התובעת אף לא מצאה לנכון להביא לעדות את אחייניתה שבזמן שמיעת הראיות הייתה בת 15 ובזמן האירוע בת 8 (ראו עמ' 13 – 14) כאשר התובעת טענה שהיא זוכרת היטב את האירוע. אי הבאת עדה רלוונטית לעדות פועל לחובתה של התובעת ומקים את החזקה כי אילו הובאה לעדות הייתה מעידה בניגוד לגרסתה (ראו: ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 ; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 – 603)).
בשים לב לאמור לעיל אינני נותן אמון בעדות התובעת וחוסר מהימנותה אף משליך על מחלוקות עובדתיות אחרות אליהן אתייחס בהמשך.
6.מאידך התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבעת לא זוכרת כלל את נסיבות האירוע (סוף עמ' 2 לסיכומים). אולם טענה זו אינה מדויקת. נכון שהנתבעת טענה שבשל חלוף הזמן היא אינה זוכרת אי אלו פרטים כפי שצוין בסיכומים מטעם התובעת. אך הנתבעת לא טענה כי אינה זוכרת באופן טוטאלי את האירוע. הנתבעת עמדה על כך שהיא זוכרת את מיקום הפציעה. בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302 נקבע כי "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתוך עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, במיוחד מקום שמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע".
נאמר כבר לא אחת כי דווקא "זיכרון מופלג" של פרטים שאדם מן היישוב לא היה זוכר אותם, בייחוד לאחר שחלף זמן ממועד התרחשותם ועד למתן העדות, עשוי לפגום במהימנותו של עד (ראו: ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] בעמ' 568 (12.08.1082)). לכן דווקא העובדה שהנתבעת לא הפליגה בתיאוריה – כפי שעשתה התובעת - ולא זכרה פרטים מסוימים (כגון האם התחילה לעבוד ביד ימין או שמאל, או שלא זכרה מאיזה חלק של כף הרגל הורידה לתובעת עור יבש) מצביע על מהימנותה ועל כך שעדותה ספונטנית ולא מאולצת.
7.לסיכום אני לא מאמין לעדות התובעת לפיה היא סיפרה לנתבעת שהיא חולת סכרת בטרם הטיפול ואינני נותן אמון בטענתה כי הנתבעת הציגה את עצמה כפדיקורסתית רפואית. מאידך אני קובע שהנתבעת לא שאלה לבעיותיה הרפואיות של הנתבעת. הנתבעת לא טענה זאת בתצהירה כאשר שם היא טענה שהבחינה שהתובעת סובלת מבעיה רפואית (סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית) דבר שהיה צריך להדליק אצלה נורה אדומה. עובדה זו חייבה אותה ביתר שאת לשאול את התובעת האם היא סובלת מבעיה שהטיפול עלול לסכנה. בתצהיר תשובות לשאלון נשאלה הנתבעת בשאלה מס' 30 כיצד היא יודעת האם לקוח מסוים סובל מסכרת ועל כך השיבה שהלקוח מספר לה משמע: היא לא יוזמת שאלות בעצמה בכל הקשור לכך (ראו: ת/5).
יתרה מכך, ביצוע הטיפול בתובעת כאשר שתי הילדות היו שם התרוצצו סביב אף הוא היווה התנהגות בלתי סבירה. כתוצאה מתנאי טיפול אלו טענה הנתבעת בתצהירה כי הפעוטה שהייתה עם התובעת התרוצצה בחדר וכמעט שפכה פחית של שעווה חמה דבר שגרם לנתבעת לזנק ממקומה והוביל לקילוף יתר בעקב כף רגלה של התובעת (סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית). ברי כי הימצאות ילדה שמתרוצצת סביב מיטת הטיפול כאשר הנתבעת אוחזת בידה כלי חד ויש שעווה לוהטת שהילדה עלולה להיתקל בה מהווה טיפול רשלני. בתנאים אלו היה על הנתבעת לסרב לתת את הטיפול.
