיבה, כמו גם הרים את נטל ההוכחה כי לא חל בעניינו החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2), אני מקבל את בקשת הנאמן להורות על ביטול העברת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה, העומדים כאמור לעיל על מחצית מן הזכויות בדירה.

47. בכל הנוגע לטענת המשיבה בדבר כדאיות מימוש הדירה, וזאת נוכח המשכנתא שרובצת על הדירה וחוב המזונות, הרי שממילא התברר בחוות דעת השמאי שבחן את הנכס, כי שווי הדירה עולה על שווי המשכנתא, כאשר תביעת החוב בגין המזונות שהגישה המשיבה נדחתה על ידי הנאמן, ועל כן מצאתי לדחות טענה זו.

48. אשר לטענת המשיבה כי עומדת לה זכויות של דיירות מוגנת, אין בידי לקבל טענה זו.

49. בבקשתו לביטול הענקה ציין הנאמן מספר פעמים כי במסגרת חקירת החייב במשרדיו, טען החייב כי הדירה מושכרת כיום על ידי פרודתו, וכי ילדיו ופרודתו חיים בדירה נפרדת. גם במסגרת תצהירה של החייבת מיום 12.05.2013 הצהירה המשיבה בסעיף 14 ובסעיף 18 לתצהירה כי בשנים 2006-2007 התגוררה בשכירות בשל הפחד מנושי החייב, כאשר בסעיף 19טז נטען כי בכספי השכירות שכרה המשיבה בית אחר ברשות רשם ההוצאה לפועל , מטעמי נוחיות שלה ושל ילדיה. לא נטען בתצהיר בצורה מפורשת כי המשיבה חזרה לגור בדירה, ואם כן אימתי.

50. זאת ועוד, גם בשומה שנערכה לדירה בצו בית המשפט והנושאת תאריך 20.11.2013, ואשר התקיימה בנוכחות "דודי, נציג הבעלים" ועו"ד מאירוביץ ממשרדו של הנאמן, נכתבו בעמוד הראשון לשומה הדברים הבאים:

    "על דלת הכניסה מצוין השם "נטלי ולירן רחמים". לא הוצג חוזה שכירות ונציג הבעלים לא ידע למסור לנו מי מתגורר בנכס"

51. לעומת אלו, טענה הפוכה נשמעה על ידי האישה רק בשלב מאוחר יותר, במסגרת הדיון שנערך בפני ביום 19.05.2015, אז טען בא כוחה כי "הגב' חיה בדירה כל השנים, מלבד תקופה קצרה שאפשר לה ראש הוצל"פ, יש החלטה, להשכיר את הדירה, היא עשתה זאת בתום לב בהסתמך על ההחלטה". פרט להעלאת טענה כללית זו לא פירטה המשיבה את המועדים בהם חזרה לכאורה לגור בדירה, לא הביאה ראיות לתמיכה בטענה זו, לא צירפה את אותה החלטה לכאורה של רשם ההוצל"פ (ואף לא פירטה באילו נסיבות היא ניתנה) ולא התייחסה לעניין השומה מיום 20.11.2013 ממנה עולה כי המשיבה איננה מתגוררת בדירה. זאת, על אף שלמשיבה הייתה הזדמנות לעשות כן, במסגרת התגובה המאוחרת שהגישה המשיבה לבית המשפט (ללא קבלת רשות) לאחר הדיון מיום 19.05.2015, ואשר אף לא נתמכה בתצהיר (בהקשר זה יוער כי לתצהירה מיום 12.05.2013 צירפה המשיבה התראה לחוב ארנונה הרובץ על הדירה והממוען למשיבה משנת 2012, אולם מנגד, בתלושי השכר המדגמיים שצירפה המשיבה לתצהיר זה, עולה כי בשנת 2010 כתובתה של המשיבה הינה רח' XXX בגבעתיים ובשנת 2013 הכתובת הינה רח' XXX ברמת גן. אי לכך, אין גם בנספחים שצורפו לתצהיר זה כדי לתמוך בגרסת המשיבה).

52. לאור האמור, ניתן אישור לנאמן לנקוט בהליכי מימוש כנגד הדירה, וזאת תוך הגשת בקשות מתאימות לבית המשפט בעניין בהתאם להתפתחויות, כמקובל.

