תא"מ 54693-06-16 אלמוג נ' פלוני

בפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, בגין תלונה שהוגשה על ידי הנתבע כנגד התובע באשמת גניבה ואיומים במהלך ביצוע תפקידו.

רקע עובדתי

1. האירוע נשוא התלונה התרחש ביום 8.1.15 בעת שעסק התובע בפעילות כיתת כוננות בכביש 553 (סמוך למושב פורת) במסגרת תפקידו כמתנדב במשמר האזרחי.

    

   השתלשלות העניינים במהלך האירוע שנויה במחלוקת וגרסאותיהם החלוקות של הצדדים הן שעומדות במוקד התביעה.

    

2. כשבוע לאחר האירוע, ביום 15.1.16, הגיש הנתבע תלונה במשטרה כנגד התובע בגין גניבה של כסף ורישיון נהיגה מארנקו ובעקבות התלונה נפתח תיק חקירה כנגד התובע ובמקביל הוגשה תלונה למחלקה לחקירת שוטרים. ביום 18.2.16 נערך עימות במשטרה בין הצדדים.

    

   ביום 28.2.16 נחקר הנתבע בגין מסירת הודעה כוזבת והכשלת שוטר בתפקידו.

    

   בסופו של יום הוחלט על סגירת התיק.

    

   תמצית טענות הצדדים

    

3. התובע טוען כי תלונתו של הנתבע נמצאה שקרית ובהתאם נסגר התיק מחוסר אשמה. לטענתו, הגשת התלונה נעשתה מתוך כוונת זדון השוללת קיומו של תום לב מצד הנתבע וחיזוק לכך מוצא התובע "במקרים דומים", כהגדרתו, בהם הגיש הנתבע תלונות שווא כנגד גורמי אכיפה אחרים.

    

   בנסיבות אלה, התובע טוען כי על הנתבע לפצותו בגין הפגיעה בשמו הטוב שנגרמה בעקבות הגשת תלונת השווא כנגדו.

    

4. הנתבע כופר בטענות המופנות כלפיו בכתב התביעה, ולעמדתו, התלונה שהגיש נגד התובע הינה אמת ואין בעובדה כי התיק נסגר כדי ללמד על היותה נגועה בחוסר תום לב. להגנתו טוען הנתבע כי הגשת תלונה למשטרה חוסה תחת הגנת תום הלב וכי החזקה שפעל מתוך אמונה כנה באמיתות תלונתו לא הופרכה על ידי התובע.

    

   זאת ועוד הנתבע מוסיף וטוען כי התובע לא תמך את טענותיו במסמכים על אף שבנקל היה בידו להשיגם, ובכלל זאת לא הוגשה אסמכתא על סגירת התיק מחוסר אשמה, היעדר רישום פלילי של התובע ותיעוד בדבר השעיה ממקום עבודתו במשטרה.

    

   דיון

    

5. עוולת פרסום לשון הרע מעוגנת בסעיף 7 לחוק ולצורך הקמתה על התובע להוכיח קיומם של שני יסודות. היסוד הראשון הוא ה"פרסום" והיסוד השני הוא "לשון הרע".

    

   מעשה הפרסום במקרה הנדון הוא הגשת התלונה למשטרה באופן העונה על ההגדרה שבסעיף 2 לחוק. השאלה היא האם מתקיים בתוכנו של הפרסום יסוד לשון הרע ובעניין זה יש לפנות לסעיף 1 בו נקבע כי "לשון הרע" היא דבר שפרסומו עלול - 1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; 2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; 3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; 4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

    

   יובהר כי הקביעה אם היה בפרסום משום הוצאת לשון הרע מבוססת על מבחן אובייקטיבי של משמעות הביטויים תוך בחינת מכלול הדברים ועמידה על ההקשר שבו נאמרו.

    

   מעיון בהודעת התובע במשטרה ניתן להתרשם כי התובע נחקר באזהרה בחשד לביצוע מעשים פליליים של גניבה ואיומים בעת מילוי תפקידו על יסוד המיוחס לו בתלונת הנתבע. אני סבור כי בעיני "האדם הסביר" האשמות אלו עלולים לבזות את התובע, לפגוע במשרתו או לעשותו מטרה לשנאה ברמה האישית והמקצועית, ועל כן תלונת הנתבע במשטרה עונה על ההגדרה שבחוק ומהווה "לשון הרע".