בשים לב לאמור לעיל - לפיו הנתבעת לא שאלה את התובעת האם היא סובלת מבעיות רפואיות בניגוד לחובתה לעשות כן כמטפלת מקצועית; וביתר שאת כאשר היא הבחינה שהתובעת סובלת מבעיות רפואיות ; הנתבעת טיפלה בתובעת כאשר פעוטה מתרוצצת סביבה במקום לסרב בתנאים אלו לתת את הטיפול - אני מוצא כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת.
שאלת הקשר הסיבתי
8.בחלק זה אדון בשאלה האם הפציעה שהסבה הנתבעת לתובעת גרמה בסופו של יום לזיהום ברגלה הימנית של התובעת דבר שהוביל לקטיעת אצבע מס' 3 בכף רגל ימין. במסגרת זו – וכפי שהצדדים טענו בהרחבה – ישנה חשיבות לשאלת מיקום הפציעה שהסבה הנתבעת לתובעת: האם בקדמת כף רגל ימין קרוב לאצבע מס' 3 כטענת התובעת או שמא בעקב רגל ימין כפי שטוענת הנתבעת.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כדבעי ובמאזן הסתברויות כי קיים קשר סיבתי בין פציעתה בידי הנתבעת לבין קטיעת בוהן מס' 3 ברגל ימין. להלן אפרט את נימוקיי.
9.ראשית, לא הוכח כדבעי כי מיקום הפציעה היה בקדמת כף הרגל בסמוך לאצבע מס' 3. ב – (נ/9) מסמך רפואי מיום 18/7/2006 – שישה ימים לאחר האירוע – שנערך על ידי אחות קופת חולים צוין כי התובעת נפגעה בעקב רגל ימין. הפסיקה נטתה ליחס משקל רב לרישומים שנערכים בהזדמנות הראשונה בסמוך לאחר המקרה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי תק-על 2002(2), 1760). במסמכים הרפואיים שהוצגו לפני - הנוגעים לתובעת - לא היה במרביתם ציון של מיקום הפציעה המדויק. כך במסמך למחרת המקרה מיום 13/7/2006 נרשם פצע ברגל ימין. במסמך מיום 13/8/2006 נרשם פצע עם מוגלה בכף רגל ימין ומסמך אחר מאותו יום נרשם פגיעה בשלמות העור וסכנה לזיהום (ת/8). מאידך במסמך נ/9 צוין מיקום של הפצע בכף רגל ימין. רישום זה נערך בסמוך לאירוע נשוא התביעה ולכן אני מיחס לו משקל גבוה.
לא נעלם מעיני מסמך רפואי מיום 23/8/2006 (ת/11) בו נרשם "חודש וחצי פצע בסוליה של כף רגל ימין עם היפרקרטוזיס באזור מטטרסל 4 – 5 בגולד 5 ס"מ". אולם לדעתי רישום זה אינו מעיד בהכרח על מיקום מדויק של הפציעה. ציון האזור של מטטרסיז 4 -5 מתייחס לדעתי לאבחנה של היפרקטוזיס שמשמעה עור יבש. הראיה ברישום קודם (מופיע גם בת/11) מיום 27/5/2003 – שלוש שנים לפני המקרה – נרשם היפרקרטוזיס קשה באזור מטטרזיס. אמנם המומחה כשהתייחס למסמך זה בחקירה הנגדית אמר שהפצע הוא במטטרזיס 4 -5 אך זו פרשנות אפשרית אחת וקיימת פרשנות נוספת כפי שציינתי לעיל. המומחה ציין בנוסף כי פצע בסוליה אינו נמצא בקדמת כף הרגל אלא באמצע כף הרגל (עמ' 56 ש' 28 – 29). המומחה אף סימן את מיקום הסוליה על גבי שרטוט שסומן בש/2. אולם סימון זה הוא בהנחה והפצע הוא באזור מטטרזיס 4 – 5. מכל מקום מסמך זה אינו ברור דיו על מנת לבסס קביעה פוזיטיבית – ברמת הוכחה הנדרשת – לפיה הפגיעה הייתה בקדמת כף הרגל באזור בוהן מס' 3.