53. אשר לסעד השני  לו עתר המנהל המיוחד, כי אורה למשיבה להשיב לנאמן את מחצית מדמי השכירות הראויים בעד הדירה וזאת מיום ביצוע ההענקה, לא מצאתי להעתר  בקשה זו.

54. ראשית, במסגרת כתבי הטענות שהגיש המנהל המיוחד בעניין הדירה, נטען על ידו לא אחת כי המדובר בנכס המשותף לחייב ולמשיבה ושהם רואים בו ככזה. לעניין זה ר' למשל סעיף 14 לבקשת ביטול ההענקה וכן את דברי הנאמן בבקשתו למתן החלטה מיום 23.02.2012 , שם כתב את הדברים הבאים:

    "יובהר, כי ביום 23.02.2011 נחקר החייב במשרדי הנאמן, מהחקירה עלה כי החייב הינו הבעלים של מחצית מהזכויות בנכס האמור, משכיר את הנכס באמצעות המשיבה לצד ג'".

    כן ר' את פרוטוקול חקירת החייב שצורף כנספח ד' לבקשה זו.

55. לאור זאת, לא ברור לי מדוע יוצא הנאמן מנקודת הנחה כי החייב והמשיבה לא התחלקו גם בכספי השכירות לאורך השנים, משהלה הצהיר בחקירתו כי הדירה המושכרת הינה בבעלות משותפת שלו ושל המשיבה. מכל מקום לא הביא הנאמן כל ראשית ראיה בעניין ועל פני הדברים ומעיון בפרוטוקול חקירת החייב גם לא דרש הבהרות ו/או ראיות לכך מהחייב והמשיבה.

56. שנית, מעיון בתצהיר המשיבה מיום 12.05.2013 עולה כי כבר בסוף שנת 2008 חזר החייב לגור עם המשיבה לכל הפחות עד שנת 2011, כאשר במהלך השנים נולדה לשניים בת נוספת. יוער כי לא הובהר בתצהיר האם נכון ליום הגשתו החייב והמשיבה עדיין גרים יחד.

57. כמו כן, בבקשת הנאמן למתן החלטה בבקשה 5, שהוגשה לבית המשפט ביום 23.12.2012 כתב הנאמן בסעיף 10 לבקשתו כי "לאחרונה אף חזר החייב להתגורר יחד עם המשיבה וילדיהם".

58. לאור האמור, נוכח הטענה שלא הוכחשה על ידי מי מהצדדים, כי כספי השכרת הדירה שימשו לתשלום השכירות של הדירה החלופית בה התגוררה המשיבה, כאשר על פני הדברים החייב התגורר יחד עם המשיבה בחלקו הארי של הזמן, הרי שהחייב נהנה באופן שווה יחד עם המשיבה מכספי השכרת הדירה. לפיכך, אין בנמצא כל צידוק שהמשיבה "תשיב" לחייב (באמצעות השבה לנאמן) מחצית מכספי השכרת הדירה.

59. לסיכום עניין זה, ולאורו של הכלל הידוע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", משלא הוכיח הנאמן ולו בראשית ראיה כי מכספי השכרת הדירה נהנתה המשיבה באופן בלעדי, דוחה אני את בקשת הנאמן לחייב את המשיבה בתשלום דמי שכירות ראויים.

    סוף דבר 

60. דין הבקשה להתקבל במובן זה שאין תוקף להעברת מחצית מזכויות החייב בדירה למשיבה כאמור בהסכם הגירושין, ועל כן לזכות החייב עומדות מחצית מהזכויות בדירה, כפי שמשתקף כיום במרשמים הרלוונטיים.

61. הנאמן רשאי לפעול למימוש חלקו של החייב בדירה, בכפוף להשבת יתרת המשכנתא ששילמה המשיבה בסופו של יום לידיה (בנוסף על שווי מחצית זכויותיה בדירה), ובכפוף לאמור בסעיף 52 לפסק דין זה. למען הסר ספק, הנכס ימומש במסגרת הליכי פשיטת הרגל על המשתמע מכך, ובכלל זאת גם לעניין שכר טרחת הנאמן אשר ישלם בהתאם לתקנות פשיטת הרגל בלבד.

62. בקשת הנאמן לתשלום דמי שכירות ראויים נדחית.

63. בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

     

     

    ניתן היום, א' תמוז תשע"ז, 25 יוני 2017, בהעדר הצדדים.