ישורון-סוניס נ' מועלם

לפני תובענה בגין לשון הרע.

1.התובעת והנתבעת הן עורכות דין.

2.ביום 26.3.14 התקשר בן זוגה דאז של התובעת עם בעלה של הנתבעת בהסכם לרכישת מקרקעין. בהמשך, ובעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.4.16 בתיק ה"פ 49777-06-15 – בוטל המכר (נספח לתצהיר התובעת; להלן – "פסק דינו של בית המשפט המחוזי").

3.ביום 27.4.16 הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל, אשר אישור על הגשתה (ללא פירוט התוכן או צירוף מסמך כלשהו מתיק החקירה) צורף במסגרתו של נספח א' לתצהיר התובעת.

ביום 28.4.16 הגישה הנתבעת ללשכת עורכי הדין "תלונה דחופה על עבירות אתיות הגובלות בעבירות פליליות חמורות של ... עו"ד שלומית סוניס..." (התובעת; נספח א' לתצהיר התובעת), במסגרתה האשימה הנתבעת את התובעת באחריות לביצוע המכר לבעלה של הנתבעת, מכר שבוטל, ובגזילת כספים מהנתבעת ובעלה – כספים ששולמו לבן זוגה של התובעת, ולא הושבו על ידו לאחר שבוטל המכר, עפ"י הטענה.

4.בעלה של הנתבעת הגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים ששילם לבן זוגה דאז של התובעת, מר ניסים לזמי, וכן לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בגין עסקת הרכישה שבוטלה כאמור. התביעה הוגשה בת.א. 28770-11-16 (בית משפט השלום בעכו), בין היתר נגד התובעת, בן זוגה דאז וצדדים (רבים) נוספים. הליך זה עדיין מתברר.

5.ההליך

5.1ביום 27.6.16 הוגשה תביעה זו, במסגרתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע וכן בפיצוי לא ממוני בגין עגמת נפש לפי סע' 76(2) לפקודת הנזיקין (בסע' 17 לכתב התביעה נרשם סע' 76(1) לפקודה, אך ככל הנראה מדובר בטעות סופר, הואיל וסעיף זה אין עניינו נזק לא ממוני).

5.2בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי כל האמור בתלונותיה הן אמת, וכי עומדת לה אף הגנת סע' 15(8) לחוק איסור לשון הרע, קרי: הגשת תלונה לגורמים המוסמכים לכך.

5.3בסיומה של ישיבת קדם משפט סוערת ביותר שהתקיימה ביום 9.11.16, הוריתי על הגשת ראיות הצדדים.

מטעם התובעת הוגש תצהירה. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה וכן תצהיר בעלה, מר רוני מועלם.

5.4ביום 20.4.17 נשמעו לפניי כל העדים. בסיומו של הדיון נרשמה בפרוטוקול הצעתי לסיום הסכסוך וניתנה לצדדים האפשרות להודיע עמדתם למוצע. כן נרשמה הערתי בדבר התנהלות הצדדים וב"כ בסיום הדיון.

5.5ביום 4.5.17 הודיעה התובעת כי היא אינה מקבלת את ההצעה, והגישה סיכומיה. בהחלטה שניתנה על ידי באותו יום (במסגרת בק' מס' 18) הוריתי לנתבעת להגיש סיכומים מטעמה.

סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 6.6.17.

הן לפני הגשת סיכומי הנתבעת והן לאחריהם, המשיכו שני הצדדים להגיש הודעות ותגובות לאמור בהודעות או בתגובות שהוגשו ע"י הצד שכנגד. בהחלטתי האחרונה מיום 11.6.17 (בק' מס' 24) ציינתי כי עבודת הצדדים בתיק הסתיימה וביקשתי מהצדדים להמתין למתן פסק הדין.

6.תוצאות ההליך הפלילי

6.1לטענת התובעת, מעולם לא זומנה לחקירה במשטרת ישראל בעניין התלונה אשר הוגשה כנגדה.

6.2לא הובאה כל ראיה מטעם מי מהצדדים מה עלה בגורלה של התלונה; בהקשר זה אעיר, כי ניסיונה של הנתבעת במסגרת סיכומיה לטעון טענות עובדתיות שונות בעניין זה דינה דחייה. לו סברה הנתבעת שיש מקום להבאת ראיות בסוגיית התלונה שהוגשה – שומה היה עליה לעשות כן עם ראיותיה. משלא עשתה כן, אין מקום – בשלב הגשת הסיכומים – להעלות טענות בעניין זה.

6.3מאחר ולמעט אישור על הגשת תלונה, שאין בה כל פירוט, לא הובא ולו מסמך אחד מתוך תיק החקירה (אף לא עותק של התלונה שהגישה הנתבעת במשטרת ישראל), לא ניתן לדעת מה תוכנה של תלונה זו או לדון בה.

