בפני בית המשפט הונחו מספר תובענות:
א. תמ"ש 38810-11-14: תובענה לסילוק יד שהגישה הנתבעת 1 (אימה של הנתבעת 2 , להלן: "החמות") כנגד חתנה התובע (להלן: "האיש").
ב. תמ"ש 16772-06-15: תביעה הצהרתית בדבר הזכויות בבית המגורים אשר הגיש האיש כנגד הנתבעת 2 (להלן: "האישה").
ג. תמ"ש 54760-08-15: תביעה רכושית אשר הגישה האישה כנגד האיש.
ד. תמ"ש 14300-11-15: תביעה רכושית (תביעה שכנגד) אשר הגיש האיש כנגד האישה.
טענות הצדדים יובאו להלן כמקשה אחת שכן העובדות והטענות המשפטיות שזורות זו בזו בכל ההליכים האמורים.
טענות האיש
- א. האיש והאישה נישאו זל"ז כדמו"י ביום ---.2006 ; מנישואין אלו נולדו
לבני הזוג שני ילדיהם הקטינים: א. ילידת 2009 ו-ד. יליד 2011 .
האיש הינו עצמאי העוסק בעריכת חשבונות עבור קבלנים; האישה עוסקת
בתחום מחשבים.
ב. עובר לחתונת הצדדים, התגוררו הם יחד בדירת דופלקס ברמות ---ה; בסמוך
לנישואין פתחו בני הזוג חשבון משותף בבנק דיסקונט אליו הופקדו משכורותיהם. במקביל ניהלה האישה חשבון בבנק פועלים, יחד עם אימה.
- א. בשנת 2008 פנתה האישה לאיש וסיפרה כי משפחתה בונה 8 וילות ברחוב ---
בשכונת ---ה ת"א וכי בני הזוג יכולים לבחור לעצמם וילה אחת מתוך ה- 8
שייבנו.
עסקינן בבית ברחוב -- הידוע כגוש -- חלקה -- (להלן: "הבית" ו/או "בית המגורים" ו/או "הנכס").
בני הזוג נפגשו עם א., אחיה של האישה שהיה אחראי מטעם משפחתה של האישה על פרויקט בניית הוילות, כדי לבחור היכן ימוקם הבית שלהם בפרויקט.
ב. בנייתו של בית המגורים החלה בשנת 2009 והאיש שהכשרתו הנדסאי
אדריכלות, השקיע את כל מרצו ואונו בתכנון, בניית הבית ועיצובו. לאיש ניתנה יד חופשית לחלוטין בתכנון הבית וחלוקת המרחב הפנימי שלו. במהלך בניית הבית הגיע האיש לאתר הבנייה מדי יום על מנת לפקח ולעקוב אחר התקדמות הבנייה.
ג. נוכחותו הרבה של האיש באתר הבנייה הועילה לפרויקט היות והאיש מכח הכשרתו, סייע ללא תמורה לפרויקט והכין אומדן תקציבי, העריך את שווי עלויות הביצוע עבור קבלן השלד ואף נתן חוות דעת מקצועית לביצוע עבודות השלד באתר הבנייה. לטענת האיש השכר הראוי בגין עבודתו זו נאמד בסך של כ- 82,000 ₪ .
ד. בני הזוג בחרו יחד את עיצובו של בית המגורים לרבות- ריהוט, צבע, מטבח, שיש, קרמיקה, כיורים וברזים, ארונות, פרקט, עיצוב המעלית, עיצוב הגינה וכיו"ב.
אחי האישה שלח לבני הזוג דרישת תשלום בגין חלק מהוצאות שדרוג הבית ובסך 29,718 ₪ (נספח ג' לכתב התביעה).
ה. האיש מעריך את שווי הוצאות הצדדים מהחשבון המשותף , בגין שינויים
ושדרוגים של בית המגורים בסך של כ- 150,000 ₪ .
- א. בחודש אוקטובר 2010 עברו הצדדים להתגורר בבית המגורים; לטענת האיש
נהגו בני הזוג בבית מנהג בעלים, מעולם לא נאמר לו אחרת וכן מעולם לא נערך
הסכם ממון בין הצדדים.
ב. האיש לא הקפיד על אופן רישום בית המגורים ע"ש הצדדים וזאת נוכח יחסי האמון והקרבה ששררו בין הצדדים.
ג. בשנת 2012 החל משבר בין הצדדים, האווירה החלה להעכיר עד לכדי כך שבשנת 2014 הגישה החמות תביעה כנגד האיש בעתירה לסילוקו מבית המגורים; יוער כי הצדדים התגרשו ביום 12.10.2015 .
ד. לאחר הגשת התביעה , גילה האיש כי בשנת 2012 שונה רישום הבעלות בנכס;
קודם לשנה זו הבית היה רשום בבעלותה של חברה משפחתית פרטית בה האישה היא אחת מארבעה בעלי מניות. בשנת 2012 הועבר הבית על שם החמות.
ה. עוד גילה האיש, כי בשנת 2012 שונה גם רישום הבעלות של 2 ווילות נוספות הנמצאות ברחוב -- (שאף הן חלק מפרויקט 8 הווילות) ודווקא וילות אלו הועברו לבעלותה הישירה של האישה בעוד שבית המגורים של בני הזוג הנמצא ברחוב --- נרשם על שם החמות.
- א. האיש טוען כי בית המגורים ניתן לבני הזוג במתנה כך שרישום הזכויות
בלשכת רישום המקרקעין אינו משקף את הבעלות האמיתית המהותית בבית. האיש השקיע השקעות שונות בבית המגורים נוכח המצג כי מדובר במתנה לו ולרעייתו.
ב. לטענת האיש מאחר והבית רשום על שם החמות, עסקינן בהתחייבות לתת מתנה המעוגנת בסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה"). לטענת האיש חרף העובדה כי אין מסמך בכתב- ההתחייבות לתת מתנה בעינה עומדת שכן ההלכות המשפטיות "ריככו" את החיוב הפורמליסטי במסמך כתוב, הן בדיני המקרקעין והן בדיני המתנה, בנסיבות דומות למקרה דנן בהן ערכים כגון הגינות ותום לב מחייבים מתן סעד, בעוד היאחזות בטענות פרוצדורליות דווקניות תביא למציאות עגומה בה חוטא יצא נשכר . עוד טוען האיש כי ההשקעה הרבה שלו בבית המגורים, בנייתו עיצובו וההשקעה הכספית מהווים מצגת ראיות משמעותית המחליפה את דרישת הכתב.
ג. האיש מפנה למצג ארוך השנים שיצרו האישה ואימה כלפיו לרבות העובדה כי לא נערך הסכם ממון בין הצדדים; החמות הרעיפה על בני הזוג מתנות וכספים רבים משך כל חיי הנישואין לרבות תשלום קבוע לגני הילדים, עוזרת בית, טיפולים נפשיים, טיסות לחו"ל, קוסמטיקה, בגדים וכו' מתנות המסתכמות במאות אלפי שקלים אשר לגביהן אין מחלוקת שניתנו על ידי החמות. מרבית המיטלטלין בבית המגורים נרכשו על ידי החמות ובשל עושרה המופלג ניתנו במתנה לבני הזוג. יש להקיש היקש דומה מהכספים והמיטלטלין אשר ניתנו במתנה, לבית המגורים אשר אין חולק, לטענת האיש, כי הוא שייך לבני הזוג חרף רישומו.
ד. טוען האיש כי המצג שהציגה החמות כל השנים, מצדיק את היפוך הנטל ויש לקבוע כי נטל ההוכחה יעבור לשכמה לסתור את טענת המתנה; האיש מסתמך על בע"מ 1277/07 שם נקבע כי כאשר מדובר במתן בין אב לבנו, קיימת חזקה לכאורית כי זה ניתן במתנה ועל הטוען כי לא כך הדברים, לשכנע את בית המשפט שלא ניתנה מתנה. שם עוד נטען כי מסירת החזקה בדירה עלולה ואף סביר כי תתפרש כמימוש הענקת המתנה.
- א. טוען האיש כי האישה הסתירה ממנו רכוש רב השייך לה באופן אישי, רכוש
אשר הניב לה כספים שגם לטענתה שימשו לצרכי משק הבית המשותף. גילוי דבר העברת הבעלות בשתי ווילות אחרות על שם האישה בשנת 2012 לצד שינוי אופן רישומו של בית המגורים, מעלה לטענת האיש חשד ממשי כי רישום הבית על שם האם הינו בנאמנות עבור האישה ולאיש קמות זכויות בבית מכוח דיני השיתוף הכלליים קרי- שיתוף ספציפי בבית המגורים ובפרט אם מומן מכספים שהאישה עצמה הפכה למשותפים כאשר הזרימה אותם מדי חודש לצרכי המשפחה.
משכך טוען האיש כי מכח דיני השיתוף הספציפי, קמות לו מחצית מזכויות הבעלות בבית המגורים חרף רישומו ע"ש החמות.
ב. לחילופין טוען האיש כי לכל הפחות ניתנה לבני הזוג זכות מגורים בלתי הדירה בבית המגורים.
לטענת האיש, מכלול הנסיבות יצרו אצלו הסתמכות לגיטימית והגיונית כי השקעתו הרבה הינה לטובת בית שניתן לו לצמיתות ולרווחת המשפחה וכי עשה הכל בתום לב.
משכך כעת מנועה החמות ומושתקת מלחזור בה ולבטל את הזכויות אותן נתנה לבני הזוג. לטענת האיש בחינת כוונת הצדדים , תנאי הרישיון, משך הזמן בו החזיק בקרקע, השקעות שביצע בנכס, עמדת המרשה כלפי ההשקעות וכיו"ב, מביאים למסקנה כי המדובר ברישיון בלתי הדיר.
ג. לחילופי חילופין עתר האיש לפסוק לו פיצוי כספי ראוי בגין זכויותיו בנכס, לרבות השבת השקעותיו מכל מין וסוג שהוא.
טענות האישה
- א. טוענת האישה כי עסקינן בתביעה מופרכת וחסרת בסיס שכן בית המגורים
הנמצא ברחוב --- ת"א נשוא התובענה, שייך לאימה באופן בלעדי וכי עלויות הבנייה שלו מומנו במלואן על ידה ובאופן בלבדי.
ב. אם האישה סייעה משך כל שנות הזוגיות לצדדים והעבירה להם עזרה כספית בגובה מאות אלפי ₪.
האם אפשרה לבני הזוג להתגורר בבית המגורים כברי רשות בלבד, ללא תשלום שכר דירה וחרף טוב ליבה, מבקש עתה האיש לקבל זכויות בבית חמותו השייך לה והכל מתוך חמדנות וסחטנות.
ג. האישה ובני משפחתה קיבלו בירושה מסבם (אביה של אם האישה) את חברת
"נ. בע"מ" אשר בבעלותה היו שני מגרשים; בשנת 2008 החלה במגרשים האמורים בנייה של 8 יחידות דיור – במגרש אחד 4 בתים המיועדים לאם האישה בלבד ואילו במגרש השני נבנו ארבעה בתים- בית לכל אחד משלושת האחים והבית הרביעי בבעלות משותפת של שלושת האחים.
לצורך מימון עלויות הבנייה, נטלה חברת נ. מימון וליווי בנקאי.
ד. השינוי ברישום הבעלות בבית המגורים אשר בוצע בשנת 2012 נעשה בעקבות פירוק חברת נ. בע"מ והעברת כל הזכויות בפרויקט על שם אם הנתבעת וילדיה. חלק מהבתים ייועדו למכירה מלכתחילה ולצורך מימון עלויות הבנייה.
הקוטג' נשוא התובענה בנוי על מגרש השייך כאמור לאם האישה בלבד וכל הזכויות הקנייניות בו שייכות לה.
- א. מאז ומתמיד היה ברור לאיש כי הכספים והבתים הינם רכוש השייך למשפחת
האישה בלבד ושאת חלקה ברכוש זה קיבלה האישה בירושה ובמיוחד היה ברור לאיש כי הקוטג' שבו ניתנה לבני הזוג זכות מגורים, שייך לאימה של האישה בלבד.
לאישה ואימה היה חשבון בנק משותף מאז ומתמיד ולאיש לא היתה כל נגיעה
לחשבון האמור.
ב. האיש מאדיר את תרומתו לפרויקט ללא כל בסיס- משפחת האישה שכרה את שירותיהם של אנשי מקצוע שביצעו את כל העבודות בפרויקט לרבות אדריכל, חברת פיקוח הנדסה, קבלן שלד, מנהל פרויקט וכיו"ב. שכרם של כל אנשי המקצוע שולם על ידי חברת נ. בע"מ ואילו לאיש עצמו לא היתה כל נגיעה לכך וכמובן שלא שילם להם מעולם דבר.
ג. האיש נהג לבקר באתר בתדירות מועטה והדבר נעשה מתוך סקרנות בלבד, בניגוד לטענתו האיש לא היה מעורב בבניית הקוטג' שבוצעה על יד אנשי מקצוע שונים וטענותיו בדבר "ביצוע עבודות שלד" אינן נכונות.
ד. למעט אסמכתא בגובה 29,718 ₪ (נספח ג' לכתב התביעה), לא הציג האיש כל דרישת תשלום או הוכחה כי בני הזוג נשאו במימון כלשהו הקשור לבניית הבית. המדובר בעלות כה זניחה וטענות האיש כי בני הזוג שילמו מהחשבון המשותף סך של 150,000 ₪ עבור שינויים ושידרוגים שנעשו בבית אינן נכונות וממילא אין לכך כל תיעוד.
ה. השקעת בני הזוג בבניה ובשיפוצים, אם בכלל, היתה כה זניחה וממילא היתה נמוכה בהרבה מסכומי הכסף האדירים אותם נתנה אם האישה לזוג במתנה על דרך מימון הוצאות שונות וכמובן זכות המגורים שנתנה לבני הזוג- ללא כל תמורה.
ייאמר שוב- רכישת המגרש, מימון כל עלויות הבנייה, מיסוי וכיו"ב- הכל שולם על ידי אם האישה בלבד ואילו בני הזוג לא שילמו מאומה.
- א. לאישה זכויות בנכסי מקרקעין המוחזקים באמצעות חברות גוש חלקה
שמקורן בירושת סבה המנוח ואף ברישום ישיר בשני קוטג'ים , בגין הנכסים הללו קיימות התחייבויות כספיות נכבדות שלצורך פירעונן נעשה שימוש בדמי השכירות המתקבלים מהשכרת הקוטג'ים.
ב. אין כל בסיס לטענת האיש כי הבית ניתן לבני הזוג במתנה- אם האישה נתנה לצדדים להתגורר במקום בלבד ועל מנת להקל עליהם; למעלה מן הצריך ייאמר כי על התחייבות להקנות זכות במקרקעין במתנה חלה דרישת כתב כפולה- הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 והן מכוח סעיף 5 (א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 .
האיש אינו יכול להתעלם מהוראות החוק הברורות והמפורשות בעניין דרישת מסמך בכתב על מנת לשכלל התחייבות להקנות זכות במקרקעין במתנה בפרט לא כאשר הבעלים של הנכס הינו אם האישה ואף לא אחד מבני הזוג.
ג. דרישת האיש לקבל פיצוי כספי הינה חסרת תום לב באופן משווע שכן האישה קיבל זכות מגורים בנכס ללא תמורה במשך חיי הנישואין של הצדדים ואף הגדיל עשות ונותר להתגורר בבית גם לאחר פרידת הצדדים ולאחר שהאישה והילדים עזבו את בית המגורים; האיש חב שכר ראוי לאם האישה בגין מגוריו בנכס ללא רשות.
ד. נוכח בעלותה הבלעדית של החמות בקוטג', עומדת לאחרונה הזכות המלאה לדרוש את סילוקו של האיש מביתה וכן לדרוש הימנו שכר ראוי בגין מגוריו בנכס, מאז דרשה את פינויו. טענת האיש כי זכות המגורים שהעניקה לו חמותו
בבית הינה בלתי הדירה משוללת כל אחיזה במציאות ובפסיקה.
טענות החמות
- א. בית המגורים דנן הינו בבעלות מלאה של החמות; המגרש דנן התקבל בירושה
מאביה באמצעות חברת "נ. בע"מ" ;בשנת 2008 החלה הבנייה במגרשים כאשר על המגרש שהיה מיועד לחמות- נבנו ארבעה בתים אשר היו מיועדים לה בלבד שבאחד מהם היא אפשרה לבני הזוג להתגורר כברי רשות בלבד.
מעבר לבעלות הקניינית המלאה במגרש, אף עלויות הבנייה של הבתים מומנו במלואן על ידי החמות ועל כן הבתים ובכללן בית המגורים דנן מהווים קניינה המלא.
ב. טענת הכזב של האיש בדבר קיומה של "מתנה" כביכול באה לעולם אך ורק
בעקבות תביעתה כנגדו לסילוק יד; הבית מעולם לא ניתן לבני הזוג במתנה ומדובר בניסיון סחטני בלבד.
ג. לטענת החמות היא אפשרה לבני הזוג להתגורר בקוטג' שבבעלותה כברי רשות
בלבד, ללא תשלום שכר דירה כאשר השווי של נתינה זו הינו בעל משמעות
כספית גבוהה ביותר המסתכמת במאות אלפי שקלים.
ד. בניגוד למצג השווא שמנסה האיש לתאר ולפיו שינוי הרישום בטאבו מעיד על
הברחת נכסים מטעם האישה הרי שבפועל החלוקה של הזכויות במגרשים הוסדרה עוד לפני שהחלה בניית כל הבתים בפרויקט והשינוי ברישום בשנת 2012 נעשה בעקבות פירוק חברת "נ. בע"מ" והעברת כל הזכויות בפרויקט על שם החמות, האישה וילדיה האחרים.
האיש ידע היטב שחמותו נתנה לו ולרעייתו להתגורר בבית אך ורק מתוך רצון להקל עליהם ובכך נחסך מהם תשלום של דמי שכירות ריאליים במשך כל שנות הנישואין.
- א. כאמור לעיל, נטען כי משפחת האישה שכרה את שירותיהם של אנשי מקצוע
רבים ומימנה את עלות עבודתם; טענות האיש כי ביצע עבודות שונות והיה
מעורב בבנייה אינן נכונות.
ב. האסמכתא היחידה שצירף האיש לכתב התביעה הינה קבלות על סך של
29,718 ₪ בגין שינויים קלים שעשה, סכום נמוך וזניח בהתייחס לעלויות
העצומות שהושקעו במקום ; טוענת החמות כי אין כל בסיס לטענת האיש
שבני הזוג שילמו כ- 150,000 ₪ מהחשבון המשותף בגין שדרוגים ושינויים
בבית.
ג. לא ניתנה על ידי החמות מעולם כל התחייבות למתנה; כל שניתנה לבני הזוג
היא רשות מגורים בלבד וללא תמורה. החמות היא בעלת הזכויות בבית והיא
זכאית להפסיק את הרשות שניתנה על ידה בכל עת (בהתאם לשיקול דעתה המוחלט) וכך אף נהגה כאשר עתרה לסילוק ידו של האיש מהבית בתמ"ש 38810-11-14.
ד. כאמור לעיל, על התחייבות להקנות זכות במקרקעין בדרך של מתנה חלה דרישת כתב כפולה: הן מכח סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 והן מכוח סעיף 5 (א) לחוק המתנה תשכ"ח-1968 , וכזו אין בפנינו.
דיון
- א. התובעת והנתבע נישאו בשנת 2006 כדמו"י בישראל , לפיכך המשטר הרכושי שחל עליהם הוא האיזון הרכושי הדחוי הנשען על הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
ב. חוק יחסי ממון קובע כי כלל הנכסים שיש לבני זוג הכפופים אליו, נכון 'למועד
הקובע', הינם בני איזון וממעט מתוכם 'נכסים חיצוניים' .
תובא לשונו של סעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון:
"5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין
(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2)גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3)נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".
עוד קובע חוק יחסי ממון כי בני זוג רשאים לעשות הסכם ממון (הסכם המסדיר את יחסי הממון שביניהם, סעיף 1 לחוק) אך ככל שלא עשו הסכם כזה או עשו הסכם שהוראותיו אך תואמות את הוראות החוק ואינן קובעות אחרת "יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2" .
ובמקרה שלנו יוזכר כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון הקובע הסדר מיוחד.
ג. מכאן נצא ונלמד שיש טעם בעריכת הסכם ממון אם ההסכם מבקש לשנות
מהוראות החוק ואין כל טעם בעריכת הסכם שרק חוזר על הוראות החוק. ועוד נוסיף ונלמד, שאם עשו בני הזוג הסכם ממון חזקה עליהם שביקשו לשנות מהוראותיו וראה עמ"ש (ת"א) 35132-06-15 ש' ואח' נ' ב' (פורסם בנבו), פס"ד מיום 29.09.2016.
ד. הנכסים הנזכרים בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון זכו בפסיקה לכינוי "נכסים
חיצוניים", הגדרה שנטבעה בפסיקת בית המשפט העליון ב- ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה (4) 709 (למרות שפסק דין זה עוסק בהלכת השיתוף ולא בחוק יחסי ממון).
סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון מורה כאמור כי נכסים "חיצוניים", כגון נכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם או שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, אינם נמנים על קהל הנכסים המשותפים בני-האיזון בפקיעת הנישואין.
על מנת להקים מסקנת שותפות לגבי נכסים חיצוניים, מוטל על הטוען לשיתוף הנטל לשכנע כי מערך העובדות אכן מצביע על כוונה ליצור שיתוף בין בני הזוג בנכס החיצוני הנדון.
ראה גם: ת"א (ת"א) 1410/09 בנק הפועלים בע"מ נ' שמואל מרקוביץ' (פורסם בנבו), פס"ד מיום 8.2.2012 .
ה. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו הקבועה בחוק אינה בבחינת "סוף פסוק"
ובמקרים מסוימים בהם יוכח "דבר מה נוסף", יכול וייקבע בידי בית המשפט
כי אף הנכס החיצוני הינו בר איזון.
בפסיקה ענפה הובהר כי הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי על פי נסיבותיו של העניין
וראה- בעמ 1398/11 - אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו)] , פס"ד מיום 26.12.2012 ; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), פס"ד מיום 08.09.2004; בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), פס"ד מיום 14.03.2007 ; ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (פורסם בנבו) פס"ד מיום13.08.1995 ; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פורסם בנבו), פס"ד מיום 27.08.2002 ; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון (פורסם בנבו) פס"ד מיום 16.02.2005 ועוד רבים אחרים.
עוד הובהר בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס הטוען לזכויות בנכס שהרי הוא בגדר "המוציא מחברו".
ו. יחד עם זאת, בית המשפט יטה להקל בהרמת הנטל כאשר עסקינן בדירת
המגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי
ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" וראה עניין אבו רומי הנ"ל.
יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' א. רובינשטיין, המצוטטים רבות בפסיקה, ואשר נאמרו במקורם לעניין חזקת השיתוף אך הרציונל העומד מאחוריהם יפה אף לעניין הליך איזון המשאבים נשוא חוק יחסי ממון-
"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 הנ"ל בעמודים 672-671).
ז. כבר בעניין אבו רומי הבהיר בית המשפט העליון כי בצד אורח חיים תקין יש
על הטוען לזכות ב"נכס חיצוני" להוסיף ולהראות נסיבות נוספות המצדיקות
את השיתוף לגבי נכס זה (ועוד ראו לעניין זה בע"מ 10734/06 הנ"ל
ו-ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (פורסם בנבו)
(2011)).
דרישה זו של "נסיבות נוספות" הובהרה וחודדה בבע"מ 1398/11 הנ"ל על פיו הטוען לזכויות ב"נכס חיצוני" הרשום על שם בן זוגו נדרש להוכחת "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים;
והשוו לפסק דינו של כב' הש' יוסף שפירא בעמ"ש 818/05 (מחוזי ירושלים) פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו), פס"ד מיום 07.05.2006 הסבור כי כאשר עסקינן בדירת מגורים אין כל צורך בראיה נוספת להוכחת השיתוף בה גם כשהיא נכס חיצוני לנישואין הרשום ע"ש אחד הצדדים ובמילותיו:
"אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה, בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין.
מוסד 'הסכם ממון' שיצר החוק, נותן מענה לבן זוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו.
דברים אלו יפים אף לעניין זכויות בקופות גמל ופנסיה של שני הצדדים.
כך גם המגמה להגן על בן זוג, אף שהוא בעל מחצית הזכויות בדירה המגורים, בעת פירוק השיתוף בה, מתבטאת אף בחקיקה (ראו סעיף 40 א בתיקון מס' 17, תשנ"ה-1995 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969)."
ח. הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי ה"דבר מה הנוסף" המעיד על כוונת
שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יתבטא בהשקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס,
וזאת גם אם ההשקעה הייתה אגבית או מינורית, יחד עם זאת, הובהר, בעניין בע"מ 1398/11 כי אף בהעדר השקעה כספית בנכס ניתן יהא להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" שכן זו יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים או משתמעים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום וליצור טענת מניעות לבן הזוג הרשום.
טול דוגמא מהנדון לאחרונה בעמ"ש 40404-04-15 ר.ב נ' א.ב. (פורסם בנבו),
פס"ד מיום 13.09.2016 שם קבע בית המשפט המחוזי ת"א כי חל שיתוף
בנכסי מקרקעין שרכש הבעל קודם לנישואי הצדדים ואשר לא שימשו למגורי הצדדים ולו יום אחד! כיוון שדמי השכירות שהתקבלו מהם הופקדו לחשבון בנק משותף של הצדדים והמשכנתא עבורן שולמה מאותו חשבון.
ט. ראוי להוסיף ולהביא לעניין הנדון את מאמרו המצוטט רבות בפסיקה של פרופ' שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" הון משפחתי א'2 (נובמבר 2014). במסגרתו הציע פרופ' ליפשיץ ליישם את "מודל הקהילה המשפחתית" כבסיס להסדרת דיני הרכוש הזוגי, ולענייננו כי עמידה בתנאי סף של ניהול חיי הנישואין באורח חיים קישורי (נישואין ראשונים, ממושכים, יחסים תקינים ואוירה של שיתוף במשפחה), תצדיק החלת השיתוף גם על נכסים חיצוניים ובראשם דירת המגורים, שכן ניהול אורח חיים קישורי מוביל את בן הזוג הלא רשום להסתמך כלכלית על הנכסים הפרטיים של בן הזוג. במקרים בהם בן הזוג הרשום מודע להסתמכות זו וכאשר הוא עודד אותה או ניצל אותה לטובתו, עשויה הסתמכות זו לשמש בסיס להכרה בזכויותיו של בן הזוג.
בספרו "השיתוף הזוגי" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2016) חוזר פרופ' ליפשיץ על מודל זה בהרחבה תוך שהוא מדגיש כי עיקרון הפעולה במקרה של הסתמכות בן הזוג, המביא להחלת השיתוף, היפוך הנטל והעברתו לבן הזוג הרשום, יחול מקום בו "מדובר בדירת המגורים המשפחתית או בנכס משפחתי מובהק אחר ובהתקיים תנאי הסף הקישוריים-הכוללים נישואים ראשוניים, אורח חיים תקין, אוירה כללית של שיתוף ונישואים ממושכים של עשרים שנה ויותר" (עמ' 190).
אומנם מודל זה נותר בצריך עיון בבע"מ 1398/11 הנ"ל, כאשר השופט דנציגר הביע הסתייגותו מתחולת המודל המוצע נוכח היפוך נטל ההוכחה הטמון בו.
ואולם אין חולק כי מקום בו מדובר בדירת מגורים יחידה בה התגוררו הצדדים במהלך כל תקופת נישואיהם ובוודאי כאשר בחינה מדוקדקת של אופי חיי נישואיהם של הצדדים והתנהלותם תומכת בכך שהוצג מצג של שיתוף וכן העדר הסכם ממון בשיח בין בני הזוג, יש לבחון הנתונים באספקלריה שיתופית.
י. זאת ועוד, במקרה אשר הגיע לדיון בפני כב' ביהמ"ש העליון הוברר כי
גם שיתוף אינו בינארי, ואינו חייב להיעשות ע"י הצהרה כי כלל הנכס משותף קרי חלוקתו שווה בשווה בין הצדדים.
יכול והשיתוף יהיה "מוחלש", ולחילופין יכול ביהמ"ש לקבוע כי השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים.
ראה דברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 8206/14 (פורסם בנבו), פס"ד מיום 14.04.2015 לעניין שותפות שהלכה ונחלשה במשך השנים.
ראה גם זה דברי כב' השופט צ. ויצמן בתמ"ש 38559-05-11 (פורסם בנבו), פס"ד מיום 01.12.2013 במקרה בו "קיימת שיתופיות מוחלשת, שיתוף בו ברור לצדדים, שניהם גם יחד, כי אין הם מעונינים, מתכוונים ורוצים לשתף איש את משנהו באופן מלא בכלל נכסיהם, ולמעשה כל אחד מהם מנהל את עניניו הכלכליים באופן שאינו חשוף וגלוי למשניהו"
כן ראה עמ"ש 40404-04-15 ר.ב נ' א.ב. , האמור לעיל.
במקרה דנן ולטענת האיש עצמו, נהגה האישה להכמין מידע ולהסתיר את היקף רכושה וכן ניהלה את חשבון הבנק יחד עם אימה בנפרד מכספי הזוג.
עוד טען האיש כי רק לאחר פרוץ הקרע ודרך הרצאת הפרטים החושפת טפח ומסתירה טפחיים לדידו, גילה את "עוצמת השקר, התרמית והתככים בהם א. ומשפחתה נהגו כלפי דברי במשך חיי הנישואין" (ראה עמוד 1 לסיכומי האיש). במצב דברים זה ושעה שלא היתה שקיפות מלאה בין הצדדים, יש בך כדי לכרסם בקשר הזוגי ולהצדיק שיתופיות מוחלשת כאמור.