    

   הגנת תום הלב – סעיף 15(8) לחוק

    

6. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה לנתבע בהקמת חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב היה ויוכח כי הפרסום נעשה באחת מן הנסיבות המתוארות בהוראה זו, ולענייננו סעיף 15(8) נועד להכשיר פרסום בהגשת תלונה לרשות מוסמכת.

    

   בהגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו מבלי לעמוד בפני הסיכון לתביעה בגין לשון הרע.

    

   אם כן, על מנת לחסות בצל ההגנה של תום הלב על הנתבע לעבור שתי משוכות: ראשית עליו להוכיח כי הפרסום מהווה תלונה לרשות מוסמכת ושנית עליו לשכנע כי הפרסום שבהגשת התלונה לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

    

   אם עמד הנתבע בנטל המוטל עליו עובר הנטל לתובע להוכיח אחת משלוש החלופות שבסעיף 16(ב) שאז תקום חזקה הפוכה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.

    

   עשה-כן התובע עובר הנטל על הנתבע להפריך חזקה זו שאם לא כן יחויב בדין.

    

   אין חולק כי תלונת הנתבע הוגשה למשטרת ישראל שהיא גורם המוסמך והאמון על שלום הציבור ודומה כי מדובר בפרסום שאינו חורג ממתחם הסבירות. מה גם שהתובע אינו טוען כי הפרסום שבתלונה חרג מן הסביר ועיון בתלונה שהוגשה מלמד כי אינה חריגה כמובנו של סעיף 16(א) לחוק. משכך, אפוא, קמה בנסיבות החזקה בדבר הגשת התלונה בתום לב.

    

7. עתה עובר הנטל אל כתפי התובע לשכנע בקיומה של החזקה ההפוכה להעדר תום לב בפרסום, בהתאם לסעיף 16(ב) לחוק, בהתקיים אחת מן החלופות הבאות: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.

    

   מהות "תום הלב" שבחוק איסור לשון הרע נדונה בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981), שם נקבע כי יש לפרש דרישה זו כמתייחסת לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. כך שאדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית וגם אם הונע במסירת התלונה על ידי מניע פסול; ולעומת זאת, מתלונן שאינו מאמין באמיתות תלונתו לא יזכה להגנה בהיעדר אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

   לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים אשר העידו כל אחד מזוויות ראייתו ועל יסוד זיכרונו, ולאחר שעיינתי בחומר שהוגש לתיק בשים לב להחלטותיי לעניין הקבילות, לא שוכנעתי כי האירוע המתואר בתלונה משקף נאמנה את הדברים כהווייתם וכי הנתבע האמין באמיתות התלונה.

    

   כפי שעולה מן הראיות שהובאו ונשמעו בפני, גרסת הנתבע בתיאור האירוע מושא התלונה לוקה בכשלים פנימיים המחלישים מאד את אמינותה, כשלכך מצטרף רושם בלתי-מהימן שהותיר הנתבע בעדותו.

    

   בעימות שנערך במשטרה מסר הנתבע כי התובע חטף את הארנק מידיו והחזיר לו אותו ללא הכסף ורישיון הנהיגה שהיו בתוכו (גיליון מס' מתוך 2, שורות 14-15). בחקירתו במשטרה בגין מסירת הודעה כוזבת והכשלת שוטר בתפקיד, חזר הנתבע על גרסה זו תוך שהוא מוסיף כי מספר ימים לאחר הגשת התלונה הוא נסע לתחנת בית דגן על מנת לקבל לידיו את רישיון הנהיגה (גיליון מס' 2 מתוך 4, שורות 8-9, 11, 35). בעדותו בבית המשפט הופנה הנתבע לדבריו בהודעה זו ונשאל כיצד הוחזר אליו רישיון הנהיגה, ולכך השיב כי ברשותו שני רישיונות נהיגה אחד על רכב פרטי ושני על משאית (עמ' 12, שורות 4-8 לפרוטוקול). בסיכומים הבהיר הנתבע כי עד היום טרם הוחזר לידיו רישיון הנהיגה.

