א.ר. נ' חידר חטאר בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף – תאונת עבודה.

פתח דבר

1. התובע, יליד 1988, נפגע בתאונת עבודה ביום 18.7.12, בשעה שירד במדרגות ברזל רטובות במקום עבודתו, נפל ונפגע בידו. התובע הגיש תביעתו נגד המעבידה שלו (הנתבעת מס' 1) והמבטחת של המעבידה (הנתבעת מס' 2).

2.לתובע נותרה נכות צמיתה, אשר הוערכה על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש בשיעור של 14.5% אורתופדית ו-2.5% פלסטית (צלקת).

3.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.

ראיות הצדדים נשמעו ביום 11.7.17, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

התאונה

4. לעניין נסיבות התאונה נשמעו עדויותיהם של התובע ועד נוסף מטעמו, ואילו הנתבעות לא הביאו עדים כל שהם.

התובע העיד בתצהירו, כי בבוקר התאונה הגיע לעבודתו כנהג חלוקת סחורה, בשירות הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"). התובע הגיע למחסני הנתבעת בירכא על מנת להכין את ההזמנות. בסביבות השעה 07:30 עלה התובע לחדר האוכל המצוי בקומה עליונה, על מעין במה עשויה ברזל, שם שהה בהפסקת קפה למשך כרבע שעה.

בסיום ההפסקה, כאשר ירד התובע במדרגות וכמעט הגיע לסוף גרם המדרגות, החליקה רגלו השמאלית, וכתוצאה מכך נפל, כשכל משקל גופו על היד השמאלית. עיקר הפגיעה היה ביד השמאלית.

לטענת התובע, מדובר במדרגות תלולות, שהיו רטובות, לאחר שטיפה.

תיאור דומה של התאונה ניתן למצוא בתצהירו של העד, עאטף שנאוי. מר שנאוי הצהיר, כי היה באותה שעה ליד המדרגות, עסוק בסידור סחורה במחסן, כאשר הבחין בנפילתו של התובע. מר שנאוי הצהיר אף הוא, כי המדרגות היו רטובות. הוא ניגש אל התובע וסייע לו להתיישב, ולאחר מכן פונה התובע על ידי בנו של הבעלים לקבלת טיפול רפואי.

5.אף שהנתבעות חולקות על הטענה שהמדרגות היו רטובות, הרי שלא הובאו כל ראיות מטעמן באשר למצב המדרגות ביום התאונה, וגרסת התובע בעניין זה לא נסתרה כלל.

יצוין, כי גם התובע וגם העד מטעמו נחקרו בעניין הטענה שהמדרגות היו רטובות, ועדויותיהם נותרו בעינן. לעניין זה העיד שנאוי כך: "יש לנו בבוקר הפסקת קפה. מי שמגיע מוקדם מהפועלים עושה ניקיון, שטיפה ועושה כוס קופה לפועלים" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 28-29), והוסיף – "לשאלת ביהמ"ש, כל בוקר שוטפים למעלה והמים יורדים למטה במדרגות" (שם, שורה 31).

6.כאמור, ראיות סותרות לעניין זה לא הובאו. לא זו בלבד, אלא שהנתבעת עצמה אישרה, במסמך מטעמה, כי המדרגות שעליהן נפל התובע היו רטובות, לאחר שטיפה (נספח ג' לתצהיר התובע).

על כן תמוהה טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי לא הוכח שהמדרגות היו רטובות, ותמוהה ההפנייה למסמכים רפואיים שבהם לא נזכרה העובדה שהמדרגות היו רטובות.

לאור האמור לעיל, אין קושי לקבוע, כי התובע נפל במדרגות, שהיו רטובות, כטענתו.

7.התובע נפל, על פי עדותו, לקראת סוף גרם המדרגות שבו ירד. תמונות גרם המדרגות אשר הוגשו כראייה (ת/1) מראות, כי לגרם המדרגות היה מעקה, אולם המעקה לא הגיע עד לסופו, וכמה מדרגות אחרונות הן ללא מעקה (ניתן לראות זאת במיוחד בתמונות שצולמו מהצד).

אמנם, עובדה זו לא נטענה מפורשות בכתב התביעה, אך היא עולה בבירור מעיון בתמונות ת/1.

התובע העיד, כי לא אחז במעקה, גם בתחילת ירידתו במדרגות, כאשר המעקה קיים (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 30-31). עם זאת העיד, כי הנפילה הייתה באותו חלק של המדרגות שבו אין מעקה, וגם העד שנאוי העיד, כי הנפילה הייתה לקראת סוף גרם המדרגות (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 20).