מסמך נוסף בו מצוין לכאורה מיקום הוא ת/15 – סיכום אשפוז מיום 6/10/2006 - לפיו התובעת אושפזה בשל הפרשה מכף רגל שמאל מזה שלושה חודשים ומתלוננת על כאבים בכף רגל שמאל כאשר בכף רגל ימין נמצא פצע יבש באספקט פלנטרי. על פי בש/2 האזור הפלנטרי משתרע מאזור העקב ועד לקדמת כף הרגל בבסיס אצבעות 4 -5 . לכן ציון האזור הפלנטרי אינו די על מנת למקם את הפציעה. עמד על כך המומחה בחקירתו הנגדית באומרו: "כתוב פצע פלנטרי שזה החלק התחתון מהציפורן ועד קצה העקב.." (עמ' 64 ש' 19).
10.שנית, חוסר מהימנות עדות התובעת אינו מאפשר לי לתת אמון בגרסתה לפיה היא נפצעה בקדמת כף רגל ימין. אציין עוד כי התובעת בכתב התביעה נמנעה מלהתייחס לעניין זה על אף היותו ענין קרדינאלי. התובעת הייתה מודעת לחשיבות עניין זה הראיה: בתחילת סיכומיה הגדירה את מיקום הפציעה בכף הרגל כאחת הפלוגתאות שיש לדון בהן. בהמשך סיכומיה בתחילת פרק "דיון" אף טענה שמיקום הפציעה יש לו "השלכה קריטית לנושא הקש"ס שבין הקטיעה לפצע". אזכיר כי בעניין זה עדות התובעת הייתה עדות יחידה. חוסר מהימנותה של התובעת בתוספת העובדה שלא הביאה עדים רלוונטיים שיתמכו בגרסתה אינם מאפשרים לי לקבל את טענתה בעניין מיקום הפציעה.
מאידך אין ממש בטענת התובעת לפיה גרסת הנתבעת שהפציעה הייתה בעקב מהווה בנית גרסה בדיעבד. גרסה זו נתמכת היטב ברשומה נ/9 שנערכה בסמוך לאחר המקרה.
שלישית, התובעת הביאה לעדות את האחות גב' ג'קלין עליזה ספן שטענה לפני כי התובעת מסרה לה שנפצעה בטיפול פדיקור מתחת לאצבעות רגל ימין. בא כוח הנתבעת התנגד לעדות זו – ובצדק – בהיותה עדות שמיעה. בהחלטת ביניים בעמ' 73 קבעתי כי הכרעה בטענה זו תינתן בפסק הדין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי עדות זו היא פסולה בהיותה עדות מפי השמועה. על פי עדות גב' ספן היא התחילה לטפל בתובעת רק בשנת 2007 (עמ' 72) כשנה לאחר האירוע. לאור זאת עדותה אף אינה יכולה ליפול לחריג של עדות שמיעה - חריג הרס גסטה - שכן על מנת להכשיר עדות שמיעה בהתאם לחריג זה אחד התנאים הוא שהאמרה נאמרה בסמוך לאירוע מרגש ובהשפעתו. מעבר חודשים מאז המקרה ועד האמרה אינו עונה אחר תנאי הסמיכות ולכן העדות היא פסולה (ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
מאידך הייתי מצפה שהתובעת תביא דווקא לעדות את האחות שביצעה את הרישום נ/9 או הרופא שביצע את יתר הרישומים בסמוך לאחר המקרה לרבות הרישום מיום 23/8/2006 על מנת שיסבירו את מיקום הפציעה. הימנעות התובעת מהבאת אותם עדים לעדות נזקף לחובתה ויש בה כדי לחזק את משקלה של הראיה נ/9 ולפיה מיקום הפצע היה בעקב כף רגל ימין ולמצער להוביל למסקנה כי הפציעה לא הייתה בחלק הקדמי של כף הרגל..
11.רביעית, מומחה מטעם בית המשפט שלל קיומו של קשר סיבתי בין הפציעה לבין הקטיעה. ההלכות בעניין קביעות המומחה מטעם בית המשפט מורות כי בית משפט לא יסטה מקביעת מומחה שמונה מטעמו אלא מטעמים כבדי משקל.