    

   קושי נוסף בגרסת הנתבע מתעורר לאור הודעתו במשטרה בה מסר כי התובע לקח את הארנק מידיו ונסע מהמקום (גיליון מס' 1 מתוך 2, שורות 10-11). זאת בעוד שבעימות טען כי התובע החזיר לו את הארנק אך ללא הכסף ורישיון הנהיגה (גיליון מס' 2 מתוך 2, שורה 15). הנתבע עומת בעדותו עם האמור בהודעה ובתשובתו התקשה ליישב את הסתירה בין שתי הגרסאות וכך גם ניסיונו לתלות יהבו בטעות של החוקר לא מצא תימוכין (עמ' 10, שורות 14-26 לפרוטוקול).

    

   לעומתו מסר התובע גרסה קוהרנטית ועקבית לאורך כל התקופה החל מהודעה במשטרה (גיליון 1 ו-2 מתוך 2, שורות 2 עד 5, 10-13, 20-21); עובר לעימות במשטרה (גיליון 2 מתוך 2, שורה 18) וכלה בעדותו בבית המשפט.

    

8. לאור האמור, במאזן הזכויות ושקלול הנסיבות ולאור התרשמותי הישירה מהעדים, שוכנעתי בהיעדר תום לב מצד הנתבע בפרסום שבהגשת התלונה ולא מצאתי כי הנתבע הצליח להפריך חזקה זו.

    

9. לצד מסקנה זו לא למותר לציין כי טענת התובע בדבר סגירת התיק מחמת חוסר אשמה לא גובתה באסמכתא כלשהי, כפי שעשה-כן התובע ביחס לחקירת מח"ש, ובהעדר תימוכין כנדרש אין בידי לסמוך ממצא על פיה.

    

   כך גם ניסיונו של התובע להיבנות מדברי החוקר שגבה את ההודעה מהנתבע כי מדובר בתלונה שהתבררה כשקרית, מבלי שהוצגה ראיה על כך, אין בה ממש שכן טענות ומסקנות של הגורם החוקר הן רק חלק ממרבד הראיות ותו לא. כל שכן כאשר עורך המזכר רס"מ אפרים דסטה לא הובא לעדות בבית המשפט על מנת שיוכל להיחקר על תוכנו של המסמך.

    

   כך גם הדבר בנוגע לטענת התובע בדבר מקרים דומים בהם פעל לכאורה הנתבע באותה שיטה להטלת מורה כלפי גורמי האכיפה. התובע לא הבהיר מהו הערך הנוסף שבהצגת טענה זו לשם בירור השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה, האם יש בהגשת התלונה נשוא התביעה משום פרסום לשון הרע. ויש לזכור כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בקבלת ראיות בדבר מעשים דומים וזאת בשל החשש מפני יצירת משפט קדום שיבוא במקום ראיות להוכחת התביעה.

    

10. מששוכנעתי כי הנתבע הגיש את התלונה שלא מתוך אמונה כנה בנכונותה קמה חזקה להיעדר תום לב מצדו, אשר כאמור לא הופרכה על ידי הנתבע, וברי כי הפרסום שבהגשת התלונה אינו חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15 לחוק והתובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב.

     

    לאור המקובץ אני מקבל את התביעה.

     

    במסגרת כתב התביעה עתר התובע לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪ בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

     

    לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין לא ראיתי מקום להעמיד את סכום הפיצוי על הצד הגבוה, וזאת בהתחשב בטיבו של הפרסום, היקף הפגיעה הנטענת בשמו הטוב של התובע בעקבות הגשת התלונה, התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע, הנסיבות שאפפו את הגשת התלונה והמתיחות ששררה בין הצדדים כפי שעולה מהחומר שהונח בפני. לאור האמור אני מעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

    בקביעת ההוצאות שקלתי גם התנהלות הצדדים לאורך ההליך ואני מחייב את הנתבע בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסך כולל של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

    ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 6 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה