מכנו - דין בעמ ואח' נ' יעקבי ואח'

1.מכנו-דין בע"מ (להלן: "החברה" או "מכנו-דין"), היא חברה פרטית הפעילה בתחום העיבוד השבבי. היא עוסקת בפיתוח כמו גם בייצור של דגמים ובייצור סדרתי של חלקי מתכת מורכבים, לשימוש התעשייה התעופתית הביטחונית והאלקטרונית. התובע 2, מר אורי תגר (להלן: "אורי"), הוא מייסדה של החברה, והוא מחזיק ב-51% ממניותיה, הן במישרין והן באמצעות התובעת 3, מכנו-דין תעשיות (1977) בע"מ (להלן " מכנו-דין תעשיות ").

הנתבע 1, מר עופר יעקובי (להלן: "עופר" או "הנתבע"), מחזיק החל מיום 31.5.2000 בכ-49% ממניות החברה, וזאת באמצעות הנתבעת 2, חברת עניאל אחזקות בע"מ (להלן: "חברת עניאל"), שהיא חברה בבעלותו המלאה. עופר שימש כדירקטור וכמנכ"ל משותף בחברה.

מר אבי תגר (להלן: "אבי"), בנו של אורי, החל לעבוד בחברה בשנת 2002 ושימש כמנכ"ל משותף בה. לטענת התובעים משמש אבי גם כדירקטור בחברה (ר' ת/2 – החלטת דירקטוריון החברה למינוי אבי כדירקטור). הנתבעים כפרו בעובדה זו ובמהימנותה של החלטת הדירקטוריון שלעיל.

ההליך הקודם

2.במהלך חודש דצמבר 2013, הגישו הנתבעים בתביעה דנן תביעה נגד החברה, אורי, אבי וכן כנגד מכנו דין תעשיות (ת.א. 45904-12-13) (להלן: "ההליך הקודם"). בהליך הקודם הועלו טענות אודות קיפוחו של עופר בניהול ענייניה של החברה. במסגרת זו הגישה החברה תביעה שכנגד, בה נטען כי עופר הפר חובות אמון וזהירות כלפי החברה ובעלי מניותיה. במסגרת הדיונים המקדמיים שהתקיימו בהליך הקודם בפני כב' הש' כבוב, הוסכם, בין היתר, על סיום תפקידו של עופר כמנכ"ל משותף בחברה. כן הוסכם על הסדר דיוני מכוחו יקבל עופר עדכונים על מצב החברה באמצעות המנכ"ל המקצועי אשר מונה לה, תוך שהוא יימנע מכל קשר ישיר עם עובדי החברה.

ביום 18.9.2014 ניתן פסק-דין בהליך הקודם. במסגרת החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות שניתנה במסגרת ההליך הקודם, ציין בית המשפט כי " נותרו עוד נושאים רבים שטרם הוסדרו בין הצדדים ואשר אינם נכללים בכתבי הטענות, אולם הצדדים בחרו לסיים את ההליך הנוכחי ולשקול פתיחת הליכים נוספים בינם לבין עצמם ... פסק הדין שניתן הינו פרי בקשה מפורשת של הצדדים ... תוך שמירת זכותם להמשיך בהליכים אחרים בכל הנוגע לטענות האחד כלפי משנהו" (סעיפים 3-4 להחלטה מיום 2.11.2014).

ההליכים דנן

3.פסק דין זה מתייחס לשתי תובענות - ת.א 16798-11-14 ות.א 14663-12-14.

התביעה נושא ת.א 16798-11-14 הוגשה בהמשך לתביעה שכנגד שהוגשה בהליך הקודם ואשר לא התבררה במסגרתו. תביעה זו עסקה בעיקרה במה שיכונה להלן כ"פרשת רומניה" וכן בהתחשבנות כספית בין הצדדים. בכל הנוגע להתחשבנות בין הצדדים התקבלה ביום 23.3.2015 בקשתם של הנתבעים לעיכוב הליכים מחמת קיום הסכם בוררות. הנושא של פרשת רומניה לא הועבר להליך הבוררות. לכן יתייחס פסק דין זה – ככל שהדבר נוגע לת.א 16798-11-14 - לנושאים הנוגעים ל"פרשת רומניה".

התביעה נושא ת.א. 14663-12-14 עוסקת בעיקרה במה שיכונה להלן "פרשת הבנקים". בישיבת קדם המשפט בהליך ת.א. 14663-12-14 הגיעו הצדדים למתווה מוסכם בנוגע לנושא נוסף שעלה בתביעה זו - מכירת אחזקותיו של עופר בחברה לידי אורי. מתווה זה קיבל תוקף של החלטה ביום 16.6.2015. פסק דין זה יעסוק לכן, בכל הנוגע לת.א 14663-12-14, רק ב"פרשת הבנקים".

4.לאחר הגשת הסיכומים על ידי הצדדים, הגישו התובעים בקשה בה עתרו כי בית המשפט יבהיר ויורה כי כלל התביעות הכספיות כפי שהוגשו בתובענה דנן המתייחסות להתחשבנות הכספית בין הצדדים ואשר הדיון בהם עוכב נוכח הסכם הבוררות בין הצדדים, יידונו במסגרת הליך הבוררות המתנהל כיום בפני כבוד הבורר רו"ח משה שוורץ ממשרד Deloitte ברייטמן, אלמגור, זהר ושות'. זאת על בסיס כתב התביעה שהוגש בת.א 16798-11-14 (פרק ה' לכתב התביעה אשר כותרתו "הפרת התחייבויות כספיות של עופר").

בהחלטה לעיכוב הליכים מחמת הסכם בוררות מיום 23.3.2015 נקבע כי: "אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה ככל שהיא מתייחסת להתחשבנות בין הצדדים. לכן אני מורה על עיכוב ההליכים בכל הנוגע לנושא זה, מכוח ס' 5 לחוק הבוררות. ביחס ליתר הנושאים נשוא התביעה – קרי 'פרשת רומניה' הדיון בהם יימשך כסדרו".

ואכן, מכוח ההחלטה הנ"ל, לא התייחסו הצדדים בהליך הנוכחי לטענות הנוגעות לפרק ה' בכתב התביעה בת.א 16798-11-14 - לא במסגרת כתב ההגנה, לא בתצהירי הצדדים, לא בהליך ההוכחות ולא בסיכומים. כפי שיפורט להלן, פסק דין זה אינו מתייחס לטענות אלה שיוכרעו במסגרת הבוררות, אלא לשתי הפרשיות שנזכרו לעיל – פרשת רומניה ופרשת הבנקים בלבד. להלן נבחן אם כן את טענות הצדדים ביחס לשתי הפרשות הללו.

פרשת רומניה

טענות התובעים בנוגע לפרשת רומניה

5.לטענת התובעים, בשנת 2011, "דחף" עופר את החברה להעביר חלק מפעילות הייצור שלה מישראל לרומניה, וזאת בניגוד לעמדתם של יתר נושאי המשרה בחברה – אורי ואבי. עופר עשה כן תוך שימוש בחברה רומנית בשם "אומזי" – OMZI (להלן: "החברה הרומנית" או "אומזי"). "פרשת רומניה" מתייחסת להעברה זו של הפעילות.

לטענת התובעים, התקשו אורי ואבי להבין את הצורך בהעברת הפעילות לרומניה. הפעילות ברומניה נעשתה מבלי שהוצגו לחברה הסכמים מול היצרנים ברומניה. עופר הנחה את עובדי החברה להסתיר רישומים ביחס למוצרים שיוצרו ברומניה, ואסר עליהם במשך תקופה ארוכה ליצור קשר עם גורמי הייצור הרומנים. עוד נטען כי עופר בהתנהלותו העמיד את החברה בפני סיכון מול הלקוח המרכזי והעיקרי שלה – התעשייה האווירית (להלן: "תע"א"). זאת בשל ביצוע עבודות באמצעות ספק משנה שאינו ישראלי וללא קבלת אישור תע"א לביצוע עבודות אלה.

התובעים הוסיפו כי כל ניסיון להתנגדות מצדם להעברת פעילותה של החברה לרומניה, נתקל באיומים מפורשים מצד עופר כי יפנה לספקים, ללקוחות ולבנקים, ויפגע בחברה.

6.התובעים טוענים כי התנהלות זו של עופר, וכן התעקשותו על ביצוע העבודות ברומניה כאשר לחברה היו היכולת והמשאבים לייצר את המוצרים באופן עצמאי, עוררו את חשדם של אורי ואבי. מבדיקה שהם ערכו הסתבר כי עופר ואחיו, זיו יעקובי (להלן: "זיו"), רשומים כל אחד כבעלי מניות בחברת אומזי בשיעור החזקות זהה של 40%. כל אחד. 20% המניות הנותרות באומזי, הוחזקו על ידי מכר של עופר, ישראלי בשם מר משה לזרוביץ (להלן: "לזרוביץ"). התובעים העלו השערה לפיה שמה של החברה הרומנית – OMZI, מורכב מראשי התיבות של שלושת בעלי המניות בה – עופר, מר לזרוביץ (ששמו הפרטי הוא משה) וזיו (יוער כי אף שמדובר בהשערה – הרי שהיא סבירה והגיונית והנתבעים לא סיפקו הסבר אחר לשם).

בנוסף לכך, הסתבר כי אומזי היא חברה שלא פעלה קודם לכן, וכי פעילותה הבלעדית היא מול החברה. כן התברר כי בניגוד למה שסברו אבי ואורי, אומזי אינה חברה יצרנית אלא חברה מתווכת, המהווה גורם ביניים בין החברה לבין החברות היצרניות ברומניה, וכי היא נהנית מעמלת תיווך.

לאור כל האמור לעיל, זימנה החברה את עופר לשימוע. בישיבת השימוע שהתקיימה ביום 23.12.2013, נשאל עופר האם יש לו קשר לחברת אומזי. הוא השיב "ממש לא". באי כוחו של עופר מנעו ממנו להשיב על שאלות נוספות באותו עניין.

7.רק בהליך הנוכחי, כך טוענים התובעים, סיפק עופר גרסה ביחס לבעלותו במניות החברה הרומנית. על פי גרסה זו (אותה נכנה להלן: "גרסת ההלוואה"), עופר ואחיו הלוו לאומזי סכום של 20,000 אירו. רישום המניות על שמם נעשה בטעות, שכן המניות היו אמורות לשמש בטוחה להשבת ההלוואה.

התובעים טוענים כי על אף סיום תפקידו של עופר כמנכ"ל משותף בחברה בהתאם להחלטה במסגרת ההליך הקודם, המשיך עופר, באמצעות חברת עניאל שבשליטתו, לקבל הכנסות ותקבולים מהחברה לצד תשלום עבור מניותיו. התובעים מוסיפים כי עופר מקיים כיום קשרים מסחריים עם חברה המתחרה בעסקיה של החברה, חברת לנטק, אשר מתמודדת במכרזים אצל הלקוח המרכזי של החברה – תע"א. במסגרת זו, כך נטען, ממשיך עופר בקידום עסקים במזרח אירופה.

8.לכימות הנזק נושא התביעה, הגישו התובעים חוות-דעת כלכלית שנערכה על ידי רו"ח ניצן ויסמן, ממשרד רו"ח BDO – זיו האפט. בחוות הדעת הובהרה הפגיעה ברווחיות החברה ובתזרים המזומנים כתוצאה מפרשת רומניה (ר' נספח 1 לכתב התביעה, להלן: "חוות דעת ויסמן"). כעולה מחוות דעת ויסמן, הנזק שנגרם לחברה מוערך בסך של 674,000 ₪ והוא מורכב משני ראשי נזק: ראשית, תשלום דמי התיווך לאומזי, שניתן היה להימנע מהם בהתקשרות ישירה של החברה עם הספקים הרומניים, נזק העומד על סך של 620,000 ₪; ושנית, נזק שנגרם בשל הוצאות מימון עודפות לחברה עקב ההתקשרות ברומניה בסך של 54,000 ₪. התובעים ציינו כי עופר לא הגיש חוות דעת מומחה נגדית מטעמו, ועל כן יש לקבל את חוות דעת ויסמן, שלא נסתרה.

התובעים טענו כי עופר הפר חובות אמון וזהירות שלו כלפי החברה, הפר את חובת הדיווח וביצע עוולות של גזל, תרמית והפרת חובה חקוקה. לגישתם, על הנתבעים להשיב לתובעים את הסכום של 674,000 ₪, סכום המשקף אובדן הכנסות של החברה והתעשרות שלא כדין (ר' ס' 108 לכתב התביעה).

התובעים ציינו עוד, כי התנהלותו של עופר אף סיבכה את החברה בתביעה מצידה של אומזי בגין חשבוניות שלכאורה לא שולמו בסך של למעלה מ-450,000 ₪. בהקשר זה, צוין כי תביעה קודמת שאומזי הגישה נמחקה בהסכמת אומזי, וזאת כאשר הוגשה על ידי החברה הודעת צד ג' כנגד עופר. לטענת התובעים, עופר לא סיפק הסבר מספק בחקירתו הנגדית לשאלה מדוע הסכימה אומזי לבקשתו לעכב את תביעתה נגד החברה. באופן דומה עופר לא סיפק גם הסבר לכך שההלוואה שהוא העמיד לאומזי לא צוינה בתביעתה של אומזי כנגד החברה. לאור כל האמור טענו התובעים כי הוכחה התנהלות שלא כדין של עופר יחד עם אומזי כנגד החברה.

טענות הנתבעים בנוגע לפרשת רומניה

9.הנתבעים ציינו כי במסגרת סמכויותיו של עופר כמנכ"ל משותף, היה עופר אחראי על תחום הייצוא, השיווק והמכירות, ובכלל זה על תמחור פרויקטים של החברה ועל הוצאת עבודות לקבלני משנה (המכונים על-ידי הצדדים ויכונו להן גם "קב"מ"). עיקר אחריותו של אבי נגעה לניהול הכספים ומערכות המחשוב של החברה. אבי אינו בעל ידע או ניסיון בתהליכי ייצור, וככלל לא היתה לו סמכות בתמחור פרויקטים ובהגשת הצעות מחיר. עוד נטען כי החברה לא התנהלה באופן מסודר במיוחד בהיבטים הפורמליים: לא נערכו ישיבות מסודרות של ההנהלה, ואין פרוטוקולים מסודרים של החלטותיה.

לטענת הנתבעים, בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן, אורי "הוריד הילוך". הוא התפטר ומשך את פיצויי הפיטורין שלו באופן שסיכן את החברה ואיין את העתודות של פיצויים לעובדיה. אורי עשה זאת במהלך חד-צדדי, מבלי לשתף את עופר בהחלטה. חרף זאת, המשיך אבי למשוך כספים עבורו ועבור אורי דרך חברה אחרת שבבעלותו – חברת ביטלתים העוסקת בייצור גלידה. כתוצאה מהאמור, מצא עופר את עצמו בתקופה הרלוונטית מתנהל מול אבי, במקום מול שותפו הוותיק – אורי. לגישתם של הנתבעים, השותפים בחברה הם רק עופר ואורי, בעוד שמערכת היחסים העכורה שכתוצאה ממנה הוגשה התביעה היא מערכת היחסים בין עופר לבין אבי.

10.הנתבעים ציינו כי היתה תקופה בה הוקפאו פרויקטים שהחברה ביצעה עבור תע"א. כאשר תקופה זו הסתיימה, נערכה החברה להגדלת כושר הייצור שלה כדי לעמוד בדרישות תע"א. לצורך כך היא רכשה מכונות חדשות ונערכה להוצאת ייצור פריטים שונים לקב"מ. בהקשר זה מציינים הנתבעים כי דווקא אבי היה מי שהתנגד בזמנו לרכישת המכונות, והתעקש על הוצאת הייצור לקבלני משנה (עמ' 32-33 לפרוטוקול). לאור זאת, כך לטענת הנתבעים, נערכה בתחילת שנת 2011 בדיקה של אפשרות ייצור פריטים שונים על ידי קב"מ ברומניה, וזאת בתיווכו של מר לזרוביץ. אורי היה שותף מלא להחלטה. הבדיקה הניבה ברובה תוצאות חיוביות.

עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי על-מנת שקבלני המשנה הרומנים יסכימו לעמוד במחירי המטרה שנקבעו על ידי אורי ועופר, הם דרשו תשלום מידיי ללא אשראי כנגד אספקת הפריטים. אף-על-פי-כן, הזמנת העבודות מקב"מ ברומניה התבררה כנושאת שיעור רווחיות חריג, וכזולה משמעותית מהאלטרנטיבה של ייצור בארץ – בין באמצעות קב"מ מקומי (כגון חברת מיקרופז) ובין בייצור עצמי בחברה. הנתבעים הדגישו כי הוצאת העבודות לקב"מ ברומניה נעשתה רק לקב"מ בעלי הסמכות מתאימות.