נכון שההלכה פסוקה קבעה כי בית משפט הוא הפוסק הסופי בענייני רפואה גם אם אלו נמסרו למומחה שמונה על מנת שיחווה את דעתו בהם. עוד נפסק כי חוות דעת של מומחה שמונה היא חלק מכלל הראיות ובית משפט רשאי לקבל את חוות הדעת במלואה או לדחותה תוך שהוא נותן לה את מלוא המשקל. לצד זאת, נפסק עוד כי אם אין בחוות דעתו של מומחה שמונה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת וההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לץ, פ"ד מז(5) 170).
בע"א 4681/07 עביר דהוד נ' נאאל חטאב ואח' [פורס בנבו] חזר בית משפט העליון על ההלכה הנ"ל והדגיש את המקרים בהם יסטה בית משפט מחוות דעת של מומחה שמינה:
"הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט ... ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת 'כזה ראה וקדש'. יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי."
לאחר ששקלתי את טענות התובעת - התוקפות את קביעות המומחה - לא מצאתי שיש במשקלן המצטבר נימוק כבד משקל המוביל לעבר המסקנה שיש להתערב בקביעתו במיוחד לאור מסקנתי שתפורט להלן לפיה ממלא אין משקל רב לקביעות המומחה בהכרעת המחלוקת סביב הקשר הסיבתי. אציין כהערה מקדימה ולפני שאפרט נימוקיי לגוף חוות הדעת שלא כל קביעות המומחה או דרך התנהלותו בהכרח מקובלים עליי. במיוחד המומחה לא פירט במסגרת חוות דעתו והתייחס לכל המסמכים הרלוונטיים לשאלת הקשר הסיבתי. הוא מצא לנכון לעשות כן רק מעל דוכן העדים לשאלות בא כוח התובעת כאשר לעיתים תשובותיו ניתנו בנימה עוינת במקום לתת תשובה עניינית. יחד עם זאת, לא כל שגגה/חוסר נוחות יש בהם להוביל לפסילת ממצאי המומחה ויש בסופו של דבר לשקול את התמונה הכוללת והמצטברת שמתקבלת מניתוח חוות דעתו בשילוב כלל הראיות.
המומחה מטעם בית המשפט הסכים עם הטענה שאילו הפגיעה שהסבה הנתבעת לתובעת הייתה בראש עצם המסרק יש לכך השלכה קריטית על מסקנותיו והוא מניח שהיה משנה את קביעתו (ראו: עמ' 55 בהתחלה וכן בש' 10 - 12). על קביעה זו התובעת אינה חולקת כפי שפתחה את סיכומיה. לכן קביעה זו מסיטה את כובד המשקל לצורך הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי מהמישור של חיווי דעה למישור של קביעת העובדות. קביעת עובדות בצורה טהורה מסורה לבית המשפט באופן בלעדי ובדרך כלל אין צורך להיעזר בחוות דעת של מומחה. לצורך קביעה והכרעה בשאלות עובדתיות – מדעיות בית משפט נעזר בחוות דעת מומחים כאשר הקביעה הסופי מסורה לבית המשפט. בענייננו המומחה מאשר כי אם התובעת נפגעה באזור ראש מסרק אצבע מס' 3 הוא היה משנה את קביעתו. מכאן ואילך הקביעה היכן נפגעה התובעת מסורה באופן בלעדי לבית המשפט על סמך הראיות שהונחו לפניו והתרשמותו מהעדים ואינני מוצא נחיצות – לצורך הכרעה במיקום המדויק של הפגיעה – להיעזר בחוות דעתו של המומחה. מנימוקים אלו סברתי בהחלטת ביניים מיום 19/7/2016 כי אוכל להכריע בפלוגתה זו ללא צורך במינוי מומחה נוסף ככל שהייתה עילה למנות מומחה נוסף. מנימוקים אלו ניטל העוקץ משלל טענות התובעת בכל הקשור לפסילת חוות דעת המומחה.
המומחה מטעם בית המשפט – לעניין המיקום של הפגיעה – הסתמך אך ורק על התיעוד הרפואי. לכן אין למומחה בעניין זה יתרון כלשהו על עד רגיל או על בית המשפט בקביעת עובדה זו. נהפוך הוא – לבית המשפט יתרון על פני המומחה שכן בגדרי ההכרעה בשאלה זו בית משפט מתייחס לקשת רחבה יותר של ראיות שאין זה מסמכותו של המומחה להתייחס אליהן. כך בית משפט מכריע במהימנות עדים או נתן משקל לעובדה שלא עדים מסוימים והמומחה אינו מוסמך לעשות כן. לאור זאת, כל טיעוני התובעת לעניין השגגות שנפלו במלאכת עריכת חוות הדעת משקלן מועט לצורך הכרעה בפלוגתה הניצבת לפני. בשים לב לכך, אני קובע שבמכלול הכולל טענות וטרוניות התובעת כלפי קביעות המומחה יש להן משקל מועט ביותר שאינו משנה מהתמונה הכוללת.
12.חמישית, אין זה ברור כלל שהזיהום שהוביל בסופו של דבר לקטיעת אצבע רגלה של התובעת מקורו במעשי הנתבעת ולא בהחמרה טבעית של מחלתה ללא קשר למעשים אלו. קביעה זו היא במנותק משאלת מיקום הפציעה עליה עמדתי לעיל. ולמה הכוונה? ניתוח של התיעוד הרפואי מעלה כי לאחר הפציעה בחודש יולי 2012 סבלה התובעת מזיהום בכף רגלה הימנית כאשר לקראת חודש אוקטובר אותו פצע התייבש. לאחר מכן בחודשים נובמבר, דצמבר 2006 ותחילת ינואר 2007 שוב התפתח פצע מפריש בכף רגלה של התובע זאת אני למד ממסמכים ת/17 – ת/19 ו- ת/24 כאשר אני מוכן להניח לצורך הדיון שהוא המשך לאותה פציעה מחודש יולי 2006 שהסבה הנתבעת שכן למרות שנרשם שהפצע יבש בחודש אוקטובר באותה נשימה נרשם שיש אודם בכף הרגל. אולם לאחר מכן מיום 8/1/2007 – מועד בו נרשם שיש שיפור (ת/24) - ועד 5/3/2007 אין רישומים כלשהם על בעיה בכף רגל ימין כאשר במועד זה אושפזה התובעת בבית חולים לצורך הוצאת אבצס בכף רגל ימין. מרחק הזמנים בין הרגיעה שהייתה בתחילת חודש ינואר ועד חודש מרץ מטילים ספק רב בשאלת הקשר הסיבתי. יתרה מכך, במסמך האשפוז נרשם הפעם שישנו פצע מפריש מעל אספקט דורסאלי של מטטרסוס 1 וכן פצע מפריש באספקט פלנטארי של בוהן מס' 1. שני ממצאים אלו - כאשר אחד מהם אף מעיד על פצע באספקט דורסאלי (מיקום שהוא מעל כף הרגל להבדיל ממיקום פלמרי) - מטילים ספק רב אם הם המשך של הפציעה המקורית שהסבה הנתבעת. התובעת טופלה במהלך אשפוז זה בצורה שמרנית על ידי אנטיביוטיקה דרך הוריד ולאחר מגמת שיפור שוחררה לביתה.
לאחר מכן המסמך הרפואי הבא הוא מחודש יולי 2007 והוא סיכום אשפוז מבית חולים הלל יפה. סיבת האשפוז שנרשמה היא שלפני שבוע ממועד אשפוזה עברה הטריה וניקוז של אבצס בכף רגל ימין אך פנתה עקב החמרה. מיקום הפצע שצוין הוא שונה מפעמים קודמות. גם כאן בין האשפוז של חודש מרץ 2007 לאשפוז זה קיים חור שחור ואין תיעוד רפואי המעיד על קיומה של בעיה כאשר ניכר כי במועד זה התפתחה בעיה נוספת וחדשה. לכן התמונה היא שאין רצף תיעודי אשר בכוחו לבסס את המסקנה שהזיהום שהתפתח בחודש יולי 2007 והוביל לקטיעת אצבע רגלה של התובעת קשור בפציעה שהסבה התובעת לנתבעת. הרושם הוא ששני הזיהומים האחרונים מחודש מרץ ויולי 2007 הם תולדה של התפתחות טבעית של מחלת הסוכרת כפי שהיה במקביל ברגל שמאל שגם שם לאורך התקופה סבלה התובעת מזיהומים חוזרים ונשנים שמקורם לא היה במעשה עוולתי אלא על רקע מחלתה של התובעת. המומחה בחקירתו אף מאשר שכיבים יכולים להתפתח באופן ספונטני וללא שום גירוי (עמ' 67 ש' 24).
13.לסיכום הגעתי למסקנה שלא הוכח כדבעי קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות הנתבעת לקטיעת אצבע מס' 3 בכף רגל ימין של התובעת מכמה נימוקים: מיקום הפציעה לא הוכח כדבעי ואף קיים בסיס לטענה שהמיקום היה בעקב כף רגל ימין כפי שמסרה התובעת בהזדמנות הראשונה; חוסר מהימנותה של התובעת; הימנעותה מהבאת עדים בדמות הצוות הרפואי שטיפל בה בזמן אמת כאשר במקום זאת מצאה לנכון להביא לעדות אחות שהעידה מפי השמועה; קביעת המומחה מטעם בית המשפט; חוסר הרציפות בתלונות התובעת כאשר כיבים יכולים גם להופיע כמהלך טבעי של המחלה ללא קשר לגירוי; הופעת פצעים לאורך התקופה – ממועד ההתרשלות ועד הקטיעה - במיקומים שונים; הזיהומים החוזרים ונשנים בשתי כפות הרגליים. כל אלה מדמים את קושיית הקשר הסיבתי בענייננו לגבינה העשויה חורים חורים שאינה מאפשרת לבסס תמונה אחת ברורה, שלמה וקוהרנטית שיש בכוחה לבסס קביעה מוצקה לקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען.
קביעת הקשר הסיבתי העובדתי היא קביעה עובדתית. הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא על התובע ועליו להוכיחו ברמה של מאזן הסתברויות (ראו: ע"א 2412/06 פלוני נ' עירית טירת הכרמל [פורסם בנבו]). באותו עניין התעוררו ספקות משמעותיים בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונה למחלת נפש שהופיע לאחר מכן במרחק של זמן כאשר אחת השאלות הייתה האם התובע נחבל בראשו. למרות שבתעודת חדר מיון צוין חבלת ראש (כאשר לא ברור היה אם מדובר בתלונת הנפגע או אבחנה) שלל בית משפט המחוזי קשר סיבתי בשל ספקות רבים שהועלו בהתאם לתיעוד הרפואי שהונח לפני בית המשפט. בית משפט העליון אישר קביעה זו. במקרה זה ובדומה שילוב הנימוקים שמניתי לעיל מובילים אותי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה במאזן הסתברויות שקטיעת אצבע רגל קשורה במעשי ההתרשלות.
אשם תורם
14.הנתבעת טוענת כי יש להטיל אשם על התובעת בכך שלא מסרה לה שהיא חולת סכרת וגם מהטעם שהיא הביאה עמה שתי פעוטות שהתרוצצו בחדר הטיפולים והובילו לפציעתה של התובעת.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני קובע שיש להשית על התובעת אשם תורם משתי הסיבות שנזכרו. התובעת הייתה מודעת לכך שבמצבה היא אמורה לקבל טיפול רק על ידי פדיקוריסטית רפואית. משלא הקפידה על כך ולא מסרה לנתבעת שהיא חולת סכרת יש ליחס לה אשם תורם. עוד אני מקבל את הטענה כי בנסיבות השארת הפעוטות בעת הטיפול ללא השגחה – כאשר החובה לדאוג להשגחה היה מוטל בראש ובראשונה ורק על התובעת – יכול להוביל למעשי השתובבות מצידן ולנזק כלשהו ועניין זה היה בגדר הצפיות. יחד עם זאת, האשם העיקרי נותר על הנתבעת שהיא אשת המקצוע והמחליטה אם לתת טיפול מסוים או להימנע בנסיבות מלתתו. לכן אני מייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 25%.
גובה הנזק
15.בשים לב לאמור לעיל נזקי התובעת מתבטאים בראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות ועזרה והפסדי שכר הסמוכים למועד הפציעה – ככל שהיו – והקשורים בה.
כאב וסבל
16.לצורך הערכת הכאב וסבל אני קובע כי התובעת טופלה לסירוגין בגין הזיהום ברגל ימין עד לתחילת חודש ינואר 2007 כאשר הזיהומים שהתפתחו לאחר מועד זה אינם קשורים להתרשלות הנתבעת. המיחושים בתקופה זו התבטאו בשיאם בהפרשה מדממת מפצע בכף רגל ימין דבר שהצריך מעקב רפואי, החלפת חבישות, נטילת תרופות למיניהם. לכן אני מעריך את הכאב וסבל הקשור במעשי ההתרשלות בסך של 15,000 ₪.
הפסדי שכר לעבר
17.בתקופה הרלוונטית לצורך הערכת הפסדי השכר התובעת עבדה כמטפלת בקשישים. התובעת פרשה מהעבודה מסיבות רפואיות כאשר במסמכים שהציגה נכתב כי הפרישה היא עקב נכות של 100%. התובעת קשרה את פרישתה בטיפול שבוצע על ידי הנתבעת אולם טענתה מופרזת ובאה להאדיר את נזקיה. אין כל קשר בין מעשי ההתרשלות לפרישה.
על פי טופסי 107 שהציגה בשנת 2004 ו- 2005 התובעת השתכרה בשנה כ- 83,000 ₪. בשנת 2006 השתכרה התובעת סך של כ- 59,000 ₪. לכן בשנה זו ההפסד הוא כ- 24,000 ₪. אולם לא ניתן ליחס הפסד זה במלואו למעשי הרשלנות שכן התובעת סבלה מזיהומים ברגל שמאל שאינם קשורים בנתבעת. לאור זאת אני מעמיד את הפסדי השכר הקשורים בנתבעת על דרך האומדנא בסך של 12,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה 12/10/2006 ועד היום כך שמתקבל סך של 17,106 ₪.
עזרה והוצאות
18.התובעת לא טענה כי שכרה עזרה בשכר. התובעת נעזרה באחותה וטענתה סבירה. בהתחשב בכך שהעזרה הייתה נחוצה לתובעת בשל מכלול מצבה כאשר חלקו קשור בהתרשלות וחלקו לא קשור אני מעמיד את העזרה לתקופה של שישה חודשים הקשורה בהתרשלות על סך של 6,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
באשר להוצאות התובעת צירפה קבלות חלקיות. אני מעריך את הוצאותיה על דרך האומדנא בסך של 2,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
סיכום
19.לסיכום אני מקבל את התביעה באופן חלקי. אני קובע כי הנתבעת התרשלה בטיפול שניתן לתובעת. אני קובע שאין קשר סיבתי בין הפציעה שהסבה הנתבעת לכריתת אצבע מס' 3 בכף רגל ימין. נזקיה של התובעת האם בהתאם לכך ולפני אשם תורם מסתכמים לסך של 40,106 ₪. הנזק לאחר הפחתת אשם תורם מסתכם ב- 30,080 ₪.
באשר להוצאות התובעת האריכה בניהול ההליך וגרמה להוצאות מרובות לצד שכנגד שהתבטאו בתשלום הוצאות למומחים למיניהם ותשלום שכר טרחת עורך דין. לכן יש בדעתי להתחשב בכך בעת פסיקת ההוצאות המשפט כאשר אפסוק לתובעת הוצאות מופחתות מן הרגיל.
לאור זאת אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,080 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.