8.מהמקובץ עולה, כי התובע נפל בעת ירידתו בגרם מדרגות הברזל, לקראת סוף הירידה, במקום שבו אין למדרגות מעקה, וכאשר המדרגות רטובות ממים, לאחר שהקומה העליונה נשטפה זמן קצר קודם לכן בידי מי מעובדי הנתבעת.

האחריות והאשם התורם

9.אין צורך להכביר מילים באשר לאחריותו של מעסיק כלפי עובדיו. הנתבעת נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, שהיה עובד שלה, ביחס לתאונה שארעה במבנה שבבעלותה או בשליטתה המלאה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76), ובמסגרת חובתה עליה לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, להדריך את עובדיה מפני סיכונים ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229).

10.במקרה שלפניי מדובר במחסן שבשליטתו של המעסיק, והוא האחראי על גרם המדרגות, תקינותו וניקיונו, כמו גם לבטיחות תנאי העבודה של עובדיו.

לא זו בלבד שגרם המדרגות נבנה עם מעקה שאינו מגיע עד קצהו, ואינו יכול למנוע נפילה במדרגות התחתונות, הנהיגה הנתבעת בין פועליה מנהג של שטיפת הקומה העליונה במים מדי בוקר, זמן קצר לפני הפסקת הבוקר, כאשר המים מטפטפים על מדרגות הברזל, מרטיבים אותן ויוצרים סכנת החלקה.

ניתן היה למנוע בנקל את סכנת ההחלקה, אילו הורתה הנתבעת לעובדיה לשטוף את קומת האוכל בסוף יום העבודה, ולא בתחילתו. כמו כן, אפשר שנפילת התובע הייתה נמנעת, או שלפחות היו תוצאותיה פחות חמורות, אילו היה מותקן מעקה עד לקצה גרם המדרגות, שכן מעקה כזה – גם אם התובע לא אחז בו – יכול היה למנוע את נפילתו בכל משקל גופו על היד, כפי שקרה בפועל.

לאור נסיבות התאונה, כאמור לעיל, רובצת האחריות לקרות התאונה על הנתבעת.

11.לצד אחריות הנתבעת, יש להטיל על התובע אשם תורם. לטענת הנתבעות, יש להעמיד את אשמו התורם של התובע על 80%, מאחר והתובע ידע כי המדרגות רטובות ונמנע מלאחוז במעקה.

על פי הפסיקה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16). ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכונים הכרוכים בעבודה, ואילו העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו בע"מ נ' יאסין, 31.8.11). קביעת האשם התורם תיעשה על פי המבחן של "מידת האשמה", כאשר "עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).

במקרה הנוכחי, אכן הוכח כי התובע ידע שהמדרגות רטובות, ובכל זאת לא אחז במעקה כאשר יכול היה לעשות כן. אילו היה זהיר יותר בירידתו במדרגות, יתכן שהתאונה הייתה נמנעת.

הואיל והאחריות לנקיטת אמצעי זהירות סבירים במקום העבודה מוטלת על המעביד עצמו, וכאן הוברר כי לא ננקטו אמצעים סבירים למניעת החלקה במדרגות ואף הונהגה שיטת עבודה אשר יצרה מפגע בדמות רטיבות במדרגות בשעות העבודה, אני רואה לנכון להעמיד את אשמו התורם של התובע על 15%.

הפגיעה והנכות

12.ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהרייה. שם אובחן שבר בשורש כף היד השמאלית – שבר פתוח של עצם הרדיוס. בוצע שחזור סגור וקיבוע השבר על ידי גבס עד מעל המרפק.

בהמשך נותח התובע פעם נוספת, עבר שחזור וקיבוע פנימי, ושוב הושמה ידו בגבס.

13.מומחה מטעם התובע, ד"ר ראיק סעיד, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 20% בגין הגבלה בתנועות ועוד 5% בגין צלקת.

מומחה מטעם הנתבעות, ד"ר קליגמן, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10%.

פרופ' שטהל, שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות שורש כף היד, ו-5% בגין הגבלה חלקית בתנועת הסופינציה. בנוסף לאלו קבע פרופ' שטהל, כי נותרה נכות אסטטית בשיעור של 2.5% בגין צלקת ניתוחית.

פרופ' שטהל הוסיף וציין בחוות דעתו, כי ידו השמאלית של התובע היא ידו הדומיננטית.

14.הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' שטהל על חוות דעתו, ולמעשה לא חלקו על קביעותיו הרפואיות.

נכותו הרפואית של התובע עומדת, איפוא, על 16.64% נכות משוקללת.

15.אשר לנכות התפקודית, הרי שלטענת התובע זו גבוהה מהנכות הרפואית, ועומדת על 30%. התובע מדגיש, כי ידו השמאלית, הפגועה, היא ידו הדומיננטית.

התובע מצביע על קשיי ההשתכרות שהיו לו מאז התאונה ועד היום, תקופות שבהן היה מובטל מעבודה בשל הקושי להשתלב בעבודה לאור נכותו, כראייה לכך שנכותו התפקודית עולה על הרפואית.

הנתבעות טוענות, לעומת זאת, כי התובע שב לעבודה שלושה חודשים בלבד לאחר התאונה, וכי נהג להחליף מקומות עבודה גם לפני התאונה וגם לאחריה. לפיכך, לטענת הנתבעות, אין לקבוע נכות תפקודית העולה על הרפואית.

16.הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, ושתי אלו אינן זהות בהכרח לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית היא זו הנקבעת על ידי הגורמים הרפואיים בגין הפגימה הגופנית שנותרה לנפגע. הנכות התפקודית היא מידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית על תפקודו הכללי של הנפגע, בחיי היום יום, ואילו אבדן כושר ההשתכרות הוא שיעור הגריעה משכרו של הנפגע, כתוצאה מנכותו התפקודית.

כאמור, לא תמיד יש התאמה מלאה בין המושגים השונים. לעתים נכות רפואית מסוג מסוים תשפיע באופן משמעותי על כושר השתכרותו של אחד, ולא תשפיע כלל, או תשפיע מעט מאוד, על כושר השתכרותו של אחר. הדבר תלוי במשלח ידו של הנפגע, בנסיבותיו האישיות, בגורמים הקשורים בשוק העבודה וכיוצא בזאת. שיעור הנכות הרפואית יכול לשמש נקודת מוצא לקביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, אך אין זו נקודת הסיום (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 ).

במקרה הנוכחי, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 15%, כגובה הנכות האורתופדית. לנכות הפלאסטית (2.5%) המתבטאת בצלקת בכף היד אין השפעה תפקודית.

17.לעניין זה אציין, כי אכן היד הפגועה היא ידו הדומיננטית של התובע, אך נתון זה בא לידי ביטוי בעצם קביעת הנכות כפי שנקבעה, שכן התקנות הרלבנטיות לקביעת נכותו של התובע מבחינות בין יד ימין ליד שמאל, ואילו הנכות שנקבעה על ידי פרופ' שטהל נקבעה בהתאמה לנכות הקבועה בתקנות ליד ימין. מכאן, כי ביחס לנכות המסוימת הנדונה, שאלת התפקודיות של היד הדומיננטית באה לידי ביטוי גם בקביעת הנכות הרפואית עצמה.

18.בכל הנוגע לגריעה מכושר ההשתכרות של התובע, אני סבורה כי במקרה הנוכחי אף היא בגובה הנכות התפקודית, דהיינו – 15%.

השתכנעתי, כי אמנם שכרו של התובע ידע עליות ומורדות לאחר התאונה, אך כך היה המצב גם לפניה. על כך ניתן ללמוד מדו"ח הרציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי (נ/2). התובע החליף כמה וכמה מקומות עבודה במהלך כל שנה, כך לפני התאונה וכך גם לאחריה.

תלושי השכר שהוצגו משנת 2012 (לפני התאונה) מעלים כי התובע עבד בחודשים פברואר עד מאי 2012 בחברה לשירותי כוח אדם, והשתכר בממוצע כ-6,200 ₪. בחודש יוני 2012 עבד התובע בחברת כוח אדם בשם "עתיד" והשתכר כ-4,400 ₪. בחודש יולי 2012 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת, עד לקרות התאונה במהלך החודש.

לאחר התאונה עבד התובע בכמה וכמה מקומות עבודה (ס.מ.ס שירותי תדלוק, א. ברק שמירה ובטחון, ל.מ.א. תקשורת ועוד). שכרו בחודשים מאי עד דצמבר 2014 (בהם עבד ברציפות במקום אחד – ס.ח. תקשורת) עמד על 4,200 ₪ בממוצע.