יא. כאמור, דירת המגורים נתפסת ובצדק כנכס עיקרי בחיי אדם ובחיי
משפחה, כקן וקורת גג, כמשלים את המזון, המשקה והבגד. בהתאם לכך, התגבשה התפיסה לפיה ניתן להקל על הדרישות הראייתיות המתחייבות מן הדין הכללי ברגיל כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים (ראו גם בעמודים 179-181 במאמרו של פרופ' ליפשיץ שם); הדירה נחשבת לנכס משפחתי מובהק. נוכח מצב עניינים זה, יכולה היתה המחלוקת בין הצדדים להעלות שאלה, בדבר הרף ההוכחתי שיש להציב מקום בו עסקינן בנכס חיצוני מסוג אחר, שאינו דירת מגורים.
ברם, לאחר שהפכתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה, כי לעניין דירת המגורים בלבד יש להרחיב את גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי ולהחילה באופן מוחלש וכמפורט להלן.
ראה לעניין זה בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית, (פורסם בנבו) פסקה ו', פס"ד מיום 05.02.2017 מן העת האחרונה, שם כתב כב' השופט רובינשטיין:
"בדומה לפרופ' ליפשיץ, סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר על 'הקהילתיות המשפחתית' – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא 'הבית המשפחתי', וכמות שנזדמן לי לציין בערב השקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י"א באלול תשע"ו (14.9.16)), 'נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק, בגדרי הדין'" .
עדויות
- א. החמות, הגב' א. העידה בפניי ביום 23.06.2016.
מן העדות עולה כי אכן הקרקע עליה נבנה בית המגורים, היתה רשומה על שם
החמות וילדיה ומכוח ירושה; הבנייה במקום נעשתה באמצעות מימון ומשכנתא אותם היא נטלה.
ב. החמות מאשרת בעדותה כי פרוייקט הבניה ב-- וב-- הינם למעשה
פרוייקט משותף אחד וכי חלק מהבתים ב--- נמכרו כדי לממן את
הבניה ב---. (ראה עמ' 18 לפרוטוקול שורות 23-24).
ג. עוד אישרה החמות כי היא ובנה א. אמונים על בצוע העסקאות בנכסים ,
נטילת משכנתאות , גביית השכירויות, מימון שיפוצים וכיוב' .
לטענת החמות , הסכומים שהועברו לאשה במהלך השנים , אינם קשורים
לדמי השכירות שנגבו שכן דמי השכירות באו לטובת תשלום משכנתאות ,
שפוצים וכיוב'.
ד. עוד עלה מעדות החמות כי אם היו האיש והאשה ממשיכים לחיות יחדיו לא
היתה היא מפסיקה הרשות לאיש להמשיך ולהתגורר בנכס.(ראה עמ' 24
לפרוטוקול משורה 7).
ה. לעניין החשבון המשותף לחמות ולביתה, העידה הראשונה כי אכן חשבון הבנק שניהלו היה שלהן בלבד וכי האם העבירה כספים לביתה לחשבון במסגרת הסדר סיוע כספי ביניהן.
לא התרשמתי כי הכספים שהופקדו בחשבון היו על חשבון חלקה של האישה בדמי השכירות מהנכסים וכי כספים אלו שיקפו את חלקה של האישה ברווח של ה'מפעל המשפחתי'; עדות החמות היתה אמינה עליי כאשר גרסה כי היא ורק היא קיבלה את פירות הנכסים וכי הוסכם בינה לבין ילדיה כי כך יהיה וכך העידה החמות המילותיה לעניין:
"ש. כמה כסף העברת בשנת 2014 לחשבון של ד. וא. .
ת. רק חשבון של א.. ברור לך. ד. לא קשור לך. מכל מה של בתי הוא נהנה. מרגע שהוא עזב אותה אני לא רוצה לומר לך מה הלאה. כל זמן שהוא היה איתה הוא נהנה כי זה ירושה.
ש. מאיזה חשבון הועבר 5500 שח שאמרת עכשיו למי ולאיזה מטרה.
ת. לחשבון בתי כדי להקל עליה.
ש. את נתת לה כסף משלך.?
ת. כן.
ש. הרי מגיע לה זכות בחלק מדמי השכירות. ?
ת. הם לא קיבלו כלום, הנכסים היו דורשים שיפוצים...
ש. כולם מבינים שיש הוצאות, הרווח מזה הוא טוב, יש פער לטובת משכירי הדירות האם לא נכון לומר שזה חלק מדמי השכירות שמגיעים לה.?
ת. לא.
ש. עשית כמה רווח היו מדמי השכירות שהתקבלו.?
ת. שילמתי מס הכנסה גבוה ושילמתי תיקונים. "
(עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 11-27).
- א. האישה, הגב' א. העידה בפניי ביום 14.09.2016. מעדות האישה
התרשמתי כי אכן רכושה והיקף הירושה אותה קיבלה מסבה, היה ידוע
לצדדים עוד מראשית הדרך וכי האיש נהנה מפירות אלה- בין אם בדרך של התמיכה הכספית שהעניקה החמות לזוג במהלך החיים המשותפים ובין אם בדרך של מגורי המשפחה בבית;
"ש. האם בהרצאת הפרטים מסרת את כל העובדות הנכונות ?
ת. בהצהרת הפרטים אני הצהרתי על כל מה שאני צריכה להצהיר, עורך הדין שלי אמר שכל מה ששייך לי בירושה לפני שהכרת את י., אין סיבה שאכתוב על כך. כן ציינתי בהרצאת הפרטים – הקוטג'ים שנמצאים ב--- 13.
ש. ז.א. עורך הדין שלך אמר לך שמה שקיבלת בירושה לא צריך לרשום בהרצאת הפרטים.
ת. בפירוש כן..."
(עמוד 61 לפרוטוקול, שורות 12-17).
"ש. יש לך מניות בחברה הזו. ?
ת. יש לי זכויות. בכל אחד מהדברים שקשורים לירושה, יש לי זכויות.
ש. זה היה ידוע לפני החתונה. ?
ת. מה ז.א. היה ידוע. ברור.
ש. י. ידע על כך ?
ת. י. בוודאות ידע על כך. אני דיברתי עם י. ממתי שהוא הכיר אותי, הוא ידע גם כאשר גרנו ב ---- הוא ידע שזה שייך למשפחה שלי, הוא רצה לעבור, הוא זה דיבר איתי והוא ידע כל הזמן. הוא ידע שיש לי זכויות. הוא ידע שזה ירושה. הוא ידע כל הזמן שזה ירושה.
אני בהלם מזה הוא אומר שהוא לא יודע, איך? הוא ידע כל הזמן"
(עמוד 63 לפרוטוקול, שורה 25- עמוד 64 , שורה 6).
ב. בהמשך העידה האישה כפי שטענה גם אימה, כי מעולם לא קיבלה דמי שכירות
שהתקבלו מנכסי המשפחה וכי כל דמי השכירות והפירות- הועברו במלואם
לידי אימה:
"ש. בשנת 2013 את מקבלת או אמורה לקבל דמי שכירות בשיעורים ניכרים. האם זה דווח למס הכנסה. ?
ת. מעולם לא קיבלתי שכירויות. מי שתמיד מקבלת את השכירויות אמא שלי ואחי שמנהלים את זה. ואחרי שמורידים את כל מה שצריך להוריד מהשכירויות למשכנתא שהמשפחה שלי לקחה בסוף מ ה שנשאר מזה, אמא שלי חיה. אני מעולם לא קיבלתי שום שכירות....
ש. למה לא קיבלת שכירות. איזה מסמך מראה שלא קיבלת דמי שכירות. ?
ת. שאמא שלי תיבדל לחיים ארוכים. כמובן שנצטרך לסגור את הדברים אך לא בשלב הזה".
(מעמוד 65 לפרוטוקול, שורה 25).
ג. כאשר נשאלה האישה לסוגיית התרומה של האיש לבניית בית המגורים ומה
היה חלקו בכל התהליך, השיבה כדלקמן:
"ש: את מכירה מיילים שהוחלפו בין א. לבין י..
ת. אני שומעת אותך שואל ואני שומעת שתי שאלות, מצד אחד שואל לגבי המיילים שהועברו ומצד שני, אתה אומר בבית שלכם, אני רוצה להדגיש, אני לא רוצה שחס וחלילה מישהו יבין לא נכון, הבית הזה שייך לאמא שלי, שזה ירושה מסבא שלי, אני כל הזמן שומעת אותך אומר לי "שלכם". די.
ש. את מכירה מיילים כאלו. ?
ת. זה בית של אמא שלי.
ש. את מכירה מיילים בין י. לבין א. לגבי התוספות שהחלטתם לעשות ב---. ?
ת. אני לא התערבתי את זה. הוא רצה לשלוח, הוא התלהב מהמעבר, בגלל שהוא התלהב נורא ורצה מאוד לעבור לשם וזה משהו שהוא מאוד קרוב לתחום העיסוק שלו, חישובי כמויות, הוא נורא רצה להראות הנה תראו אני עושה משהו, אף אחד לא התייחס לזה.
ש. את התייחסת למה שהוא עושה. דיברתם על זה. חשבתם יחד.
ת. לא. אני אפילו לא יודעת מה הוא הגיש לו, אין לי מושג.
ש. כשאת אומרת שאף אחד לא התייחס לזה, את אומרת היום או אז כשזה היה. ?
ת. אז כשזה היה, לא רציתי לפגוע בו.
ש. אז מה שאת אומרת לי שזה בעלך אבי שני ילדיך אומר דברים עושה חישובים ואת אומרת שלא מתייחסים לזה. ?
ת. הוא לא עירב אותי, הוא שאל את אחי שאלות אבל אחי ניהל את כל הפרויקט הזה."
ובהמשך-
"ש. השבת קודם על שאלה כמה את מעריכה את כל ההשקעות בבית הזה, יותר ממאתיים אלף פחות. עשרים אלף?
ת. אני סתם אתן הערכה, אני באמת לא זוכרת. אולי מאה אלף, לא זוכרת בדיוק.
ש. למה אנשים משקיעים בבית לא שלהם. ?
ת. השאלה שלך לא נכונה. בכלל. אנשים שעוברים לגור באיזה שהוא בית. עוברים לגור, דיירים שוכרים, אתה רוצה לומר לי שאף אחד לא משקיע בבית שהולך לגור כמה וכמה שנים, כל דייר משקיע.
ש. במעלית למשל. ?
ת. מעלית אמא שלי עשתה.
ש. מי שילם.?
ת. אמא שלי ואחי שילמו על זה. שניהם זה אמא שלי ואחי"
(עמוד 86 לפרוטוקול, שורות 1-15).
מעדות האישה עולה כי אכן האיש היה מעורב בתכנון הבית, בבחירת הריהוט ופרטיים בנבחרו לבית המגורים וכו' ואולם מן ההיבט של השקעה כספית של הצדדים הרי שזו היתה זניחה;
יחד עם זאת עדות האישה בפניי, לא סתרה את טענות האיש באשר למצג אשר הוצג משך שנות הנישואין כי הצדדים וילדיהם עתידים היו לגור בבית המגורים וכי בית זה תוכנן עבורם ועבור צרכיהם.
עדות האישה אף לא סתרה את העובדה כי חלק מהקרקע (נכסים מסוימים או חלקים מהם) נרשם בפועל על שמה – בראשית באמצעות חברה ובהמשך בשנת 2012 ברישום ישיר.
- א. עו"ד נ.ש אשר ייצג את המשפחה בהליך בניית הפרויקט ובכל סוגיית
המיסוי שבו, העיד בפניי ביום 05.07.2016 .
עו"ד ש. הציג את תכנון המס הלגיטימי שביצע עבור המשפחה ואת העובדה כי בגין כל קומבינציית המקרקעין והעברת הנכסים מחברת נ. לבעלי המניות עצמם, שולם אפס ₪ מס שבח;
"ש. אתה מלווה את המשפחה ממתי?
ת. אני מלווה את המשפחה משנת כעשר שנים..."
(עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 11-12 ).
"ש. ז.א. שולם אפס מס רכישה בהעברת הווילות....
ת. תדייק.
ש. אפס מס שבח בהעברת הווילות ב--- מנ. לבעלי המניות וגם אפס מס שבח במכירה שצ. וד. מכרו. אפס מס שבח. ?
ת. חיובי.
ש. יש לכך אסמכתא. ?
ת. כן, יש זה מתועד."
(עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 17-25 ).
עדותו של עו"ד ש. באשר לתכנון המס והבדיקות המשפטיות והכלכליות שנעשו עובר לשנת 2012 מתיישבת עם האמור לעיל כי רישום הנכסים על שם האישה ו/או החמות ו/או ילדיה האחרים- לא שיקף נאמנה את הבעלות האמיתית בנכס הספציפי קרי, לכל שש הוילות התייחסו כעסקה אחת בה שאפו למזער את תשלומי המיסים ועל כן נבחרה אקראית הבעלות בכל בית; לצורך העניין יכול היה בית המגורים הספציפי להירשם על שם האישה דווקא בשנת 2012 ולא על שם החמות ולא היה בכך כדי להעלות או להוריד מזהות הבעלים. כל הנכסים כולם שייכים לאישה, לאחיה ולאימם ובהתאם לחלקם בעיזבון הסב וכפי שהציגו את הנתונים.
ב. כאשר נשאל עו"ד ש. על תרומת האיש לפרויקט, העיד כי לא נחשף
למעורבותו בפרויקט וראה עמוד 36 לפרוטוקול, שורות 13-30 .
יחד עם זאת, עו"ד ש. לא היה שותף להליך הבנייה עצמו אלא ליווה את הפרויקט אך מן ההיבט המשפטי והמיסויי.
- א. ד"ר צ.א. , אחיה של האישה העיד בפניי ביום 05.07.2016 .
מעדות זו אשר היתה מהימנה עליי, עולה כי אכן הבעלות בכל הפרויקט היתה משותפת לשלושת האחים ולאימם וכי החלוקה בפועל ורישום נכס ספציפי על שם מאן דהוא- נעשתה רק לצורך ארגון ותכנון;
עוד עולה מהעדות כי פירות הנכסים הועברו ומועברים אך ורק לידי האם ואילו האחים לא נהנים בשלב זה מדמי ההשכרה ופירות הנכסים וגם נוכח ההתחייבויות הרובצות על הנכסים;
"ש. זה נכון לומר שאתה הרוח החיה בפרויקט שלצורך העניין ---
ת. כן.
ש. נכון לומר שאתה הקדשת לזה ועדיין מקדיש הרבה ימים ?
ת. כן.
ש. זה נכון לומר שאתה יודע על ההוצאות הכספיות שנעשו סביב עסקאות אלו. ?
ת. כן...
ש. בכמה מכרת את הווילה ב---. ?
ת. מכרתי את שתי הווילות. אחת אני מכרתי ב--- ב- 3.7 מיליון שח, ואני ניהלתי את המו"מ בשביל אחותי ד. והיא מכרה בערך ב 3.92 מיליון שח או 3.92 מיליון שח. זה הסכום שאנו קיבלנו, אין מיסוי. זו הצורה בה בנינו את העיסקה, שכל אחד יוכל לבנות את היחידה מבלי לשלם מס שבח.
ש. היטל השבחה.?
ת. זה משהו אחר. זה לא קשור. בוודאי ששילמנו היטל השבחה....
ש. איזה פרוייקט יעלה לכם?
ת. ---.
ש. אתה רואה את זה כפרויקט אחד. ?
ת. כן. זה פרויקט אחד. עקב כך אנו מכרנו, פירקנו את הפרויקט כך שיש יחידה לי, ויחידה לא. יחידה לדפנה, יחידה משותפת לכולנו, ועוד 4 יחידות דיור. מכרנו אחת מכרנו את השניה, ואז עשיתי תחשיב כלכלי, והגעתי למסקנה שאני לא מצריך למכור את השלישית ודמי השכירות ישלמו את המשכנתא המשוגעת שיש לי שם...
לבימ"ש:
ש. כשאתה סיפרת את השיטה שבה עבדתם וגם אמרת שלמעשה התחלת כל נכס על שם אחד הילדים, שהמטרה תהיה שאפשר למכור נכס אחד ללא מיסוי. ?
ת. נכון.
ש. אז זה לא היה ייחוד נכס לילד שזה לא הנכס מוקצה לו. ?
ת. זה רק למכירה. נהפוך הוא, רציתי בסופו של יום להישאר שהמשפחה תישאר עם 4 נכסים ב--- רציתי לאמא שיהיה 4 נכסים ב---. ואמא תהיה בריאה עד 120.
ש. כשאתה מכרת את היחידה שלך איפה הכסף. ?
ת. למשכנתא.
ש. אין לך זכויות בנכס. ?
ת. יש לי שליש.
ש. לאחיות שלך יש נכס ואתה ויתרת.
ת. כן. יש דיירים אני נפגש עם הדיירים, אני עושה את החוזים על שמי."
ב. באשר למעורבות האיש בהליך הבנייה של בית המגורים, העיד ד"ר צ. כי האיש לא היה מעורב בבנייה ואולם אישר כי שיתפו את האיש והאישה בפרטי הבית ועיצובו וכדלקמן:
"ש. אתה יודע שד. השתתף בבנייה תכנון כל הפרויקט. ?
ת. שקר.
ש. לא היה נוכח?
ת. החלק שלו בהשתתפות בפרויקט, הוא כל הפרויקט הוא זניח, לא היה שום דבר, בדירה שלו יותר בנושא של לבחור את הצבע של הטיח עם א., היו לו חלקים שהוא עשה מאוד זניחים.
ש. אתה ראית את התצהיר של ד.. ?
ת. כן. קראתי.
ש. ראית את התמונות ואת המסמכים שהוא צירף. ?
ת. כן.
ש. אני אומר לך שיש פה עשרות מיילים אליך בלבד מד. רק בנושא הבניה. מציג מאות מיילים מתועדים מתייחסים לתוכניות ספציפיות להיקף הבניה, לתוכניות לזמני ביצוע, שמות מבצעים. מה אתה אומר על זה.
ת. מעיין – נתייחס דבר דבר. התוכנית הראשונה היא תוכנית שאני הגשתי מהאדריכל. הגשתי לי. ד.. שיראה מה אני בונה בדירה בשבילו, אותו דבר לגבי התוכנית השניה. תוכנית שלישית ....
ש. מצורף מייל יום שעה תאריך אליך.
ת. יש פה 4 מיילים שזה לא נבנה ולא כלום. יש פה מייל של עליית הגג, זו עליית גג שבה כל אחד מהדיירים קיבל חלל ריק. וכל אחד חילק אותו כראות עיניו, יש פה מייל של איך שהוא חילק את עליית הגג. אותו הדבר עשה הדייר ממול, בצורה אחרת גם עשה דייר אחר. כל מה שאני רואה זה דברים שאני נתתי לו להתעסק בהם והוא הוסיף בכתב יד, הוא הוסיף קצת בכתב יד, התוכניות של האדריכל, האדריכל שינה...
ש. אתה שלחת לו תוכניות. ?
ת. כן.
ש. למה ?
ת. הוא וא. היו מיועדים לגור בבית וכדי שהם יגורו בבית שלחתי את התוכניות יסתכלו, יעשו אולי מטבח יותר יפה, הגיוני....
ש. אתה אומר שלא פגשת אותו אף פעם באתר.?
ת. אני לא אומר שלא פגשתי אותו אף פעם, בטח פגשתי אותו שם הוא מאוד התרגש למעבר לדירה, אני משוכנע שפגשתי אותו, זה הגיוני. יש הבדל בין לפגוש, לומר לי אני וא. עשינו כך, וכך לבין, צריכים לעשות כך וכך."
- א. מן העדויות אשר נפרשו בפני בית המשפט עולה כי האישה והחמות, אשר אין חולק כי המדובר בנשים עצמאיות משכילות והמוקפות באנשי מקצוע מן השורה הראשונה כגון עורכי דין, רואי חשבון וכיו"ב, לא מצאו מקום להציע לאיש לערוך הסכם ממון מול האישה ו/או כל הסכם אחר מול החמות ולמעשה נמנעו משך השנים מליתן ביטוי חיצוני לרצון האישה לכאורה להפרדת רכוש ואי הטמעת הרכוש שהביאה עימה לנישואין.
ב. בסמוך לנישואיהם בשנת 2006, פתחו הצדדים חשבון בנק משותף בבנק דיסקונט; הצדדים העבירו לחשבון המשותף סכומי כסף דומים וכן לימים העבירו את משכורותיהם לחשבון האמור.
הצדדים כלכלו את צרכי משק הבית מהכספים המשותפים וכן עשו שימוש בסך ממוצע של כ- 5,500 ₪ אשר הפקידה החמות מדי חודש בחשבון המשותף לה ולביתה כאמור לעיל.
כאמור לעיל, הצדדים התגוררו בבית המגורים החל משנת 2010 ועד לראשית שנת 2015 (עת עזבה האישה את הבית); אין חולק כי הצדדים לא התבקשו לשלם שכר דירה ו/או כל דמי שימוש בנכס.
התנהלות זו בה הצדדים מתגוררים בנכס מבלי להדרש לשלם לחמות כל תשלום מעידה אף היא על המצג שהוצג לאיש יען כי עסקינן בבית המגורים של הצדדים- לרווחת הזוג וילדיו.
- א. מן העדויות עלה כי האיש היה מעורב בעיצוב בית המגורים; האישה העידה כי
האיש ליווה את תהליך בניית הבית (ראה עמוד 81 לפרוטוקול, שורות 25-28).
האיש נהג להגיע לאתר בתדירות גבוהה; האיש נהג להתכתב עם האח א. בעשרות תכתובות בהתייחס להליך הבנייה והעיצוב והוכח כי לאיש היתה דריסת רגל באשר לאופן עיצוב החלל הפנימי של הבית.
אין חולק כי משך כל אותה תקופה, המשיך האיש ועבד לפרנסתו וכלכלת המשפחה וכמובן לא קיבל כל שכר בגין תרומתו לעיצוב והרתמות לתהליך ואולם הדבר היה ברור וטרוויאלי כפי שטענה החמות בעדותה :
"הוא מקבל מקום לגור הרי" (ראה עמוד 23 לפרוטוקול, שורה 3).
לשיטת כולם, האיש נרתם לפרויקט בניית בית המגורים, הוא העביר מיילים, ערך טבלאות והתלהב מאוד הן מהפרויקט כולו והן מתכנון בית המגורים של המשפחה לפרטי פרטים; בין אם נעשה שימוש בפועל בכל המסמכים, טבלאות וכתבי כמויות שהכין האיש ובין אם לאו, הרי שמנקודת מבטו של האיש המדובר היה בהשקעת מרצו בעיצוב בית המגורים של משפחתו.
לאחר תום הבנייה, האיש והאישה בחרו בפרטי פרטים כיצד יעוצב וירוהט הבית כדוגמת צבע הבית, השיש, הריצוף, הקרמיקה, כיורים, אסלות ,ברזים, רצפת פרקט, ארונות, כלים סניטריים, הזזת קיר, מטבח, מזווה, עיצוב הגינה ומערכת ההשקייה , בחירת המעלית וכיו"ב.
אף לפי עדות האישה בפניי, הרי שהמדובר במהלך טבעי "ולגיטימי ביותר" (ראה עמוד 82 לפרוטוקול, שורה 30) שכן הצדדים בחרו יחד ועיצבו את בית המגורים שלהם.
עם כניסת הצדדים לבית המגורים, הם ריהטו אותו בריהוט יוקרתי חדש ומותאם לבית לרבות מערכת לחדר השינה, ציוד למטבח, ריהוט גן, ריהוט חדר ילדים וכיו"ב.
ב. האיש אמד את השקעת הצדדים עבור שדרוג והשבחת בית המגורים בסך כולל
של 150,000 ₪ שהוצאו לטענתו מהחשבון המשותף.
האישה טענה בסיכומיה כי לכל היותר שמדובר בסכום של 75,000 ₪ (ראה
סעיף 51 לסיכומי האישה).
אין חולק כי אף אם תתקבל גרסת האיש באשר לסכומים הנטענים, הרי שמדובר בסכום זניח ביחס לעלות בית המגורים.
עוד אין חולק כי כל עלות הבנייה של בית המגורים (וממילא הקרקע עליו נבנתה) היתה במימון מלא של החמות בעצמה או באמצעות הלוואות משכנתא אשר נטלה ואשר הצדדים לא היו חלק מפרויקט המימון האמור.
לא בכך תולה האיש יהבו שכן אין חולק כי מקור עלות הקרקע ו/או הבנייה עצמה לא היתה מכספים משותפים של הצדדים. אלא טוען הוא כי השקעת בני הזוג מבחינת זמן ומרץ ועלות שיפוצים ושדרוגים באה להעיד על המצג אשר הוצג לצדדים על ידי החמות כי- הנה זה בית המגורים בו תתגוררו אתם וילדיכם.
ג. מן האמור עלתה תמונה כי בפני האיש הוצג מצג כי בית המגורים נבנה עבורו ועבור האישה למגורי המשפחה; כך גם מעדותו של א.- המדובר בבית שייועד למגורי אחותו ואף נטען על ידו כלפי האיש כי "הוא בונה דירה בשבילו".
מפועלו של האיש- הן בתהליך הבנייה והן בתהליך אבזור וריהוט הבית עולה כי האיש הסתמך על כך שהוא מקבל בית למגוריו וכי עד לפרוץ הקרע, לא היה כל רמז לזמניות או לארעיות באחיזתו בבית.
הדבר בא לידי ביטוי הן בהתבטאויות בני המשפחה כלפי האיש (עובר לפרוץ הסכסוך) והן בעובדה כי לא נחתם כל הסכם ממון הקובע כי אף במקרה של השקעה בבית ומגורים במקום וכיו"ב, לא יוכל האיש לטעון לשיתוף בנכס חיצוני.
נראה אף כי האישה ומשפחתה עודדו את הציפייה וההסתמכות של האיש בעניין וכי מעולם לא נתנו לו לסבור או לחשוש בדבר סייג למגוריו בבית.
ד. בנוסף למצגים האמורים, טען האיש כאמור כי השבחת הדירה, נעשתה
בכספים משותפים ובעבודת האיש עצמו.
הלכה היא כי כאשר השבחת הנכס החיצוני נעשית בעקבות פעולת השבחה של בני הזוג יחדיו ובמימונם, ניתן לקבוע כי המדובר בנכס "עצמאי" בר איזון.
כך נקבע בעמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו), פס"ד מיום
28.06.2010 מפי כב' השופט שנלר:
"גם ביחס להשבחת נכס שאינו בר איזון התייחסה הפסיקה, תוך הכרה בזכותו של בן הזוג האחר לקבלת חלקו באותו "נכס", קרי ההשבחה של הנכס שאינו בר איזון, ההשבחה לכשעצמה הינה בגדר נכס, אשר לכאורה נצבר במהלך החיים המשותפים".
וכך דבריה של כב' השופטת נילי מימון בתמ"ש (ירושלים) 21342/04 א.ש. נ' ד.ש (פורסם בנבו) , פס"ד מיום 24.06.2008 :
"השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג, ... בתקופת הנישואין... תוצאת השקעת בני הזוג או אחד מהם אשר בגינה הושבח הנכס, ניתן להתייחס אליה כאל תוספת לנכס, אולם כעומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי, אשר הושג כתוצאה מהשקעה ומעשים של בן זוג או בני זוג שנוצרה בתקופת הנישואין כתוצאה ממאמץ של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין ובתור שכזה – לנכס בר איזון... גם בנסיבות בהן הושקעה עבודה ממשית על ידי בעל הנכס ורק על ידו, ובעקבות השקעה זו השביח הנכס, תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים אף שהנכס עצמו יוותר מחוצה לו".
ויוזכר כאמור, הנטל המוטל על כתפי האיש במקרה דנן אינו כבד, שעה שמדובר בדירת המגורים (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף פ"ד מז(5), 595, 603).
ה. נחה דעתי כאמור כי המצגים אשר הוצגו בפני האיש , מעורבותו בבניית בית המגורים כמו גם תרומתו בין בעבודה ובין בהשקעה כספית לבית המגורים והעובדה כי שם התגוררו הצדדים וילדיהם, מביאה לכך כי לאיש זכויות בנכס.
יחד עם זאת ונוכח היחסיות בין ההשקעה האמורה לבין שווי הנכס כמו גם משך שנות הנישואין ונסיבות נוספות שהובאו בפניי, נחה דעתי כי עסקינן ב"שותפות מוחלשת" אשר אינה עולה לכדי בעלות שווה בדירת המגורים, אלא בשיעור של 20% בלבד לאיש ועל כך עוד בהמשך.
- א. הנכס דנן כאמור רשום בלשכת רישום המקרקעין ע"ש החמות והאיש ביקש
לקבוע כי למרות הרישום האמור ונוכח הנתונים אשר הביא בפני בית המשפט
יינתן פסק דין הקובע כי עסקינן בנכס בר איזון בין הצדדים.
ב. הווי ידוע כי לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יש חשיבות רבה
מבחינה קניינית; כך קובע סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 :
"... כח ההוכחה של הרישום
(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים, יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט-1969.
(ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים, יהווה ראיה לכאורה לתכנו."
וכך כותב המלומד מוטי בניאן בספרו "דיני מקרקעין, עקרונות והלכותיו", הוצאת המכון למחקרי משפט, מהדורה שניה, עמוד 29:
"המחוקק בהכירו את חשיבות נכס המקרקעין לחיי האזרח, קבע הסדר שונה בכל הנוגע למרשם לגבי מקרקעין. כוחו של מרשם מקרקעין צריך להיות כך שיעניק בטחון עילאי לצורך ביצוע עסקאות במקרקעין ושיהלום את הנוהג בחיים, אשר לפיו אנשים מוכנים לקחת הלוואות בעלות ערך רב, ולשעבד את פרי עמלם כמעט לכל חייהם כדי לזכות בנכס מקרקעין כלשהו. העניין חיוני לא רק בכל הנוגע לרכישת בעלות במקרקעין אלא גם לגבי שאר הזכויות במקרקעין, לדוגמה, הרוצה לתת הלוואה לבעל המקרקעין או למתעתד לרכוש את המקרקעין צריך להיות בטוח באופן וודאי, שאמנם ההלוואה ניתנה לנכס שזכות מקבל ההלוואה בו ודאית ואמיתית."
ועוד מוסיף המלומד בניאן, בספרו (שם בעמוד 36):
"מרשם בלשכת רישום מקרקעין הינו סופי במובן זה, שהמופיע במרשם הינו כמעט 'בלתי הפיך' (עקרון הסופיות) ומהווה את המקור להסתמכות לצורך ביצוע עסקאות (עקרון הקונקלוסיביות)."
ג. חזקת נכונות המרשם כפי שזו גלומה בסעיף 125 לחוק המקרקעין כאמור,
באה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום, ולידע כי הרישום
סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו.
ראה: ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג (3) 49, 60.
ד. חרף כך, אין סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מהווה 'חזקה חלוטה' אלא עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה כפי שנקבע בע"א 371/85 ח. פיליפ נ' שלום רוזנברג ואח' פ"ד מב(1) 584 בעמוד 596:
"אין לפרש את האמור בסעיף קטן זה, שבשום נסיבות אין לקעקע את המשקל הראיתי של הרישום".
ודוק, בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירתו ולהוכחה כי זה אינו משקף את המצב האמיתי והנכון של הזכויות הוא נטל נכבד .
ראה לעניין זה: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 21.02.2007); תמ"ש (ב"ש) 47590-02-10 ק. ג. נ' ב. ב. [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 09.01.2012) ;ספרו של מוטי בניאן, שם, בעמוד 32.
ה. במקרה דנן נטל הוכחה זה הונח על כתפי האיש ; מכלל הנתונים שהונחו בפניי לרבות עדות בני המשפחה ועדותו של עו"ד ש. , נחה דעתי כי לא היתה כל רבותא ברישום בית ספציפי זה או אחר על שם האישה, מי מאחיה או אימה; איש מבני המשפחה אינו מייחס משמעות לאופן רישומם של הנכסים אלא כפי שטענה האישה בסיכומיה: "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" (ראה סעיף 15 לסיכומי האישה).
כל הפרויקט ברחוב ---הינו פרויקט אחד וכפי שהעיד האח א. וכמצוטט לעיל:
"ש. אתה רואה את זה כפרויקט אחד. ?
ת. כן. זה פרויקט אחד. עקב כך אנו מכרנו, פירקנו את הפרויקט כך שיש יחידה לי, ויחידה לא. יחידה לדפנה, יחידה משותפת לכולנו, ועוד 4 יחידות דיור. מכרנו אחת מכרנו את השניה, ואז עשיתי תחשבי כלכלי, והגעתי למסקנה שאני לא מצריך למכור את השלישית ודמי השכירות ישלמו את המשכנתא המשוגעת שיש לי שם. "
מעדות האח עלה כי למעשה "הכל יחד" ושיוך הבתים לבני המשפחה נעשה לצורכי מיסוי בלבד (ראה גם סעיף 28 לסיכומי האישה).
כמובן שהמדובר בתכנון מס לגיטימי ואין באמור לעיל כדי להעביר תחת שבט הביקורת את התנהלות המשפחה בפרויקט ואולם לא ניתן לאפשר לאישה לאחוז ברישום בית המגורים על שם אימה כמוצאת שלל רב ולטעון כי טכנית הבית הספציפי שייך אך לאימה ותו לא.
כאשר הצדדים נכנסו להתגורר בבית בתום בנייתו, הוא היה רשום בבעלות חברת נ. , בה האישה הינה בעלת מניות.
בשנת 2012 שונה הרישום האמור ולאחר שהצדדים התגוררו כשנתיים בבית, נרשם זה על שם החמות.
ההבחנה בין הבתים ברחוב ---היא אבחנה מלאכותית אשר נעשתה אך ורק לצורך תכנון מס לגיטימי והסדרת הזכויות במקום ולאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ משפטי מיטיב.
נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי למרות שבית המגורים כשלעצמו רשום ע"ש החמות, אין בכך כדי להדוף את טענות האיש בדבר ייחד הבית המצג וההסתמכות של הראשון ועל הכרעתי דלעיל כי חרף הרישום , מוצהר כי לאיש זכויות בנכס.
- א. חרף האמור לעיל ובהתייחס לכלל הרכוש אותו ירשה האישה ו/או קיבלה
במתנה מאימה, לא עלה בידי האיש להוכיח כי עסקינן ברכוש אשר נטמע אל
תוך הרכוש המשותף וכי יש לו זכות כלשהי בכל אותם נכסים חיצוניים.
ב. עדות החמות ובעיקר עדותו של בנה א. תיארו באופן אמין וקוהרנטי הכיצד מוסכם בין כל הצדדים כי עד לאריכות ימיה של האם, כל פירות הנכסים לרבות דמי השכירות מתקבלים מועברים באופן אבסולוטי לאם.
אשר על כן אף ההתחייבויות ונטילת המשכנתאות לצורך מימון הפרויקט, נעשו על ידי החמות.
ברור כי לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם, חלקה ברכוש המשותף יהפוך להיות רכושם של ילדיה ואולם הוכח בפניי בבירור כי דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הנכסים עוברים במלואם לחמות, המשלמת את הוצאות הנכסים והיתרה נשארת לה למחייתה.
ג. אף חשבון הבנק המשותף לאישה ולחמות, הינו בבעלות שתיהן בלבד . סכום ההפקדה החודשי של החמות בחשבון הינו בבחינת סיוע כספי לביתה ותו לא ולא הוכח אחרת. אשר על כן אין כל בסיס לטענת האיש כי הכספים בחשבון ו/או הרכוש אותו ירשה האישה ו/או מי מבני משפחתה הינו נכס חיצוני אשר יש להחיל עליו את חזקת השיתוף.
ד. כן לא מצאתי כל ממש בטענת האיש כי האישה "עבדה" בעסק המשפחתי וכי
האישה היתה מעורבת בניהול הנכסים המשפחתיים ובקבלת דמי השכירות
מהנכסים וכיו"ב. מהעדויות שהובאו בפניי עלה כי האח א. הוא שאמון על ניהול הנכסים ותכנון המיסוי לרבות הדאגה כי ההכנסות תכסנה את ההוצאות וכו'.
לאישה אין כל יד ורגל בניהול הנכסים המשפחתיים ו/או התנהלות הירושה המשפחתית.
כאמור לעיל, הכספים שהופקדו בחשבון הבנק המשותף לאישה ולאימה, היו שייכים לאם בלבד (עפ"י הסכמה שלה עם ילדיה ועד אריכות ימיה) והופקדו על פי שיקול דעתה המוחלט ושימשו בעיקר על מנת שתוכל לסייע לבתה.
- א. כאמור לעיל, מצאתי כי הוצג לאיש מצג מסוים כי עסקינן בבית המגורים שלו
ושל משפחתו וכי באופן לגיטימי, פיתח האיש ציפייה והסתמכות על מצג
וכמפורט באריכות לעיל.
ואולם, אין באמור כדי ליצור התחייבות למתנה וכפי שטען האיש בעתירתו.
ב. סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע באשר
לאופן הקניית מתנה כדלקמן:
"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו ואם היה הדבר ברשות המקבל-בהודעת הנותן למקבל על המתנה והכל כשאין בדין הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (ההדגשה אינה במקור, מ.ד).
בהתאם, לגבי מתנה בנכס מקרקעין יש לפנות להוראת החוק הספציפית שבסיפא לסעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ולפיה:
"(1) עיסקה במקרקעין טעונה רישום; העיסקה נגמרת ברישום...
(2) עיסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה" . (ההדגשה לא במקור, מ.ד)
מהוראות החוק דלעיל, למדים אנו כי מתנה בנכס מקרקעין מושלמת ומוגמרת
רק בשעה שהנכס נרשם על שם מקבל המתנה.
ג. באשר להתחייבות למתנה, קובע סעיף 5 לחוק המתנה כדלקמן:
"א. התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
ב. כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
ג. מלבד האמור בסעיף קטן (ב) רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או בני משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
בהתאם להוראות סעיף 5 (א) לחוק המתנה , התחייבות למתנה חייבת להיעשות במסמך בכתב; עפ"י ההלכה הפסוקה, עיקר הטעם בדרישת הכתב שבדין הוא הגנה על המתחייב מפני פזיזותו והבטחת גמירות דעתו במתן המתנה משמדובר בחוזה חד צדדי של הנותן כלפי המקבל:
" ברור על-פי הסבר זה - ואין חולקין על כך לפנינו - שגם דרישת המסמך בכתב בסעיף 5 (א) היא דרישה מהותית, כי היא "עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חפזון". בהתחייבות לתת מתנה דוקא דרושה ערובה פורמלית כזאת במיוחד, כי הרי המדובר בהתחייבות "חד-צדדית" הטעונה אותו ישוב-הדעת שהעלאת הדברים על הכתב מבטיחה אותו, פן ייכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת בפזיזות, על- פי איזה מניע החולף בן-רגע".
ראה: ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' אברהם מיכאלי, עו"ד, פ"ד ל(1), 639
, 642-643.
עפ"י ההלכה הפסוקה, המסמך הכתוב לא צריך להיעשות בצורה מיוחדת ומסוימת דווקא ויכול להיערך בתצהיר, יפוי כח או מכתב אולם נדרש שיעלה ממנו רצון ברור של הנותן- לתת (ראה לעניין זה מ.א. ראבילו חוק המתנה התשכ"ח-1968 נבו הוצאה לאור תשנ"ז 1966 בעמ' 346-348 (להלן: "ראבילו") וכן בע"א 11/75 ועד הישיבות לעיל).
כאמור, בין הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין שעניינה עסקה במקרקעין והוראת סעיף 5 (א) לחוק המתנה שעניינה התחייבות לתת מתנה, קיים היקש באשר לגבי שתיהן דרישת הכתב היא מהותית. ( ראה ראבילו בספרו בעמ' 341 ; ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק נ' מפעלי עזבון י' בידרמן, פ"ד כו (2) 789 ).