7.התלונה ללשכת עורכי הדין

7.1עותק התלונה שהוגשה ע"י הנתבעת ללשכת עורכי הדין צורפה לתצהיר התובעת (נספח א' כאמור).

7.2עיון בה, מעבר לכותרתה שצוטטה לעיל, מלמד כי היא כתובה בשפה בוטה ביותר, הכוללת רמיזות והתבטאויות שאינן מקובלות, ושיש בהן כדי להעליב ולהשפיל. להלן יובאו אותן התבטאויות הנוגעות לתובעת בלבד –

"מפורטת בזאת, להלן, תלונה על עבירות אתיות חמורות הגובלות בעבירות פליליות המפורטות להלן: מרמה, עושק, קשר להונות, הונאה, גניבה, עבירות חמורות של ... עו"ד שלומית סוניס – משרד ישורון... עבירות אשר גרמו וגורמות לנזקים כלכליים קשים..."

(ההדגשות וכן הפונט המוגדל – במקור);

"...ועו"ד סוניס שלומית אשר משרדה שימש לביצוע עסקת תרמית ומצג שוא"

(סע' 2 לתלונה; ההדגשות במקור);

"העסקה בוצעה במשרד עו"ד סוניס בת זוגו של ניסים לזמי במטרה להונות את הקונה שהאחרון יחשוב שמדובר בעסקה כשרה ללא רבב והאמון עליה הוא משרד עו"ד ישורון וזאת על מנת שההסכם ייחתם במהרה והקונה יעביר תשלום לידי מוכר הזכויות מר ניסים לזמי"

(סע' 14 לתלונה);

"עו"ד בן שבת ומר ניסים לזמי יחד ולחוד יצרו מצג שוא רשלני תוך שהם מבצעים עבירות פליליות חמורות בחסות משרד עו"ד שולמית סוניס..."

(סע' 15 לתלונה; ההדגשות במקור).

7.3לטענת התובעת, ובהתאם לדרישת לשכת עורכי הדין, היא הגישה תגובה לתלונה (נספח ב' לתצהיר התובעת). בהמשך נדרשה התובעת להעביר ללשכת עורכי הדין מסמכים נוספים (נספח ה' לתצהיר התובעת), וכן הגישה תגובה נוספת (נספח ו' לתצהירה).

7.4בסופו של דבר, ביום 16.10.16 שלחה לשכת עורכי הדין החלטת ועדת האתיקה ובה נקבע, כי –

"הוועדה לא מצאה הוכחה מספקת לכך שהנילונה היתה מעורבת ו/או מיודעת על הסכם המכר שהתבצע לכאורה במשרדה על ידי בן זוגה ו/או ע"י עו"ד בן שבת.

על כן הוחלט, על סמך החומר המצוי בידינו ובהעדר ראיות מספיקות, כי אין מקום לנקיטת הליכים משמעתיים נגד עורכת הדין ישורון-סוניס שלומית ולפיכך נגנזה פנייתך"

(נספח ז' לתצהיר התובעת).

8.חוק איסור לשון הרע

8.1סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...".

מהמובאות שלעיל מתוכן התלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין, אין כל ספק כי יש בהן כדי להשפיל את התובעת, לבזותה בשל מעשה או מחדל המיוחס לה וכן לפגוע במשרתה, בעסק שלה ובמקצועה כעורכת דין.

'פרסום', כמוגדר בסע' 2 לחוק, יכול להיות בכתב.

8.2אלא שלא די בכך שהנתבעת כתבה תיאורים מבזים ומכוערים על התובעת כדי לזכות את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות סע' 7א לחוק איסור לשון הרע.

8.3סע' 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת אמת הפרסום –

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

8.4סע' 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא למפרסם הגנה טובה אם עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות הנקובות בסעיף, בהן –

"(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

9.אמת הפרסום

9.1תלונתה של הנתבעת כנגד התובעת, במהותה, מסתכמת בטענה שבמשרדה של התובעת בוצעה עסקה אשר נועדה להונות את בעלה של הנתבעת.

9.2בעניין זה העיד בעלה של התובעת, מר רוני מועלם, שאישר כי הגיע למשרדה של התובעת לביצוע העסקה עם מר לזמי (סע' 8 לתצהירו, עמ' 15 ש' 24-25, ש' 27, עמ' 16 ש' 1-2).

מר מועלם גם אישר בעדותו כי לא פגש בתובעת במשרד (עמ' 15 ש' 6-7).

9.3התובעת טענה, כי לא ידעה האם העסקה נחתמה במשרדה (עמ' 5 ש' 29).

התובעת אישרה כי הייתה בת זוגו של מר לזמי באותה עת, ידעה שמבוצעת מכירה של המקרקעין, אך לא ידעה על פרטי העסקה, וכן –

"בכל מקרה, במשרד שלי לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי. לא הייתי חלק מזה"

(עמ' 6 ש' 1-2).

9.4מהראיות שהובאו עולה, כי ככל הנראה ההסכם בין מר לזמי למר מועלם נחתם במשרדה של התובעת, אך ללא ידיעתה וללא מעורבותה של התובעת.

גם אם בפועל, החתימה עצמה לא נעשתה במשרד – אני נותנת אמון בדבריו של מר מועלם, כי נעשה שימוש במשרד כדי לרכוש את אמונו בעסקה, שהייתה – כפי העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי – עסקה מורכבת.

עם זאת, הוכח שלא התובעת היא שעשתה שימוש זה במשרדה, אף הוכח כי התובעת כלל לא ידעה שנעשה שימוש לרעה במשרדה, תוך ניצול של שמה הטוב כעורכת דין ותיקה ובעלת מוניטין (עמ' 4 ש' 12-17).

9.5הנטל להוכיח כי התובעת עשתה שימוש במשרדה כדי להונות את בעלה של הנתבעת – מוטל על הנתבעת, הטוענת להגנת 'אמת הפרסום'.

הנתבעת לא הוכיחה עובדה זו, ולמעשה הוכח שהתובעת לא ידעה על השימוש שנעשה במשרדה, בוודאי שלא הייתה שותפה לשימוש לרעה זה.

9.6מכאן, שלא הוכח כי משרדה של התובעת "שימש לביצוע עסקת התרמית ומצג השוא" (סע' 2 לתלונה) בידיעתה של התובעת, והגנת 'אמת דיברתי' לא תוכל לעמוד לנתבעת.

10.הגשת תלונות

10.1אין חולק, כי משטרת ישראל היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עבירות פליליות המתבצעות לכאורה והיא הגוף המוסמך לחקור בעניין המשמש נושא לתלונה (וראו גם עדות התובעת בעמ' 5 ש' 1-3).

10.2בנוסף –

"על עבירת-משמעת, אף אם נעברה בחוץ-לארץ, יתן עורך-דין את הדין לפני בתי-הדין המשמעתיים של הלשכה"

(סע' 62 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961).

וגם -

"ועדת האתיקה הארצית, ועדת אתיקה מחוזית וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן - קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית-דין משמעתי בשל עבירת-משמעת, בין ביזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר; קובל רשאי למנות אדם - דרך כלל או לענין מסויים - לייצגו ולטעון בשמו בכל הליך לפי פרק זה"

(סע' 63 לחוק לשכת עורכי הדין).

מכאן, שוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין היא הגוף המוסמך לקבלת תלונות על עבירות משמעת לכאורה של עורכי דין, לחקור תלונות אלה ולהגיש, במקרים המתאימים, קובלנה לבית הדין המשמעתי.

11.הגנת תום הלב

11.1נשאלת השאלה, האם הגשת התלונות נעשתה ע"י הנתבעת "בתום לב" כדרישת רישת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

11.2סע' 16(א) לחוק קובע, כי אם הנתבע הוכיח שהפרסום נעשה באחת הנסיבות האמורות בסע' 15, ולא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות – חזקה כי נעשה בתום לב.

"בדיקת השאלה, האם הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשה בו. פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר, ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר..."

(אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 265).

בנסיבות העניין, נוכח הלשון המשתלחת של התלונה ללשכת עורכי הדין, העדרה של כל הסתייגות, ולו המועטה ביותר, מהדברים, האופן המוחלט בו נרשמו – מהווה לטעמי חריגה מתחום הסביר.

גם אם הנתבעת מאמינה שנעשה לה עוול גדול ע"י התובעת, גם אם היא מבקשת לייחס לה מעשים קשים שתוצאתם חמורה ביותר, שומה היה עליה – בפרט בהיותה עורכת דין הפונה כנגד חברה למקצוע – לנקוט בלשון נקייה, לסייג את האשמותיה, ולכל הפחות לציין כי הנטען הוא בהתאם לידוע לה, כי העבירות המיוחסות נעשו לכאורה או כל לשון מעדנת אחרת.

11.3סע' 16(ב) לחוק קובע, כי בהתקיים הנסיבות המפורטות בו – חזקה שהפרסום לא נעשה בתום לב.

"הובאו ראיות להוכחת ... הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(ב), תיסתר החזקה שבסעיף 16(א) לחוק ובית המשפט יקבע שיסוד תום הלב לא התקיים בפרסום"

(שם, עמ' 266).

11.3.1בנסיבות העניין, ולמרות שהרשום בתלונה בדבר השימוש שנעשה ע"י התובעת במשרד עורכי הדין שלה לצורך הונאת מר מועלם – לא היה אמת, אני סבורה כי הנתבעת האמינה (וייתכן שעדיין מאמינה) שכך היה; משכך, לא מתקיימת חזקת חוסר תום הלב שבסע' 16(ב)(1) לחוק.

11.3.2עם זאת, אני סבורה שלמרות שהנתבעת הסתמכה על דבריו של בעלה, מר מועלם, שומה היה עליה – בטרם הגשת התלונה – לנקוט באמצעים סבירים כדי להיווכח האם יש אמת בטענה שהתובעת עשתה שימוש במשרד כדי להונות אותו.

במובן זה, עדותה של התובעת, אשר הסבירה כיצד היא הייתה נוהגת מהווה דוגמה לאמצעי סביר כאמור –

"ש. אם בא אלייך מישהו ומבקש להתלונן על התנהלות של עורך דין מסוים. לאן היית שולחת אותו?

ת. הייתי שולחת אותו לנסות לפתור את הבעיה ללא תלונה.

ש. היית מסבירה לו שיש לו זכות לפנות ללשכת עורכי הדין? כעורכת דין?

ת. אדם שבא אליי להתייעץ יודע שיש לו את הזכות והייתי ממליצה לו לא לעשות את זה לפני שהוא ממצה כל הליך קודם"

(עמ' 4 ש' 18-23, וכן בש' 19-27; ההדגשה שלי – ר.ב.).

בנסיבות המקרה שלפניי, עובר להגשת התלונה על התובעת ע"י הנתבעת, לא נעשתה כל פנייה מוקדמת, בכתב או בע"פ של הנתבעת אל התובעת. לא נעשה כל ניסיון לערוך ולו בירור מינימאלי של העובדות.

הנתבעת ובעלה קיבלו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן ביום 18.4.17, והגישו תלונות ביום 27.4.16 ו-28.4.16 (בתוך עשרה ימים בלבד).

"מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה להחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, ולהקים לתובע את חזקת העדר תום הלב... כאשר מדובר בהגשת תלונה במשטרה אין צורך לאמת את התלונה קודם לכן אצל הנפגע"

((אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 271-272).

מכאן, שמתקיימת חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסע' 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, וזאת ביחס לתלונה ללשכת עורכי הדין.

11.3.3למעלה על הדרוש אציין, כי לטעמי לא מתקיימים התנאים שבסע' 16(ב)(3) לחוק, וכפי שהתרשמתי מהנתבעת – לא הייתה לה כוונה לפגיעה גדולה מהסביר בתובעת באמצעות הגשת התלונות.

הנתבעת סברה, מתוך טעות יש להדגיש, כי נגרם לבעלה עוול ע"י התובעת, ונקטה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה בהקשר זה. אעיר, כי ייתכן שלבעלה של הנתבעת נגרם עוול, וזהו עניין המבורר כעת במסגרתו של ההליך בבית משפט השלום בעכו, אך טרונייתה של הנתבעת הייתה שהתובעת גרמה לעוול האמור, וטענה זו לא הוכחה לפניי.

אשוב ואדגיש, כי בטרם נקיטה באותם אמצעים חוקיים העומדים לרשותו של כל אדם (למעט הגשת תלונה במשטרה, כמובא לעיל), שומה עליו – בהתאם להוראות החוק עצמו - לערוך בירור של העובדות, ודבר זה לא נעשה על ידי הנתבעת במקרה זה.

11.4מכאן, שלא עומדת לנתבעת הגנת תום לב.

12.הפיצוי

12.1משהוכח כי בוצע פרסום של לשון הרע על התובעת, לכל הפחות בלשכת עורכי הדין, ומשלא הוכחה כל הגנה בדין לנתבעת, עומדת לתובעת זכות לפיצוי.

12.2אני סבורה כי נגרמה לתובעת עגמת נפש מרובה, בהגשת תלונה משתלחת שלא הוכח כי יש בה אמת, ע"י הנתבעת בלשכת עורכי הדין.

12.3בנסיבות העניין, מאחר ולא הובאו ראיות (ע"י הנתבעת) בדבר גורלו של ההליך הפלילי, ומשנסגר ההליך בלשכת עורכי הדין ללא הגשת קובלנה, אני סבורה שיש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת מאת הנתבעת על הסך של 20,000 ש"ח.

13.התוצאה

13.1אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 20,000 ש"ח. התשלום יבוצע עד ליום 31.7.17, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

13.2נוכח אופן התנהלות שני הצדדים בהליך, כמפורט לעיל וכעולה מהתיעוד בפרוטוקולים בדיונים שהתקיימו, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

גם אם בעל דין מאד כועס על משנהו – אין כל הצדקה להתנהגות שלוחת רסן באולם בית המשפט, כפי שנעשה כאן, ע"י שני הצדדים יש לציין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ז, 29 יוני 2017, בהעדר הצדדים.