לעומת זאת, בחודשים ינואר עד יולי 2016, עת עבד התובע בחברת רמי לוי תקשורת בע"מ, השתכר בממוצע 6,500 ₪. בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2016 כבר עבד התובע במקום אחר, בסט מובייל בע"מ, שם השתכר בממוצע – 5,100 ₪.

ניתן לראות, אפוא, תנודתיות בשכרו של התובע, לפני התאונה ואחריה, כאשר התובע הצליח, בחלק מהתקופה, להשתכר שכר שלא נפל משכרו ערב התאונה, ואף עלה עליו, ובחלק אחר השתכר שכר נמוך משכרו ערב התאונה (בחודשים מסוימים אף היה מובטל מעבודה).

לצד זאת יש לזכור, כי התובע הוא כבן 29 שנים כיום, ובעת התאונה היה כבן 24 שנים בלבד. לא מן הנמנע, כי פגיעתו בתאונה והנכות אשר הותירה תרמו לכך, שעד היום לא הצליח להשתלב במקום עבודה אחד באופן יציב וקבוע. כפי שהעיד התובע, הוא אכן החליף מקומות עבודה רבים, על רקע קשיים בתפקוד הפיזי עם ידו הפגועה: "נכון, בגלל המצב הרפואי, כי ניסיתי לעבוד כנהג, אבל לא יכולתי בגלל היד. לא יכולתי להרים, לא יכולתי לכופף. אז בתקופה הזו הלכתי לכיוון המכירות" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-18).

19.לאור הנתונים השונים אני בדעה, כי נכותו הרפואית של התובע אכן משפיעה על תפקודו הכללי ועל כושר השתכרותו, בשיעור של 15%.

פסיקת הפיצוי – 

כאב וסבל

20.התובע סבל מפגיעה שהצריכה שני ניתוחים, וקיבוע בגבס לאחר כל אחד מהניתוחים. לצורך ביצוע הניתוח השני, בבית החולים שיבא בתל השומר, אושפז התובע למשך שלושה ימים.

לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור של 16.64%, הכוללת נכות אורתופדית ונכות בגין צלקת ניתוחית.

בשים לב לכל אלו, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על 80,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר

21.התובע חזר לעבוד בחודש נובמבר 2012.

לאור הנתונים שפורטו בסעיף 18 לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא בעבר למשך שלושה חודשים וחצי, לפי שכר של 6,000 ₪ לחודש, בסך הכל – 21,000 ₪, ומשוערך להיום – 22,000 ₪.

22.מאז חזר התובע לעבודה ועד היום חלו, כפי שפורט לעיל, עליות ומורדות בשכרו. היו תקופות בהן השתכר יותר מכפי שהשתכר ערב התאונה (תקופת העבודה ברמי לוי תקשורת בע"מ, במהלך 2016), ותקופות אחרות, בהן השתכר שכר נמוך יותר (למשל, תקופת עבודתו ב-ס.ח. תקשורת, בשנת 2014 ותחילת 2015).

אני סבורה, כי נכון יהיה במקרה הנוכחי לקבוע פיצוי לפי אחוז הגריעה מהשכר שאותו קבעתי קודם, ועל פי שכר של 6,000 ₪, שהיה שכרו של התובע לפני התאונה.

מדובר בתקופה בת כמעט חמש שנים: 6,000 x 15% x 58 = 52,200.

אני מעמידה את הפיצוי, בשערוך מאמצע התקופה, במעוגל על 53,000 ₪.

סך כל הפסדי השכר בעבר – 75,000 ₪.

הפסדי שכר בעתיד

23.התובע היה כבן 24 שנים בעת התאונה, ואינני סבורה כי מיצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו. בגיל זה הצליח להגיע לשכר של כ-6,000 ₪ לחודש, כאשר השכר הממוצע במשק עמד על כ-8,500 ₪, דהיינו כ-70% מהשכר הממוצע.

לא מן הנמנע, כי אלמלא התאונה היה התובע מתקדם, מוצא את דרכו התעסוקתית בחיים, ומגיע לשכר גבוה יותר. לא ניתן להתעלם מהשפעתה האפשרית של הנכות על התקדמותו של התובע בשכר, על היצע מקומות העבודה הפתוח בפניו, ועל התייצבות התעסוקה שלו. לפיכך, אין לחשב את הפסדיו של התובע על בסיס שכרו ערב התאונה דווקא.