ד. במקרה דנן אין חולק כי לא נערך כל הסכם בכתב; לא מצאתי מקום לקבוע כי זהו המקרה בו יש "לרכך" את דרישת הכתב וכפי שעתר האיש.
אכן ייתכנו מקרים בהם דרישת הכתב תיסוג מפני עקרון תום הלב וכי בהתקיים נסיבות חיצוניות לכתב ניתן יהא להסיק על קיומה של עסקה במקרקעין והעברת זכויות במקרקעין חרף העדר מסמך כתוב.
מקרים מיוחדים ויוצאי דופן אלו, עולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב הינם בעלי נסיבות חריגות וראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא (פורסם בנבו), פס"ד מיום 12.06.1996 וכן ראה ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ ואח' (פורסם בנבו), פס"ד מיום 21.03.2011 .
ואולם מעיון בפסיקה בעניין ובחינת נסיבות המקרה דנן, אין מקום להחיל את הגמשת דרישת הכתב גם בהתייחס להתחייבות ליתן מתנה וליתן לעקרון תום הלב לגבור על דרישת כתב דווקנית ועל כן מסקנתי כי לא ניתן לאשש את הטענה בדבר התחייבות למתנה וראה לעניין זה דעתו של כב' השופט י. שנלר בעמ"ש 13133-09-12 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו), פס"ד מיום23.08.2016.
- א. עוד לחילופין טען האיש כי ניתנה לו ע"י החמות רשות מגורים בלתי הדירה
בבית ובנכס, ללא כל הגבלה ; נוכח הכרעתי דלעיל לא היה צורך לדון בטענה
זו ואולם למעלה מן הצריך- ייבחנו הנתונים אף בסוגיה זו.
החמות אישרה כי נתנה לאיש ולאישה (ולנכדיה) רשות מגורים בלבד במהלך נישואיהם ואולם חזרה בה מרשות זו עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים וכי יש בידיה לעשות כן כל אימת שתחפוץ מאחר והאיש הינו בר רשות בלבד, ללא תמורה.
ב. ככלל רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי בכך שניתן יהא להסיק מהתנהגות בעל המקרקעין על מתן רשות לשימוש ברכושו או לחילופין ללמוד עליה משתיקתו ואי-התנגדותו לשימוש; משכך האבחנה בין "רשות חוזית" אשר יש בה להקנות זכויות חוזיות ואף קנייניות למקבל הרשות לבין "הרשאה גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה, אינה קלה.
כאשר עסקינן "ברשות גרידא" הרי שאין המדובר בהכרח בהסכם כובל ; רשות כזו, קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ועלולה להתבטל עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון.
יוצא איפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, עלול להיות צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראה לעניין זה ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, עמ' 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש, פ"ד לא(3) 210, עמ' 215 – 216).
ג. על השאלה אם המדובר ברשות הדירה או בלתי הדירה יש להשיב לאחר בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.
נפסק לא אחת כי:
"כידוע, הכרה ברשיון בלתי הדיר במקרקעין מעוררת קשיים בלתי מבוטלים ומשכך הרשאה כאמור תוכר במקרים חריגים ..."
רע"א 2427/14 דוד מרגוליס נ' חיים דיין (פורסם בנבו) פס"ד מיום
29.04.2014.
עוד נפסק כי:
"רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס מקרקעין שלו, בלי כוונה להקנות זכות בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין; ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (ראו, למשל: נ' זלצמן, "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24)."
ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (פורסם בנבו), פס"ד מיום
11.05.2003.
כן ראה לעניין זה דעתו של כב' השופט ח. ברנר בעמ"ש 13133-09-12 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו), פס"ד מיום 23.08.2016.
במקרה דנן, עסקינן ביחסים שבין חמות לחתנה (לשעבר) וברשות שהעניקה הראשונה להתגורר בבית כאשר היחסים היו תקינים וטובים.
לכן דומה כי המקרה שבפנינו נופל בגדרה של החלופה השנייה, קרי, מתן רשות להתגורר כביטוי של רצון טוב. הא ותו לא. כמו כן, רשות מסוג כזה כפופה מטבע הדברים להמשך קיומם של יחסים טובים בין הצדדים וקשה לייחס לחמות כוונה ליתן רישיון בלתי הדיר לאיש, אותו לא תוכל לבטל לעולם, גם כאשר ביתה ובעלה יתגרשו.
ד. ככלל, גבולות ההגנה שתוענק לבר-הרשות תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, וגם כאשר מדובר ברישיון שניתן כנגד קבלת תמורה, לא בהכרח מדובר ברישיון בלתי הדיר, הגם שבמקרה כזה זכאי בדרך כלל בר הרשות לפיצוי בגין השקעתו במקרקעין וראה- ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו), פס"ד מיום 25.11.2002.
קל וחומר כמבקרה דנן, בו ניתנה הרשות ללא תמורה וכי האיש לא שילם דבר בגין הרשות להתגורר בבית וראה גם ע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן , פ"ד לו (4) 403 (פורסם בנבו), פס"ד מיום 27.10.1982.
ה. בסופו של דבר, השיקולים המרכזיים בסוגיה של ביטול רישיון לשימוש במקרקעין הם שיקולים של צדק ותום לב:
"מבחן הצדק, [הוא] אשר יקבע בנסיבות כל מקרה ומקרה, אם ניתן הרשיון לביטול, אם לאו. "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת ..."
ע"א 2836/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ , פ"ד מו (5) 184 (פורסם בנבו), פס"ד מיום 08.10.1992.
כך גם נפסק כי:
"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק ..."
ע"א496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342 (1985).
ו. במקרה דנן, לא רק שהאיש היה במעמד בר רשות שלא בתמורה בבית, הרי שגם השקעתו הכספית בבית היתה זניחה ביחד לשווי הבית ועל כך כאמור לעיל. לעניין הרשות ההדירה, אין די בהשקעת האיש בבית כדי להקים בסיס לטענתו בדבר זכות מגורים בלתי הדירה.
אני סבורה כי אף אם נבחן שיקולים של צדק ותום לב וכן את טענת האיש כי הסתמך על המצג של החמות ועל רשות המגורים, הרי שהפיצוי לו זכאי האיש בא על סיפוקו בשני מישורים- הן במישור טובת ההנאה שקיבל משך כל השנים בהם התגורר בבית ללא כל תמורה והן במישור שנפסק לעיל בדבר חלקו בבית המגורים בשיעור של 20% משווי הבית.
יפים לענייננו הדברים הבאים:
"האם יש לפצות את המבקשים מכוח "שיקולים של צדק", שאינם מן הדין? עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב ומשהגיע המבקש לגיל פרישה, עליהם לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של המבקשים עומדת טובת ההנאה שהיתה להם- למבקש, לאשתו ולילדיהם- במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זאת הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים, אפוא, לחסוך במשך התקופה סכום נכבד- כשיעור דמי השכירות שלא שילמו- ולהבטיח לעצמם מקום מגורים ..."
ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (פורסם בנבו), פס"ד מיום
11.05.2003.
ז. העולה מן המקובץ הוא שהרשות שניתנה לאיש להתגורר בבית היתה רשות
הדירה, והחמות היתה רשאית לבטלה.
עוד עולה כי אין להתנות את פינוי האיש מהבית בתשלום פיצויים נפרדים שכן
בהתבסס על דיני היושר ועקרון תום הלב מצאתי לקבוע כי מגוריו של האיש בבית עד כה, בלא כל תמורה וכן בהינתן כי הוכרע דלעיל שלא להחריג את הנכס החיצוני מן הפול המשותף, בא האיש על סיפוקו ותשקוט הארץ.
- לסיום יובהר ונוכח כל המפורט לעיל, לא מצאתי כל מקום לעתירת האיש בעתירה לאיזון משאבים כי בית המשפט יורה על אי איזון זכויותיהם הסוציאליות של הצדדים על ידי שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויותיר בידיו את מלוא זכויותיו הסוציאליות. לא עלה בידי האיש לבסס את העתירה האמורה ובוודאי שההלכה הפסוקה בעניין שונה במהותה מהמקרה הנדון ומשכך אני מורה על דחיית הטענה.
- מן המקובץ, אני מורה כדלקמן:
א. ניתן בזאת פסק דין הצהרתי הקובע כי לאיש זכות קניינית בבית המגורים ,
בשיעור של 20% מהבית וזאת נכון למועד הקרע, הוא מועד הגשת התובענה
בתמ"ש 38810-11-14 .
ב. התובענה בתמ"ש 38810-11-14 מתקבלת בזאת במובן של סילוק ידו של האיש
מהבית ובתוך 30 ימים ממועד פסק הדין; העתירה לחיוב האיש בדמי שימוש
בגין מגוריו בבית נדחית וכאמור לעיל.
ג. באשר לתובענות ההדדיות לאיזון משאבים מורה כי כלל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין על שם האיש והאישה , יאוזן ביניהם בחלקים שווים וזאת לרבות :
- הכספים בחשבון הבנק המשותף.
- כל הכספים והזכויות הסוציאליות ואחרות שנצברו ע"ש מי מהצדדים, לרבות קופות פניה, גמל, קרנות השתלמות וכיו"ב, ממועד הנישואין ועד למועד הקרע כאמור בס"ק א'.
- מיטלטלין וכלי רכב.
ד. יודגש כי כל הרכוש אותו קיבל האישה בירושה ולרבות חלקה בנכסים ו/או
בחברה משפחתית ולהוציא את הזכויות בבית המגורים כאמור בס"ק א', יישארו בבעלות האישה בלבד ואין לאיש כל זכות ברכוש זה.
ה. עוד יודגש כי חשבון הבנק המשותף לאישה ולאימה בבנק -- מספר
---, לא ייכנס למסת הנכסים המשותפים ולאיש אין כל חלק בחשבון זה.
ו. נוכח האמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו.
ז. המזכירות תסגור את כל התיקים המפורטים ברישא לפסק הדין.
ניתן היום, ד' סיוון תשע"ז, 29 מאי 2017, בהעדר הצדדים.