הנתבעים הוסיפו כי ניהול הקב"מ הרומניים צריך היה להיעשות מרומניה, ולא ניתן היה להתקשר עימם ישירות. לשם כך הוקמה חברת אומזי בניהולו של מר לזרוביץ. מעדותו של עופר עולה כי הוסכם שחברה זו תפעל בבלעדיות מול החברה ( עמ' 252 לפרוטוקול ש' 9-10).

הנתבעים טוענים כי אורי סירב להשתתף בהקמתה של החברה הרומנית. לכן העמידו עופר ואחיו לחברה הרומנית את הכספים שהיו דרושים לשם תחילת פעילותה. הם עשו זאת בעיקר כדי לממן את התשלום של מר לזרוביץ. כך העמידו עופר (ואחיו) לחברה הרומנית הלוואה של 20 אלף אירו, אשר הוחזרה להם ללא ריבית. עופר ציין כי דבר מתן ההלוואה היה ידוע לאורי, אולם בשל אופן התנהלותה של החברה בצורה לא פורמלית, אין מסמך בכתב המעיד על כך. לגישתו של עופר, האינטרס היחיד שעמד לנגד עיניו במתן ההלוואה היה טובת החברה.

11.לטענת הנתבעים, נרשמו מניות אומזי על שמם של עופר ואחיו בשל טעות בלבד. טעות זו תוקנה זמן מה לאחר שהחברה הרומנית פרעה להם את ההלוואה. כן ציין עופר כי פרט לזכותו לקבלת החזר של ההלוואה, לא היה לעופר כל אינטרס כלכלי ישיר באומזי, והוא לא ראה את עצמו כבעל מניות בה. עוד נטען כי עופר ואחיו לא קבלו כל תמורה מאומזי, כפי שעולה מדו"ח רוה"ח של אומזי.

12.עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי הוצאת העבודות לקב"מ ברומניה היתה ידועה וגלויה, וכי היא אושרה מראש על-ידי אורי. אין ממש בעמדת התובע לפיה הייצור ברומניה היה מנוגד למדיניות החברה, שכן מדיניות כזו אינה קיימת. בנוסף, למרות שרק אורי היה מוסמך לבטל הזמנות שהוצאו לקב"מ הרומני, אבי לא עידכן את אורי בדבר, וממילא אורי מעולם לא ביטל כל הזמנה כזו.

זאת ועוד: הוצאת העבודות לרומניה כרוכה בפעילות לוגיסטית מהותית של החברה ובמעורבות של רבות ממחלקותיה. גם מכך ניתן להסיק כי הדבר נעשה בידיעת כל עובדי החברה (למצער עובדיה הבכירים). הוצאת העבודות לקב"מ מצוינת בבירור גם במסמכי הפרויקט. מכאן שגם הלקוח המרכזי של החברה – תע"א – ידע אודות הפעילות ברומניה, הן משום שנדרש אישורו לקב"מ והן משום שנציגי תע"א ביקרו את הקב"מ ברומניה.

עוד נטען כי ההיקף הכולל של הייצור ברומניה היה בשיעור זניח – בסכום של פחות מ-150 אלף אירו, המהווה פחות מ-1% מפעילות החברה (שהמחזור הכולל שלה בשנים 2011-2013 היה כ- 25,450,400 אירו). גם אם תתקבל טענתו של אבי לפיה יש לצרף לסכום הזה גם הוצאות ששולמו לספק חומרי גלם (בהיקף של כמאתיים אלף דולר), אין בכך כדי לשנות את העובדה שפעילות קב"מ ברומניה היתה זניחה.

13.הנתבעים טענו כי החברה הרוויחה מהפעילות ברומניה. ראיה לכך היא העובדה שהחברה המשיכה להוציא עבודות לקב"מ ברומניה. לעמדתם, טענת התובעים לפיה המחיר בישראל נמוך יותר מהמחיר ברומניה היא טענה שגויה משום שהיא נסמכת על מחיר של פריט בודד, בעוד שאת ההשוואה יש לערוך מול מחיר כולל של חבילת הפריטים. הנתבעים מוסיפים כי התברר שתנאי התשלום לרומניה היו טובים, ומכל מקום, אבי לא התנגד להם בזמן אמת (עמ' 55 לפרוטוקול ש' 22-27 וכן עמ' 56 לפרוטוקול).

עוד נטען כי עמדת התובעים לגבי פערי תיווך בלתי-סבירים - הופרכה. זאת הן משום שהוכח שהמחיר ששילמה החברה היה נמוך מכל אלטרנטיבה שעמדה לרשותה, וכן מאחר שהוכח כי הסכומים ששולמו לאומזי כללו עלויות נוספות – עלויות שינוע, מע"מ וכו'.

לגישת הנתבעים, הוכח שהוצאת הפרויקטים לקב"מ ברומניה היתה רווחית מבחינת החברה, שצמחה בתקופה הרלוונטית באופן משמעותי. נתון זה עולה גם מעדויותיהם של אבי ושל המומחה מטעם התובעים, מר קובי גבריל מחברת אפקטיב מנהלי כספים והשקעות בע"מ (להלן: "אפקטיב". חוות-הדעת תכונה להלן: "חוות דעת אפקטיב"). כפי שיובהר להלן, חברת אפקטיב ליוותה את פעילות החברה במגעים עם הבנקים. לטענת הנתבעים, גם אבי התקשה לאשר שנגרם לחברה נזק כתוצאה מהוצאת עבודות קב"מ לרומניה (כפי שעולה מעדותו בעמ' 51-52 לפרוטוקול).

14.הנתבעים הוסיפו וטענו כי לא ניתן לקבוע שעופר התעשר שלא כדין על חשבון החברה. כך עולה מפורשות מעדותו של עופר; מאישור רוה"ח של אומזי כי עופר לא קיבל כסף מהחברה הרומנית; ואף מעדותו של אבי עצמו שהסביר כי הוא אינו מתבסס על מסמך כלשהו באומרו כי עופר גרף לעצמו רווחים אישיים, אלא על מסקנותיו שלו (עמ' 69 לפרוטוקול ש' 14-22).

סיכומי התשובה בנוגע לפרשת רומניה

15.התובעים טענו כי מספר עובדות לא נסתרו - התנגדותם של אורי ואבי לייצור ברומניה כאשר ניתן היה לבצע אותן עבודות במפעל החברה בארץ; רישומם של עופר ואחיו כבעלים של 80% ממניות החברה הרומנית, חברה שכל פעילותה נסמכה על הזמנות שקיבלה מהחברה; היות החברה הרומנית גורם מתווך להבדיל מיצרני – כפי שסברו אורי ואבי על בסיס מצגיו של עופר; הכחשתו של עופר את מעורבותו באומזי בשימוע שנערך; וכן העדר הסבר לכך שעופר לא הציג את "גרסת ההלוואה" בשלבים מוקדמים יותר.

התובעים התייחסו לטענתו של עופר לפיה בחברה לא התקבלו החלטות בצורה מסודרת, וכי לכן לא הוצגה על ידיו ראיה לכך שאורי היה מודע לעובדה שעופר היה מעורב באומזי. לגישתם, גם אם גרסה זו תתקבל, הרי שאין בה כדי לבטל את התנגדותם הברורה של אורי ואבי להוצאת עבודות לרומניה. התובעים הדגישו כי אורי, חרף גילו המופלג ומצבו הבריאותי, הגיש תצהיר מטעמם ואף התייצב לבית המשפט להיחקר עליו.

התובעים התייחסו גם לטענתו של עופר לפיה התקשרות ישירה מול היצרנים הרומניים לא היתה אפשרית. לטענתם, טענה זו קרסה בעדותו של עופר, אשר העיד שהוא עצמו מספק היום שירותי ייעוץ בחברת לנטק שנועדו להקמת מערך ישיר מול היצרנים (עמ' 242-243 לפרוטוקול ש' 22 ואילך).

16.בנוגע לטענתו של עופר לפיה הוא ואחיו זיו לא קיבלו כספים מאומזי, הפנו התובעים למכתב מרוה"ח של אומזי שעופר הציג בהקשר זה. הם ציינו כי יש להטיל ספק באמינותו של מכתב זה, ועל-כל-פנים, המכתב שולל רק קיומן של העברות בנקאיות לעופר ולאחיו, אך לא נשללו מכוחו העברות כספים באמצעים אחרים.

בנוגע לטענתו של עופר על פיה החברה ממשיכה להוציא עבודות לרומניה, מציינים התובעים כי מעדותו של אבי עולה כי הדבר נכון רק לגבי הזמנות שכבר נעשו על ידי עופר. במקרים כאלה לא היתה לחברה בררה, משום שחומר הגלם כבר נשלח.

התובעים הפנו לטענתו של עופר ביחס לעדותו של עד התביעה מר רועי נוימן שהודה כי החזיר עבודות שבוצעו אצל מיקרופז בשל אי כדאיות כלכלית. התובעים הדגישו כי מר נוימן העיד כי בשל כדאיות כלכלית החזיר את ביצוע העבודות לביצוע בחברה עצמה, במקום שהן יבוצעו על ידי קבלני משנה.

דיון

17.כדי להכריע בטענות התובעים, יהיה מקום לבחון קודם כל את התנהלותו של עופר ביחס לייצור ברומניה: האם במסגרת ההתקשרות עם חברת אומזי הפר עופר את חובת האמון שלו כלפי החברה, והאם כטענת התובעים הוא פעל בניגוד עניינים ביחס לשיתוף הפעולה עם החברה הרומנית שתיווכה בין החברה לבין היצרנים ברומניה.

אם ייקבע כי עופר פעל בניגוד עניינים ביחס לפרויקט הרומני, יהיה מקום לבחון האם הוא קיבל את הסכמת החברה לפעילותו זו, הסכמה שיכולה "לרפא" את ניגוד העניינים (סעיף 255 לחוק החברות תשנ"ט-1999; להלן: "חוק החברות"). לאחר כל אלה יהיה מקום לבחון גם את השאלה האם הוכיחו התובעים כי פעילותו של עופר בהקשר של "פרשת רומניה" גרמה לחברה נזק בר פיצוי או כי עופר עשה עושר ולא במשפט וקמה לו חובת השבה.

האם היה עופר במצב של ניגוד עניינים בין תפקידיו בחברה לבין מעמדו בחברה הרומנית?

18.לגישתם של התובעים היו עופר ואחיו בעלים של 80% ממניותיה של אומזי, ולכן בהתייחס לעסקאות בהן התקשרה החברה עם אומזי היה עופר במצב של ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובתה של אומזי, חברה בה היה לו אינטרס ממשי. נראה כי אם עופר אכן היה בעלים של 80% מאומזי, הרי עסקאות שהוא ביצע בשם החברה עם אומזי הן עסקאות שלגביהן הוא היה במצב של ניגוד עניינים. זאת משום שאם היה עופר בעל מניות משמעותי באומזי, הרי שהיה לו אינטרס כי אומזי תרוויח סכומי כסף גבוהים ככל האפשר מהעסקאות שהיא ביצעה עם החברה, כאשר מנגד – האינטרס של החברה הוא הפוך.

אולם, גרסתו של עופר היתה כי הרישום שלו ושל אחיו זיו כבעלי מניות באומזי הוא רישום שמקורו בטעות. בפועל, כך טען עופר, העמידו הוא ואחיו זיו לאומזי הלוואה ללא ריבית בסך 20,000 אירו, הלוואה שלהבטחתה הם היו אמורים לקבל שעבוד על מניותיה של אומזי.

אני סבורה כפי שיובהר, כי אף אילו היתה גרסה זו מתקבלת מבחינה עובדתית, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית לפיה עופר היה במצב של ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובתו הפרטית, כנושה של חברת אומזי המחזיק בבטוחה בדמות מניות החברה, והמעוניין בהצלחתה לפחות עד שהיא תשיב לו ולאחיו את סכום ההלוואה במלואו.

19.יתרה מזאת, ההתקשרות של החברה עם אומזי כחברה שתיווכה בינה לבין היצרנים הרומניים, היתה הזדמנות עסקית של החברה שנוצלה על ידי חברת אומזי, שלעופר היה בה ענין אישי. בתנ"ג 20136-09-12 אליהו ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ (2013) (להלן: "עניין פאנגאיה") נקבע כי "יש להחיל הגדרה רחבה באשר לקיומה של הזדמנות עסקית. די בהיות העסקה קרובה במהותה לעסקי החברה הנדונה כדי להוות הזדמנות עסקית של נושא משרה להימנע מניצולה" (שם, בעמ' 32 לפסק הדין). גם מטעם זה יש לחייב את עופר בהשבת רווחיה של אומזי כתוצאה מקשריה העסקיים עם החברה, מאחר שמדובר בניצול אסור של הזדמנות עסקית של החברה.

כדי לבחון את גרסתו של עופר הנוגעת לזכויותיו באומזי, נבחן להלן את מהלך העניינים שהוביל להתקשרות של עופר עם מר לזרוביץ ועם חברת אומזי, ולהתקשרות של החברה עם אומזי. לאחר מכן נבחן, לאור האמור, את מהות הקשר של עופר עם חברת אומזי – האם היו עופר ואחיו זיו בעלי מניות באומזי, או נושים של החברה בלבד.

מצבה של החברה ערב תחילת "פרשת רומניה"

20.התובעים טענו כי במהלך כל שנות הפעילות של החברה בוצעו עבודת הייצור שלה ברובן במפעלי החברה בישראל. המניע הראשון לכך היה מניע ציוני – הרצון לתת אמון בכוח העבודה הישראלי ובתוצרת "כחול-לבן". מעבר לכך, נועד הייצור בישראל לאפשר לחברה לפקח באופן הדוק על איכות העבודה ואופן ביצועה, פיקוח שהופך מסובך יותר כאשר העבודה מתבצעת מחוץ לישראל.

בשנת 2008 כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה בעולם, הוקפאו שני פרויקטים גדולים שהחברה עסקה בהם. בנוסף נעצר פרויקט הדגל של החברה, פרויקט בואינג 787, בשל תקלות בתכנון המטוס. אין מחלוקת כי בעקבות האירועים הללו היתה החברה בקשיים כלכליים עד לשנת 2010 בערך. במועד זה החל השוק להראות סימני התאוששות, והתקלות בפרויקט בואינג 787 תוקנו.

לאור השיפור הזה היה על החברה להגביר את קצב הייצור שלה. באותה תקופה יצר עופר קשר עם המכר שלו מר לזרוביץ (ר' חקירתו הנגדית של עופר, עמ' 194). מר לזרוביץ עבד אז כשכיר בחברה שביצעה עבודות עבור מכנו דין, והיה בעל קשרים עם חברות עיבוד שבבי ברומניה.

תחילת הקשר עם מר לזרוביץ

21.מחקירתו הנגדית של עופר עולה כי הביקור הראשון שלו ברומניה היה במסגרת נסיעה פרטית, כאשר הוא טס לשם לחתונתו של מר לזרוביץ. בנסיעה זו הועלתה לראשונה ההצעה לייצור ברומניה. לאחר מכן – כך העיד עופר בחקירתו, הוא טס לרומניה פעם נוספת על חשבון החברה, כדי להתרשם מהייצור ברומניה (חקירתו הנגדית של עופר עמ' 195 לפרוטוקול, וכן, חקירתו הנגדית של אבי, עמ' 37 לפרוטוקול ש' 19 ואילך).

לטענתו של עופר, הטיסה הראשונה לרומניה היתה במהלך שנת 2010 (חקירתו הנגדית של עופר, עמ' 194 לפרוטוקול). מועד הטיסה השנייה אינו ודאי. עופר לא ידע לציין מועד מדויק ואילו אבי טען כי הטיסה נערכה כ-3 חודשים לפני הוצאת העבודות הראשונות לרומניה (כלומר, באמצע 2011 - ר' חקירתו הנגדית של אבי, עמ' 37 לפרוטוקול ש' 15-25).

22.עופר טען בתצהיר עדותו הראשית כי הספקים ברומניה דרשו בשנת 2010 (לאחר שנוצר הקשר הראשוני עם מר לזרוביץ), לקבל את התמורה עבור עבודתם במזומן. עופר טען כי אורי סירב להזרים כספים לאומזי שיאפשרו את התשלום במזומן, ולכן בחר עופר (לטענתו, בידיעתו של אורי), להלוות כסף למר לזרוביץ באופן פרטי. כתוצאה מכך נחתם ביום 5.11.2010 – כך טוען עופר – הסכם ההלוואה בין עופר ואחיו זיו לבין מר לזרוביץ, למתן הלוואה בסך 20,000 אירו ללא ריבית (הוא הסכם ההלוואה נספח 9 לתצהיר עופר). עופר הוסיף וטען כאמור כי כבטוחה לפירעון ההלוואה, הוחלט כי מניות החברה הרומנית שהוקמה, ישועבדו לזכות עופר וזיו עד לפירעון מלא של ההלוואה. לטענתו של עופר, ההלוואה נפרעה "במהלך שנת 2013". עופר הצהיר בהקשר זה בסעיף 54 לתצהירו כי לאחר פירעון ההלוואה הצהירו הוא ואחיו ביום 17.4.2014 כי ההלוואה נפרעה וכי אין להם טענות כלפי מר לזרוביץ וכלפי אומזי (כפי שעולה מהתצהיר שצורף כנספח 10 לתצהירו של עופר).

לגישתו של עופר נחתם הסכם ההלוואה לאחר נסיעתו של עופר לרומניה, כשכוונתו היא ככל הנראה לאחר מועד נסיעתו הראשונה (ר' חקירתו הנגדית של עופר, עמ' 194-195 לפרוטוקול) –

"ש:הבנתי. ז"א אתה בטוח שטסת בשנת 2010, זה אתה בטוח.

ת:אני, כן.

ש:ואני יכול להניח שטסת לפני שחתמת על ההסכם, או קודם חתמת על ההסכם ואז טסת?

ת:לא, לא, לא, לא, ההסכם נחתם פה בארץ.

ש:הבנתי.

ת:ההסכם הזה של ההלוואה אתה מדבר?

ש:כן.

ת:הוא נחתם פה, אמרתי, עם אפוסטיל.

ש:אז מתי טסת? לפניו או אחריו?

ת:לפניו כנראה.

ש:לפניו.

ת:לפניו ואת זה,

ש:ואת זה לא ביקשת,

ת:כי נסעתי נסיעה פרטית לשם, אמרתי".

ממכלול הדברים הללו עולה כי הנסיעה הראשונה של עופר לרומניה לחתונה של מר לזרוביץ (נסיעה בה הוא החל לברר אודות אפשרות הייצור ברומניה), היתה לפני שנחתם הסכם ההלוואה. יתכן כי הנסיעה השנייה (בה הוחלט על ייצור ניסיוני ברומניה) היתה לאחר החתימה על ההסכם. יוער כבר עתה כי העדר גרסה ברורה של עופר בהקשר זה הוא בעייתי. לגישתו של עופר נועדה ההלוואה כאמור כדי לאפשר לאומזי להתקשר עם ספקים ברומניה ולשלם להם במזומן כנגד הסחורה שהם ייצרו. ואולם, מהאמור לעיל עולה לכאורה כי ההסכם היה צריך להיחתם רק לאחר החברה החליטה "להוציא" עבודות לספקים רומניים באמצעות אומזי. העובדה שעופר אינו טוען מפורשות ללוח זמנים המחזק את התהליך הזה – היא בעוכריו.

האם היו עופר ואחיו בעלי מניות באומזי?

23.כזכור, אין חולק כי עופר וזיו היו רשומים כבעלי 80% ממניות אומזי – כאשר לגרסתו של עופר הרישום היה שגוי והוא לא היה מודע לו. אני סבורה כי עופר לא הוכיח את גרסתו לפיה מקורו של הרישום הוא בטעות, ולכן יש לקבוע כי עופר אכן היה בעל מניות באומזי, וזאת ממספר נימוקים.

כפי שציינתי לעיל, גרסתו של עופר ביחס ללוח הזמנים שהביא אותו לחתום על הסכם ההלוואה ולהעביר את כספי ההלוואה לאומזי, איננה ברורה. מעבר לכך, גרסתו של עופר ביחס לעצם העמדת ההלוואה על ידיו לאומזי היא גרסה בעייתית. גרסה זו לא גובתה בראיות הנוגעות להעברה הכספית של הסכום שלגישתו הוא הלווה לאומזי (20,000 אירו). הטעם להעדר ראיה כזו הינו – לגישתו של עופר – משום שסכום ההלוואה הועבר על-ידיו במזומן. עופר אף טען שההלוואה הושבה לו על ידי אומזי, וגם זאת – בהעברה במזומן. כאשר אין כל ראיה - ולו גם למשיכת מזומן או לפחות למקור הסכום המזומן ששימש את עופר (שכפי שיובהר - מצבו הכלכלי לא היה טוב) באשר למקור הסכום שהועמד על ידי עופר כהלוואה, ומשאין ראיה בספרי החשבונות של אומזי ביחס להשבתה של ההלוואה הזו, קשה לקבל את הגרסה המבוססת על הסכם ההלוואה בלבד.

24.שנית, ישנם מספר קשיים שלא ניתן להם הסבר בנוגע לגרסתו של עופר בהקשר זה. מחומר הראיות עולה כי מצבו הפיננסי של עופר לא היה טוב. בתכתובת מייל של עופר לאבי מיום 9.2.20012 (עמ' 6 בנספח 12 לתצהירו של אבי), ציין עופר כי "את המקדמה אל תוריד כי גם עם משכורת מלאה אני לא מסתדר ונעזר בכל פעם בהלוואות נוספות". אף שהסכם ההלוואה נחתם לכאורה כשנתיים קודם לכן, הרי האמור במכתב הזה מקשה על קבלת גרסתו של עופר לפיה הוא הלווה כסף ללא ריבית, מה עוד שהלווה, מר לזרוביץ, היה לא אמין בעיניו כפי שיובהר להלן.

עופר טען כזכור כי הוא ואחיו העמידו לאומזי הלוואה ללא ריבית. באשר לעופר עצמו, הוא טען כי הוא העמיד את ההלוואה כאשר הוא שם לנגד עיניו רק את טובת החברה. גם לו היה ניתן לקבל גרסה זו (שאף היא בעייתית), אין לעופר הסבר מדוע הסכים גם אחיו זיו להעמיד לאומזי הלוואה ללא ריבית. זיו עצמו – בניגוד לעופר - לא היה בעל מניות בחברה ולא היה לו בה אינטרס אחר. לגישתו של עופר לא היה לזיו גם כל אינטרס באומזי. לכן, החלטתו של זיו להלוות כספים לאומזי היא החלטה תמוהה, תמיהה המחזקת את האפשרות שזיו היה מעוניין להיות בעל מניות באומזי, וכי הסכום שהוא העביר לה היה השקעה ולא הלוואה.

25.מעבר לכך, מעוררת גרסתו של עופר, לפיה הוא העמיד הלוואה למר לזרוביץ ללא ריבית קושי גם לאור גישתו של עופר עצמו לפיה הוא אינו סומך על מר לזרוביץ. עופר העיד ביחס למר לזרוביץ כי הוא "בכלל לא סומך עליו בכלום" וכי הוא לא היה לוקח אותו כשותף (ר' חקירתו הנגדית של עופר, עמ'152- 153 לפרוטוקול).

26.קושי נוסף נובע מטענתו של עופר לגבי הטעות הכפולה – הן ברישום המניות על שם עופר ועל שם זיו (להבדיל מרישום שעבוד בלבד על המניות או החזקתן בנאמנות עבורו (עמ' 136-139 לפרוטוקול)), והן באי מחיקת הרישום עם הפירעון הנטען של ההלוואה. לעופר אין הסבר טוב לשאלה ממה נבעה הטעות הזו. אין לו גם הסבר מדוע הוא לא היה מודע לרישום הזה: מי היה אחראי לרישום, האם לאחר ההשבה הנטענת של ההלוואה בירר עופר האם בוצע רישום ודאג לביטולו? לכל אלה אין כל התייחסות של עופר, שהסתפק כאמור בגרסה הסתמית של "טעות" ללא פירוט נוסף שלה.

גם גרסתו של עופר לגבי ה"טעות" ברישום לא היתה ברורה. בתצהיר עדותו הראשית הוא טען כי "עם פירעון מלא של ההלוואה, היתה אמורה להתבצע העברת המניות כמוסכם בהסכם" (ס' 55 לתצהיר, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). מהתצהיר עולה אם כן לכאורה כי המניות היו אמורות להירשם על שמו של עופר, ולאחר פירעון ההלוואה היתה אמורה להתבצע העברה שלהן. מסקנה דומה עולה מהאמור בסעיף 54 לתצהירו של עופר שם צוין כי לאחר פירעון ההלוואה יעבירו הוא ואחיו "את המניות שהוקצו לנו במעמד הקמת החברה"(ההדגשה היא שלי, ר.ר.).

מחקירתו הנגדית של עופר עולה מסקנה שונה במידת מה. כאשר עופר נשאל אודות האמור בתצהירו בהקשר זה, הוא השיב כי מדובר בחוסר תשומת-לב (עמ' 137 שורה 24 לפרוטוקול). בהמשך מופנה עופר להסכם ההלוואה (נספח 9 לתצהירו) ונשאל האם המניות היו אמורות להיות מוחזקות על ידי ה"נאמנה" שנזכרה בהסכם ההלוואה. עופר מאשר כי בהתאם להסכם ההחזקה במניות אמורה להיות באמצעות הנאמנה (עמ' 139 שורות 10-13). לגישתו, הרישום של המניות על שמו ועל שם זיו מקורו בטעות שעופר לא היה מודע לה. לא ברור אם כן האם הרישום היה אמור להיות על שם עופר ואחיו, על שם הנאמנה או באופן אחר. מובן כי חוסר הבהירות הזה בגרסתו של עופר בהקשר זה היא בעוכריו.

27.מעבר לכל אלה יש להדגיש כי עופר כפר מלכתחילה לחלוטין בקיומו של קשר כלשהו בינו לבין אומזי. כאשר הוא נשאל בשימוע שנערך לו בחברה, האם יש לו קשר לחברת אומזי – הוא השיב "ממש לא". ואולם, גם לגישתו של עופר היה לו קשר לאומזי, כמי שהלווה לה כסף. עופר לא חשף עובדה זו במסגרת השימוע, והדבר הוא בעוכריו. גם לכך לא ניתן על ידי עופר כל הסבר.

28.מחומר הראיות עולות גם מספר אינדיקציות לכך שהקשר בין עופר לבין אומזי לא היה קשר רגיל של לווה ונושה. כך למשל, טענו התובעים כי כתוצאה מהתנהלותו של עופר הוגשה על ידי אומזי תביעה נגד החברה בגין חשבוניות שלכאורה לא שולמו לה, בסכום של למעלה מ-450,000 ₪. התובעים ציינו בהקשר זה כי תביעה קודמת שהוגשה על ידי אומזי נגד החברה נמחקה בהסכמת אומזי לאחר שהחברה הגישה במסגרת התביעה הזו הודעת צד ג' נגד עופר. התנהלות זו של אומזי היא תמוהה ו"אומרת דרשני" ואחד ההסברים הסבירים לה עשוי להיות קיומו של קשר בין אומזי לבין עופר. התובעים טענו כי עופר לא סיפק כל הסבר אחר להסכמתה של אומזי לעכב את תביעתה נגד החברה. הוא גם לא הסביר מדוע לא צוינה ההלוואה שעופר העמיד לאומזי במסגרת תביעת אומזי נגד החברה.

מעבר לכך, עופר עשה שימוש של עופר בכתובת מייל השייכת לאומזי (ר' ת/10). גם עובדה זו יש בה כדי לחזק לפחות במידת מה את האפשרות שעופר ראה את עצמו כ"חלק" מאומזי – מסקנה שעולה בקנה אחד עם הגרסה לפיה עופר אכן היה בעל מניות באומזי. עוד יש להזכיר בהקשר זה את ההשערה הסבירה שלא נסתרה כי שמה של החברה מורכב מראשי התיבות באנגלית של שלושת מייסדיה - עופר, משה (מר לזרוביץ) וזיו.

29.כל העניינים הללו מקשים על קבלת גרסתו של עופר לפיה חרף רישומו כבעל מניות באומזי, הוא לא היה אמור בשום שלב להיות בעל מניות בה, וכי הרישום של המניות על שמו מקורו בטעות. לכן, אני סבורה כי יש לקבוע כי רישומו של עופר כבעל מניות באומזי לא נבע מטעות אלא מהעובדה שעופר, כמי שיזם את הקמת החברה והיה אחראי להזרמת הכספים אליה ממכנו דין, אכן היה בעל מניות בחברה זו. אם אכן היה עופר בעל מניות ושותף באומזי, אין ספק כי ההתקשרויות של החברה עם אומזי שבמסגרתן עמד עופר "משני עברי המשא ומתן" (כמי שפועל מטעם החברה ויש לו ענין אישי באומזי), היו התקשרויות בהן היה עופר במצב של ניגוד עניינים.

גרסת ההלוואה

30.למעלה מן הצורך אציין כי המסקנה לפיה עופר היה במצב של ניגוד עניינים לא היתה משתנה גם אילו הייתי מקבלת את גרסתו של עופר לפיה הוא לא היה בעל מניות באומזי אלא נושה שהעמיד לה הלוואה שכנגדה שועבדו לזכותו ולזכות אחיו 80% ממניות אומזי. הטעם לכך הוא משום שכל פעילותה של אומזי היתה מול החברה. לכן אלמלא היתה החברה מתקשרת עם אומזי בעסקאות שהיו מניבות לה רווח, לא היה עופר יכול לקבל השבה של ההלוואה שהוא ואחיו העמידו לטענתו לאומזי.

31.אין חולק כאמור על כך שעופר הניח שאומזי תשיב לו את ההלוואה כתוצאה מפעילותה עם מכנו-דין, פעילות שהוא שלט בה. כך עולה בין היתר מחקירתו הנגדית של עופר בה הוא נשאל (בעמ' 191 ש' 19-22) –

"ש:אז אני שואל אותך, האם ההיסק ההגיוני הוא שאתה נותן את ההלוואה מתוך תקווה, ציפייה שתהיה לה פעילות עם מכנו-דין?

ת:נכון".

ובמקום אחר העיד עופר (שם, עמ' 151 ש' 2-10) –

"ש:אז תסביר לי את הדבר הזה, איך אתה בתור איש עסקים מעמיד הלוואה של 20 אלף יורו כאשר למעשה ההלוואה מועמדת בשביל חברה שאין בה שום פעילות, ואין בה שום נכסים והלווה שעומד מאחורי החברה הזאת, משה לזרוביץ' הוא נטול אמצעים?

ת:מהסיבה הפשוטה, שהשליטה בכסף היתה במכנו-דין ותמיד היתה לי אפשרות לקזז כסף. אם לא זה אני, זה היה הכל שקוף, אורי ידע ואמרתי לעצמי - אם הוא לא ישלם או משהו, נוכל לקזז לו את הכסף מפה".

ההלוואה של עופר לאומזי הציבה אותו לכן במצב של ניגוד עניינים בין הענין האישי שהיה לו לוודא שההלוואה תושב לו באמצעות פעילות של אומזי עם החברה, לבין טובת החברה. זאת לאור העובדה שהשבת ההלוואה על ידי אומזי היתה תלויה בקשר ישיר בפעילותה של החברה הרומנית. אם החברה הרומנית לא היתה משיבה לו את ההלוואה, היה עופר רשאי לממש את השעבוד על המניות – כלומר היה לו אז ענין במצבה הכספי של החברה הרומנית.

32.ניגוד העניינים של עופר מתחדד לאור העובדה שפעילות החברה הרומנית נסמכה באופן בלעדי על העבודות שהיא קיבלה מהחברה, כאשר עופר דרש לגישתו מהחברה הרומנית לעבוד באופן בלעדי מול החברה (ר' חקירתו הנגדית של עופר, עמ' 146 לפרוטוקול ש' 26 ואילך, ועמ' 147 ש' 1-6) –

"ת:...ואסרתי עליו לעבוד עם אחרים כדי שלא יהיה ניגוד אינטרסים והוא יודע מזה. אבי יודע מזה.

ש:ז"א אומזי עבדה רק עם,

...

ת:אך ורק עם מכנו-דין".

העולה מהאמור לעיל הוא כי אם היתה מכנו-דין מחליטה שלא לעבוד מול אומזי, לאומזי לא היו כל הכנסות, והיא לא היתה יכולה להשיב לעופר את ההלוואה הנטענת. מובן אם כן כי לעופר היה אינטרס אישי ברור לדאוג לכך שהחברה תפעל באמצעות אומזי להעברת ייצור של פריטים על ידי חברות רומניות, כדי להבטיח שלאומזי יהיו הכנסות. לאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי עופר היה במצב של ניגוד עניינים בהתייחס לעסקאות אפשריות של החברה מול אומזי.

האם אישרה החברה את ניגוד העניינים?

33.סעיף 254 (א) לחוק החברות קובע את האיסור על נושא משרה בחברה להפר את חובת האמונים שלו כלפיה. אחד מהמצבים של הפרת חובת אמון הוא כאשר נושא המשרה מצוי במצב של ניגוד עניינים. ניגוד עניינים קיים גם כאשר נושא משרה מנצל הזדמנויות עסקיות של החברה. כך קובע הסעיף –

"(א)נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה–

(1)יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;

(2)יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;

(3)יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;

(4)יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה".

המסקנה שלעיל לפיה היה עופר במצב של ניגוד עניינים, מחייבת את בירור השאלה האם היתה החברה מודעת לניגוד העניינים הזה והסכימה לו. זאת משום שבהתאם להוראת סעיף 255(א), ניתן, בתנאים המנויים בסעיף, "לרפא" ניגוד עניינים על ידי אישור של החברה –

"(א)חברה רשאית לאשר פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 254(א) ובלבד שנתקיימו כל התנאים האלה:

(1)נושא המשרה פועל בתום לב והפעולה או אישורה אינן פוגעות בטובת החברה;

(2)נושא המשרה גילה לחברה, זמן סביר לפני המועד לדיון באישור, את מהות ענינו האישי בפעולה, לרבות כל עובדה או מסמך מהותיים".

העולה מסעיף 255 הנ"ל הוא כי חברה רשאית לאשר פעולה שנעשתה על ידי נושא משרה בניגוד עניינים, אולם זאת רק כאשר נושא המשרה מתנהל בתום לב, וכשהאישור אינו פוגע בטובת החברה. תנאי נוסף ומשמעותי לתחולת הסעיף הוא כי עובר לדיון באישור, יחשוף נושא המשרה את העניין האישי שלו באופן מלא.

34.המלומד ע' עמיר ליכט מתייחס בספרו (ר' עמיר ליכט דיני אמונאות 52 (2013) (להלן: "ליכט")) לחובת האמון, וקובע כי ניתן למצות את תוכנה בעזרת שני כללים עיקריים: איסור על ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא –

"בחינה מקיפה של המקורות מציעה כי ניתן למצות את תוכנה של חובת האמון בעזרת שני כללים: איסור על ניגוד עניינים וחובה לגלות גילוי מלא. החובה לפעול לטובת הנהנה, עם כל חשיבותה, אינה מספיקה כשלעצמה כדי לתת הדרכה בהבחנה בין מידות שונות של התחשבות בעניינו של הזולת".

בהמשך דבריו מציין ליכט כי הגילוי המלא צריך להיות אודות ניגוד העניינים האפשרי –

"באופן כללי, שומה על אמונאי לתת לנהנה גילוי מלא על כל אפשרות ממשית מוחשית לניגוד עניינים ולבטח על הפרת חובותיו כלפי האחרון"(ר' ליכט, בעמ' 303).

בעניין פאנגאיה התייחסה כב' הש' קרת-מאיר לחשיבותה של חובת הגילוי בהקשר של הפרת חובת אמון הנובעת מניצול הזדמנות עסקית של החברה (ס' 254(3) לחוק החברות). הש' קרת-מאיר התייחסה לחוק הישראלי הקובע את חובת הגילוי המוטלת על הדירקטור ונושא המשרה כאחת מחובות האמון במסגרת סעיף 254 לחוק החברות. לגישתה, יש להעדיף את הזרם בפסיקה האמריקאית על פיו יש לגלות מראש כל מידע רלוונטי המתייחס לניגוד עניינים אפשרי עם החברה (שם, בעמ' 26-30).

35.לאור האמור לעיל, נבחן את השאלה האם אישרה החברה את ניגוד העניינים של עופר, וכן האם ניתן על ידי עופר גילוי מלא לחברה בהקשר זה. מאחר שעופר פעל במצב של ניגוד עניינים, הרי הנטל מוטל עליו להוכיח הן את אישור החברה לעסקאות, והן את העובדה שאישור כזה – אם ניתן - ניתן על סמך גילוי מלא מטעמו של כל המידע הנדרש אודות ניגוד העניינים שהוא היה מצוי בו. אני סבורה שעופר לא הרים את הנטל הזה.

האם אישרה החברה את ביצוע העסקאות עם קב"מים ברומניה באמצעות אומזי ואת ניגוד העניינים?

36.ראשית יצוין כי אין מחלוקת כי לא קיים אישור מסודר במוסדות החברה ביחס לעסקאות שנגעו לייצור ברומניה ואין גם אישור פורמלי לעובדת היותו של עופר במצב של ניגוד עניינים.

טענתו של עופר בהקשר זה היתה כי בחברה לא היתה בתקופה הרלוונטית מדיניות מסודרת של קבלת החלטות. הוא הוסיף כי לא נערכו בדרך כלל ישיבות דירקטוריון או אסיפות כלליות מסודרות בחברה, אלא אם כן נוצר צורך חיצוני בקיומן (ר' ת' עופר פסקה 64-66). מנגד טענו התובעים כי בחברה דווקא התקיימו ישיבות דירקטוריון ואסיפות כלליות בנושאים שונים (ר' למשל ת/1-6). ואכן, גרסה זו נתמכה בדבריו של עופר עצמו בחקירתו הנגדית, שם הוא ציין כי נערכו בחברה פרוטוקולים לפחות בחלק מהמקרים, כאשר היתה חשיבות לעריכתם (ר' עמ' 130 לפרוטוקול ש' 7-11)–

"כב' השופטת:אבל היו דברים שהיו פרוטוקולים ואלה לפחות,

ת:דברים שהם חשובים, לבנקים או דברים כאלה, זה כן.

כב' השופטת:אוקי.

ת:אבל כל ההחלטות שנעשו על בסיס יומי, לא היינו עושים ישיבות, זה היה מן החלטות מסדרון".

טענתו של עופר היא כי הגם שאין אישור פורמלי של החברה לניגוד העניינים שבו הוא היה מצוי, יש לראות את החברה כמי שאישרה את ניגוד העניינים הזה, משום שאורי היה מודע לו והיה שותף לכל המהלך של הקשר עם החברה הרומנית. לגישתו של עופר "אורי היה שותף מלא להחלטה להוציא פריטים לייצור ברומניה" וכן כי "ההחלטה לייצר פריטים ברומניה היתה של אורי ושלי בלבד".

37.אכן אין זה מן הנמנע כי כאשר מדובר בחברה קטנה, המתנהלת כ"מעין שותפות", מתקבלות חלק מההחלטות ללא תיעוד ובהליך בלתי פורמלי (מה שעופר כינה "החלטות מסדרון"). יחד עם זאת, כאשר מדובר בהחלטה של חברה לאשר ניגוד עניינים, אישור המונע הפרה של חובת אמון של נושא משרה בה – נראה כי מן הראוי שהחלטה כזו תהיה מפורשת ולא משתמעת. היותו של נושא משרה במצב של ניגוד עניינים היא ענין משמעותי מבחינת החברה וטובתה, ויש לוודא לכן שאישור של החברה לכך ניתן כדין, לאחר שכל העובדות הרלוונטיות נודעו לה. אישור כזה צריך להינתן בצורה מסודרת ומתועדת, ולא באופן עקיף ומשתמע ובלא אינדיקציה ראייתית אובייקטיבית לקיומו של האישור ולתוכנו של הגילוי המתחייב כדי שלאישור יהיה תוקף. לכן, אינני סבורה כי עופר הוכיח כי החברה אישרה את ביצוע העסקאות ברומניה בהיותו במצב של ניגוד עניינים.

האם ידעה החברה אודות הייצור ברומניה?

38.אני סבורה כי מחומר הראיות עולה כי עופר לא מסר לחברה מידע מלא אודות עצם הייצור ברומניה, לפחות ככל שהדבר נוגע לתקופה מסוימת לאחר התהליך הניסיוני של ייצור כזה, וכי כאשר נודע לאורי ואבי אודות הייצור ברומניה (בלא שידעו עדיין על ניגוד העניינים), הם התנגדו לו.

הייצור ברומניה בוצע מלכתחילה באופן ניסיוני. נראה כי בשלב ראשוני זה של הייצור, היו אורי ואבי מודעים לו ואף הסכימו לכך. יחד עם זאת, הייצור נמשך מעבר לשלב הניסיוני בלא שאבי ואורי ידעו אודותיו או הסכימו לו, וכאשר הם הביעו את התנגדותם המפורשת לנושא.

בחודש יולי 2011 יצאו הזמנות ראשונות של החברה לייצור ברומניה, הזמנות שהוגדרו מלכתחילה כניסיוניות בלבד. אבי העיד בהקשר זה בחקירתו הנגדית כי – "בהתחלה ביצענו פעילות שהיא פעילות שמוגדרת כניסיון. הוצאנו חלקים של הפיתוח" (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 22-23). לדבריו של אורי בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 81 ש' 6-10) "עופר אמר שהוא רוצה לעשות ניסיון של ייצור של כמה חלקים ברומניה, לראות את האיכות שלהם ולא היה שום מניעה לעשות את זה, ומה עוד שאלה חלקים שהיו שייכים לפיתוח של מוצרים שלנו, ולא של איזה חלקים שהיו צריכים לעבור בחינה של גורם זר, אז הסכמתי". עופר הצהיר כי "ביקשתי ממר לזרוביץ שהקבלנים ברומניה יבצעו כמה דגמים על חשבונם כדי שבקרת האיכות של החברה תבקר את טיב האיכות של המוצר... בהתאם החלטנו להוציא מספר מצומצם של עבודות שלא מהוות סיכון, על מנת להיות בטוחים שהייצור ברומניה עומד בתנאים המסחריים שהציבה החברה" (פסקאות 42-43 לתצהיר עופר).

39.אולם לאחר שתם השלב הניסיוני, אבי לא היה מודע להמשך העברת עבודות ייצור לרומניה, וכאשר נודע לו על כך, הוא התנגד. מסקנה זו עולה ממכתבו של אבי לעופר מחודש ינואר 2012. כך כותב אבי לעופר (נ' 8 לתצהיר אבי): "גיליתי עכשיו בישיבה שאתה מוציא עבודות לרומניה למרות שכבר דיברתי איתך בנושא ושאני מתנגד לעניין. לא ברור לי מה האובססיה שלך להוציא את העבודות מהמפעל ... בנוסף לחוסר ההיגיון העסקי יש כאן עבירה שנוגדת את הנהלים של התעש"א ואני לא מוכן לקחת כל סיכון...". (ההדגשה שלי, ר.ר.)

בהמשך, בפברואר 2012 כותב אבי לעופר כי (נ' 9 לתצהיר אבי): "נודע לי כי החלטת להוציא עבודה מהמפעל לרומניה למרות ההתנגדות המוחלטת של אורי ושלי מאחורי גבי תוך זלזול ורמיסה בדעותיהם של השותפים שלך... לא יכול להיות מצב ש... אחד הבעלים/ מנכ"ל משותף (מחליט – ר.ר.) לנהוג בחברה כבשלו, לקבל החלטות אשר אינם מקובלים על שאר חברי ההנהלה וזאת לאחר שנאמרו במפורש הן בכתב והן בע"פ כי אינם מוכנים להיות שותפים להם" (ההדגשה שלי, ר.ר.).

המסקנה העולה מתכתובות אלה היא כי לאחר הניסיון הראשוני לייצור ברומניה, עופר לא יידע את אורי ואת אבי על הוצאת עבודות נוספות לרומניה. ממילא הוא גם לא קיבל הסכמה נוספת ומעודכנת (לא מפורשת ולא משתמעת) של החברה ביחס לעבודות כאלה.

40.גם אילו היה עופר סבור מלכתחילה כי החברה (באמצעות אורי ואבי) מסכימה להוצאת עבודות נוספות לרומניה, אין ספק כי לאחר שהמכתבים שלעיל הגיעו לידיו, לא היה עוד מקום לספק בנושא. לעניין זה טען אורי כי הוא היה מודע לקיומן של עבודות הייצור ברומניה. אולם מחקירתו הנגדית עולה כי הוא לא הסכים לייצור ברומניה, אלא כי הדבר נכפה עליו בשל איומיו של עופר (עמ' 83 לחקירתו הנגדית של אורי, ש' 7-17) –

"עו"ד ארד: תודה. אתה מודע לזה אבל שבשנים שאנחנו מדברים עליהן 2011/12/13 ולמעשה גם ב-2014 יש רכישות מקבלנים ברומניה?

ת:(מעיין) שאני מודע לזה, בהחלט. אני לא הסכמתי להן.

ש:כן, אבל אתה מודע שזה קרה.

ת:אני מודע שזה קרה.

ש:כן. אתה מציין שלא הצלחת לעצור את הפעילות הזאת. מה היתה הבעיה לעשות את זה?

ת:עופר איים כל הזמן בצעקות ובצרחות שהוא יפנה לבנקים ושהוא יפנה לספקים שלנו ויגיד שהמפעל במשבר וכל מיני סיפורים כאלה".

מכאן שבמשך חלק מהתקופה פעל עופר ללא הסכמה של אורי או של אבי להעברת הייצור לרומניה. עופר היה מודע בזמן אמת לכך שאורי ועופר התנגדו לייצור ברומניה ולחששות שלהם בהקשר זה. מסקנה זו עולה גם ממכתב מיום 24.7.2013 (נספח 15 לתצהיר אבי) בו כותב עופר לאורי "אתה כבר שנתיים לא רגוע בקשר לרומניה". במכתב נוסף של עופר לאורי מיום 23.7.2013 (ת/13) כותב עופר כי "להזכירך לפני פחות משנה .. חשבת שדרך הניהול שלך יותר נכונה משלי, וביטלת הזמנות שהוצאתי לקב"מ (ההדגשות שלי – ר.ר.). כלומר עופר היה מודע לעמדתם של אבי ושל אורי ביחס לייצור ברומניה.

המידע אודות ניגוד העניינים של עופר

41.הטעם העיקרי בשלו יש לדחות את טענותיו של עופר ביחס להעברת הייצור לרומניה, הוא משום שעופר לא גילה לשותפיו אודות ניגוד העניינים שלו. כפי שהובהר לעיל, הנטל להוכיח גילוי מלא ומקיף של האינטרס האישי של עופר בנוגע לחברה הרומנית מוטל עליו. גם בהנחה שאבי ואורי ידעו אודות עצם הייצור ברומניה, הרי שעופר לא הוכיח כי הם היו מודעים לניגוד העניינים של עופר בהקשר זה, וזאת לאחר גילוי מלא של כל המידע הרלוונטי ביחס לכך.

אין ספק שעופר לא גילה לחברה כי הוא ואחיו הם בעלים של 80% ממניות אומזי (לטענתו כזכור הוא כלל לא היה מודע לכך). יתרה מזאת, גם אם נקבל את "גרסת ההלוואה", התוצאה לא תשתנה. עופר טען אמנם כי אורי ידע אודות ההלוואה שהוא העמיד לאומזי, אולם אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי עופר הוכיח את הטענה הזו. ראשית, עופר לא הציג כל ראיה אובייקטיבית לטענתו זו – בתכתובת בין הצדדים או בכל דרך אחרת. לא הוצגה גם כל ראיה בדבר דברים שנאמרו על ידי עופר ב"זמן אמיתי" שיש בהם כדי לחזק את גרסתו בהקשר זה.

42.יתרה מזאת, עופר עצמו העיד כי הוא הציג לאורי את מסמכי ההלוואה רק במועד השימוע (ר' עמ' 131 לפרוטוקול שורה 18-19). אין כל אינדיקציה לכך בפרוטוקול השימוע (בו כזכור כפר עופר לחלוטין בכך שיש לו קשר עם אומזי). מעבר לכך, הרי שגם עופר עצמו בהמשך עדותו מסתייג מהדברים ומציין "אני חושב שבשימוע אני הראיתי לו [לאורי] את זה [את הסכם ההלוואה] בשימוע או אחר כך עם אורי בבית קפה ישבתי איתו ואמרתי לו – אדוני, בוא תסתכל" (עמ' 131 שורות 18-21).

בהמשך הדברים נשאל עופר -

"ש:ובבית קפה מראים הסכמים מהסוג הזה, בסדר.

ת:אני ישבתי עם אורי בבית קפה ליד הזה כי רציתי לצאת מהמתחם של החברה בגלל האווירה שהיתה, והראיתי לו את כל המסמכים האלה".

עדותו של עופר איננה מספקת בהקשר זה. אין לעופר הסבר מדוע הוא לא ציין בשימוע כי הלווה כספים לאומזי, ואין לו הסבר מדוע הוא לא הציג את גרסתו ביחס להצגת מסמכי ההלוואה בבית קפה קודם לחקירתו הנגדית. בנוסף, אין לעופר גרסה ביחס לתגובתו של אורי לדברים כאשר הם נלמדו על ידיו באותו מועד. ומעבר לכל אלה, השימוע נערך לעופר ביום 23.12.2013 היינו יותר משנתיים לאחר שהחברה התחילה לייצר באמצעות קב"מים רומניים וכשלוש שנים לאחר שנחתם הסכם ההלוואה. גם לגישתו של עופר, הוא לא גילה לאורי (או לאבי) אודות הסכם ההלוואה מוקדם יותר, ולכן החברה באמצעותם לא היתה יכולה לאשר את ניגוד העניינים של עופר במהלך כל התקופה עד להצגה הנטענת של הסכם ההלוואה. הצגה זו – גם אם נעשתה, היתה מאוחרת ולא מספקת.

43.זאת ועוד, ממכתבו של אבי לעופר שנזכר לעיל (נ/8) עולה כי בזמן אמת לא היה ברור לאבי מקור ה"אובססיה" (כפי שהוא כינה זאת) של עופר להעברת העבודות לרומניה. דומה כי אילו היה אבי מודע לכך שעופר הלווה כספים לחברה הרומנית (או אף היה בעל מניות בה), הוא לא היה תמה אודות ה"אובססיה" הזו והסיבה לה.

כלומר, אין ראיה לכך שאורי או אבי היו מודעים לניגוד העניינים בו היה עופר מצוי בתקופה בה הוא העביר עבודות לרומניה. לכן, לא ניתן לקבוע כי ניתן אישור כדין של החברה על ידי אורי או אבי לקיומו של ניגוד עניינים כזה ולהפרת חובת האמון הנובעת ממנו.

44.לסיכום נקודה זו – עופר לא גילה גילוי מלא אודות ניגוד העניינים שלו ביחס לחברה הרומנית. לכן לא ניתן לקבוע כי החברה הסכימה (בין במפורש ובין במשתמע) להעברת הייצור לרומניה באופן שיש בו לרפא את ניגוד העניינים בו היה עופר מצוי. מכאן שעופר הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה והפרה זו לא "התרפאה".

האם נגרם נזק לחברה?

45.ס' 256 לחוק החברות קובע כי "על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה בשינויים המחויבים".

בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט ברק) בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י. ל. פויכטוונגר בע"מ פ"ד לח(3) 254 (1984) (להלן: "ענין קוסוי") נקבע כי "על כן מנהל שהפר חובת האמון שהוא חב לחברה, חייב 'להשיב' לחברה או 'לפצותה' או 'לשפותה' בגין הכספים, שהיא הוציאה כתוצאה צפויה מכך, גם אם כספים אלה לא נתקבלו על ידיו אלא על ידי צד שלישי".

לכן, לאחר שנקבע כי עופר הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה כאשר פעל במצב של ניגוד עניינים שהוא לא קיבל אישור של החברה לגביו, וניצל באמצעות חברה בה היה לו ענין אישי – הזדמנות עסקית של החברה, יש לבחון האם יש מקום לחייב את עופר בהשבה, פיצוי או שיפוי. הפיצוי יכול להיות בגין נזק שפעולתו של עופר גרמה שייקבע בהתאם לדינים החלים על הפרת חוזה; וכן יש להתייחס לאפשרות של השבה על ידי עופר בגין התעשרות שלא כדין שלו – אפשרות שחלים עליה דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההשבה מתחייבת גם אם טובת ההנאה לא התקבלה על ידי עופר אלא על ידי צד שלישי.

46.סכומי הפיצוי ייקבעו בהתאם לנושאים ולסכומים שצוינו על ידי התובעים במסגרת כתב התביעה. בסעיף 108א' לכתב התביעה, פורט הנזק בגין "פרשת רומניה". נזק זה הוא בסכום של 674,000 ₪. כדי להוכיח את עמדתם בהקשר זה, הגישו התובעים את "חוות דעת ויסמן", חוות-דעת כלכלית מטעם המומחה רו"ח ניצן ויסמן. בחוות הדעת הזו נבחנו שני סוגי נזק עיקריים שנגרמו לחברה בשל העברת הייצור לחברה הרומנית – הראשון, נזק בגין ההתקשרות עם גורם מתווך להבדיל מהתקשרות ישירה עם היצרנים; והשני - נזק תזרימי.

47.בהתייחס לראש הנזק הראשון, הנזק הנובע מהתיווך, נבחנו פערי התיווך באמצעות בחינה של פריטים מתוך חשבוניות העסקה של קבלני המשנה ברומניה מול בחינה של אותם הפריטים כפי שהופיעו בעסקאות החברה מול החברה הרומנית. מבחינה זו עולה, לטענת המומחה רו"ח ויסמן, כי בסבירות גבוהה (שכן מדגם החשבוניות שנבחן מהווה 15% מסך העסקאות) ניתן להסיק כי שיעור הרווח הממוצע של החברה הרומנית הוא של 32%.

המומחה מטעם התובעים בחן גם את היקף העסקאות הכולל שבוצע מול החברה הרומנית (בהתחשב גם בעסקאות שנערכו מול פקר – ספק חומר גלם ישראלי). בחינה זו מעלה כי בשנים 2011-2014 רכשה החברה מהחברה הרומנית עבודות בכ-2.5 מיליון ₪. מכאן מסיק המומחה כי שיעור הנזק בראש נזק זה עומד על 620 אלף ₪. במילים אחרות – הרווח של חברת אומזי כתוצאה מדמי התיווך שהיא קבלה מהחברה בקשר עם העסקאות בהן הועבר ייצור פריטים לקב"מים ברומניה עומד בהתאם לחוות דעת ויסמן על 620,000 ₪.

48.בהתייחס לראש הנזק השני, הנזק התזרימי, הסתמכה חוות דעת ויסמן על עמדת הנהלת החברה, ממנה עלה כי החברה יכלה לבצע את מרבית עבודות הייצור שנשלחו לרומניה בעצמה. לכן, כתוצאה מהעברת הייצור לרומניה נגרם עיכוב מיותר בתהליכי הייצור והמשלוח. מעבר לכך נגרמו לחברה בעיות תזרימיות. מחוות הדעת עולה כי הטעם לכך הוא משום שהחברה רוכשת חומרי גלם עבור מטוסי בואינג מארה"ב בתנאי אשראי של שוטף +60. חומרים אלה מגיעים ארצה תוך 60 יום; בשלב זה הם מועברים לרומניה לביצוע עבודות; חוזרים ארצה לביצוע תהליכים נוספים; ואז מסופקים לתע"א. כל זאת – כך נטען – כאשר תנאי התשלום שנקבעו ע"י עופר עם החברה הרומנית היו חריגים, שכן דובר בתשלום שוטף. חוות הדעת אף קובעת כי התהליך הממוצע לייצור ברומניה נמשך כ-183 יום – כלומר, כחצי שנה. בחוות הדעת צוין כי להערכת החברה, אילו ההליך היה מתבצע בארץ, הוא היה מתקצר ב-90 יום לפחות.

אי לכך חושבו הוצאות המימון העודפות של החברה כתוצאה מההתקשרות עם קבלני המשנה ברומניה והעיכוב של שלושה חודשים מעבר לפרק הזמן בו היו העבודות מבוצעות בארץ (חוות הדעת לא פירטה האם מדובר בייצור עצמי על ידי החברה או בייצור על ידי קב"מ ישראלי). על פי חוות הדעת, לחברה נגרמו הוצאות מימון עודפות בסך 54 אלף ₪ בגין ביצוע עבודות בקבלנות משנה ברומניה, וכן בגין חומרי גלם שנרכשו מראש, נשלחו לרומניה וחזרו לחברה לאחר ביצוע העבודות.

49.להלן נבחן אם כן את טענות הצדדים ביחס לראשי הנזק הללו. יצוין כבר עתה כי הצדדים העלו במסגרת סיכומיהם טענות רבות הנוגעות לשאלת הנזק, שאין מקום לדון בהם לצורך הכרעה בשתי השאלות שפורטו לעיל.

50.בטרם הדיון בראשי הנזק לגופם, יובהר כי לאחר שהוכח כי עופר הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה כאשר פעל במצב של ניגוד עניינים שלא אושר על ידי החברה, עובר נטל ההוכחה לעופר, לספק מידע מלא אודות העסקאות של אומזי עם החברה, ולהוכיח כי לא חלה עליו חובה להשיב את סכומי הכסף הנתבעים לחברה. כך קובע למשל המלומד פרופ' ליכט בספרו כי "אמונאי הנקרא לתת חשבון – בידי הנהנה או בידי בית המשפט – צריך למסור פירוט מלא של כל התקבולים וההוצאות. עליו להוכיח ולהצדיק את החשבון, ממש כמנהל האחוזה מול הלורד וכמו הלורד מול האקסצ'קר לפני עידנים. על מנת לעמוד בחובת החשבון שלו, מוטל חיוב על האמונאי לרבות האמונאים בחברה, לדאוג לתיעוד מלא בכל הקשור לנכסים הנתונים לכוחו" (עמ' 300).

בהמשך הדברים מפנה ליכט לפסק דינו של בית המשפט האמריקאי בענין Dweck, (Dweck v. Nasser, 2012 Del. Ch LEXIS 7,64-65 (Del Ch 2012), בו נטלו נושאי המשרה הבכירים בחברה הזדמנויות עסקיות שלה. במסגרת הליך החשבון שנערך לא נמצא תיעוד לסכומים מסוימים שיצאו מו החברה ובית המשפט הטיל לכן על נושאי המשרה שסרחו את האחריות ביחד ולחוד בגינם (ר' שם, בעמ' 301).

כלומר, אם עופר לא יציג נתונים מלאים אודות החשבון – קרי אודות הכנסות אומזי כתוצאה מהעסקאות עם החברה, הכנסות שאומזי נהנתה מהן ושהוא כבעל-מניות (או לפחות כבעל אינטרס משמעותי) באומזי נהנה מהן, יהיה מקום לקבל את עמדתם של התובעים, גם אם עמדה זו מבוססת על נתונים חלקיים בלבד.

דמי התיווך ששילמה החברה לאומזי

51.עופר טען כי החברה לא היתה יכולה להתקשר ישירות עם הקב"מים ברומניה בלא לשלם דמי תיווך לגורם ביניים. הוא אף טען כי הייצור באמצעות חברות רומניות היה משתלם יותר מבחינת החברה מאשר ייצור אלטרנטיבי – בין אם בחברה עצמה ובין אם באמצעות קבלני משנה ישראלים כדוגמת מיקרופז. ואולם, גם אם נקבל את הנחת המוצא הזו – אין די בה בהתייחס לדיון בנושא דמי התיווך ששילמה החברה לאומזי בקשר עם הייצור של הקב"מים ברומניה. עופר חייב בהשבתם של דמי התיווך ששולמו לאומזי משום שהוא הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה - הן בהיותו במצב של ניגוד עניינים שלא אושר והן משום שהוא גזל הזדמנות עסקית של החברה.

למעלה מן הצורך אציין כי אני סבורה שעופר לא הוכיח את גרסתו לפיה החברה לא היתה יכולה להתקשר ישירות עם קבלני המשנה ברומניה ללא תיווך. לטעמי התובעים אף הוכיחו באופן פוזיטיבי כי פעילות ישירה מול היצרנים היא אפשרית. מסקנה זו עולה בין היתר מעדותו של עופר עצמו בחקירתו הנגדית, לפיה במסגרת עבודתו בחברת "לנטק" הוא מספק שירותי ייעוץ כדי להקים מערך ייצור ישיר מול היצרנים (עמ' 242-243 לפרוטוקול ש' 22 ואילך). אם הקמה של מערך כזה היא אפשרית בחברת לנטק, לא ברור מדוע עופר לא פעל באופן דומה ביחס לחברה.

מעבר לכך הפנו התובעים גם להצעת המחיר שקיבל אבי מהיצרן הרומני Plastic Technology SRL (נספח 22-23 לתצהיר אבי). הצעת מחיר זו היא תוצאה של פנייה של אבי לקב"מ רומני, אשר עד כה עבד עם החברה בתיווכה של אומזי. אבי ביקש לפעול מול הקב"מ הזה באופן ישיר, תוך הותרת אומזי "מחוץ לתמונה" (נספח 22 לתצהיר אבי). לנוכח בקשתו זו של אבי, ציין הקב"מ הרומני כי גם הוא מעדיף שלא לערב יותר את אומזי במסגרת יחסיהם. הוא אף העביר לאבי הצעת מחיר שהמחירים המפורטים בה כללו אך ורק את מרכיב העבודה. כפי שעולה מהצעת המחיר ובהתאם למתואר בחוות דעת ויסמן, הפער בין המחיר שהוצג על ידי היצרן לבין זה שנגבה על ידי אומזי היה משמעותי. מהתכתובת הזו עולה אם כן כי ישנה אפשרות להתקשרות ישירה מול קבלני המשנה הרומנים ללא תיווך.

סכום ההשבה ביחס דמי התיווך

52.התובעים העריכו את ראש הנזק הנוגע לדמי התיווך ששולמו לאומזי בסכום של 620,000 ₪ בהתבסס על חוות-דעת ויסמן.

עופר לא כפר בכך שהחברה הרומנית קיבלה דמי תיווך, גם אם טען כי מדובר בדמי תיווך "נמוכים" (ס' 124 לתצהיר עופר). מה היה סכום דמי התיווך ששולם לחברה הרומנית? ההוכחה של התובעים לסכום הזה מקורה כאמור בהערכה שבוצעה על ידי המומחה מטעמם רו"ח ויסמן, כפי שפורט לעיל.

53.לגישתם של הנתבעים, חלק מהסכום של 620,000 ₪ נוגע לנושאים שאינם קשורים לדמי התיווך של אומזי – עלויות שינוי, מע"מ וכד', ולכן אין להסתמך על הסכום הזה שמקורו בהשערה שאינה נכונה.

עופר התייחס לנושא זה בסעיף 128 לתצהירו בו הוא הצהיר כי טענת התובעים לפיה "פערי התיווך" עומדים על 32% היא השערה לא נכונה. זאת משום ש"קבלת החזר על רכיב המע"מ ברומניה הוא דבר כמעט בלתי אפשרי, כך שממילא על המחיר ששולם לספקים הרומניים יש להוסיף רכיב זה, כמו גם רכיב של מס במכס על חומרי גלם בגובה של 7.5% ממחירם (משום שהחומר מיוצר בארה"ב), ולו משום שכאמור לעיל לאומזי היתה חשיבות רבה בתהליך הייצור ולו משום שהספק הרומני מר Calin Gehitescu כותב בהודעת דוא"ל מיום 14.5.2016 (נספח 27 לתצהיר, ר.ר.) כי המחיר שניתן כולל רק את מרכיב העבודה (!) ולו משום שאין לתובעים כל מידע בנוגע להסכמים של אומזי עם הספקים הרומנים ו/או את ההוצאות הרי שלא ניתן לבסס טענה של נזק על הערכות והשערות".

אכן בתכתובת בין אבי לבין היצרן הרומני (נספח 22(1) לתצהיר אבי) צוין מפורשות כי המחיר כולל רק את רכיב העבודה, כפי שעולה גם מנספח 27 לתצהיר עופר בו ציין הספק כי המחיר אינו כולל "VAT (20%), raw material, transportation costs, custom fees or any other costs except work".

54.יחד עם זאת, כפי שהובהר לעיל, הנטל הוטל על עופר להוכיח מהו אותו חלק מהמחיר שנוסף למחיר ה"נטו" ושלא ניתן לייחס אותו לדמי התיווך ששולמו לאומזי. עופר לא עשה כן. אין די באמור בתצהירו בהקשר זה, שלא התלווה אליו חישוב אלטרנטיבי מדויק ומבוסס ביחס לשיעור דמי התיווך שהוא טוען כי יש לייחס לאומזי. עופר טען כי לתובעים אין מידע בנוגע להסכמים של אומזי עם הספקים הרומניים – אולם עופר עצמו היה יכול וצריך להציג את המידע הרלוונטי.

אין די בטענה לפיה "כמעט בלתי אפשרי" לקבל החזר על רכיב המע"מ- אלא נדרש מידע מדויק בהקשר זה. אין די בטענה לפיה יש להוסיף מס במכס בגובה 7.5% על מחיר חומרי הגלם שיוצרו בארה"ב, בלי להבהיר בדיוק באיזה מס מדובר, מה תנאיו, מבלי לפרט מהו שיעור חומרי הגלם שיוצרו בארה"ב ומהי ההשלכה של האמור על מחיריהם של פריטים כאלה או אחרים. יוער כי עופר יכול היה להוכיח את דמי התיווך שהחברה שילמה לאומזי, ששיעורם היה מן הסתם ידוע לו, גם בדרכים אחרות (בלא צורך "לגזור" את דמי התיווך כפי שרו"ח ויסמן נאלץ לעשות בחוות דעתו).

55.עופר לא הוכיח פוזיטיבית את שיעור דמי התיווך. הוא גם לא הוכיח את הסכומים שנזכרו בתצהירו ואת הפער בין מחירו של כל פריט "נטו" לבין המחיר הכולל את כל התוספות הללו. משעופר לא הציג ראיות שונות ביחס לשיעור דמי התיווך שקיבלה אומזי, יש לקבל את גרסת התובעים בהקשר זה, משום שכאמור הנטל בהקשר זה הוטל על עופר. יש לקבוע לכן כי דמי התיווך ששולמו לאומזי עומדים על הסכום שנזכר בחוות דעת ויסמן שהאמור בה לא נסתר.

לכן אני מקבלת את מסקנתו של המומחה מטעם התובעים רו"ח ויסמן, וקובעת שאומזי קיבלה בגין העסקאות שהיא תיווכה בהן דמי תיווך בסכום כולל של 620,000 ₪. עופר חייב להשיב את הסכום הזה לחברה.

טענתו של עופר לפיה הוא לא "עשה עושר" ולא נהנה כלכלית מהפעילות של אומזי

56.עופר טען עוד כי הוא לא נהנה ולא "עשה עושר" כתוצאה מפעילותה של אומזי. עמדתו של עופר בהקשר זה היתה כי הוא לא קיבל מאומזי דבר למעט את השבת ההלוואה שהוא הלווה לה (20,000 אירו ללא ריבית). עופר הסתמך בהקשר זה על מכתב של רוה"ח של אומזי ממנו עולה לטענתו כי לא הועברו אליו כל כספים שהם מאומזי.

התובעים טענו כנגד אמינותו של המכתב הזה. הם אף ציינו כי על פי המכתב, לא היו העברות בנקאיות לעופר - " "were not made bank transfer for Mr. Yakobi. טענתם של התובעים בהקשר זה היא כי המכתב שולל העברה בנקאית לעופר. אך לא נשללת בו האפשרות כי נעשתה לעופר העברה כספית אחרת. התובעים ציינו כי עופר עצמו טען כי את תשלום ההלוואה לאומזי הוא העביר לה במזומן (עמ' 140 לפרוטוקול ש' 24-26). לכן לגישתם של התובעים, אין זה מן הנמנע כי עופר קיבל מאומזי תשלומים שלא דרך העברה בנקאית, והמכתב אינו שולל אפשרות כזו.

57.מאחר שכפי שנקבע בראשית פסק הדין, עופר היה בעל מניות באומזי, הרי שהוא נהנה מכל רווח שהיה לה בהתאם לחלקו היחסי באומזי. לענין זה אין השלכה לשאלה האם בפועל הועברו לעופר כספים מאומזי או שה"רווח" שלו נבע רק מהיותו בעל מניות שלה שנהנה בעקיפין מכל רווחיה. מעבר לכך, כפי שנפסק בענין קוסוי נדרש מנהל שהפר את חובת האמון להשיב לחברה גם כספים שלא התקבלו ישירות על ידיו אלא על ידי צד שלישי.

58.יתרה מזאת, אני סבורה שלא ניתן להסיק מהמכתב אליו הפנה עופר את המסקנה לה הוא טוען – כי הוא לא קבל סכומי כסף כלשהם מאומזי. ראשית, המכתב לא הוגש כדין באמצעות רואה החשבון שערך אותו, והוא מהווה לכן עדות שמיעה בלתי קבילה.

שנית, עופר עצמו העיד כי הוא העביר את ההלוואה הנטענת לחברה הרומנית במזומן. עופר ציין בחקירתו הנגדית כי גם החזר ההלוואה מאומזי אליו נעשה במזומן (עמ' 156 לפרוטוקול ש' 20 ואילך). אין ספק כי החזר נטען זה אינו כלול במכתבו של רואה החשבון. כלומר גם לגישתו של עופר ישנן העברות כספיות מאומזי אליו שרואה החשבון לא התייחס אליהן. ענין זה מעלה תמיהה – האם רואה החשבון לא היה מודע להעברה הזו שעופר מתייחס אליה? ואם הוא היה מודע אליה, מדוע לא ציין אותה במכתבו, שמהנוסח שלו ניתן להסיק בטעות כי לא היו כלל העברות כספים מאומזי לעופר? על כל פנים, מאחר שגם לגישת עופר היו העברות הכספים בינו לבין אומזי - העברות במזומן, הרי שאין כל משמעות למכתבו של רואה החשבון. לא ניתן לכן לקבוע כי עופר לא קבל כספים מאומזי.

הנזק הנוגע לאשראי

59.ראש הנזק השני לו טענו התובעים, הוא כזכור הנזק הנוגע לאשראי. כדי לבחון את טענתם של התובעים בהקשר זה, יש לבחון האם נגרם לחברה נזק כתוצאה מההתקשרות שלה עם היצרנים ברומניה. יש לבחון האם תנאי האשראי שהחברה היתה צריכה לעמוד בהם במסגרת ההתקשרויות עם הקב"מים הרומניים באמצעות אומזי, היו טובים פחות מבחינתה מאשר תנאי האשראי האלטרנטיביים שהיה עליה לעמוד בהם אילו היה הייצור מבוצע על ידי קב"מים בישראל.

הנחת המוצא של התובעים בהקשר זה היא כי תנאי האשראי שניתנו על ידי אומזי היו תנאים של תשלום מיידי (שוטף). לכן, יש לבחון קודם כל מה היו תנאי האשראי שניתנו על ידי אומזי, והאם אכן מדובר בתנאי אשראי "שוטף" כפי שנטען על ידי התובעים, שלגישתם עמדה לחברה מנגד אפשרות של תשלום נדחה (שוטף +60 או שוטף +90) בהתייחס לייצור אלטרנטיבי בישראל.

60.עופר טען בהקשר זה כי אכן מלכתחילה, כאשר החברה התקשרה עם הספקים ברומניה, הם דרשו לקבל את התמורה עבור עבודתם במזומן, דרישה שאורי סירב לה. לגישתו של עופר זה היה הטעם בשלו נדרשה ההלוואה שלו לאומזי (ר' ס' 49-52 לתצהיר עופר). אולם לגישתו של עופר, בהמשך הועמדו תנאי התשלום לחברות ברומניה על שוטף +60 מיום קבלת הסחורה.

אני סבורה כי עופר הוכיח את גרסתו בהקשר זה. כך, בחקירה הנגדית של אבי הוצגה לו תכתובת מיום 5.5.2014 (ר' נ/5) על פיה תנאי התשלום, כפי שסוכמו עם עופר הם "ש' + 60". כמו כן, גם במסגרת הזמנה שהוצאה לאומזי מיום 09.11.2011 ניתן לראות כי ה-Payment Terms אשר נקבעו הם "ש63" (נ' 21(4) לתצהיר אבי). כאשר נשאל על כך אבי בחקירתו הנגדית ציין כי אלה הם התנאים שככל הנראה סוכמו, אולם בפועל נעשה משהו אחר (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 16-17). אבי הוסיף כי ניתן לראות זאת בהנהלת החשבונות. אולם אבי לא הפנה למסמכי הנהלת החשבונות מהם ניתן לגישתו לראות את תנאי התשלום השונים מאלה המצוינים במכתבים.

לכן אני סבורה כי עופר הוכיח שתנאי האשראי שנדרשו על ידי אומזי לא היו תנאים של תשלום מיידי כפי שנטען על ידי התובעים. מכאן שלא הוכח שתנאי האשראי מול רומניה היו טובים פחות מתנאי אשראי מול ספקים ישראליים, ולכן אינני מקבלת את התביעה בראש נזק זה.

61.יוער בשולי הדברים כי גם אילו היו תנאי האשראי לקב"מים הרומניים תנאים טובים פחות מאלה שנדרשו על ידי היצרנים הישראליים (כפי שעופר טוען), יתכן שלא היה מקום לקבל את התביעה בראש הנזק הזה, שהתביעה בגינו עומדת על סכום של 54,000 ₪ בלבד. אם אכן היה עופר מוכיח כי הפעילות ברומניה היתה בסך הכל רווחית עבור החברה לעומת ייצור מקביל בישראל, יתכן שלא היה מקום לקבל את הטענה לגבי עלות האשראי גם אילו היו התובעים מוכיחים כי תנאי האשראי של היצרנים הרומניים היו טובים פחות מאלה של היצרנים בישראל. כאמור, אין צורך לחוות דעה בשאלה זו לאור מסקנתי לפיה הוכח כי תנאי האשראי ברומניה לא היו טובים פחות מאלה שנדרשו על ידי יצרנים בישראל.

יוער עוד כי הסכום הנמוך שנתבע בראש הנזק הזה עולה בקנה אחד עם טענתו של עופר לפיה ההיקף הכולל של פעילות החברה ברומניה היה שולי יחסית להיקף הפעילות של החברה.

62.עוד יצוין כי חוות דעת ויסמן התייחסה לפרק הזמן שחולף מרגע משלוח חומרי הגלם לרומניה ועד לאחר ביצוע תהליכי הגמר בארץ. המומחה רו"ח ויסמן קבע כי פרק הזמן הזה עומד בממוצע על 183 יום (כחצי שנה). חוות דעתו מסתמכת על הערכת החברה על פיה אותו התהליך היה מתקצר משמעותית (בחצי) אילו היה מבוצע בארץ. אולם, לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין צורך לבחון את השאלה האם אכן פרק הזמן של הייצור ברומניה היה ארוך יותר מפרק הזמן עד להשלמת הייצור לו הוא היה מתבצע בישראל. זאת משום שהנזק שנטען נגע לתנאי האשראי ולא להתארכות הליך הייצור.

טענות נוספות ביחס לפרשת רומניה שאין צורך להכריע בהן

63.יצוין כי בין הצדדים היו מספר מחלוקות נוספות שאני סבורה שאין מקום להכריע בהן.

התובעים טענו כאמור כי ייצור הפריטים ברומניה היה יקר יותר מאשר הייצור האלטרנטיבי בישראל. התובעים טענו כי ניתן היה לייצר את הפריטים הללו הן בייצור עצמי במפעל החברה שהיו בו מכונות שלא נעשה בהן שימוש, והן באמצעות קב"מים ישראלים כדוגמת חברת מיקרופז. לעניין זה הציגו התובעים השוואה של מחירים של מספר פריטים, ממנה עולה לגישתם כי עלותם גבוהה יותר ליצור ברומניה מאשר לייצור על ידי היצרן הישראלי "מיקרופז".

64.הנתבעים טענו מנגד כי הייצור אצל קבלני המשנה ברומניה היה זול באופן משמעותי מהייצור של קבלני המשנה בישראל. לגישתם, המחירים שהציגו התובעים ביחס לייצור על ידי קבלן המשנה הישראלי "מיקרופז" הם מחירים שנדרשו על ידי מיקרופז רק להזמנה הראשונה. אולם לאחר מכן העלתה מיקרופז את המחירים באופן משמעותי.

עוד טענו הנתבעים כי לצורך השוואת המחירים, יש להתחשב ב"מחיר הכולל" של החבילה, ואין טעם בהשוואת מחירים של פריט אחד כזה או אחר. הנתבעים טענו כי מחיר ה"חבילה הכוללת" בייצור אצל מיקרופז הוא גבוה מהמחיר של אותה חבילה בייצור באמצעות אומזי ב-40%. עוד נטען כי מיקרופז ממילא אינה יכולה לייצר את כל הרכיבים שיוצרו ברומניה, בין היתר משום שהיא לא עמדה בתקנים הנדרשים ומשום שלא היו לה המכונות הדרושות.

65.עופר טען גם כי הפעילות ברומניה היתה רווחית עבור החברה, כאשר שיעורי הרווח בקשר עם הפעילות הזו היו גבוהים – כפי שעולה מנ/23 (טבלה המתארת את הרווח בפועל מהפעילות ברומניה), נ/24 (שיעורי הרווח בקשר לפריטים לפרויקט בואינג 787 שיוצרו ברומניה), ו-נ/25 (טבלת ניתוח עלויות של פריטים לפרויקט 'מטוסי מנהלים' (P30)).

לגישת הנתבעים, החברה לא היתה יכולה להגיע לשיעורי רווח כאלה אילו היא היתה עובדת עם קבלני משנה מישראל. הנתבעים הציגו העתק מתכנית ההנחות של פריטים שיוצרו במסגרת פרויקט בואינג 787, מהם עולה שיעור רווח לחברה של 128% וזאת בעקבות הייצור ברומניה. כן הוצגה טבלת ניתוח עלויות של פריטים לפרויקט מטוסי מנהלים (P30), ממנה עולה רווח של 62%, שגם הוא נובע לגישתם מהייצור ברומניה (נ/ 5 ונ/ 6 לכתב ההגנה, בהתאמה).

66.כאמור, אינני סבורה כי יש להידרש למחלוקות אלה, משום שגם אם נקבל את גישתו של עופר בהקשר זה לפיה המחירים שהחברה שילמה ליצרנים הרומניים היו בכללותם נמוכים יותר מאלה שהיא היתה משלמת עבור ייצור אותה "חבילה" בישראל, אין בכך כדי להשפיע על עילת התביעה ביחס לדמי התיווך. יתרה מזאת, גם אם נקבל את עמדת התובעים לפיה המחירים ששולמו ליצרנים ברומניה היו גבוהים יותר מאלה שהחברה היתה משלמת עבור ייצור אותם מוצרים בישראל, אין בכך כדי להשליך על תוצאות פסק הדין, משום שהתובעים לא תבעו את הפרש המחיר הזה כחלק מעילת התביעה שלהם.

67.טענה נוספת שאין צורך לבחון אותה היא הטענה לפיה עופר דאג להסתיר מתע"א את העובדה שחלק מהפריטים יוצרו על ידי יצרנים ברומניה. עופר כפר בטענה זו. אולם גם אילו היה בה ממש, היא אינה משליכה על עילות התביעה ועל הפיצוי שנתבע בקשר עם פרשת רומניה, ולכן אין צורך להתייחס אליה ולהכריע בה.

פרשת הבנקים

68.כפי שצוין בראשית הדברים, התובעים העלו גם טענות ביחס לנזק שגרם עופר לחברה כאשר הוא פנה לבנקים, דרש לבטל את הערבויות האישיות שלו, התנגד להגדלת האשראי לחברה וכן – כך לטענת התובעים – הציג מצגים שיקריים בנוגע למצבה של החברה. כדי לבחון טענות אלה יש לבחון האם אכן פנה עופר לבנקים, האם המידע שמסר להם היה מידע שקרי או מידע שהיה עליו להימנע מלמסור, והאם – בהנחה שהוא מסר מידע שאסור היה לו למסור, הדבר גרם לחברה נזק. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי לא הוכח שפרשת הבנקים גרמה נזק לחברה, ולכן יש לדחות את טענות התובעים בהתייחס לפרשה זו.

טענות התובעים בנוגע לפרשת הבנקים

69.לטענת התובעים, לאחר חשיפת "פרשת רומניה", מימש עופר איומים קודמים שלו ופנה לבנקים כדי לפגוע ביודעין ובמכוון בפעילות החברה ולהביא להתמוטטותה.

התובעים ציינו כי בסוף שנת 2014 פורסם מכרז גדול של תע"א שהחברה ביקשה להתמודד בו, ותע"א גם הכתיבה שינויים ביחס למועדי קבלת התשלומים, שינויים שחייבו את החברה לגדיל את מסגרת האשראי שלה בבנק. תע"א סיווגה באותה תקופה את החברה כ"ספק בסיכון פיננסי".

החברה פעלה להגדלת מסגרת האשראי, והיא פנתה לצורך כך לשני הבנקים אשר ליוו אותה – בנק לאומי ובנק מזרחי. התובעים טענו כי הבנקים הללו אישרו באופן עקרוני את בקשת האשראי של החברה. אולם, כך נטען, עופר פנה לבנקים הללו ושכנע אותם שלא להעמיד ערבות לטובת המכרז, וכן שלא להגדיל את מסגרת האשראי של החברה. בעשותו כן, פעל עופר באופן המנוגד לטובת החברה ולהחלטות הדירקטוריון שלה. עופר עשה כן למרות שהוא הוזהר מראש כי מימוש איומיו יובילו לנזקים כבדים לחברה (נספח 33 לתצהיר אבי). התובעים מציינים כי המכרז הוקפא, אולם לטענתם כתוצאה מההתנהלות של עופר עלולה החברה למצוא את עצמה מול "שוקת שבורה" בכל מכרז עתידי.

70.לטענת התובעים, כתוצאה מפנייתו של עופר, הודיע בנק לאומי כי נכון לתקופה הרלוונטית לא יגדיל את מסגרת האשראי של החברה. בנק לאומי אף שחרר את עופר מכלל ערבויותיו וחיוביו לחברה. מספר חודשים מאוחר יותר, שחרר גם בנק מזרחי את עופר מערבותו בהתאם לבקשותיו.

התובעים הוסיפו כי מאחר שלא הוגדלה מסגרת האשראי של החברה ולא ניתנה לה הערבות הבנקאית הנדרשת להגשת ההצעה במכרז, נדרשו בעלי המניות להעמיד את הבטחות הנדרשות לפי חלקם היחסי בהון המניות, על מנת שהבנק ינפיק את הערבות הדרושה למכרז במועד. דרישה זו הועברה אל עופר במכתב מיום 12.11.2014 (נספח 36 לתצהיר אבי), אולם עופר סירב להעמיד בטוחה זו.

באשר להגדלת מסגרת האשראי, טענו התובעים כי עופר התחמק ולא הגיע לפגישה אליה זומן בבנק לאומי, ואילו בבנק מזרחי הוא שוחח עם נציגי הבנק תוך הצגת מצבים כוזבים בדבר מצב החברה, במטרה לסכל כל הסכמה עתידית בין החברה לבין הבנק.

לטענת התובעים התנהלותו של עופר באותה תקופה, כאשר החברה היתה מצויה בעיצומו של משא-ומתן למכירתה, היתה עלולה לפגוע באפשרויות מכירת החברה. כמו כן, בעקבות מכתבו של עופר לבנק מיום 13.11.2014 (ר' נספח 38 לתצהיר אבי) בו ביקש עופר לבטל את ערבותו לחברה, זומנו נציגי החברה לשיחת בירור עם בנק לאומי.

התובעים הגישו בהקשר זה את חוות דעת אפקטיב, בה פורטו הנזקים הנטענים שנגרמו לחברה כתוצאה מהתנהלותו של עופר מול הבנקים.

טענות הנתבעים בנוגע לפרשת הבנקים

71.עופר כפר בטענות התובעים ביחס ל"פרשת הבנקים" וטען כי הן מופרכות. לגישתו, ההתרחשות המתוארת נערכה לאחר הסכמתו של עופר לסיום תפקידו בחברה. במועד זה מודר עופר מכל ענייני החברה, ואף נשכרו מאבטחים על מנת להרחיקו מהמפעל. כמו כן, התובעים הפסיקו להעביר לעופר תשלום חודשי וסירבו לשלם לו פיצויי פיטורין. בפרט טוען עופר כי התובעים הסתירו ממנו נתונים חשובים אודות החברה – וביניהם נתונים כספיים, זאת על אף שהיה ערב לחובות החברה באופן אישי. כל זאת כאשר התובעים השיתו עליו בעקיפין את ההוצאות שנועדו כדי "להתנגח בו".

לעמדתו של עופר, התנהלותו בניגוד להחלטת הדירקטוריון מיום 16.11.14 אשר במסגרתה הוחלט בין היתר על הגדלת הביטחונות האישיים של בעלי המניות, נובעת מהעובדה שהחלטה זו התקבלה בניגוד גמור לעמדתו, ולא שיקפה את המציאות בחברה באותה תקופה.

בנוגע לטענת התובעים בדבר הדרישה להגדלת אשראי החברה בבנקים, טוען עופר כי מדובר בנושא בו הוא טיפל עובר לסכסוך. אולם לאחר תום כהונתו כמנכ"ל משותף בחברה נמנע ממנו כל מידע כספי, לרבות מידע על התקשרות החברה עם היועץ הפיננסי החדש – חברת אפקטיב. כמו כן, נמנעה ממנו האפשרות להיות שותף בתהליכים בחברה, והחברה לא עדכנה אותו בדבר כוונתה לגשת למכרז תע"א, עד לפניית אבי לעופר במכתב מיום 12.11.2014.

לטענתו של עופר, התנהלותם של התובעים לא הותירה לו ברירה אלא לפעול להגנה על זכויותיו. כמו כן טוען עופר כי גם התובעים מודים כי הסיבה האמיתית לסירוב הבנקים להגדלת האשראי לחברה הינו סכסוך הבעלים בחברה (כך לדוגמא בסעיף 1 לחוות דעת אפקטיב).

עוד טען עופר כי פנייתו לבנקים היתה מהלך מתבקש והכרחי, שלא יכול היה לגרום לחברה נזק. הפנייה נגעה לשני עניינים – בקשתו שלא לאשר פעולות כספיות של החברה ללא אישור חתימתו וכן בקשתו לפעול לשם החלפת הערבויות והביטחונות האישיים שלו לחובות החברה. עופר הוסיף כי רק כאשר הוא פנה לבנק נודע לו לראשונה כי אבי לא עדכן את הבנקים כי הוא עזב את החברה, בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 11.3.2014.

עופר הדגיש כי על רקע ההתרחשויות בחברה והתנהלות התובעים כלפיו, הוא לא היה מחויב להמשיך לערוב לחובות החברה תחת הניהול של אבי, בפרט כאשר לא הועבר אליו מידע על הפעולות הכספיות המתבצעות בחברה. בנוגע לטענות התובעים כי עופר התחמק מפגישה בה נדרשה נוכחותו בבנק לאומי, טען עופר כי דבר הפגישה נודע לו ברגע האחרון, באופן שלא אפשר לו להתארגן כראוי לנושא.

ממילא טוען עופר כי בקשותיו לבנקים לא נענו אלא רק זמן רב לאחר מכן – ערבותו בבנק לאומי בוטלה רק באפריל 2015, וערבותו בבנק מזרחי בוטלה רק ביולי 2015, ומכאן שביטול זה לא גרם לחברה נזק.

72.לגבי גרימת נזק כתוצאה מאי העמדת ערבויות למכרז בו ביקשה החברה להשתתף, טוען עופר כי לא ידע על קיומו של המכרז, שהתובעים הסתירו מידע זה ממנו, וכי על כל פנים המכרז הוקפא ולכן לא נדרשו ערבויות. בנוגע לטענה כי התנהלותו של עופר אל מול הבנקים איימה לסכל את הליך המשא ומתן לרכישת החברה – טוען עופר כי התובעים הם שסיכלו את המכירה. ראיה לכך היא ההודאה שלהם בישיבת בית המשפט מיום 26.4.15 לפיה הם אינם מעוניינים למכור את החברה לצד שלישי.

לטענתו של עופר, מצבה הכלכלי של החברה הידרדר מאחר שהוא חדל לעבוד בה, ולא כתוצאה מהנסיבות שאירעו בתע"א כפי שטענו התובעים. לעניין זה מפנה עופר לסקר ספק של תע"א שנערך לאחר עזיבתו של עופר את החברה. בסקר נקבע כי הביטחון בחברה אבד, כי היא נדרשת לשפר את רמת התחרותיות שלה וכי קיים קושי לרתום אותה כפרטנר לחבילות חדשות (נספח 35 א'-ב' לתצהיר עופר).

73.עופר כפר גם בנזקים הנטענים שצוינו בחוות דעת אפקטיב שנועדה לגישתו כדי "לייצר" נזק נחזה. חוות דעת אפקטיב מתייחסת לתקופה בה עופר כבר לא היה בחברה, לשנים שלא נבדקו ותוך התייחסות לפשיטת רגל נטענת של עופר שלא היתה ולא נבראה. אין לקבל את חוות הדעת גם משום שהתברר כי המומחה לא ביצע בדיקת מומחה, אלא רק ניתוח מתמטי של טענות בלתי מבוססות אותן הוא שמע מהתובעים.

עופר אף טען כי לא נגרם לחברה נזק כתוצאה מהשינוי בתנאי התשלום הזמניים של תע"א לחברה, וכתוצאה מדרישתה של תע"א לחזור לתנאי התשלום המקוריים. התשלומים שניתנו לחברה בעבר על ידי תע"א באופן מיידי נבעו מהקשיים התזרימיים שהיו לחברה באותה תקופה. הטבה זו ניתנה לחברה לפרק זמן מוגבל, והשינויים שהכתיבה תע"א אינם קשורים למגעים שעופר ניהל מול הבנקים.

בנוגע לנזקים שהוצגו בקשר עם הוצאות המימון להלוואות הגישור והוצאות הייעוץ של אפקטיב, טען עופר כי עלויות אלו נדרשו כתוצאה מדרישת תע"א לחזור לתנאי האשראי המקוריים (קרי תשלום נדחה על ידיה ולא תשלום שוטף) ולא מפנייתו לבנקים.

עופר חזר והדגיש כי "פרשת הבנקים" מהווה ניסיון של התובעים להשית עליו את הוצאות החברה בקשר עם פעולות הכרחיות ובלתי נמנעות שלה מול הבנקים שנבעו משינויים מסחריים מול תע"א. הליכים אלה הושפעו לטענתו של עופר מסכסוך הבעלים בחברה ולא מהמגעים שלו עם הבנקים. עופר הוסיף כי ביום 16.6.2015 הסכימו התובעים על מתווה לפיו שוחרר את עופר מכל ערבויותיו לחברה.

דיון

האם הוכח נזק לחברה כתוצאה מפנייתו של עופר לבנקים?

74.כפי שאבהיר, אני סבורה כי גם לו היו התובעים מוכיחים כי בפנייתו לבנקים ובדברים שנאמרו על ידיו, הפר עופר את חובותיו כלפי החברה, לא היה מקום לקבל את התביעה משום שהתובעים לא הוכיחו כי מעשיו אלה של עופר גרמו לחברה לנזק. כזכור, התובעים ביססו את טענותיהם לגבי הנזק לחברה על חוות דעת אפקטיב. בסעיף 2 לחוות הדעת מפרט עורך חוות הדעת את "כימות הנזק" בהתאם לעובדות כפי שהן מפורטות בס' 1 לחוות דעתו (תחת הכותרת "רקע"). לגישתו של מר גבריל שערך את חוות הדעת, אלה הם הנזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מהדברים שנאמרו על ידי עופר לבנק:

75.ראש הנזק הראשון נוגע לטענת מר גבריל לפיה "החברה מעריכה" כי בכל חודש בו החברה אינה חוזרת לתנאי התשלום המוסכמים עם תע"א, היא מפסידה מחזור פעילות של 800 אלף ₪ בממוצע לחודש שמשמעותם אובדן רווח גולמי של 112,000 ₪ (לפי חישוב רווח גולמי של כ-14% לפי הדוחות הכספיים של החברה ל-2013). לכן, החברה הפסידה 224,000 ₪ בחודשים אוקטובר ונובמבר 2014.

ראש הנזק השני נובע מהעובדה שכדי להקטין את נזקיה, החברה לקחה הלוואות גישור ופרסה תשלומים שונים. התנהלות זו גוררת עמלות וריביות בשיעור של כ-15,000 ₪ לחודש, כלומר בחודשים אוקטובר ונובמבר 2014 החברה הפסידה בראש נזק זה סכום של 30,000 ₪.

ראש הנזק השלישי נובע מעלות הליך הליווי ובקשת האשראי לבנקים על ידי חברת אפקטיב ועל ידי הנהלת החברה, עלות המוערכת בסכום של 90,000 ₪.

ראש הנזק הרביעי הוא ראש נזק למוניטין של החברה. בהקשר זה נטען כי מדובר בחברה ותיקה ששוק לקוחותיה הוא מצומצם. מר גבריל ציין כי "בעצת יועציה המשפטיים של החברה ניתנה בשעתו הערכה של פגיעה במוניטין בגובה של 500 אלפי ₪".

ראש נזק חמישי שצוין על ידי מר גבריל הוא "נזק מתמשך" הנובע מהעובדה שטרם הועמד לחברה האשראי המבוקש על ידי הבנקים על מנת לעמוד בתנאי החוזה מול תע"א. כתוצאה מכך מצמצמת תע"א את ההזמנות שלה מהחברה כדי להקטין את הצורך של החברה בהקדמות תשלום. המומחה טען כי הנזק החודשי בהקשר זה עומד על סכום של 127,000 ₪ לחודש (סכום המבוסס לכאורה על סעיף 2.1 לחוות הדעת, בה צוין בפועל סכום אחר של 112,000 ₪). גם לסכום זה כמו לכל יתר הסכומים בחוות הדעת אין כל הסבר.

אני סבורה כי לא ניתן לבסס את טענות התובעים בקשר לנזקים שנגרמו להם על חוות הדעת מטעמו של מר גבריל.

76.ככל שהדבר נוגע לראש הנזק הראשון, הרי מסקנתו של המומחה התבססה – כך עולה מהאמור בחוות הדעת עצמה, על "הערכה של החברה" ביחס להפסד שנגרם לה בכל חודש בו היא אינה חוזרת ל"תנאי התשלום המוסכמים". המומחה לא הבהיר על מה מבוססת הערכה זו, ולא הביא כל נתונים שיאפשרו את בחינתה. בחקירתו הנגדית השיב העד לשאלה האם "מה שעשית זו פעולה מתימטית, אם זה ההפסד שאתם [קרי החברה, ר.ר.] אמרתם לי , אז אובדן הרווח הוא כזה וכזה בהתאם לרווח גולמי כזה וכזה" והשיב "נכון" (ר' עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 13-15). מובן כי קשה מאוד לקבל מסקנה של מומחה שזהו אופן הביסוס שלה. במילים אחרות, אין די במסקנה המתימטית של המומחה, כדי לבסס את חוות הדעת שלו, והיה עליו (או על התובעים) להוכיח גם את הרכיבים השונים של התחשיב.

בהקשר הנוכחי היה עליו להוכיח בין היתר מה היו "תנאי התשלום המוסכמים" בתע"א, האם היה ניתן לחזור אליהם ובאילו נסיבות, מה היתה המשמעות מבחינת החברה של חזרה לתנאי תשלום אלה ומדוע תע"א סירבה לחזור אליהם? כן היה על המומחה לציין את היקף ההזמנות מתע"א, האם ניתן היה להגדיל את היקף ההזמנות הזה, האם החברה היתה יכולה לייצר יותר ממה שייצרה בפועל אילו היה היקף ההזמנות גדל ואילו היה ניתן לה אשראי מהבנק (ואם כן – מה היו תנאי האשראי), וכן - האם היתה החברה מרוויחה לו אלה היו פני הדברים? ישנם מעבר לאמור לעיל עוד כהנה וכהנה עניינים שהמומחה כלל לא התייחס אליהם בחוות הדעת שלו.

ככל שאפשר להסיק מחקירתו הנגדית של מר גבריל כי הוא התבסס לצורך מסקנתו על הדוחות הכספיים של החברה, הרי שגם בהקשר זה עמדתו לא ברורה די הצורך. מר גבריל העיד: "הכי חשוב בעצם הנזק שנהייה זה בעצם מהפסד במחזור. והפסד במחזור כדי לחשב כמה הוא מבחינת רווחיות בשורה התחתונה, הכי נכון לחשב לפי המצב הנוכחי של אותה שנה. כי בעצם המחזור שנפגע הוא בסוף 2014 ול-2015, אז מה שהיה ב-2013 פחות רלוונטי נגיד ל-2015 מאשר מה שקרה ב-2014 שזה בעיקר הרווח הגולמי" (ר' עמ' 94 לפרוטוקול שורות 15-21).

מעבר לאי הבהירות בתשובה, הרי שהעד לא הפנה לדוחות הכספיים של שנה כזו או אחרת עליה הוא הסתמך, ולא הבהיר מהם בדיוק הנתונים שמהם הוא גזר את המסקנה שלו (שכאמור מחוות הדעת עולה כי היא מבוססת על "הערכת החברה") ביחס לאובדן רווח גולמי של 112,000 ₪ בחודש. בנסיבות אלה אני סבורה כי לא ניתן להסתמך על חוות דעתו כדי לקבוע את שיעור הנזק שנגרם לחברה בהקשר זה.

77.זאת ועוד, קשה לקבוע – מחוות דעתו של המומחה וחקירתו הנגדית, מהי לדעתו הסיבה לכך שתע"א לא הסכימה כי החברה תחזור ל"תנאי התשלום המוסכמים". מר גבריל הבהיר בעדותו כי בעבר, כתוצאה מקושי תזרימי שהיה לחברה, הקדימה תע"א את התשלומים לחברה ו"נתנה את זה ברמה של מזומן" (עמ' 97 שורה 23). זה היה אם כן המצב כאשר החברה נקלעה לקושי תזרימי ותע"א ביקשה לתמוך בה. תע"א עשתה כן במשך כמה שנים, ואז לאחר שהסתבר כי החברה "חזרה לעבוד", הודיעה תע"א כי אין עוד מקום להקדמת תשלומים. מר גבריל הסכים כי החזרה לתנאי התשלום הקודמים נבעה בין היתר מבעיות תזרימיות של תע"א (ר' עמ' 99 שורות 21-24), ומשינוי מדיניות של תע"א ביחס להקדמת תשלומים של ספקים (ר' עמ' 98 שורות 11-12).

העולה מכל האמור, הוא כי שינוי תנאי התשלום בתע"א איננו קשור בכל דרך לעופר ולנסיבות עזיבתו או לדברים שנאמרו על ידיו לבנקים ביחס לחברה. המסקנה היחידה של הדברים הללו היא כי תע"א ביקשה להיחלץ לעזרת החברה כאשר היה לחברה קושי תזרימי, וכי לאחר מספר שנים חדלה תע"א בסיוע הזה וחזרה לעבוד מול החברה בתנאי התשלום הקודמים.

מהו הקשר של כל האמור לדבריו או למעשיו של עופר? מר גבריל העיד כי הנזק שהוא טוען לו נובע מ"ירידה במחזור המוערכת בעקבות אי עמידה בתנאי התשלום מול התעשייה האווירית". ואולם, כפי שהבהרתי, השינוי בתנאי התשלום של תע"א אינו קשור בעופר, אלא בגורמים של מדיניות פנימית של תע"א, כפי שכאמור אישר גם מר גבריל עצמו.

78.עוד יש לציין כי מחומר הראיות עולות מסקנות שונות ביחס לקשר בין החברה לבין תע"א. כך, במחצית השנייה של שנת 2014, הציגה תע"א בפני החברה את סקר הספק (PMR) שערכה (ר' נספח 35 לתצהיר עופר). בסקר צוין כי "תע"א רואה את חברת מכנו-דין כספק משמעותי ומעוניינת להמשיך פעילות משותפת, אך עקב השינויים המרובים והתחרותיות בענף, תע"א עדיין רואה את חברת מכנו-דין כספק בסיכון פיננסי". כמו כן צוין כי "חלק מהצעות המחיר שהתקבלו מהחברה נמצאו לא תחרותיות ביחס למחיר השוק... חברת מכנו-דין נדרשת לשפר את רמת התחרותיות בכדי להישאר שותפה לעשייה המרובה בחברה". לסיכום צוין כי "חטכ"א מאבדת את הביטחון בחברת מכנו-דין, החברה חייבת לתת לתע"א את הביטחון בחוזקה של החברה כתנאי לקבלת חבילות חדשות" (שם, ההדגשות שלי – ר.ר.).

כלומר, החברה היתה במצב בעייתי – לגישתה של תע"א - ללא קשר לבנקים. קשה לכן לקבוע כי הטעם היחיד שתע"א צמצמה העברת עבודות לחברה (עובדה שאף היא לא הוכחה ולא כומתה) היה העובדה שהחברה לא קיבלה את האשראי שהיא ביקשה מהבנקים.

79.זאת ועוד, מר גבריל ציין כי בנק הפועלים סירב לתת אשראי לחברה "בגלל שעופר פשט את הרגל". ב"כ הנתבעים כפר בטענה זו. כעולה מחקירתו של מר גבריל בנושא זה עולה כי דבריו נובעים מהעובדה ש"יש כוכבית ליד השם של עופר" (עמ' 96 שורה 11) וכאשר יש כוכבית פירוש הדבר כי "החברה הזאת לא יכולה לקבל אשראי ואי אפשר להתקדם" (שם שורות 11-12).

אולם, תהא אשר תהא המשמעות של אותה "כוכבית" ליד שמו של עופר בכל הנוגע ליכולתה של החברה לקבל אשראי – ודאי שקיומה של ה"כוכבית" וההשלכה שלה על מתן האשראי לחברה אינו קשור לשאלה מה אמר עופר לבנקים. יתרה מזאת, נראה כי אותה "כוכבית" היתה קיימת עוד לפני הפניות של עופר לבנקים, ולא ברור האם היא אכן השפיעה על מתן האשראי לחברה אם לאו. אם כן – הרי החברה לא קיבלה אשראי לא בשל הדברים שעופר אמר.

80.עוד יש לציין כי האמור בפרק העובדתי של חוות דעתו של המומחה מעורר אף הוא קשיים. כך, המומחה ציין כי מלכתחילה הודיעו הבנקים לחברה כי הם מסכימים להעמיד לה אשראי, אולם לאחר מכן הבנקים ציינו כי לאור הפנייה של עופר אליהם, התנגדותו של עופר למהלך הגדלת האשראי והנתונים הלא נכונים שהוא מסר – חזרו הבנקים מהסכמתם לאישור האשראי.

ואולם, גם דברים אלה אינם ברורים. לא ברור מהי הרלוונטיות של התנגדותו של עופר להגדלת האשראי לחברה ביחס לאפשרות שהבנק יעמיד לחברה אשראי. באשר למידע השיקרי שעופר מסר לכאורה לבנקים – הרי אם אכן היה מדובר במידע שאינו נכון, הרי החברה היתה יכולה להבהיר את הדברים לבנקים על נקלה, להעמיד דברים על דיוקם, לתמוך אותם במסמכים ככל שהדבר נדרש, ולמנוע את ההשפעה של דבריו של עופר על החלטות האשראי של הבנקים. התובעים לא התייחסו לנושא זה, לא הבהירו האם הם פעלו כדי להבהיר את המצב האמיתי של החברה לבנקים, ומה היתה עמדת הבנקים ביחס לכך.

זאת ועוד, לדבריו של מר גבריל, הבנקים דרשו בפגישות איתם, ולאחר שעופר פנה אליהם, כי בני משפחת תגר (קרי אורי ואבי) יעמידו ערבויות חדשות שיחליפו את הערבויות של עופר, ולחלופין כי האשראי של החברה יצומצם. לגישתו של מר גבריל, משפחת תגר אכן פעלה כפי שהבנק דרש ממנה והעמידה לטובת הבנקים ביטחונות חלופיים. אם כן, ככל שזה היה הקושי שעמד בפני החברה לקבלת אשראי נוסף – הרי שקושי זה נפתר אם כן לאחר שהועמדו לבנקים הערבויות שהם דרשו.

בשולי הדברים ציין מר גבריל בחוות דעתו כי "העיכוב בהגדלת האשראי לחברה הביא לכך שהחברה לא עמדה בסיכום עם תע"א ומפסידה כניסה של עבודות חדשות". גם טענה זו לא הובהרה, לא הוכחה ולא כומתה. כעולה מחוות הדעת, מר גבריל טען כי לאחר שינוי תנאי התשלום של תע"א לחברה (שכאמור לא היו קשורים בעופר או בסכסוך איתו), נדרש לחברה אשראי נוסף. אולם, המומחה לא הפנה לכל עבודה שהחברה ביקשה או יכלה לבצע עבור תע"א ושהיא נמנעה מלבצע בשל העובדה שהבנקים לא הגדילו את האשראי לחברה. אילו אכן היו עבודות כאלה שתע"א ביקשה שהחברה תבצע והחברה סירבה לבצען נוכח בעיית האשראי, סביר להניח כי היה לנושא זה עיגון כתוב כלשהו בראיות אובייקטיביות שהחברה יכלה להציג. משלא הוצגו כל ראיות כאלה, לא ניתן לקבל את חוות דעתו של המומחה גם בהקשר זה.

סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי רכיב הנזק בראש הנזק הראשון הנובע מהפסד הפעילות משום שהחברה לא חזרה ל"תנאי תשלום מוסכמים" – לא הוכח.

81.באשר לראש הנזק השני - הנזק הנוגע להלוואות גישור ופריסות תשלומים שונות שגררה הוצאות בגין עמלות וריבית, אני סבורה כי גם רכיב זה לא הוכח. ראשית, כפי שעולה גם מחוות דעת אפקטיב, החברה קיבלה את הלוואות הגישור כדי לאפשר לה לפעול מול תע"א חרף שינוי תנאי התשלום. ואולם, אם החברה יכלה לקבל הלוואות גישור או הלוואות אחרות, לא ברור האם ובאיזו מידה אכן נגרם לה הנזק נשוא ראש הנזק הראשון שנדון לעיל. על כל פנים, ככל שהדבר נוגע להלוואות האמורות, המומחה לא הפנה לכל הלוואת גישור ספציפית, ולא הוכיח את שיעור העמלה או הריבית שהחברה נדרשה לשלם בגינה. מדובר בנושא שניתן היה להוכיחו ללא כל קושי באמצעות ראיות ומסמכים. משהחברה והמומחה מטעמה לא הציגו את המסמכים הללו, לא ניתן לקבל את הטענה.

באופן דומה לא ברור גם מדוע בראש נזק כזה נדרש המומחה להערכה – במקום להתייחס לנתונים ממשיים ומדויקים. לכן אני סבורה כי עמדת התובעים גם ביחס לראש הנזק הזה לא הוכחה.

82.ראש הנזק השלישי נוגע לתהליך הגשת בקשת האשראי לבנקים והליווי הן על ידי חברת אפקטיב והן על ידי החברה. גם ראש הנזק הזה לא הוכח. ראשית, לא ברור מדוע היה צורך בהקשר זה בהערכה – מדוע לא הובאו נתונים מדויקים ובעיקר מדוע נתונים אלה לא נתמכו בראיות ובמסמכים. יתרה מזאת וזה העיקר – מחומר הראיות ומעמדת התובעים עצמם עולה כי תהליך הגשת בקשת האשראי לבנקים לא נבע מהתנהלותו של עופר אלא משינוי מדיניות התשלום של תע"א שחדלה לשלם במזומן. לכן, הצורך לפנות לבנקים והתשלום שהיה כרוך בכך אינו נזק שעופר גרם לחברה. עוד יש לציין כי עולה מחקירתו הנגדית של מר גבריל שהדרישה לכך שהחברה תסתייע בחברת ייעוץ היתה דרישה של תע"א – דרישה שכתוצאה ממנה נשכרו שירותיה של חברת אפקטיב. גם ענין זה אינו קשור – כך נראה – לפניות של עופר לבנקים.

83.ראש הנזק הרביעי נוגע לפגיעה נטענת במוניטין של החברה. אינני סבורה כי ניתן לקבל את עמדתו של מר גבריל ביחס לנזק זה. מר גבריל העריך את הנזק הזה ב-500,000 ₪. בחוות הדעת הוא ציין כי הערכה זו מבוססת על עצת יועציה המשפטיים של החברה. אכן בחקירתו הנגדית מר גבריל שינה במקצת את תשובתו והעיד כי לא היועצים המשפטיים עשו את ההערכה אלא הוא עצמו (ר' עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 26-27). יחד עם זאת, אין – לא בחוות הדעת ולא בחקירה הנגדית – כל הסבר שיש בו כדי לבסס את הערכתו של מר גבריל ביחס לנזק הנטען למוניטין של החברה ומדוע הוא העמיד אותו דווקא על הסכום הזה (ר' עמ' 101 שורות 4-26). לכן, גם הנזק הנטען בהקשר זה לא הוכח.

84.ראש הנזק השישי נוגע ל"נזק מתמשך" הנובע מהעובדה שהבנקים טרם העמידו לחברה את האשראי המבוקש שנדרש לה כדי לעמוד בתנאי החוזה מול תע"א. המומחה העריך את הנזק בהקשר זה בסכום של 127,000 ₪ לחודש. אין לסכום הזה כל הסבר והוא גם אינו עולה בקנה אחד (כפי שציינתי) עם הסכום נושא סעיף 1.2 לחוות הדעת אליו הפנה המומחה. מעבר לכך, אין כל ראיה לכך שתע"א מצמצמת הזמנות מהתובעת (למשל – בדמות תצהיר של נציג של תע"א או באמצעות מסמך כתוב שיעיד על כך), אין כל הבהרה ביחס לשאלה מהי מידת הצמצום ומהי ההשלכה של הצמצום הנטען הזה אם בכלל על רווחי החברה. לא ניתן אם כן לקבל את טענות התובעים גם ביחס לראש הנזק הזה.

85.עוד אציין בשולי הדברים כי הצדדים התייחסו, כפי שפירטתי לעיל, לשני נושאים: מכרז חדש של תע"א ואפשרות למכור את החברה. אין מקום וצורך לבחון את ההשפעה האפשרית של דבריו של עופר בהקשר זה מאחר שאין חולק כי החברה לא נמכרה בסופו של דבר (כאשר התובעים אינם מעוניינים למכור אותה), ומכרז תע"א הוקפא. כלומר – גם ביחס לנושאים אלה לא נגרם לחברה נזק כתוצאה מדבריו של עופר.

עוד יצוין כי ביחס לחלק מהדברים שלגישת התובעים עופר אמר לבנקים, ציין גם המומחה מר גבריל כי אין כל פגם באמירתם. אלה הם פני הדברים בנוגע לעובדה שעופר עזב את החברה (ר' עמ' 97 שורות 1-3 לפרוטוקול); וכאלה הם פני הדברים גם ככל שהדבר נוגע לבקשתו של עופר לחדול להיות ערב לחובות החברה (ר' תשובות העד עמ' 102 שורות 14-15 ו-25-26).

86.בחקירתו הנגדית ציין מר גבריל כי "הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות לבנק זה לייצר לו חוסר ודאות וחוסר אמינות" וכי "ברגע שצד אחד אמר – המצב של החברה בסדר, והצד השני בא ואמר – המצב של החברה גרוע, הבנק פשוט נעצר" (ר' עמ' 102 שורות 18-20 ו-23-25). אכן, העובדה שעופר פנה לבנק וציין כי יש חשש לגבי שלום החברה והתוצאות העתידיות שלה, וכי ישנה סכנה כי תע"א תנטוש את החברה היא בעייתית. יש לכן ממש בטענת התובעים לפיה עופר לא היה צריך לפנות לבנקים ולהביע עמדה ספקנית ביחס למצבה של החברה. עמדה כזו יכולה מן הסתם לגרום לנזק לפחות לתקופה מסוימת (ככל הנראה עד שהחברה תציג לבנק את מצב הדברים לאשורו).

לדברים אלה יש להוסיף את העובדה שנראה כי עופר פעל כפי שפעל ככל הנראה תוך מימוש האיומים שלו כלפי החברה, וממניע נקמני ולא ענייני. כך, עופר איים בעבר – כאשר אבי ביטל הזמנות מאומזי, כי הוא יפנה לבנקים ויזהיר אותם אודות החברה. בתגובה למכתב הביטול ששלח אבי לאומזי השיב עופר – "במקביל אוציא מכתבים מעורך הדין שלי לבנקים וללקוחות בהן אתריע על הורדת צפי המחזור" (ר' נ' 11 לתצהיר אבי). במכתב אחר הוא ציין כי – "אני מכין מכתב הודעה על פרישתי מהחברה ובו אסביר על רמת הסיכון בה נמצאת החברה ואותו אשגר ביום חמישי בלילה לכל הלקוחות שלנו לבנקים ולכל הספקים" (נ' 28 ת' אבי).

הפניות של עופר לבנקים כפי שהן תוארו לעיל מהוות ככל הנראה מימוש של האיום הזה. יחד עם זאת, אין די בכך שעופר פעל בדרך שאינה נאותה, כדי לאפשר קביעה לפיה הוכח שדרך פעילותו גרמה לחברה את אחד הנזקים שהחברה טענה לה במסגרת חוות דעת המומחה מטעמה, נזקים שהתביעה התבססה עליהם, ושכפי שהובהר בפירוט – לא הוכחו.

לכן, לאור כל האמור לעיל, התביעה הנוגעת לפרשת הבנקים – נדחית.

87.סוף דבר –

אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לחברה סכום של 620,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה האמורה והעובדה שחלק משמעותי מהתביעה נדחה – אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.