מנגד, החלפת מקומות העבודה, לפני התאונה וגם לאחריה, מצביעה על כך שהתובע מתקשה להתמיד ולהתקדם במקום עבודה אחד. התובע לא רכש לעצמו מקצוע מסוים ולא התמיד באפיק תעסוקתי מסוים. נראה כי לא ניתן להניח לגבי התובע שהיה צפוי, אלמלא התאונה, להגיע לשכר הממוצע במשק, אלא לשכר מעט נמוך ממנו.

בשים לב לשיקולים מזה ומזה, אני סבורה כי יש לערוך את חישוב הפיצוי לעתיד על בסיס שכר של 8,000 ₪ (כ-80% מהשכר הממוצע במשק כיום) והחישוב המהוון (עבור 38 שנות השתכרות) יהא כדלקמן: 8,000 x 15% x 271.89 = 326,268

הפיצוי יעמוד על 326,000 ₪, במעוגל.

הפסד פנסיה

24.בהתאם לפסיקה, לאור החובה החלה היום על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה (בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957), יש לחשב את הפסדי הפנסיה של התובע לעתיד לפי 12% מהפסד השכר שנקבע. ביחס לעבר ייעשה החישוב על פי אחוז הפרשה ממוצע של 10% (בשים לב לכך שהפרשה בשיעור 12% היא החל מיום 1.1.14, ולפני כן היו שיעורים נמוכים יותר, של 8.34% בשנת 2012, ו- 10% בשנת 2013). באשר לאופן החישוב ראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, 27.1.14).

לפיכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין הפסד פנסיה על 47,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות

25.התובע לא נזקק לעזרה בשכר. עם זאת, לטענתו נזקק לעזרת בני המשפחה, וטענה זו מתקבלת על הדעת, בשים לב לכך שידו הדומיננטית של התובע הייתה נתונה בגבס פעמיים למשך מספר שבועות, לאחר כל אחד משני הניתוחים שעבר.

על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן.

כן אני רואה לציין, כי נוכח נכותו התפקודית של התובע, ניתן להניח כי יזקק לעזרת הזולת גם בעתיד, לרבות בביצוע עבודות שונות ומקובלות במשק הבית, אשר לצורך ביצוען יזדקק התובע לעזרת בעלי מקצוע בשל המגבלה בהפעלת ידו הדומיננטית. לשם הדוגמא, ולו על מנת לסבר את האוזן, נראה כי התובע עלול להתקשות בעבודות בית המצריכות הפעלת מקדחה, למשל, כמו גם הרמת משאות כבדים.

לאורך האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, על דרך האומדן, בסכום של 40,000 ₪.

26.ההוצאות, בעיקרן, מכוסות על ידי המל"ל, אולם ישנן הוצאות נוספות אשר כרוכות בקבלת טיפולים רפואיים, כגון נסיעות לקבלת הטיפולים והוצאות בעת אשפוז, אשר אין בגינן החזר מהמל"ל.

בהעדר קבלות, אני רואה לנכון לפסוק סכום גלובאלי בגין הוצאות, בסך 3,000 ₪. איני מוצאת מקום לפסיקת סכום כל שהוא בגין הוצאות עתידיות.

ניכוי תגמולי המל"ל

27.המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 22%. בהתאם שולמו לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות. ביחס לאלו הוגשה חוות דעת אקטוארית (נ/4), אשר לפיה סך כל התגמולים, לעבר ולעתיד, עומד על 380,000 ₪.

סכום זה יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע.

סיכום

28.לאחר שקבעתי כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע, אני מעמידה את הפיצוי לו זכאי התובע על הסכומים הבאים:

א. כאב וסבל - 80,000 ₪;

ב. הפסדי שכר בעבר - 75,000 ₪;

ג. הפסדי שכר בעתיד - 326,000 ₪;

ד. הפסד פנסיה - 47,000 ₪;

ה. עזרת הזולת והוצאות -43,000 ₪;

-------------------------------------------------

ו. סך הכל - 571,000 ₪

מסכום הפיצוי יש לנכות את אשמו התורם של התובע, בשיעור של 15%, והיתרה תעמוד על 485,350 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל (380,000 ₪), ויתרת הפיצוי תעמוד, אפוא, על 105,350 ₪.

29.אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 105,350 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי, בתוספת מע"מ כחוק.

כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אב תשע"ז, 02 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.